די ברור לי שחלק גדול מהמלחמה של המדינה שלי כרגע הוא בחזית ההסברה. ויש לי הרגשה שלשלוח את דני דנון לאו"ם שישים כיפה ויקריא מהתנ"ך במועצת הביטחון לא ממש עושה את העבודה. אבל עדיין אין משהו מאוס מסרטוני ההסברה האלה שמתרוצצים ברשת. בדרך כלל הם מביעים עמדה מטומטמת ומבוססת על שילוב של שקרים וצדקנות שאני לא הייתי מעלה בוויכוח פנימי בישראל, ובטח לא מפיץ בחוץ לארץ, אני חושב למשל מה הייתי חושב על סרטון שמנסה להראות את צדקת העמדה הסרבית בוויכוח על קוסובו, או מסביר למה הרוסים צודקים במזרח אוקראינה. לא הייתי מקדיש לזה את הדקה וחצי שזה דורש. שלא לדבר על הסרטונים המדממים של הפיגועים, וכל מיני דברים כאלה שפשוט מגעילים אותי ומזהמים לי את הפיד.
גם הפחות מגעילים הם עדיין מטומטמים במידה שקשה לתאר. המון חברים שלי שיתפו תמונה של גולדה שאומרת 'אם הערבים היו אוהבים את ילדיהם יותר ממה שהם שונאים את ילדינו, היה מגיע השלום'. גולדה. באמת. ראשת הממשלה הגרועה ביותר אי פעם, בהפרש של ערימות גוויות וטנקים שרופים מביבי. היא פשוט ישבה שם, סירבה לכל הצעת שלום, חיכתה שהערבים יפסיקו לשנוא את ילדיהם, ושלטה בדמיונה על אימפריה ישראלית מתעלת סואץ ועד קונייטרה, עד שהכל התפוצץ לנו בפרצוף. לשתף את האימרה הזאת שלה זה פשוט לירוק על הקברים של הרוגי מלחמת יום הכיפורים, שלא לדבר על הגזענות הדוחה.
אבל הנה סיפור קטן על הסברה שלא במתכוון. כאן המקום לווידוי קטן. אני מעריץ שוטה של הסידרה 'המפץ הגדול'. אין לי כוח להסביר למה, אבל זה פשוט קרה. אז במסגרת הזאת אני גם חבר פייסבוק של מיים ביאליק, השחקנית היהודיה הנפלאה שמשחקת את איימי פארה פאולר, חברתו הלא מסופקת של הגאון שלדון קופר (בעונה הזו האקס, אבל אני אופטימי בשביל שלדון שהם יחזרו להיות ביחד תוך פרק או שניים). בסידרה הם נקראים שלדון ואיימי, וביחד – שיימי. אז אתמול היא כתבה בפייסבוק שהם מצלמים פרק נורא מצחיק עם הרבה שיימי. הייתי בקטע של רחמים עצמיים אז כתבתי לה שבמצב הגרוע שיש בישראל הפרק השבועי של המפץ הגדול הוא בערך אחת ההפוגות היחידות שיש לנו מכל הזוועה שמסביב. תוך שנייה התחילו לזרום תגובות. מאות לייקים, ועשרות תגובות אוהדות. הנה הקישור, והנה צילום מסך למי שמתעצל.
כל התגובות – עשרות כאמור, היו אוהדות מאוד. חלק, כמובן, נשאו אופי דתי, יהודי או נוצרי, אבל חלק הביעו סתם סימפטיה והזדהות. אף אחד לא הביע כעס או שנאה, היה שם חיבור אנושי ברמה הכי בסיסית, לאדם שלא יכול לצאת מהבית בבוקר ולהבטיח לעצמו שיחזור בחתיכה אחת. אני חושב שהתוצאה הזו הייתה בגלל שלא יצאתי צדקן, או כועס, או מטיל אשמה, אלא סתם בנאדם שרוצה לחיות בשקט ולראות טלוויזיה. אגב, אני די בטוח שקהל הצופים של הסידרה (שהם כנראה קהל העוקבים של מיים ביאליק בפייסבוק) הוא לא אותו סוג של רפובליקן פונדמנטליסט שאצלו הקרב התקשורתי הוכרע מראש לטובתנו. המדובר בסדרה שיודעת לצחוק לא רע על האנשים האלו, ויש שם דמות (אמו של שלדון) שמגחיכה אותם באופן שלו הייתי נוצרי פונדמנטליסט, הייתי קצת מתעצבן.
אנ'לא יודע. לי זה עשה טוב. וזה ממשיך. התגובות ממשיכות לזרום ולהגיע. עדיין מחכה לתגובת אורן חזן, אבל אולי הוא עסוק בלחגוג מאה שלושים ושישה ימים לתחקיר של ערוץ 2 שהאשים אותו בכל מיני דברים איומים אבל זה לא הזיז את הצ'ופצ'יק של הקומקום לאף אחד, והוא עדיין סגן יושב ראש הכנסת. אבל יש המון תגובות נהדרות אחרות. חמוד.
הממתק הוא כמובן הקטע האהוב עלי בסדרה בכל הזמנים. אני לא סובל את REM. אף פעם לא קניתי את הפוזה הבכיינית שלהם, והמילים והמוזיקה יותר מדי שכלתנים בשבילי. אין שם רגש אמיתי. אבל מה שמיים ביאליק עושה מ'אבריבדי הרטס' הוא פשוט נהדר. היא מפגינה כאן יכולת קומית מדהימה, כמו גם יכולת נגינה מפתיעה בנבל. ארבעים ושלוש שניות של תענוג.
אבו אלמוג בוורדפרס 