טוב, נכון שכתבתי את זה כאן כבר כמה פעמים, אבל עכשיו אני עושה ניסוי היסטורי. סגור מנוי וחתום שהנשיאה הבאה של ארצות הברית היא הילרי קלינטון. זה לא שאני לא אקום ביקיצה עצמית מתי שהוא בין שלוש לארבע שטוף זעה ואדליק את הטלוויזיה כמו משוגע, אבל ברציונל זה זה. זה היה כך כבר כמה חודשים, ולמעשה מהרגע שהליצן הכריז על מועמודותו. הדברים מתכנסים לכיון אחד, והוא כיוון טוב.
למה? כאן נאום גדול על חוק הממוצעים, וקצת דיאלקטיקה של ההיסטוריה, ומרקס, ואולי קצת ישעיהו ברלין, וקצת הוורד צין, אבל באופן עקרוני כל האינדיקטורים מורים לכיוון אחד, וצריך להיות משהו מאוד מאוד מוזר כדי שלמרות כל האינדיקטורים האלה זה יזוז לכיוון אחר.
והיי, הדברים האלה יישארו כאן גם מחר. ויכול להיות שאצא אידיוט אבל מה איכפת לי? סוף העולם הגיע, וזו תהיה הבעייה הקטנה ביותר שלי.
אז במקום להסביר 'למה' עכשיו, אני שומר את כל הכוחות הרטוריים והיצירתיים לפוסט התחשבנות לאחר הבחירות. ויש מה, באמת. הבחירות האלה חשפו כאן גם כמה תופעות שלא חשבתי אבל שיהיה בסבבה. אם מישהו רוצה לתמוך באנטישמי מהסוג הישן, נוסח השטירמר, רק בגלל שהוא אולי ילחץ פחות לבנייה בירושלים, זו זכותו. זו תהיה גם זכותי לרדת עליו כאסח אחרי כן.
דווקא יש המון על מה לכתוב. אילנה דיין, ותראו איך דרעי ירד ממש על בית הכנסת הרפורמי ממש שלי בכרמיאל. והבת מתגייסת, והסטרנגלרס מזמרים, ואני קורא את 'לפקח ולהעניש' של פוקו בעברית ומתרגש כאילו זו הפעם הראשונה. אבל כל זה יחכה. הפוסט הזה נכתב רק בשביל שתהיו בטוחים ורגועים ותלכו לישון מתוך ידיעה שמחר תהיה נשיאה חדשה לארצות הברית. וגם זה משהו שלא הייתי בטוח שאראה בימי חיי ואני מאוד שמח על זה מראש.
בשנת 1989 עלה לגדולה הנביא היפני האמריקני פרנסיס פוקויאמה שטען במאמר משפיע שמה שאנחנו רואים בנפילת ברית המועצות הוא לא מהלך היסטורי, אלא קץ ההיסטוריה. נדונו, כך טען, להמשך קיום משמים, דמוקרטי ליברלי, כאשר במהלך בלתי נמנע צורת השלטון הדמוקרטית הליברלית תשרור בעולם כולו, ותסיים את הדבר הכאוטי הזה שנקרא היסטוריה אנושית. לו היה טורח לקרוא את ישעיה ברלין היה נמנע מלהפריח נבואות דטרמיניסטיות מסוג זה. מכל מקום, המאמר הפך לספר ב-1992. מלחמת המפרץ הראשונה ב-1991 העלתה ספקות ראשונים, שודאי עלו בראשו של המו"ל. היום, עשרים וחמש שנים אחרי, הספר נקרא כבדיחה גרועה.
באופן דומה היו מי שחזו את קץ הלאומיות. לפחות זו האירופית. אנטוני גידנס (הייתי מרים אליו הבוקר טלפון, אבל אני לא סגור שהוא יענה) חזה הקמה של 'דמוקרטיה קוסמופוליטית' שתהיה כמובן סוציאל דמוקרטית, וזאת מכיוון ש'אין הגיון במאבק בפונדמנטליזם של השוק החופשי ברמה המקומית תוך הפקרתו למשול באין מפריע ברמה הבינלאומית'. הברמאס כתב ספר לא מאוד עבה אבל מאוד שגוי על 'הקונסטלציה הפוסט לאומית' שמגיע בערך לאותן מסקנות. הברמאס הוא לטעמי נביא אמת, הקול המוסרי הרם והצלול ביותר שיצא משני מקומות מאוד בעייתיים – גרמניה של המאה העשרים, והמסורת המרקסיסטית. אבל כאן הוא שגה במאה אחוזים. ברלין צדק. הוא הזהיר מפני הדטרמיניזם ההיסטורי. הוא התכוון לאותו דטרמיניזם טוטליטרי שהוא וטלמון מצאו את עקבותיו ברוסו, ומפורש בצורה הטובה ביותר אצל מרקס. הקידמה הצועדת והולכת ממשטר עבדים, אל המשטר הפיאודלי, אל הקפיטליזם ומשם אל מחוז החפץ של כולנו – הדיקטטורה של הפרולטריון. או אל שלושת הגימלים שאליהם מובילה אם לא ממש נזהרים המסורת של רוסו והגל – גיליוטינה, גסטפו, גולאג. איני מסכים עם ברלין בדברים רבים, אבל היה לו רדאר נהדר לגילוי בולשיט. כמי שהיה מאוד בקיא במקורותינו ודאי הכיר את האימרה המוכרת לכל ילד בישראל – 'מאז שחרב בית המקדש ניתנה הנבואה לשוטים'. אבל הדטרמיניזם הוא שגוי לא רק במסורת המרקסיסטית והטוטליטרית, הוא שגוי גם בכיוון הליברלי. גם הברמאס, גידנס ופוקויאמה לא היו צריכים להתנבא. והבוקר הנבואה של שלושתם הלכה למקום שנבואות הולכות אליו.
שלושתם, הברמאס, גידנס ופוקויאמה, הם ליברלים ורדרדים (טוב, הברמאס ניאו מרקסיסט מאסכולת פרנקפורט, וגידנס סוג של סוציאל דמוקרט בנוסח המאוד חמקמק של טוני בלייר. לא משהו שהגדרה רחבה מספיק של ליברליזם לא יכולה להכיל) שואפים לטוב. שמעו ילדים, והאזינו לדוד הטוב אבו אלמוג – אף פעם אל תזלזלו בטיפשות וברוע האנושיים. בימינו אלו הם לובשים את הגלימה של ה'לאומיות' והם קלף מנצח שאף ליברל ורדרד שואף טובות לא לוקח אף פעם בחשבון.
בנאום הניצחון שלו – טקסט מכונן של המאה ה-21 אם טרם היה כזה – סיפר מנהיג יוקי"פ עטור הניצחון נייג'ל פאראג' כי "נלחמנו נגד התאגידים הרב לאומיים, נלחמנו נגד הבנקים המסחריים הגדולים, נלחמנו נגד הפוליטיקה הגדולה, נלחמנו נגד השחיתות והמירמה" וחזה כי "אני מקווה שהניצחון הזה ימוטט את הפרוייקט הכושל ויוביל אותנו לאירופה של מדינות לאום ריבוניות, הסוחרות יחדיו, חברות ומשתפות פעולה".
ריבונות עאלק. ז'אן בודן קם לתחייה בדמותו מדושנת העונג של נייג'ל פאראג'. הקשב גם אתה מר פאראג'. הבעיות שלך עם הריבונות לא נגמרו. התאגידים הגדולים ימשיכו לעשות מה שהם רוצים על אדמתך, כמו שהם עושים בכל מקום. המדיניות הכלכלית לא תיחתך בוייטהול (כשם שלא נחתכה בבריסל) אלא במסדרונות של הבנק הבינלאומי וקרן המטבע הבינלאומית. אם חשבת שהגברת את הריבונות של בריטניה, אז מה שיקרה זה שהתנעת מחדש את הפרישה הסקוטית שתקרום עור וגידים למשאל חדש עם תוצאות חדשות בתוך כמה חודשים. מכיוון ששנג'ן מתה, גם הגבול הפתוח בין צפון אירלנד ואייר ייסגר, מה שיביא לפרישה של צפון אירלנד מהממלכה המאוחדת עוד לפני שתספיק להגיד 'שין פיין'. אבל סבבה. נפטרת מבריסל. שב ותנפנף ביוניון ג'ק כשהסטרלינג צונח לשיא שלילי של שלושים שנה. זה בטוח יעשה לך טוב.
נייג'ל פאראג' לא טיפש, וגם המצביעים שלו לא טיפשים. הם יודעים את כל זה בדיוק כמו שאני יודע. הסיפור הוא אחר. הם נפטרים מהצורך להתמודד עם בעיות ההגירה. או במילים אחרות הם חושבים שאם הם פורשים מהאיחוד הם לא מחוייבים למדיניות המרקלית של לקלוט את המהגרים, ומה שקורה במחנות הענק של המהגרים באירופה, ובמיוחד בזה הגדול הנמצא ליד הפתח הצרפתי של מנהרת התעלה מפסיק לעניין אותם. זה הנושא ואין בלתו. זה גם הנושא שמעלה את טראמפ (וההצלחה הזו של הברקסיט למרות כל הסיכויים ולמרות ההגיון מסמלת רע, רע מאוד, גם שם). אנשים שונאים את כל מי שקצת שונה מהם, ומצביעים בהתאם.
אין באירופה בעיית פליטים אמיתית. ירדן קלטה ב-2015 את אותו מספר שקלטה אירופה הגדולה, עם קצת פחות כוח אדם, משאבים, ויציבות כלכלית ומדינית. מה שקורה עכשיו לא מדגדג את היכולת הכלכלית שלהם. הוא מדגדג את הניאנדרטל הגזעני שבהם, והנה – השד הגזעני הקטן יצא ממחבואו. זה הברקסיט, וטראמפ, אבל גם עליית מפלגות הימין הרדיקלי שונאות הזרים בכל רחבי אירופה. החל ממארין לה פן, וכלה בחברים הטובים של הליכוד ממפלגת החירות באוסטריה. הונגריה כבר שם מזמן, ועוד מעט היא לא תהיה לבד.
בצד, דרך אגב, עומד אדם רע באמת, ולדימיר פוטין, וחוכך כפיים בהנאה. אני רואה איך המדינות הבלטיות (כולל לטביה, מולדתם של שניים משלושת הפילוסופים הגדולים של הליברליזם במאה ה-20, שקלאר וברלין) רואות בדיוק מה הולך לקרות, ומה הן צריכות לעשות כדי לא לזכות לביקור חוזר של אלו שהגיעו לכמה ימים ב-1945 ונשארו עד 1990. ורמז – זה לא לשלוח שירים באנגלית לארוויזיון (אגב, אות מבשר רעות אם אי פעם היה כזה היה ניצחון השיר האוקראיני שכולו התרסה לאומנית כנגד הרוסים על רקע הג'נוסייד במיעוט הטטרי). הימים האלה חלפו. פוטין כבר מזמן לא מזיז לו הריבונות שפאראג' מדבר עליה. תשאלו את תושבי חצי האי קרים. ומזרח אוקראינה (הרשימה לא סופית). חזרנו למאה ה-19 או לימים הרעים של המאה ה-20. אירופה מפולגת, נמשלת על ידי כוחות ימין רדיקלי, משטר ריבונות בין לאומי של כל דאלים גבר.
ממתק? בואו ניזכר בשיר האסטוני החמוד לאירוויזיון 2001. היו ימים.
שערוריית מצעד הדגלנים ביום העצמאות הביאה לסערה זוטא ברשתות החברתיות הנמשכת כבר יומיים. יש מקומות שהוויכוח מתעלה לרמה גבוהה ומאזכר אישים כישעיה ברלין או בנדיקט אנדרסון, יש מקומות שפחות. אני רוצה לתרום כאן קריאה מושכלת של הטקסט הקצר הזה 'עם אחד – מדינה אחת' כסימולקרה (זדונית, כמובן). תחזיקו חזק, כי הנה זה בא. אשתדל לעשות את זה פשוט ככל האפשר.
קוראיו הוותיקים של הבלוג יודעים שאני נמנע ככל האפשר מלכנות אנשי ימין שאני מתנגד לדיעותיהם בשם 'נאצים'. את ידידי ד"ר עופר כסיף שקרא לשרת המשפטים שלנו 'חלאה ניאו נאצית' ביקרתי כאן במילים לא פשוטות. אולי כדאי להביא מקצת ממה שכתבתי אז – 'אם ניקח את מה שהפנר קרא לו 'השנים הטובות' של הנאציזם, בין 1934 – 1937, אנחנו עדיין לא שם. יש לנו פרלמנט פועל, חופש הדיבור מובטח (ולראיה, אדם קרא לשרת המשפטים ניאו נאצית) השלטון נקבע בבחירות, הכוח מבוזר בין רשויות ולא מאוחד אצל אדם אחד המחזיק במשרת הנשיא בשילוב עם משרת ראש הממשלה, מחנות ריכוז לאויבי המשטר לא נפתחו, מפלגות אופוזיציה פועלות, וכך גם אירגוני החברה האזרחית… אני חושב שדי ברור שאנחנו לא שם, ולא מתקרבים לשם. וגם איילת שקד לא תומכת (עד כמה שדיעותיה פסולות בעיני בעניינים רבים) ולו במקצת מהמאפיינים האלו, שהם מאפיינים בסיסיים של המדינה הנאצית בשנות השלושים.'
הנאציזם הוא תופעה אידיאולוגית ייחודית, בעלת גבולות ברורים. לא מספיק להיות גזעני בשביל להיות נאצי. לא מספיק להיות ימני בשביל להיות נאצי. בכלל, קשה מאוד להיות נאצי. צריך דרך חשיבה מאוד מסוימת ומאוד קיצונית, וזהו אתגר שבימינו, לאחר מוראות מלחמת העולם השנייה, יש מעטים שמצליחים בו.לכן האמירה שהסיסמה הזו מממשת את דברי סגן הרמטכ"ל שלנו על 'תהליכים המזכירים את גרמניה בשנות השלושים' היא פשטנית מאוד. התהליך הוא מעט מורכב יותר.
למה בדיוק התכוון כותב הסיסמה 'עם אחד – מדינה אחת'?
לו היה חי בגרמניה בשנות השלושים, הדבר היה ברור. הסיסמה הזו ברורה ואף מתבקשת כמעט מאיש ימין רדיקלי בגרמניה שלאחר מלחמת העולם הראשונה, על כל שלושת חלקיה –
רייך אחד – בגרמניה המחולקת והמפולגת, שנתלשו ממנה שטחים ונמסרו לסובבים אותה, יש חשיבות להדגיש את אחדותו של הרייך, מתוך מטרה להחזירו לגדולת העבר. לא עוד גרמניה ואוסטריה (וחלקים מפולניה, צ'כוסלובקיה, אלזס לוריין המוחזקת בידי צרפת, חבל הרוהר וחבל הריין בהם יושב צבא צרפתי) – כל מקום שהוא גרמני הוא חלק מן הרייך האחד.
עם אחד – החלק הזה בסיסמה, יותר ממה שהוא מדיר (את היהודים, למשל) הוא מכיל. הבעייה של גרמניה בשנות העשרים והשלושים בהן נהגתה הסיסמה, לא הייתה הבעייה היהודית. גם לא במוחו של היטלר. הבעייה הייתה העם הגרמני המפוצל לישויות רבות שונות. אוסטרים (לאום שהיטלר הכחיש את עצם קיומו) וגרמנים אתנים היושבים במקומות שונים כחבל הסודטים, ונאלצים להכפיף את השייכות שלהם לעם האתני הגרמני, לשייכות ליחידה הלאומית הפוליטית הצ'כוסלובקית (המומצאת והמלאכותית). זה החצי השני המתבקש של רייך אחד – עם אחד.
מנהיג אחד – מה שקרה ביום אחד הרה גורל בנובמבר 1918 היה לקיחת המדינה הריכוזית הגרמנית, בה שלט הקייזר, ונסיון להפוך אותה למדינה מבוזרת ודמוקרטית. פרידריך אברט ופיליפ שיידמן, וכל האנשים בעלי הכוונות הטובות שיצרו את מדינת ויימאר, שברו את המסורת הריכוזית הגרמנית. אל מולם עלו מנהיגים מטעם עצמם. כמובן אנשי ימין שכהיטלר עצמו שבו וניסו שוב ושוב לאתגר את ההנהגה הזו בפוטשים שנעו בין הפאתטי והמגוחך, לסכנה רצינית ומשמעותית (המשמעותי ביותר הוא 'הפוטש של קאפ' שהצליח למשך כמה ימים להחליף את השלטון החוקי של הנשיא אברט והקאנצלר גוסטב באואר בממשל צבאי, והיה צורך בשביתה כללית של כל העובדים במשק הגרמני כדי להחזיר את הממשלה החוקית). אך גם אתגרים מצד השמאל לא חסרו. הספרטקיסטים נמנים אצלי על הגיבורים האישיים, ואני מוקיר את זכרם של רוזה לוקסמבורג וקרל ליבקנכט הי"ד, אבל חייבים להודות שאלו היו חבר'ה די פרועים שהחלום הרטוב שלהם היה לחקות את החברים שלהם במזרח, מולדימיר איליץ' לנין ועד בלה קון, ולהשליט בגרמניה דיקטטורה של הפרולטריון. אל מול אלו צריך היה להבהיר במילים ברורות כי במדינה הנאצית החדשה יהיה לא רק עם אחד ורייך אחד, אלא גם מנהיג אחד.
הסיסמה הזו, כשהיא מועתקת למקומותינו ולזמננו היא חסרת מובן. אין לה שום משמעות או פירוש שניתן להעלות על הדעת. זה כמו שמישהו יתחיל לרשום על הקירות 'Tippecanoe and Tyler too', הסיסמה המנצחת במערכת הבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-1840. טיפקנו וגם טיילר הם מזמן שוכני עפר, הוויכוח על זכויות המדינות הוכרע זה מכבר, והמפלגה הוויגית שהפיצול בשורותיה היה הדלק המניע של מערכת הבחירות, התפוגגה וירדה לתהום הנשייה. כך גם 'עם אחד – מדינה אחת'. חסר מובן מחוץ להקשר של גרמניה בשנות העשרים.
איש לא חושב שכל תושבי הארץ הם עם אחד, ולהיפך, דווקא אנשי הימין הקיצוני יודעים היטב לעשות את ההבחנה בין יהודים ובין מי שאינו יהודי. גם הימין הלא מאוד רדיקלי, הממוסד, המשלם עדיין מס שפתיים ל'שוויון זכויות המיעוטים' אצלנו, שכנראה אחד מאנשיו הוא שאירגן את הטקס, יודע היטב לעשות את ההבחנה הזו. לא ניתן להתגאות במדליקי משואות שאינם יהודים, נוסח הכומר גבריאל נדאף (נו באמת, אי אפשר היה למצוא פיתרון מכובד לעניין הזה? טוב שיש את הסיסמה הנאצית של הדגלנים, והחרפה הזו הוסטה אל הצד), ולדבר על 'עם אחד'. מהצד השני של המשוואה – צד ה'מדינה אחת' הרי שאין חבלי מולדת הנמצאים בשליטה זרה, או שקיימת בהם ישות פוליטית זרה הדורשים איחודם אל הקהילה הפוליטית הישראלית. אם כבר, בלענו יותר ממה שאנו מסוגלים לעכל.
אז למה התכוון המשורר? משברור לנו שאין שום דרך לקחת את המשוואה שהייתה נכונה בגרמניה בשנות העשרים והשלושים וליישם אותה (או שני שליש ממנה) בישראל ב-2016, הרי שיש תשובה אפשרית שאני יכול לחשוב עליה.
זו הסימולקרה הזדונית בפעולתה! דימוי חסר כל קשר למקור. מסמן שאיבד את המסומן שלו, ונע לו בעולם חסר תכלית. כי אם לוקחים (במודע או שלא במודע. אין לדעת מהיכן לקח אותו מתכנן טקסים אלמוני את הססמה, אם זכר אותה מתקופת לימודיו בבית הספר, או שסתם תפסה את עינו בצפייה בערוץ ההיסטוריה, ולאחר מכן נשכח מקורה, או שלא נשכח מקורה) סיסמה משנות השלושים, שהיא בעלת הקשר ומובן מובהקים, תולשים אותה ממקומה הטבעי ומשתמשים בה בהקשר זר, היא מאבדת את משמעותה.
את משמעותה הראשונית זאת אומרת. כי הסימולקרה מתיימרת ליצור מעין עולם של היפר מציאות, הלוקח אותך בחזרה מכוח הדימוי חסר המקור ל'מודלים העוסקים בייצור ובשיווק אין סופי של ההיפר אמיתי' כמו שכתב בודריאר. המציאות ההיפר אמיתית שהסימולקרה הזו מייצרת היא מציאות נאצית. כי הסיסמה בה היא משתמשת היא נאצית. אנו נלקחים מכוח הסיסמה מן המציאות האמיתית מאוד של הדגלנים בהר הרצל במאי 2016 אל מציאות אחרת, שם היו דגלנים אחרים, בתקופה אחרת.
האמת, אני מאוד אשמח אם אותו פקיד שהגה את הסיסמה יבוא ויסביר לי שאני טועה. יסביר לי שיש לסיסמה הזו איזה משמעות בישראל כיום שאינה קשורה לנאציזם, שיש לה איזה שורשים אידיאולוגיים או טקסטואליים במשהו שאינו הרייך השלישי, ומה מכשיר את אותה סיסמה להיות מוצגת על ידי חיילי צבא ההגנה לישראל, הצבא שאני עדיין גאה ללבוש מעת לעת את מדיו, בטקס יום העצמאות למדינת היהודים. אני שונא לחשוד באנשים שהם מייצרים היפר מציאות נאצית. זו מילה חזקה מאוד. וקשה מאוד.
אבו אלמוג בוורדפרס 