בשנת 1989 עלה לגדולה הנביא היפני האמריקני פרנסיס פוקויאמה שטען במאמר משפיע שמה שאנחנו רואים בנפילת ברית המועצות הוא לא מהלך היסטורי, אלא קץ ההיסטוריה. נדונו, כך טען, להמשך קיום משמים, דמוקרטי ליברלי, כאשר במהלך בלתי נמנע צורת השלטון הדמוקרטית הליברלית תשרור בעולם כולו, ותסיים את הדבר הכאוטי הזה שנקרא היסטוריה אנושית. לו היה טורח לקרוא את ישעיה ברלין היה נמנע מלהפריח נבואות דטרמיניסטיות מסוג זה. מכל מקום, המאמר הפך לספר ב-1992. מלחמת המפרץ הראשונה ב-1991 העלתה ספקות ראשונים, שודאי עלו בראשו של המו"ל. היום, עשרים וחמש שנים אחרי, הספר נקרא כבדיחה גרועה.
באופן דומה היו מי שחזו את קץ הלאומיות. לפחות זו האירופית. אנטוני גידנס (הייתי מרים אליו הבוקר טלפון, אבל אני לא סגור שהוא יענה) חזה הקמה של 'דמוקרטיה קוסמופוליטית' שתהיה כמובן סוציאל דמוקרטית, וזאת מכיוון ש'אין הגיון במאבק בפונדמנטליזם של השוק החופשי ברמה המקומית תוך הפקרתו למשול באין מפריע ברמה הבינלאומית'. הברמאס כתב ספר לא מאוד עבה אבל מאוד שגוי על 'הקונסטלציה הפוסט לאומית' שמגיע בערך לאותן מסקנות. הברמאס הוא לטעמי נביא אמת, הקול המוסרי הרם והצלול ביותר שיצא משני מקומות מאוד בעייתיים – גרמניה של המאה העשרים, והמסורת המרקסיסטית. אבל כאן הוא שגה במאה אחוזים. ברלין צדק. הוא הזהיר מפני הדטרמיניזם ההיסטורי. הוא התכוון לאותו דטרמיניזם טוטליטרי שהוא וטלמון מצאו את עקבותיו ברוסו, ומפורש בצורה הטובה ביותר אצל מרקס. הקידמה הצועדת והולכת ממשטר עבדים, אל המשטר הפיאודלי, אל הקפיטליזם ומשם אל מחוז החפץ של כולנו – הדיקטטורה של הפרולטריון. או אל שלושת הגימלים שאליהם מובילה אם לא ממש נזהרים המסורת של רוסו והגל – גיליוטינה, גסטפו, גולאג. איני מסכים עם ברלין בדברים רבים, אבל היה לו רדאר נהדר לגילוי בולשיט. כמי שהיה מאוד בקיא במקורותינו ודאי הכיר את האימרה המוכרת לכל ילד בישראל – 'מאז שחרב בית המקדש ניתנה הנבואה לשוטים'. אבל הדטרמיניזם הוא שגוי לא רק במסורת המרקסיסטית והטוטליטרית, הוא שגוי גם בכיוון הליברלי. גם הברמאס, גידנס ופוקויאמה לא היו צריכים להתנבא. והבוקר הנבואה של שלושתם הלכה למקום שנבואות הולכות אליו.
שלושתם, הברמאס, גידנס ופוקויאמה, הם ליברלים ורדרדים (טוב, הברמאס ניאו מרקסיסט מאסכולת פרנקפורט, וגידנס סוג של סוציאל דמוקרט בנוסח המאוד חמקמק של טוני בלייר. לא משהו שהגדרה רחבה מספיק של ליברליזם לא יכולה להכיל) שואפים לטוב. שמעו ילדים, והאזינו לדוד הטוב אבו אלמוג – אף פעם אל תזלזלו בטיפשות וברוע האנושיים. בימינו אלו הם לובשים את הגלימה של ה'לאומיות' והם קלף מנצח שאף ליברל ורדרד שואף טובות לא לוקח אף פעם בחשבון.
בנאום הניצחון שלו – טקסט מכונן של המאה ה-21 אם טרם היה כזה – סיפר מנהיג יוקי"פ עטור הניצחון נייג'ל פאראג' כי "נלחמנו נגד התאגידים הרב לאומיים, נלחמנו נגד הבנקים המסחריים הגדולים, נלחמנו נגד הפוליטיקה הגדולה, נלחמנו נגד השחיתות והמירמה" וחזה כי "אני מקווה שהניצחון הזה ימוטט את הפרוייקט הכושל ויוביל אותנו לאירופה של מדינות לאום ריבוניות, הסוחרות יחדיו, חברות ומשתפות פעולה".
ריבונות עאלק. ז'אן בודן קם לתחייה בדמותו מדושנת העונג של נייג'ל פאראג'. הקשב גם אתה מר פאראג'. הבעיות שלך עם הריבונות לא נגמרו. התאגידים הגדולים ימשיכו לעשות מה שהם רוצים על אדמתך, כמו שהם עושים בכל מקום. המדיניות הכלכלית לא תיחתך בוייטהול (כשם שלא נחתכה בבריסל) אלא במסדרונות של הבנק הבינלאומי וקרן המטבע הבינלאומית. אם חשבת שהגברת את הריבונות של בריטניה, אז מה שיקרה זה שהתנעת מחדש את הפרישה הסקוטית שתקרום עור וגידים למשאל חדש עם תוצאות חדשות בתוך כמה חודשים. מכיוון ששנג'ן מתה, גם הגבול הפתוח בין צפון אירלנד ואייר ייסגר, מה שיביא לפרישה של צפון אירלנד מהממלכה המאוחדת עוד לפני שתספיק להגיד 'שין פיין'. אבל סבבה. נפטרת מבריסל. שב ותנפנף ביוניון ג'ק כשהסטרלינג צונח לשיא שלילי של שלושים שנה. זה בטוח יעשה לך טוב.
נייג'ל פאראג' לא טיפש, וגם המצביעים שלו לא טיפשים. הם יודעים את כל זה בדיוק כמו שאני יודע. הסיפור הוא אחר. הם נפטרים מהצורך להתמודד עם בעיות ההגירה. או במילים אחרות הם חושבים שאם הם פורשים מהאיחוד הם לא מחוייבים למדיניות המרקלית של לקלוט את המהגרים, ומה שקורה במחנות הענק של המהגרים באירופה, ובמיוחד בזה הגדול הנמצא ליד הפתח הצרפתי של מנהרת התעלה מפסיק לעניין אותם. זה הנושא ואין בלתו. זה גם הנושא שמעלה את טראמפ (וההצלחה הזו של הברקסיט למרות כל הסיכויים ולמרות ההגיון מסמלת רע, רע מאוד, גם שם). אנשים שונאים את כל מי שקצת שונה מהם, ומצביעים בהתאם.
אין באירופה בעיית פליטים אמיתית. ירדן קלטה ב-2015 את אותו מספר שקלטה אירופה הגדולה, עם קצת פחות כוח אדם, משאבים, ויציבות כלכלית ומדינית. מה שקורה עכשיו לא מדגדג את היכולת הכלכלית שלהם. הוא מדגדג את הניאנדרטל הגזעני שבהם, והנה – השד הגזעני הקטן יצא ממחבואו. זה הברקסיט, וטראמפ, אבל גם עליית מפלגות הימין הרדיקלי שונאות הזרים בכל רחבי אירופה. החל ממארין לה פן, וכלה בחברים הטובים של הליכוד ממפלגת החירות באוסטריה. הונגריה כבר שם מזמן, ועוד מעט היא לא תהיה לבד.
בצד, דרך אגב, עומד אדם רע באמת, ולדימיר פוטין, וחוכך כפיים בהנאה. אני רואה איך המדינות הבלטיות (כולל לטביה, מולדתם של שניים משלושת הפילוסופים הגדולים של הליברליזם במאה ה-20, שקלאר וברלין) רואות בדיוק מה הולך לקרות, ומה הן צריכות לעשות כדי לא לזכות לביקור חוזר של אלו שהגיעו לכמה ימים ב-1945 ונשארו עד 1990. ורמז – זה לא לשלוח שירים באנגלית לארוויזיון (אגב, אות מבשר רעות אם אי פעם היה כזה היה ניצחון השיר האוקראיני שכולו התרסה לאומנית כנגד הרוסים על רקע הג'נוסייד במיעוט הטטרי). הימים האלה חלפו. פוטין כבר מזמן לא מזיז לו הריבונות שפאראג' מדבר עליה. תשאלו את תושבי חצי האי קרים. ומזרח אוקראינה (הרשימה לא סופית). חזרנו למאה ה-19 או לימים הרעים של המאה ה-20. אירופה מפולגת, נמשלת על ידי כוחות ימין רדיקלי, משטר ריבונות בין לאומי של כל דאלים גבר.
ממתק? בואו ניזכר בשיר האסטוני החמוד לאירוויזיון 2001. היו ימים.
אבו אלמוג בוורדפרס 