מחשבה חיובית ביום שלילי

כשהייתי צעיר ועול בימים, והייתה בעולם מפלגת מפ"ם, היא מפלגת הפועלים המאוחדת, הייתי עוזר פרלמנטרי של חבר כנסת חביב ששמו חסיין פארס. הוא היה חבר כנסת של קדנציה אחת. מנהל בית ספר תיכון מעכו. הוא אחד האנשים הכי טובים שהכרתי בחיים. האפיל התקשורתי שלו לא היה משהו, כי שני חבריו הנמרצים מאוד לסיעה, חיים אורון ויאיר צבן קצת האפילו עליו, אבל הוא עשה את העבודה שהיה צריך לעשות בהתמדה ובחריצות, ונתן לקהל בוחריו תמורה ראויה בעד קולם. הייתי קונה כנסת של מאה ועשרים חסיין פארסים. בלי לחשוב פעמיים.

בקיצור נמרץ הצ'ופר הענקי שהיה לי בכנסת היה שכל חברי הכנסת היו מקבלים בדואר את העיתון 'מחשבות' של צבי ינאי, שאי אפשר היה להשיג בשום מקום כי ינאי, אליטיסט לא קטן, פשוט היה מפיץ את זה למי שרצה ואי אפשר היה להשיג את זה בשוק החופשי. אז זה היה מין עיתון מחתרתי כזה. וזה שינה את העולם שלי. והיו לי ייסורי גמילה איומים אחרי שהפסקתי לעבוד אצל חסיין.

אז נפתח עכשיו אתר שכולל את כל כתבי צבי ינאי לגמרי חופשי ובחינם, וחסיין, אתה בפנסיה, אז תוכל להשלים את הקריאה בכל העיתונים שלא הספקת לקרוא אז, לפני עשרים וחמש שנים, כי העוזר הפרלמנטרי שלך היה עסוק בלקרוא אותם, ואתה היית צריך לעשות את העבודה במקומו. אני כבר שעות ארוכות מסניף ידע נהדר מהאתר הזה, והמון המון המון המון חוכמה של הבנאדם אולי הכי חכם שפעל כאן בשנים האחרונות, צבי ינאי. שאם היה כאן איש רנסאנס אמיתי, במלוא מובן המילה, אז זה הוא. וזה לא רק צבי ינאי, יש שם כל מיני אורחים כמו ישעיהו ליבוביץ' וישראל אומן. כאן כמובן ראוי קרדיט ליוזמות האתר  – נאורה שם שאול ודליה הוכברג.

וצ'ופר אדיר – קריאה דיגיטלית בכל הספרים שלו, גם פרוזה (נפלאה, נוגעת ללב, מרגשת) וגם עיון (מרחיב את הדעת ולוקח למקומות שלא חשבתם שאפשר להגיע).

ומספיק להגיד 'תכונותיו הפרקטליות של הזמן', שזה השם של אחד המאמרים שמופיעים באתר (לאו דווקא של ינאי, כמדומני).

עוד פעם – תכונותיו הפרקטליות של הזמן. מי שקרא 'מחשבות' יקבל עכשיו את ההדהוד הזה של התחביר המאוד מיוחד, של עולם הידע העשיר, של החופש המחשבתי פורץ הגבולות.

אז ביום שבו הכותרות בעיתוני העולם מספרות על סגן יושב ראש הכנסת שלנו שחשוד בסחר בנשים ובשימוש בסמים קשים, צריך לזכור שזה לא הפרצוף שלנו. שאנחנו יכולים להיות גם קצת צבי ינאי ולא רק אורן חזן. אם רק נרצה.

וביום שבו הז'דאנובים המקומיים מצנזרים אומנות מטעמים פוליטיים צריך לזכור שמחשבה חופשית היא אפשרית. היא פורצת גבולות. היא נצחית. היא תמידית. צריך לזכור שתהיה ספרות ויצירה ישראלית ותיאטרון ישראלי ומחול ישראלי גם אחרי מירי רגב. ושהרבה אחרי שישכחו את מירי רגב יזכרו את נורמן עיסא. בטוח. כמו שזוכרים היום את צבי ינאי.

לפני כחודש כתבתי כאן על רגב. פחות או יותר חזיתי מה שיקרה כאן, את הניסיון לצנזר את האומנות והתרבות והספרות דרך התקציב. וכבר אז הבאתי מדברי בולגקוב, הנצחיים – 'כתבי יד אינם נשרפים'. מתחת לגל העכור הנוכחי, לצנזורים מטעם, לפוליטיקאים הקטנוניים, לאנשי הקזינו משלדון אידלסון ועד אורן חזן, יש את ישראל האמיתית. והיא הרבה יותר צבי ינאי ממירי רגב. והרבה יותר ישראל אומן מאורן חזן.

ממתק? כרגיל לא קשור לכלום. זו בטי דייוויס. הייתי אומר האחת והיחידה, אבל יש עוד אחת. אז אומר שזו בטי דייוויס שידעה גם את ג'ימי הנדריקס, וגם את מיילס דייוויס (ממנו קיבלה את שם משפחתה) אבל היא עושה מוזיקה נהדרת בלי קשר לשני הגברים האלה. וגם נראית לא רע. אז לזכרו של צבי ינאי – They say I'm different.

שבוע הספר

שבוע הספר! אף אחד לא פנה אלי. לא עומד באף דוכן. לא מרצה אף הרצאה. נשכח מלב. עלבון רב נעלבתי כשהסתבר לי שהמועצה האזורית מטה אשר המצויה במקום בו דהר ד'אהר על סוסיו את רכיבתו האחרונה כנגד העות'מאנים האכזרים הזמינה את הפתח תקוואי ליעד שוהם להרצות על 'מאחורי הקלעים של כתיבת ספר מתח' כשיש להם סופר מתח ד'אהריסטי מדופלם במרחק יריקה! סתאאם. ליעד מדבר נהדר וזו הזדמנות לפרגן ולהזמין את כולם. האמת היא שעברו שנתיים מהספר האחרון. יצירתי הבאה, 'תפיסת הריבונות בדיני מדינת ישראל לאור הסדר העדה הדתית במשפט הישראלי' תצא לאור רק בעוד כשנתיים. וגם אז יקראו אותה אולי שני אנשים, והיא תישלח אחר כבוד למדף נידח במיוחד בספריית אוניברסיטת חיפה וטוב שכך. כמו הנקרונומיקון, שכתב הערבי המשוגע עבד אל הזרד, חזקה על כל הקורא יצירה זו שדעתו תיטרף עליו. יצירתי 'ד'אהר, חנין, והזומבים מסח'נין', ההולכת ונכתבת מזה כעשור, והגיעה כבר לנפח של כמה מאות עמודי שותתי דם, תצא לאור אם ירצה השם, בשנת 2020, אם יימצא המוציא לאור שיהין לשים את כספו על ספרות ספקולטיבית מסוג זה.

מה נשאר, אם כן? רשימה של עשרת הספרים הכי הכי שהכי השפיעו עליו וכל זה. כמו 'הארץ' ספרים האחרון, רק שאני מקווה שפחות ירדו עלי בפייסבוק על האירופוצנטריות שלי. באמת רשימה אירופוצנטרית לעילא ולעילא, כולה גברים, כולם לבנים, רובם מתים. אבל אלו הספרים שנתנו לי את הבעיטה בשיפולי הבטן ואין בלתם, ואנוכי אך גבר לבן. זה רק הטעם האישי שלי, רק אלו שאני מאוד מאוד אוהב. אולי עם כמה אפשרויות אלטרנטיביות בכל סוג של ספר. אגב – כמה שהספר יותר 'גדול' ויותר 'מוכר' אכתוב עליו פחות. סופרים עבריים לא נכנסים לכאן. הרומן שלי עם העברית הוא סודי. זה לא דברים שמדברים עליהם. אני אוהב אותם יותר מכדי שאוכל לכתוב עליהם.

בישראבלוג הישן והטוב היה מין קטע כזה של 'שרביט' שכל אחד כותב פוסט בנושא מסוים ומעביר לכתיבה לאחרים כמו 'חמישה דברים שלא יודעים עלי' (יש לי אח בפתח תקווה. אבל אני לא מכיר בו עד שיעבור דירה). או 'הפעם הראשונה שלי' (אל תשאלו. חמישה ימים אחרי כן הלכתי ברגליים פשוקות. סובב כינרת איז א ביץ'). אז טליק, מניפה, קנקן, שיר דמע וכל הכינויים המוזרים בעלי הבלוגים – ראו שורבטתם.

מה הרשימה הזו מלמדת עלי? אני חושב בסך הכל שהמדובר בעניין של הערכה לספר בנוי טוב. למבנה שהוא או פורץ דרך או חדשני. משהו על התוכן שמתאחד עם הצורה. 'מאה שנות בדידות' בנוי כמעגל. 'לוליטה' הוא פלאשבק אחד גדול. 'הדודה חוליה' בנוי מעלילה המתקדמת במקביל לתסכיתי רדיו שכותב אחד הגיבורים. 'טריסטרם שנדי' הוא משהו שקשה להסביר.  'בלשי הפרא' גם כן בנוי משלוש אפיזודות שמתקשרות סופית רק בשורה האחרונה.

יש גם איזו אמירה ביוגרפית, וכאן אני קצת קצת מחפש את עצמי ושואל את עצמי איזה אדם הייתי כשקראתי את כל הספרים האלו. ואיך זה שאת רוב הספרים שאני אוהב קראתי לפני גיל 20? – אז הנה – בסדר כרונולוגי לפי השנים שנחשפתי אליהם –

המרד_על_הקיין(1)

1981. הייתי בן 13 בערך כשנחשפתי ליצירה הנהדרת הזו. קראתי אותה לאחרונה רק לפני כמה ימים שוב. ספרות גדולה? אני בספק. ווק הוא מלודרמטי, שמרן, צבוע, אורתודוכסי להחריד וסופר בינוני ומטה. הספרות הפופולרית שכתב בשנות השבעים, המגנום אופוס שלו 'מלחמה וזכרון' ו'רוחות מלחמה' נשכחו זה מכבר וטוב שכך. שלא לדבר על 'התקווה' ו'התהילה' הנוראיים המגוחכים והבלתי קריאים. אבל זה ספר נהדר, כי אלו חוויות שחווה בעצמו על שולת מוקשים במלחמת העולם השנייה. לא נלחמים שם הרבה. כמעט ואין יפנים, ואם יש, אז הקברניט הפחדן של הקיין, 'קפטיין צהובכתם' עושה כל מה שהוא יכול כדי להתרחק מהם. אבל יש תיאור נהדר של הווי החיים בכל יחידה צבאית, עם תובנות נהדרות, אוניברסליות שכמה שנים לאחר מכן גיליתי שהלקחים הבסיסיים שאפשר ללמוד, ממנו נכונים גם לשולת מוקשים בפאסיפיק במלחמת העולם השנייה, וגם לסוללת תותחנים בשטחים באינתיפאדה הראשונה. התיאור של החנון האולטימטיבי (שיש לו אגב, רומן בלתי מסתבר לחלוטין, עם זמרת ג'ינג'ית על החוף) ויליס סיוארד קית' הנופל לידיו של קפטיין קוויג המתוסבך והפחדן, הוא כל כך מדוייק, שקנה לספר הזה מקום ברשימה הזו. נכון שהוא ירגיש קצת מוזר בין מארקס, בולניו וחוויאר מריאס. בעייה שלהם. בז'אנר הזה של ספרי מלחמה יש כמה נהדרים, אפשר גם לציין את 'השגעון הגדול' של אביגדור המאירי, ואת 'מלך עכברוש' של קלאוול. אבל ווק נכנס לרשימה והם לא.

2-70320b

 1981? לפני? אחרי? עוד ספרות גדולה. סיפורים קטנים, מצחיקים עצובים. מרירים. לא שמחים. מאוד אנושיים, מאוד צ'כיים. כולל הסיפור הבלשי הטוב ביותר שקראתי – 'הרצח בסניף הדואר'. סיפור על צדק, ועל אהבה, ועל עיירה קטנה ועל חמלה ועל גורל. אני חושב שהספר הטוב ביותר שכתבתי, 'השלישית בשורה השנייה' הוא הומאז' ל'איש שידע לעופף'. בדרכו. אתם יודעים. קטונתי וזה. בז'אנר הזה של סיפורים קצרים יש כמה וכמה ראויים, שלא ייכנסו ממש לרשימה. 'מוצרט הקטן שלנו' של וולפגנג בורכרט, שמוכיח שאפשר להיות אדם במלוא מובן המילה גם כשכופים עליך לשרת את מערכת הרצח והרשע הגדולה ביותר, ו'אחרי עשרים שנה' המתוק מריר של או. הנרי.

20292527b

1981? שנה קשה עברה על כוחותינו. זה ספר המדע הבדיוני הטוב ביותר שנכתב. יש בו הכל, אמירה מעמיקה על ההיסטוריה האנושית, על המעגליות שלה, על הנטייה שלנו להשמדה עצמית, עלילה מרתקת, סיום מרגש, וכמובן – זה הספר שהוביל אותי לאהבה רבת שנים לשפה הלטינית אותה דוברים גיבורי הספר, כמו גם לכמיהה לא ברורה שכנראה לא תתממש בימי חיי להגיע לאותה עיירת גבול שבין ארקנסו לטקסס – טקארקנה. זו גם מסה די מהממת בסוציולוגיה ומדע המדינה, ואמירה על כוחה של הדת, ובמיוחד הדת הקתולית. ותשימו הכל בצד – זה פשוט ספר נהדר עם עלילה סוחפת. אם מישהו שם יד על ההמשך – Saint Leibowich and the wild horse women, אז בבקשה, כי אני אוהב גם נשות סוס פראיות. בז'אנר הזה של מד"ב יש כמה וכמה ראויים. כמובן ש'השליטים' של הנליין, אבל גם "Lest darkness fall" של ל. ספרג דה קאמפ, שעד כמה שידוע לי לא תורגם מעולם לעברית, וקניתי אותו רק בגלל שסאגאן המליץ עליו ב'מוחו של ברוקה'. אופתע אם מישהו מהקוראים אי פעם שמע אפילו על הספר הזה, אבל אם מישהו רוצה מבוא טוב למלחמות הגותיות באיטליה, ביחד עם קצת אקשן נוסח 'משחקי הכס' אז זה זה.

הורד

1982. התקדמנו בחיים. זו גם השנה שהוא זכה בנובל. כל מילה מיותרת. זה הספר הראשון שקראתי במלוא מובן המילה. ספרות ענקית, גדולה מהחיים, פתח לי את העיניים וכל זה. מצוי עדיין ליד מיטתי, וכל עמוד ממנו חדש כאילו קראתיו היום לראשונה. עד כמה אני אוהב אותו? על הגב שלי מקועקעת הספינה מהעטיפה שלו. זה עד כמה שאני אוהב אותו. מארקס בכלל ענק, אבל האהוב עלי ביותר שלו אחרי 'מאה שנים של בדידות' הוא 'סתיו של פטריארך'. אתם יודעים מה? גם 'ארנדירה'. למרות שהכריחו את אלמוג ללמוד לבגרות את 'איש זקן מאוד עם כנפיים עצומות' ועשה לי רע מאוד שהיא לא אהבה את זה.

הורד (2)

1985. שנייה לפני הגיוס. וכבר הייתה את הזו ואת האחרת וכזו וכאלה. אז התבגרתי קצת. ובכל אופן – מכה מתחת לחגורה. איזה ספר! אין מילים. אני צופה אדוק בפעם המיליון ותשע עשרה בערך בסידרה שמשודרת בערוצים הרוסיים (עם תרגום בערוץ 9. בלי תרגום – חוויה ביזארית כי הבנתי כל מילה ובעצם לא הבנתי כלום ביס ראדוגה) ולכן מי שעוקב אחר הבלוג כמה שנים רואה זליגה של תכני 'השטן במוסקבה' לבלוג הזה. אומר רק שהחוויה המתומצתת והמרוכזת של לקרוא את 'השטן במוסקבה' המקוצר והפגום, שהוברח לארץ בחוברות סאמיזדט ותורגם בעילום שם, היא חד פעמית וקריאת 'האמן ומרגריטה' עב הכרס והמואר לא משתווה לה. לפני כמה ימים היה לי ויכוח עם פ' שסבורה שהסתובבתי בחברה רעה, וקראתי את האנשים הלא נכונים, וכתוצאה מזה ראיית העולם שלי מאוד הצטמצמה לפריזמה שמפריעה לי קצת לכתוב. 'There are more things in heaven and earth, Horatio, than are dreamt of in your philosophy" אמרה, ואני נזרקתי בבת אחת לאגמי האבות.

הורד (3)

1986. כנראה שהיה לי זמן רב לקרוא. הספר עצמו עוסק באדם מתועב שמבצע את הפשע האולטימטיבי – אונס של ילדה קטנה, לאחר שחדר לחייה, הרג פחות או יותר את אמה, ולקח אותה למסע אונס ברחבי ארצות הברית. אבל הכתיבה, אלוהים אדירים, הכתיבה! ובסוף הספר מגלים שהכל היה תשבץ מוחין עם רמזים בלתי פוסקים לנוכחות דמות סוטה ומאיימת לא פחות, איזה קווילטי אכזרי, שנוכח נסתר בין השורות לאורך כל הספר. חד פעמי.

10612

1986 עדיין. וזה משהו דרום אמריקאי, פראי, סקסי להחריד, וארס פואטי. כל סופר בהתהוות, וכך ראיתי את עצמי, אם כי עדיין בתפקיד מחבר הרומן העברי הגדול של שלהי המאה העשרים ולא בתור סופר מתח כושל (שגם לספריה במטה אשר לא מזמינים אותו), יתחבר לזה. ותמצאו את בן ה-18 שהרומן של הגיבור בן אותו גיל עם הדודה החורגת הסקסית בת השלושים לא ידבר אליו. אבל גם היום זה מדבר אלי. יש לי אמביוולנטיות לוורגס יוסה. מצד אחד כתיבה נהדרת, אבל לא אחידה. יש לו גם קטעים מאוד לא נכונים בעיני גם מבחינת כתיבה וגם מבחינה פוליטית. האהוב עלי ביותר אחרי 'הדודה' הוא 'חגיגת התיש'. שכמעט כמעט נכנס לכאן, אבל הדודה חוליה לקח ודי בלי מאמץ.

ce9160a75a9be46167ea12f31a3361e2_0

1993 – אנחנו על ספה של המאה ה-21 אבל חוזרים למאה ה-18. זה אחד המוזרים, לא ממש חוויה רגשית, אבל רכבת הרים שאי אפשר לרדת ממנה. מי שלא קרא לא יבין. האיש הזה, סטרן, לקח את השפה של הספרות, פירק אותה לגורמים, והרכיב אותה בחזרה. הוא הקדים את זמנו בשלוש מאות ארבע מאות שנה לפחות. אתם יודעים מה? עד היום אף אחד לא חזר על ההישג הזה.

הורד (4)

2003. קצת אחרי חומת מגן הייתי תקוע חודש בשלג באיזה חור מאחז בלתי חוקי בשטחים. כתבתי שם את 'השלישית בשורה השנייה', אבל גם קראתי את חוויאר מאריאס. הוא לא גדול ברמה של מארקס או ורגס יוסה, ואפילו לא בולניו, אבל הוא כותב נהדר, והוא פחות או יותר חווית הקריאה המשמעותית של העשור הזה. סוג של מותחן שמתרחש במדריד, אבל עמוק בכמה וכמה שכבות וכתוב הרבה יותר טוב ממותחנים רגילים. בעצם 'מותחן' עושה לו עוול. 'מחר בקרב חשוב עלי' שיצא לאור כמה שנים אחרי כן נותן בערך את אותה חוויה. אם כבר חוויארים, לכו גם על חוויאר סרקס, 'חיילי סלאמיס'. שווה.

הורד (5)

2012 – ידעתם שאגיע לזה. כל מי שקורא את הבלוג הזה היה עד בזמן אמת להתאהבות שלי ברוברטו בולניו. אני מחשיב את 'בלשי הפרא' לאחד משלושת הטובים שקראתי, רק לא יכול להחליט איזה השניים האחרים. עד כדי כך. אני לא רוצה לדבר עליו יותר מדי. פשוט תקחו ליד ותקראו. אני עכשיו באמצע של 2666 שמסתמן כחוויית קריאה מאוד מאתגרת, אבל נהנה לעת עתה הרבה פחות. בערך חצי מהספר הוא תיאור מאוד מפורט של סידרת רציחות מאוד מזוויעות, ודי נמאס לי אבל זה רוברטו אז אני סוחב. אבל זה לא קילקל לי את 'בלשי הפרא'. הכי ענק שיצא בשנים האחרונות.

אז זו הרשימה המצומצמת שלי. לא נכנסו בורחס והמינגווי וג'ניפר איגן וריימונד צ'נדלר וריימונד קארבר, ופיליפ רות' וג'ורג' אורוול וכאלה, אבל חבר'ה אין הרבה מקום ודי מכובד גם ברשימה של העשיריה השנייה והשלישית

אז עכשיו תורכם. אפשר גם בתגובות.

אם צריך לצנזר

לפארסה של השבעת הממשלה אתמול לא אתייחס. הלב דואב שכך נראית השבעת ממשלה במדינתי, אבל יש לי הרגשה שללב הזה, המסויים, הרגיש כל כך, נכונו עוד דאבות רבות בהקשר הזה. מה שכן – מירי רגב! גם כאן היא קורבן למסע מיזוגני ומכוער, שבניגוד לאיילת שקד המזכירה מאוד במבנה הצבעים שלה את שלגיה, שאף היא הייתה קורבן למסע מיזוגני מכוער, באשר לרגב יש לו גם נופך עדתי בולט. בואו נשים בצד בבקשה את 'כפיים' ואת 'גנבה', ונפתח דף חדש וענייני. והנה הדף הזה נפתח בשתי הצהרות  – כי בתקופת כהונתה כשרת תרבות 'לא יהיו עוד אליטות', וכי 'אם צריך לצנזר – אצנזר'. לא התחלנו יפה, מירי.

לו הייתם אומרים לי על אדם שהוא תת אלוף בצה"ל ובעל תואר שני, הייתי משייך אותו מניה וביה לאליטה של החברה שלנו. זו בערך ההגדרה של אליטה. בכל חברה יש אליטה. המושג התפתח בעבודת מדעני מדינה במפנה המאה ה-19, ובמיוחד וילפרדו פארטו, גייטנו מוסקה ורוברט מיכלס אבי 'כלל הברזל של האוליגרכיה'. הם ניסו לתת הסבר אלטרנטיבי להסבר המרקסיסטי של שלטון ההון ושלטון המעמד, ודיברו על האליטות כקבוצת מיעוט מאורגנת שכוחה באירגונה, ומאפשר לה לשלוט בהמונים שאינם מאורגנים. מיכלס הראה כיצד קבוצות מעין אלו מתפתחות בכל מקום – גם במקומות נטולי מעמדות לכאורה, כמפלגה הסוציאל דמוקרטית בגרמניה. דז'ילאס, באמצע המאה ה-20 פיתח את זה לשיטה שהסבירה את הדרך בה עבד הקומוניזם במזרח אירופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, וקרא לאליטות אלו 'המעמד החדש'. החבר'ה האלה לא היו לבד. הצטרפו אליהם שמות לא פחות גדולים בסוציולוגיה ומדע המדינה כמו וובר, ושומפטר שהם בכלל אלילי האלילים בסוציולוגיה ומדע המדינה וקשה להתווכח איתם. גם אם לא כל כך אוהבים את האליטרים האלה, שניחוח דק מן הדק של טוטליטריות ואנטי דמוקרטיות נלווה לתורתם (אבל ביני לבינך, מירי, אלה לא דברים שאנחנו נרתעים מהם, נכון?) פחות או יותר ההסכמה היום היא שבכל חברה יש אליטות ושהשאלות הנוגעות לאליטות בחברה דמוקרטית, כמו שכתב קרל מנהיים, היא שאלה של הדרך בה נבחרת האליטה, וכיצד היא מפרשת את עצמה, ובמילים אחרות – וזה כבר אבו אלמוג – שאלות של מוביליות חברתית. זאת אומרת, מירי, שאם במדינת ישראל מי שנולדה כמירי סיבוני בקריית גת, מגיעה להיות שרת החינוך, אז מבחינת המוביליות החברתית משהו טוב קרה כאן, בסופו של דבר. כמובן שאפשר לשפר, ולדאוג לשוויון, אבל צריך גם לדעת איך.

האמירה 'לא יהיו עוד אליטות' היא לא רק שגויה מבחינה סמנטית. אלא שמשתמעת ממנה פגיעה בשדה עליו מופקדת מירי – שדה התרבות – שחלקים ממנו נתפסים כנחלתה הבלעדית של מה שרגב קוראת לו 'האליטה'. אם מ'לא יהיו עוד אליטות' משתמע 'אפעל ליתר מוביליות חברתית ושוויון' אז ברוכה הבאה ובסבבה, ותרימי טלפון יש לי כמה רעיונות. אם משתמע מזה מה שאני חושש שמשתמע – 'אסגור את התיאטרון כדי שלמערכניקים האלה לא יהיה איפה להפיץ את הרעיונות השמאלניים, וכך לא תהיה אליטה' יש לנו בעייה. ודווקא חלקה השני של משנת רגב רומז שהפירוש השני הוא הנכון.

'אם צריך לצנזר אצנזר'. מירי, אני מבין שאת נורא אוהבת לצנזר וגם נורא טובה בזה ויש לך ניסיון. אז אני רוצה לספר לך שני סיפורים קטנים שקצת יקלקלו לך. פעם פעם בשנות התשעים היה במאי יפני מטורף, שקראו לו נגיסה אושימה. והוא עשה סרט וקראו לו 'אימפריית החושים' על שני יפנים משוגעים שמזדיינים שעתיים ובסוף היפנית חותכת ליפני את הצ'ופצ'יק וחונקת אותו. זה נורא דוחה, כי בניגוד לסרט כחול שכולנו רואים בסבבה ונהנים זה 'אומנותי' ודי מגעיל וקשה לצפייה, ומדבר יפנית. דברים מהסוג הזה מעניינים שני סוגים של אנשים – יפנים ואליטות. ופעם פעם היה מחזאי בישראל שקראו לו יצחק לאור. והוא כתב מחזה שמאלני אחול שקשוקה כמו שהאליטות השמאלניות אוהבות לכתוב וליכלך באבו אבו אבוה על הצבא ועל הכיבוש ועל כל הדברים היפים והטובים שיש בעולם, כמו שהאליטות השמאלניות אוהבות ללכלך. אז המועצה לביקורת סרטים ומחזות, שנקראה 'הצנזורה' בסלנג, התכנסה, והחליטה בכלל לקצץ חצי מהסרט היפני, כמו שההיא קיצצה להוא בסרט, ובכלל לפסול את המחזה השמאלני שהיה לכל הדעות, כמו שבג"צ כתב, 'ממרח מגונה של אירוטיקה, פוליטיקה, וסטיות מכל סוג'. והשמאלנים האלה שהפיצו את הסרט והעלו את המחזה ישר הלכו לבג"צ כמו שהולכים להלשין לגננת.

אז בג"צ השמאלני הזה ישב. ישב וחשב, חשב ושנה, שנה ובדק, ובסוף החליט – כי גם בג"צ זה אליטות והן כאילו עושות נעים בגב זו לזו – שיש בישראל חופש ביטוי ואסור לצנזר אומנות. ומאז כל מה שהמועצה יכולה לעשות זה לסווג את הסרטים לפי גיל שממילא אף אחד לא שם לזה לב, ואשקרה הלכתי עם פלג לסרט 'פוקוס' עם ויל סמית היה שם סקס וקצת אלימות, והוא מדורג 14+ ולפלג היו חסרים כמה ימים, אבל אף אחד לא שם לב! דרך אגב תלכי. סרט סבבה. באמת. בטח כבר ירד מהמסכים, אבל תמיד אפשר ב-VOD וכאלה, אם כבר ראית את העונה החמישית של משחקי הכס וסיימת לצפות בבינג' בכל הפרקים של 'כתום הוא השחור החדש' וכאלה. כי אם באת לצנזר, אז את לא יכולה. זה לא עובד משנות התשעים. אין כזה דבר צנזורה על תרבות בארץ. באמא שלי. היית צריכה לבדוק לפני שאמרת 'כן'. אבל לא הייתה לך הרבה ברירה כי לא רצית לגמור כמו גלעד ארדן ממורמרת ובחוץ כי את אישה עם הרבה שמחת חיים.

מה שכן אפשר לצנזר גם בעקיפין, בהקצבות. הרי כל הקטע של משרד התרבות זה להעביר כסף לאנשים שעושים תרבות. למשל לסופרים. ידעת שאני מקבל מהמשרד שלך כסף שעומד ביחס ישיר לכמות של השאלות שמשאילים את הספרים שלי לספריות ציבוריות? אחת לשנה זה יוצא אלפיים ומשהו שקל בממוצע בערך. זה מאפשר לי בערך לקחת ביום שמקבלים את הצ'ק אחר צהריים חופשי, ולכתוב את הדברים השמאלניים הנוראיים שאני כותב. אבל בגלל שהמדד הוא לא 'ציונות' של הכותב, אלא כמה שואלים את הספרים שלו, קשה קצת להבחין. אז הנה רעיון לפעולה ראשונה לעשות איזה מדד אחר. אבל זה לא כל כך יזיז לי. אני חושב שאת המענק של 2014 עוד לא שלחתי מדצמבר את הטפסים כי התעצלתי לעשות שם איזה משהו שקשור באישור ניהול ספרים במקור או משהו כזה.

אבל יש אנשים קצת יותר רעבים ממני, ואולי גם קצת יותר שמאלנים ממני, שממש חיים מהכספים האלה, ולאלה את יכולה לעשות נזק ממשי. ובאמת לא בדקתי סטטיסטית אבל רוב החבר'ה האלה של הקולנוע העצמאי, והתיאטרונים גם הממסדיים וגם הפרינג', והסופרים האלה שחיים מפרס ראש הממשלה וכאלה, הם באמת יש להם תדמית של שמאלנים, ואיך שלא תסתכלי הם אליטות. אז באלה באמת צריך וראוי לטפל באופן ציוני הולם איך שאנחנו יודעים. אז כאילו אם נסתכל איפה עשו דברים כאלה של 'מי שחושב נכון יקבל ומי שלא חושב נכון ייסגר' יש לנו שני מקומות. יש בחור נחמד שנקרא האנס יוסט שאמר 'כשאני שומע את המילה תרבות אני שולח את ידי אל האקדח'. אבל הוא היה נאצי, ואת באמת לא. אבל אפשר ללכת למשל לאנדריי ז'דאנוב, שבאמת קידם את הריאליזם הסוציאליסטי וכל זה.

אבל תראי מה קרה לז'דאנוב. הוא היום שם נרדף לקומיסר פוליטי מהסוג הגרוע – שאני בטוח שאת לא רוצה להיות – והשירה של אנה אחמטובה שהוא רדף אותה, עדיין מושרת ומשגשגת. ככה זה העולם. באמת! ספרים, כתב בולגאקוב, אינם נשרפים. משוררים רעבים יחכו ארבע שנים. או שמונה. או עד שיגיע מישהו שיאכיל אותם. ובינתיים ימלאו את המגירות בשירים. זה קטע אופטימי. כי מה שאת רוצה לעשות יהיה באמת מגעיל ולא נעים, ואני מבקש ממך מאוד לא לעשות את זה.

ממתק מירי? אני באמת מאחל לך כל טוב וזה. ורוצה לשים לך משהו חביב ונחמד, שיהיה לך טוב על הלב גם אחרי שהבנת שממש לקחת מספרים ולצנזר לא ממש תוכלי, שאני אשקרה הייתי מתבאס מזה. אז זה ניק קייב והוא חמוד וקצת דכאוני אבל עושה טוב על הלב. זה 'שיפ סונג' ששמעתי לפני כמה ימים וחשבתי כמה הוא מתאר יפה את היחסים ביני ובין ש', אבל זה לא משהו שאני יכול לכתוב עליו אז אני כותב עלייך, מירי, ובאמת הרווחת בקטע הזה.