גיליתי עולם חדש ומופלא

סך הכל טפו טפו טפו יצאתי בסדר. מה זה בסדר? מאה אחוז. בכל הטלה והטלה של המטבע היא נפלה בדיוק על הצד הנכון, הפריבילגי. גבר? צ'ק. יהודי? צ'ק. סטרייט? צ'ק. אשכנזי? צ'ק. שכחנו משהו? אה, כן. מעמד בינוני בורגני, צ'ק (אם ככה לקראת סוף החודש יש סיכוי שהוא יחזור אבל עדיין צ'ק).

אז ככה – אלו חיים די פריבילגיים, כמו שמי שלא נחן באותו מזל טוב ששפע עלי יודע. אני לא צריך להתלבט עם הזהות שלי, לא להתחבט, לא להסתיר, לא לפחד. סבבה אגוזים. כל המערכות שמסביבי עובדות רק בשבילי. הכל מסתנכרן כמו שצריך, הדלתות מנחשות אותי ונפתחות לי מעצמן, הכל סבבה.

לא שזה פשוט. יש את הקטע הזה של האליטה המשרתת שהיה רווח בחוגים הפריבילגיים של שנות השמונים, והיום פחות נהוג, שזרק אותי לכל מיני מקומות לא סימפטיים כמו לבנון או רמאללה, והיום האליטות מהסוג שלי למדו איך להימנע מזה, או המון רגשות אשם וקונפליקטים בלתי פתורים מהנכבה ועד ילדי תימן, אבל סך הכל עדיף להיות עם רגשות אשם על הנכבה מאשר להיעקר בנכבה.

אף פעם לא הייתי מיעוט בכלום, באמת! בכל מקום שהגעתי אליו הייתי הרוב והאליטה. כאילו דמיינו לעצמכם את התגלמות המילים 'הפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית, הר הצופים'. זה אני.

אני יכול רק לדמיין איך זה להיות מודר, מנושל, מקופח, מסומן, מופלה. לא קרה לי עדיין, עד עכשיו.

את הזהות הרפורמית אימצתי בשלב די מאוחר בחיים. עד גיל עשרים לא שמעתי את המילה הזאת, באמת. הסתובבו מעט מאוד רפורמים בעפולה בשנות השמונים. כשפגשתי את ש' היא בדיוק הגיעה מגרעין של צופי תל"ם לקיבוץ לוטן, שמי שמכיר יודע שזה ההארד קור של הרפורמים בעולם. אז התחתנו אצל רב רפורמי והיה נחמד, אבל שמתי את זה בצד לאיזה חמש עשרה עשרים שנה. לפני כמה שנים הייתה אצלי תחייה של העניין, אולי הזדקנתי. אולי הפכתי בעקבות קריאה לא נבונה מאתיאיסט דוקינסאי זועם לאגנוסטיציסט פוסט מודרני רגוע, אולי הבנתי שיש יותר דברים בשמים ובארץ, הורציו, מאשר אתה חולם עליהם בפילוסופיה שלך. קורה. מי שמכיר אותי יודע שכשאני מתחיל משהו אני נכנס עד הסוף.

אז פרט לחוויה הרוחנית (באמת! שום ציניות כאן. בשביל זה אני עושה את זה) ולערך המוסף המסורתי והמשפחתי וכל זה, אז פתאום למדתי איך זה להיות מיעוט. מופלה, מודר, מסומן.

היום שר הדתות בממשלה שלי אמר עלי את הדברים הבאים, תוך כדי דיון בחוק שעבר בוועדת השרים לחקיקה, ונועד להדיר את הרפורמים משירותי דת ציבוריים בהקשר של מקוואות – "מי שאינו מקבל את סמכותה של התורה ורומס את מצוותיה ברגל גסה אינו יכול לטעון שהוא מייצג דת בישראל. התנועות האלה שרויות בנסיגה והמספרים שהם מציגות מנופחים. זכותם לנהל טקסים וכל פולקלור שהם ירצו אבל היהדות היא לא תיאטרון שבאים אליו באוטו בשביל ליהנות. הגופים הללו שמבקשים לשנות את התורה וההלכה הם אינם זרמים בדת ישראל. כמו שלא ניתן לרופא להתקרב לבית חולים באמצעות כישוף ולא נקרא לו רופא, כך לא ניתן לגופים האלה להתקרב לתורת ישראל. מאז קום המדינה הקפידו כולם על שמירת הסטטוס קוו בענייני דת ומדינה. יש כאם מהלך שלא בר בידיים נקיות. עם כל הכבוד לציונות ולתמיכה שלהם במדינת ישראל, לא ניתן להם לנהל אותנו בשלט רחוק ולפגוע בצביונה היהודי של המדינה. אני מודיע לכם שכל ניסיון להתערב ולשנות כללים שלא על פי ההלכה לא יהיה”

 לא יהודי, לא דת, רופא אליל. ואת זה אומרת עלי ממשלת ישראל. הגוף שצריך לייצג אותי ולהגן עלי. לדאוג לזכויותי.

נעלב? כן, קצת. אבל גם מפחד. סימנו אותי. לא נותנים לי מה שמגיע לי לא בגלל נימוק ענייני (אין נימוק ענייני בדברים האלה) אלא בגלל מי שאני. מפלים אותי לרעה. רוצים שאתבייש בזהות שלי ואשים אותה בצד. וסך הכל זו רטוריקה די רגועה לעומת חברו לחרדיות אייכלר שקרא לנו 'חולי נפש' וכאלה. והיי, כולנו למדנו מה מילים יכולות לעשות.

אז כאן כל הפריבילגיות לא עוזרות לי. אני עומד בצד מושפל ומבוייש. הגבר האשכנזי הסטרייט הבורגני, פתאום מופשט מכל מנגנוני ההגנה, ומישהו בא ואומר לו עד כאן. הדבר הזה שאתה רוצה ומגיע לך, אתה לא תקבל אותו. כי אתה מיעוט ואני הכוח של הרוב. אבל… אבל… אבל… אני אשכנזי! שירתתי פה והייתי שם! אני גבר, באמת, תראה! לא עוזר. רפורמי. לא תקבל. שב בצד ותתבייש. כן, שם, איפה שהלא יהודים.

אז ככה – אי אפשר להשוות את החוויה הזו למה שעוברות נשים (מודרות, מופלות, נאנסות, מוטרדות מינית, מקבלות שכר נמוך יותר על עבודה שוות ערך, אם רק להתחיל את הרשימה) או ערבים או מזרחים או להט"ב. זה סדק קטן מאוד בשריון הפריבילגיות שאני עדיין עוטה, אבל מה, לא נעים. פתאום אני מרגיש את זה מבפנים, ופתאום זה נוגע בי. נכון. אמשיך עדיין לקבל שכר גבוה יותר מאישה, מזרחי או ערבי. הילדים שלי יקבלו חינוך טוב יותר, ואני יכול ללכת במקומות חשוכים בלי לפחד. זה לא שווה ערך. אבל זה שם.

מה אני רוצה?

ראשית, להגיד שהייתי צריך את החוויה הזו כדי להבין. להרגיש מופלה, מודר, מושפל, מוקע בפומבי. להבין איך זה כשהממשלה שלך פועלת נגדך. מסמנת אותך. אני מבין עכשיו טוב יותר, ואולי אתקרב קצת להיות יותר 'גבר טוב דיו' או 'אשכנזי טוב דיו' בהקשר של הרגישות שלי לרצונות והצרכים והנרטיב של מי שלא נולד עם הפריבילגיות שאני נולדתי, בכל הקשר שאינו הזהות הדתית שאימצתי לעצמי.

שנית – קצת סולידריות. מאוד אשמח לקבל. שמישהו יכעס על הדברים האלה קצת גם בשבילי.

שלישית –

זה לו ריד, והוא היה יהודי אמריקאי, אללה ירחמו, וישמרהו וינצרהו. אז רוב הסיכויים שהיה גם רפורמי. אז זה בערך מתאים. וגם בא לי לשמוע את זה.

הידד לרבנות!

בשבוע האחרון הפייסבוק התמלא בתמונות של בחור סימפטי וחובש כיפה ולצידן טקסט של הרבנות הראשית המסביר כי הבחור, ד"ר עודד גז, הוא סרבן גט, ולפיכך יש להחרימו. התגובות התחלקו לשני גורמים – לאנשים ונשים שבאמת הפיצו את הפוסט על מנת לעודד את הד"ר הטוב לעשות מעשה וליתן גט לאשתו, בדרך של אם בית דין רבני לא עוזר, בית הדין של הפייסבוק הגוזר את עונש השיימינג שכמותו לא היה בימי התלמוד, אולי יעזור. בפיד שלי היו אלו בעיקר פמיניסטית דתיות, טיפוס אנושי מאוד רווח בין חברות וחברי הפייסבוק שלי מסיבה שעד היום אינה ברורה לי. אחרים יצאו בשצף קצף נגד מוסד הנישואים הדתיים, נגד הרבנות, וטענו בעוז כי זהו שורש כל רע, ושהבעייה היא הכפיפות לשירותי הגוף המסואב הזה בנישואים וגירושים.

אז ככה. מתמונתו של הבעל אני מניח שהזוג שייך למגזר הדתי לאומי. החבר'ה האלה לא מתחתנים ברבנות כי מישהו מכריח אותם, אלא כי הם באמת מאמינים שזה המקום בשבילם להתחתן בו. זה שהם חושבים שזה גם המקום בשבילי להתחתן בו זה כבר סיפור אחר וויכוח אחר. כך שהגעתו של הזוג למקום הייתה מבחירה. ולכן גם דרך היציאה שלהם מהקשר היא מבחירה דרך הרבנות. ולכן הבעייה כאן היא לא עם הרבנות. הרבנות כאן דווקא בסדר.

אומר את זה בצורה הרבה יותר ברורה – הרבה פעמים שאלתי את עצמי למה בעצם ההחמרות האלה בנישואים וגירושים. למה הרבנים עושים כאלה חיים קשים, מקפידים על קלה כחמורה, ולמה הציבור שלהם משחק את המשחק הזה ולא מעיף אותם לעזאזל? הרי הציבור הדתי לאומי, תגידו עליו מה שתגידו, הוא ציבור מאוד מודרני בדברים מסויימים. לא חי בגטו המחשבתי של הציבור החרדי. התשובה שלי שהגעתי אליה אחרי המון שיחות ומחשבה היא חד משמעית – הם באמת באמת מאמינים שאם כתוצאה מפעילות של בית הדין יבוא לעולם ממזר זהו חטא נוראי שלא ניתן לכפרה. גם הרבנים וגם בני הזוג מאמינים באמת ובתמים שלפעילות בית הדין יש ממד מטאפיזי שהוא מעבר להכרעה המאוד אנושית בסכסוך בין בני זוג שנישואיהם לא עלו יפה, ושאם הם עושים משהו לא נכון הם חוטאים ומחטיאים ומביאים לעולם שיקוץ שאסור לו לבוא לעולם.

אני לא מזלזל באמונה הזו, כשם שאיני מזלזל בשום אמונה. מי שמאמין ובוחר להכפיף עצמו מרצון לסט של כללים ותוצאות אפשריות שנובעים מהאמונה הזו, יש לי את כל הכבוד כלפיו. הגב' גז מסורבת הגט יכולה להלכה לחיות חיים שלמים ומלאים גם בלי לקבל את הגט, ולו הייתה חילונית הייתה מן הסתם עושה כן. אבל היא לא חילונית, היא דתייה, ואינה יכולה להמשיך בחיים, מבחינתה, בלי שבעלה ייתן לה גט. אז כאן צריך בית הדין לתת יד כמה שאפשר, אבל גם הוא לא יכול להגמיש את הכללים. יש כללים ברורים מאוד, הלכתיים, מתי ניתן לתת פסק דין של גירושין, והם חייבים מבחינתם לעמוד בהם.

שוב – צריך להפריד בין השאלה הזו לבין השאלה האם צריך לכפות גם על הציבור החילוני הרוצה לנהל את חיי האישות שלו ללא הממד המטאפיזי ואינו חושש מייצורם ובואם לעולם של ממזרים את הכללים האלה. כאן אני חושב שהתשובה די ברורה, לפחות לקוראי הבלוג הזה. אבל האמירה 'תכבדו את הדרך בה אני בוחר לנהל את חיי האישות שלי' צריכה ללכת לשני הכיוונים. אני צריך גם לכבד את אלו שרוצים לחיות לפי הכללים האלה. ולכן טוב עשתה הרבנות שהשתמשה בכלי המודרני של הפייסבוק לצורך אליו שימשו בעבר כתלי הבתים בשכונות החרדיות. השיימינג בפייסבוק יעיל ומהיר יותר מהשיימינג בפשקוויל, כנראה.

מה שכן, לא הכל סבבה אגוזים ברבנות. זה גוף דוחה, מגעיל, ארכאי ומסואב. צריך לתת להם אפשרות להשתפר ולשנות, וצריך לתת להם את הכלים לעזור לסרבניות גט במסגרת כללי המשחק. בעבר, כשעונש המלקות היה נהוג, הדברים היו קצת יותר פשוטים. כמו שכתב הרמב"ם – "מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש. בית דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר רוצה אני ויכתוב הגט והוא גט כשר." אי אפשר לקחת מבית הדין הרבני את עונש המלקות, ואחרי כן להתלונן שהמדובר במוסד לא יעיל. זה כנראה פיצ'ר הכרחי של המערכת, וככל שאני חושב יותר על סרבני גט, כך אני תוהה יותר ויותר אם אין מקום לאיזה גירסה מודרנית שלו – בפיקוח רופא וכאלה. במדינה שמאפשרת לשירות הביטחון הכללי שלה עינויים, לתת סמכות למלקות לבית דין רבני בנסיבות האלה זה לא איזה צעד יוצא דופן. וביני לבינכם – שיימינג באינטרנט כנראה כואב יותר.

אבל גם מי שנפשו סולדת מעונש המלקות צריך לחשוב איך לתת לרבנים את האפשרות לפתור את בעיית סרבנות הגט. יש דווקא כמה דרכים שמדברים עליהם, שאם תהיינה שגורות יותר, אז הבעייה תהיה כנראה קטנה פחות. אז כך, למשל, לדעתי אסור לזוג להתחתן בלי 'הסכם לכבוד הדדי' שפחות או יותר הופך סרבנות גט למאוד בלתי כדאית מבחינה כלכלית. הדף שאני מפנה הוא של ארגון 'קולך' שמקדם מאוד את הפתרון הזה, וגם נשען על בסיס הלכתי מוצק. יש רבנים שאוהבים את זה יותר, ויש רבנים שאוהבים את זה פחות, אבל כמה שההסכם הזה יהיה שגור יותר בבתי הדין הרבניים, ויגיעו יותר זוגות שיבקשו לאכוף אותו, ככה יהיה עוד כלי לגיטימי ועובד לבית הדין למנוע סרבנות גט.

וכן – שיימינג בפייסבוק. הרבנות הגיעה למאה ה-21 וזה סבבה. זה ממש נהדר. ומסתבר שזה אשקרה עובד כי הבחור עתר לבג"צ נגד זה. הו – מי יתנני שופט בהרכב שידון בעתירה! ד"ר תומר פרסיקו כתב – "אין לי שום סימפטיה למי שמתעלל באשתו, אבל האם אף אחד לא שם למחזה הגרוטסקה שהמהלך הזה מעלה? מיילא שההלכה האורתודוקסית עדיין לא מצאה שיטה להתיר אישה מנישואים ללא הסכמת בעלה, זאת היתה יכולה להישאר הבעיה של מי שבוחר להתחתן כך. אבל שרשות ממלכתית במדינה מודרנית מגיעה למצב שאין לה שום מוצא אלא לפנות לציבור כדי לערוך שיימינג קולקטיבי על אדם פרטי? זה הפתרון שלכם?" למה גרוטסקה? במה זה נבדל ממשטרת ישראל המעלה באופן שגור לפייסבוק תמונות של נעדרים? גם זו רשות ממלכתית במדינה מודרנית המבינה את הכוח העצום של המדיום הזה ומשתמשת בו לצרכיה. להיפך. שיפתחו דף ובו פוסט יומי עם תמונות של סרבני גט ונראה כמה זמן הם יחזיקו מעמד בסרבנותם. אני אישית מתחייב לשתף את כל התכנים של הדף הזה.

ממתק? זה כב' האדמו"ר חצקעל רבינוביץ' זצוקלל"ה נבג"מ זיע"א המכונה בפי הגויים לו ריד, שכנראה הבין משהו בפירוק של קשרים, וזה אחד מהשירים היפים יותר שאני מכיר שגבר כתב לאישה שנמאסה עליו. כך צריך לפרק קשר. תן לה גט וכתוב עליה שיר –

The Ozone lair has no Ozone anymore, and you're gonna leave me for the guy next door? I'm sick of you!