הצהרת בלפור

מהיר, קצר ופרובוקטיבי

שמעתי שלשום בתכנית הבינלאומית ברשת ב' – דווקא אחת הסבבות שיש ברדיו ובמקרה הזה איזה נחמה על השתלטות הביבי על העולם התקשורתי וכל זה – דיון מאוד מלומד בכוונות של אבו מאזן לתבוע את מלכת אנגליה או מי שזה לא יהיה על הנזק שנגרם לפלסטינים בהצהרת בלפור.

בפעם הקודמת שמשהו כזה עלה לכותרות זה היה סביב הכוונה של המצרים לתבוע את ישראל על יציאת מצרים. בקטע של תחזירו את כל מה שלקחתם מהפרעונים. סך הכל טריליוני דולרים, שלדעתי רק הפרשי הצמדה וריבית של חמשת'לפים שנה זה יוצא די הרבה אפילו בהערכה מאוד צנועה של הקרן. אז מי שלא לחץ על הקישור – ובאמת אל תטרחו – זה היה כבר ב-2003 והתביעה כנראה לא הוגשה, בטח בגלל האגרה. אחוז ורבע עם פתיחת התיק, ואם זה נקבע להוכחות עוד אחוז ורבע. כשמדברים בטריליוני דולרים זה מחסום בלתי עביר, אלא אם כן אתה דונלד טראמפ או משהו.

סך הכל תביעה די סבבית חוץ מהעניין של האגרה, כי הטענה 'אלוהים אמר לי לקחת לכם את כל הרכוש' לא ממש עובדת לפי אף חוק של אף מדינה (אלא אם כן אנחנו בקטע של תקציב לבחורי ישיבות וכאלה, אבל זה כבר דיון אחר), כך שאם עוברים את מחסום האגרה ומחסום ההתיישנות (שבע שנים על עילה רכושית. מה שכן, לדעתי כל פעם שמדפיסים את התנ"ך זו הודאה מחודשת שעוצרת את מרוץ ההתיישנות. יש פנים לכאן ולכאן), יש סיכוי לא רע.

אבל בעניין של בלפור אני אפילו לא נכנס לטיעוני ההגנה. אני רוצה להצטרף לתביעה ולומר בקול ברור, רם ונישא, ד'אהריסטי ופוסט קולוניאליסטי –

זכותנו לקיים מדינה יהודית בארץ הזאת לא נובעת ממכתב שכתב שליט קולוניאליסטי ללורד רוטשילד, שלשניהם אין עם תושבי הארץ הזו בעת כתיבת המכתב, לפניה או אחריה, ולא דבר. את השליט הקולוניאליסטי גירשנו בדם ואש (לאחר שבגד, הפר הבטחתו, ונעל את שערי הארץ כאשר הייתה שואה באירופה). לא היה לו מה לחפש במרחב הד'אהריסטי מלכתחילה. הלורד רוטשילד מייצג את היהודים רק במסגרת הפרוטוקולים של זקני ציון. לי אין מה לעשות איתו, ואין שום קשר אליו, וגם לא לסבא שלי שהיה עוד חי כשבלפור הבטיח לרוטשילד מה שהבטיח.

אנחנו כאן מכוחם של כמה דברים – הכרתו של האירגון היציג של המין האנושי, האומות המאוחדות, בזכותנו להיות כאן, בהחלטה ההיסטורית מכ"ט בנובמבר. מכוח זכות היסטורית שעוגנה במעש ובבנייה של אנשי היישוב הישן, של אנשי העלייה הראשונה והשנייה שקדמו להצהרת בלפור. מכוח היותנו עם ילידי, הנטוע באדמת הארץ הזו, מזרחי כמו הילד ההיפותיטי של מירי רגב וארז ביטון, מכוח הזמנתו של ד'אהר. מכוח כל דבר שאינו כוחה הכופה של מעצמה קולוניאלית.

סך הכל בנובמבר בשנה הבאה יהיו חגיגות, ואיך שאני מכיר את השכנים שלנו, גם אירועי דמים, אם אלו לא יקרו או יקדימו מסיבה זו או אחרת, לא חסר ברוך השם. אני מקווה שלא להצטרף לחגיגות (אני נורא נגד קולוניאליזם. הקטע הזה שמאנגליה אומרים מה לעשות למישהו שלא נמצא באנגליה לא נראה לי ממש ממש דמוקרטי או מתקדם) וגם לא לאירועי הדמים. גזרו ושמרו.

מה שכן,רח' בלפור בהדר הכרמל הוא אחד הנחמדים. כשהייתי צעיר ועול בימים עבדתי שם באיזה משרד ברח' פבזנר, ואני מאוד אוהב את השכונות האלה ליד הטכניון הישן. גם בלפוריה אחלה מקום! באמת. כשהייתי סטודנט היה ספר בירושלים שנקרא יעקב הגיאוגרף, שתמיד היה שואל כל מיני שאלות גיאוגרפיות את הנעזרים בשירותיו, וכששמע שאני מעפולה סיפר לי סיפור ארוך על בלפוריה שאני באמת לא זוכר אבל אולי היה לו בן דוד שם או משהו. אז עפולה זו העיר הזאת שליד בלפוריה. כשהייתי בכיתה ה' החברה הכי ראשונה שלי הייתה מבלפוריה, (לא אתן את הפרטים המלאים מחשש עינא בישא של גוגעל ימ"ש) וזה מוביל אותנו לממתק. נשיקה לא הייתה שם כמובן (בלפוריה בסבנטיז. לא עלה על דעתי אפילו) אבל בלג בעומר נשארתי שם ליד המדורה כל הלילה וההורים שלי שלחו משטרה לחפש אותי.

להשתטות קצת, לפעמים

בגל העניינים השוטף אותנו (הלהיט של הבוקר – נצחונה של ענת ברקו בתחרות 'הכסיל התורן' בליכוד. הישג אל מול המועמד הנצחי אורן חזן – שהיום, אגב, מלאו 243 ימים לתחקיר ערוץ 2 והבחור עדיין סגן יושב ראש הכנסת היישמע?) להתייחס למשהו שקרה לפני שבוע זה ממש חדשות בעתיקות, אבל אנסה. אני מנסה להתייחס כאן להתבטאות של מירי רגב ולפיה בעקבות מותו של הזמר גבי שושן, היא תקים 'ערוץ נוסטלגיה', וכך תכיר האומה יקר וכבוד לאומניה.

האמת – היה לי עצוב על גבי שושן. הדרך שהעם הזה יודע להשליך אל הצד את טובי האומנים שלו לא חדלה להפתיע אותי. אני זוכר את דוד אבידן בסוף ימיו מתגולל בסחי ובצואה בדירת חדר מעוקלת בדרום תל אביב, שוקע בחובות של ההוצאה לפועל. והמדובר באחד האנשים שייזכרו לדורות, יוצר ענק שתרומתו לשפה העברית ולתרבות הישראלית היא בלתי ניתנת להערכה. יש לזה כמה פתרונות אפשריים, חלקם, מה לעשות, עוברים דרך המדינה. כסופר אני מכיר מנגנונים כאלה בצורה של פרסים ספרותיים, מענקים למיניהם (לא קיבלתי ולא קיבלתי) או אפילו תשלום שנתי על השאלה בספריות (דווקא מקבל מדי שנה. חמוד, אבל לא משהו שמסדר מצב כלכלי). תחנת רדיו נוסטלגית יכולה לסייע באיזה מידה למישהו כמו גבי שושן, להחזיר לתודעה, ולהעניק קצת תמלוגים על השמעות. זה נושא שאפשר להתווכח עליו. תקחו את 'כוורת' למשל. למה גידי גוב לא יורד מעל המסכים ומושמע בלי הרף ברדיו, ומן הסתם חי לא רע, בעוד שקלפטר מושמע בייחוד בהקשר של 'ערבי הוקרה' שנועדים לחלץ אותו ממצב כלכלי או בריאותי קשה או שילוב של שניהם כשנקודת הפתיחה היצירתית של שניהם היא שווה, והיותר מוכשר, לדעתי, הוא קלפטר? אין כאן עניין של אחריות אישית והתנהלות אישית? אפשר להפיל הכל על הקהל? על המדינה? ומדוע עלינו להיות אחראים להתנהלותו של שושן שבחר לעזוב קריירה מבטיחה בארץ לטובת סיר הבשר המובטח בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות? אבל נעזוב את זה ונמשיך הלאה. נוסטלגיה?

נוסטלגיה, לפי אבן שושן – 'געגועים עזים וכיסופים על הבית או על המולדת, התרפקות על זכר הימים שעברו'. טוב. כאן אני חייב טיפ לכותבי הדוקטורט ביניכם. תמיד כשאתם רוצים להדגיש נקודה רטורית ולפתוח דיון אטימולוגי בהגדרה שבינה לבין מה שאתם רוצים לכתוב אין ולו דבר, תתחילו מאבן שושן, מהדורת 1984. אוצר בלום! כך, למשל, חגגתי במשך שני עמודים מ-320 העמודים של הדוקטורט שלי על זה שההגדרה שם ל'אומה' היא 'עם, לאום', בעוד שההגדרה ל'לאום' היא 'עם, אומה', וההגדרה לעם היא כמובן 'אומה, לאום'. מזכיר את הבדיחה על זה שההגדרה לכינור היא 'צ'לו קטן' ולצ'לו 'כינור גדול'. זה היה פתיח משעשע לדיון מעמיק במושג ה'אומה' האסלאמי, על שורשיו בספר במדבר כה 15, חידוש מרעיש שלו היה הדוקטורט האמור נפוץ אל מעבר לשני האקדמאים שיבדקו אותו כבודק פנימי וחיצוני וישתעממו ממנו עד מוות, היה יכול לזעזע את אמות הסיפין של המזרח התיכון כולו, אבל לענייננו.

מה זה נוסטלגיה בעצם? נעזוב את אבן שושן. בואו נלך להגדרה יותר אינטואיטיבית. ונתעסק במוזיקה. אז ככה. אם אני שומע שיר ברדיו וממש נפעם מסולו הגיטרות, או מזה שאחרי כל השנים איתך רציתי להגיד לך אוהב אותך הרבה יותר מכל מה שנדמה לך (כמילותיו של המשורר הלאומי עומר אדם) אז זה לא נוסטלגיה, זה טעם מוזיקלי. אם אני שומע שיר ברדיו ומייד נזכר איך במסיבת סיום כיתה ג' רקדתי סירטאקי צ'יק טו צ'יק עם מלכת הכיתה לימי המאממת, ולאחר מכן כשחלקנו בחדר המדרגות החשוך סיגריה ראשונה שלחתי יד מהססת אל מתחת לחולצתה אז זה נוסטלגיה. השיר הזה יכול להיות מזעזע, ומנוגד לחלוטין לטעמי המוזיקלי כאדם בוגר, אך הוא הוטבע בי בצירוף של נסיבות כאותה עוגיית מדלן של פרוסט, ולוחץ תמיד על אותו כפתור, הוא כפתור הנוסטלגיה. כך למשל, אני נורא נוסטלגי לשיר וויאז' וויאז' של דיזיירלס, שזו לדעתי אחת הזוועות הגדולות של שנות השמונים (לא מביא את הקליפ, רק מקשר. אמיצי לב בלבד שאינם נרתעים ממוזיקה איומה ותסרוקות בלתי אפשריות מתבקשים ללחוץ על הקישור בזהירות המירבית) תמיד ייקח אותי לנסיעה אחת ברכבת שערכתי לצד אישה שמאוד אהבתי בתאריך המדוייק של 21.7.1987. בין זה לבין מוזיקה אין ולו דבר, לדעתי, זו התנייה פבלובית. ועדיין, זו סוג של הנאה ממוזיקה, ואסור לשלול שום סוג של הנאה ממוזיקה. אז למה לא לעשות בעצם תחנת רדיו נוסטלגית, ולרגע, כשהזפזופ על פני הערוצים בנסיעה במכונית יעבור על פני התחנה תשוב לימי המאמי להיות מלכת הכיתה ולא הפקידה המעצבנת מביטוח לאומי, והשנה תשוב להיות 1987 או 1977 או 1947?

כי סך הכל יש כאן איזו בעייה. בואו ניקח את גבי שושן. שש עשרה מלאו לנער יצא ב-1973. זאת אומרת שהוא יכול להיות נוסטלגי לאנשים שהיו כאן בארץ בתקופה הזו, ונמצאים כיום בשנות השישים לחייהם. אחוז מזערי מהאוכלוסייה. חלק ניכר מבני השישים כיום נוסטלגים לאנ'לא יודע מי. אלה פוגצ'ובה? כך שהנוסטלגיה היא ממש עניין של הבנייה. השיר הזה הובנה כנוסטלגי, כך שגם לגבי יש לו ניחוח נוסטלגי, למרות שאני הייתי קטן מכדי לאהוב אותו בזמן אמת, 1973, כשהייתי בן חמש. דוגמה נהדרת להבנייה כזו היא סרטי אסקימו לימון שהפכו את המוזיקה הקיטשית של שנות החמישים (איי אם א סולג'ר, א לונלי סולג'ר, אווי פרום הום, ת'רו נו וויש אוף מיי און!) ל'נוסטלגיה' המובנית של ילידי שנות השישים והשבעים. כאן אנחנו זוחלים אל פאתי הסימולקרה הזדונית, ואל המסמנים שאיבדו את מסומניהם ולהיפך, אבל בפעמים קודמות שדיברתי על הסימולקרה הסתבר לי שרבים מקוראי אינם מבינים במה מדובר, אינם מכירים את המושג ואיש, כולל אלו שהשלימו כבר את הקריאה ב'סימולקרות וסימולציה' של בודריאר, אינו מבין למה זה כל כך מרגיז אותי, אז אסתפק באזכור. בכל אופן, אם נחזור אל הנושא. הנוסטלגיה אינה אינדיבידואלית, פרי נסיבות, אלא נושא של הבנייה חברתית. שיר מסומן כ'נוסטלגי', ובשל כך הוא 'נוסטלגי'. נמשיך הלאה.

ובהבנייה חברתית אנחנו מבינים, נכון מירי? נכון שאנחנו חושבים שאנחנו צריכים להגיד לאחרים מה לחשוב? ומה ליצור, ואיך? ורק מה שאנחנו חושבים שהיא תרבות היא באמת תרבות? וזה כבר פחות סבבה. והיי, אם היו מגדירים את התחנה כ'אולדיז' לא הייתה לי בעייה. כי ל'אולדיז' יש מבחן אובייקטיבי, הוא מבחן הזמן. ההגדרה כ'נוסטלגיה' מדברת ישירות על הבנייה. לא רוצה הבנייה. רוצה את החופש להחליט לעצמי מה נוסטלגי בשבילי.

אז? במדינה המסוגרת מכל צדדיה בגדרות, שנועדו להגן עלינו מפני חיות הבר שמבחוץ, אשב ביישובי המוקף אף הוא בגדר גבוהה שנועדה בערך לאותו דבר, ובו קבוע שער צהוב, והכניסה אליו ניתנת רק לבעלי זיקה יהודית וציונית, אשב ואשמע בתחנת הרדיו (שמן הסתם תחליף את 88 האהובה עלי בתור 'תחנת הנישה של קול ישראל (בפירוק מתקדם)) נוסטלגיה יהודית וציונית מהי.

“Two gin-scented tears trickled down the sides of his nose. But it was all right, everything was all right, the struggle was finished. He had won the victory over himself. He loved Big Brother.”

ממתק? משהו נוסטלגי? הנה משהו שיכול להיראות נוסטלגי, וילי דיקסון באקדור מן מ-1970. העניין הוא שבזמן אמת ב-1970 אני הייתי בן שנתיים ולא הכרתי את דיקסון, והרדיו שכן שמעתי היה עסוק בלהשמיע את פסטיבל הזמר וליל חניה, ולפעמים גם את גבי שושן. אבל לפני כמה ימים נסעתי בחמש בבוקר להביא את אלמוג לאיזה מיונים בצבא במסגרת שנת השירות שלי כנהג וסבל, ומישהו ב-88 FM השמיע את כל האלבום של דיקסון 'איי אם דה בלוז' שלא ממש היכרתי, ונגנבתי לגמרי, במיוחד מהבאקדור מן. היי, ואני מוכן להתערב שזה לא משהו שישמיעו בתחנת הנוסטלגיה של מירי רגב.

ז'יז'קיזמים

חיפה, זו המעטירה, הרב תרבותית! אל הרצאתו של הפילוסוף הסלובני סלבוי ז'יז'ק יצאתי ממשרדי בעיר בה מפגינים התושבים כנגד מגורי ערבים בשכונה החדשה שהוקמה, ואת רכבי החניתי בשדרות בן גוריון המקושטות לחג המולד. חניתי מאוד רחוק מהתאטרון שנמצא ברח' שיבת ציון בצלו של בניין הטיל, והלכתי ברגל בעיר החוגגת.

את האירוע ארגן תאטרון חשאבי (مسرح خشبة) שזה כנראה חבר'ה שפרשו מתאטרון אל מידאן אחרי סיפורי ההצגה 'הזמן המקביל' ומקיימים תאטרון משלהם בעיר התחתית (ואכן, מנחה הערב, תאמר נאפר, הראפיסט, התחיל את הערב בתודה רבה מאוד למירי רגב). ההזמנה הייתה כתובה בערבית ובאנגלית, וציינה כי התאטרון נמצא ברח' אל חטיב, ולולא הייתי מתקשר להזמין כרטיסים ושומע כי התאטרון נמצא ברח' שיבת ציון לא היה לי מושג לאן להגיע. בערב כולו נאמרה רק מילה אחת בעברית, והיא על ידי האורח שאמר בשלב מסוים 'שיבולת', בהתייחס לסיפור הידוע על שבט בנימין. הנושא היה 'מיהו החולם ומיהו הראליסט במזרח התיכון', אך אני יכול לומר שישבתי במשך שעתיים של הרצאה מבלי שמישהו יתייחס או ינסה לתת תשובה לשאלה הזו.

את ז'יז'ק אני מכיר ומעריץ מזה שנים. בשלב מסוים של חיי האינטלקטואליים גיליתי שניתן לייחס לו כל אמירה שהיא, וכולם מהנהנים בראשם בהסכמה, ואכן את הרצאתי כנציג הבוגרים באוניברסיטה הפתוחה עם קבלת התואר השני פתחתי בציטוט המופרע והמומצא לחלוטין מראשי ”מייחסים לפילוסוף הסלובני סלבוי ז'יזק את האמירה  כי הברירה העומדת בפני המנתחים את הסמנטיציזם ההרמנויטי אינה פשוטה: ללכת בעקבות כפל המשמעות של הסימולקרה הבודריארית, או להודות באפשרות קיומו של מסמל אבסולוטי". אם למדתי משהו בהרצאה הזו הרי זה שז'יז'ק לא יכול היה לומר את הציטוט הזה. הוא נמנע לחלוטין מבולשיט. למרות שההרצאה הייתה על רמה אקדמית מאוד גבוהה, והייתה מעין רכבת שדים של רעיונות ומושגים (בכטין, ראבלה, ג'ודית באטלר, מלקולם אקס, הם רק ארבע תחנות אינטלקטואליות שדיבר עליהן שעלו, בשליפה מזיכרוני) היא לא נגררה מעולם לעולם מושגים פוסט מודרני מעומעם, ונותרה בהירה ופשוטה. כך, בדיעבד, בקריאה נוספת גם כתיבתו האקדמית.

הוא עצמו הגיע למקום כחצי שעה לפני ההרצאה ודיבר עם הנוכחים. ניגשתי גם אני, כאחרונת המעריצות בנות ה-16 לג'סטין ביבר, וביקשתי ממנו את חתימתו על עותק של 'ברוכים הבאים למדבר של הממשי' שהבאתי עמי. החלפנו כמה מילים (הוא היה מאוד משועשע ששמי גל, בחורה באנגלית), והתרשמתי מהישירות והבלתי אמצעיות של האדם הזה, רושם שרק התגבר ככל שהערב נמשך. אם התחלתי את הערב כשאני מעריך את ז'יז'ק האינטלקטואל, הערב הסתיים כשאני אוהב את ז'יז'ק האדם.

ההרצאה התחילה בשטף של בדיחות גסות באנגלית שנמשך כחצי שעה. כשביליתי שבועיים בבה"ד 1 אני זוכר שנאמר לי שהדרך להכשיר מפקדים היא דרך 'מדיום החי"ר'. אפשר היה לבחור גם בסריגה או בהקלדה עיוורת, אבל הוחלט להעביר את התכנים דרך 'מדיום החי"ר'. מה שהביא כמובן לפרישתי המידית בטרם עת מהמוסד המאוד מכובד הזה, כי אני מעדיף הקלדה עיוורת. כך גם ז'יז'ק. הגסות, הברוטליות, היא רק מדיום. אבל ניכר בו שהוא נהנה מאוד מהמדיום שבחר. מאחורי ההומור – זוועה. ז'יז'ק הוא בוגר מלחמת האזרחים ביוגוסלביה, ולא ניתן היה שלא לשמוע את הדי הטבח ההדדי שהתרחש שם יותר מעשור בבדיחות האתניות שסיפר על מבחר העממים שם – 'איך מונטנגרי מאונן? חופר בור באדמה, טומן שם את הזין, ומחכה לרעידת אדמה' (מה שאמור היה להתייחס הן לעצלות המיוחסת למונטנגרים בהווי היוגוסלבי, והן להיות ארצם מועדת לרעידות אדמה). הצחוק אינו משחרר, אמר. 'שם הורד' הוא שקר (הכוונה לרומן של אקו, הסובב סביב כוחו המשחרר של הצחוק). בכטין, כשכתב על הקרנבל, בנה את המודל על הגולאג. יום אחד אתה מזכיר המפלגה הקומוניסטית רב כוח והשפעה, ולמחרת אסיר ללא שם במזרח הרחוק. כאן הרגשתי את מלוא כוחה של הזוועה.

נקודת הראות הייתה אירופית. משבר ההגירה מסוריה, עליית הימין הקיצוני, הטבח בשרלי הבדו, היו נושאים חוזרים. ההרצאה נגעה פחות למזרח התיכון (אם כי ניכר שאינו חובב גדול של ממשלתנו ושל העומד בראשה) ויותר לאירופה. מי שמאיים על אירופה – במובן של ערכי הפלורליזם, הדמוקרטיה, מדינת הרווחה, החשיבה החופשית, אינו האסלאם, אלא הימין הקיצוני. תמיד יהיו באירופה יותר נאצים מוצהרים מאשר מהגרים מוסלמים. האנשים האלו אינם חברים שלכם, אמר. הם שונאים אתכם יותר ממה שהם שונאים את המוסלמים. הממשלה שלכם, כאשר היא מדברת על כך שארגוני השמאל הישראלים מקבלים כסף בשביל לבגוד במדינה, משתפת פעולה עם הסטראוטיפ האנטישמי הגרוע ביותר, של היהודי שימכור את אמו בשביל כסף.

גם השמאל לא יצא נקי ממנו. השמאל ההומאניסטי המזויף, העיוור. האמירה השקרית ביותר שאני מכיר, אמר, הוא 'האויב שלי הוא מי שלא הקשבתי לדבריו'. יהודים, שאל, לו הייתם יושבים ומקשיבים להיטלר הייתם מפסיקים להיות אויבים? אף פעם איננו יכולים להבין את האחר לחלוטין, לחוות בהבנה מלאה תרבות אחרת, עולם אחר. כל מה שאנחנו יכולים הוא לזהות את המאבק. המאבק, הוא מה שמאחד אותנו. אם יינטל מאיתנו המאבק יקרוס הכל.

היו לו כמה תובנות נהדרות על ישראל והיהודים. היפה ביותר הייתה התובנה הקשורה ליחסנו לדת. הוא סיפר בדיחה על אדם שחשב שהוא גרגר של תירס, ואושפז בבית המשוגעים. לאחר עמל רב הצליחו הרופאים לשכנע אותו שאינו גרגר של תירס, והוא יצא לחופשי. מספר דקות לאחר מכן שב בבהלה. 'מה קרה?' שאלו הרופאים. 'ראיתי תרנגולת' אמר. 'אבל אתה כבר יודע שאינך גרגר של תירס, ושאינך מתאים למאכל התרנגולת' הרגיעו אותו הרופאים. 'אני יודע,' השיב. 'אבל איני בטוח שהתרנגולת יודעת'. כך בדיוק יחסנו לדת. מזוזה, ברית המילה, נישואי מילט – אני כמובן לא מאמין בבולשיט הזה, אבל זה בשביל הילדים, בשביל השכנים, בשביל לא להעליב את סבא. אני יודע שזה בולשיט, אבל אני לא בטוח שהתרנגולת יודעת.

אפרופו מילט, הייתה לו התבטאות נהדרת על האסלאם כדת של יתומים, בניגוד לנצרות והיהדות שהן דתות של משפחה. הוא גילה ידע ממש נהדר בקוראן, ועל אף שנתקל בבחור שהחליט להתווכח אתו ולהראות לו עד כמה אינו מבין, הצליח להשיב לו בלשונו. האומה ( أمة – קהילת המאמינים הנמצאת מעל לגבולות פוליטיים ואתניים) היא הדרך של האסלאם להתגבר על היתמות הזו, ואחד מאבותיו הרעיוניים של אידאל האחווה העל מעמדית של המרכסיזם. זו הברקה שאני לא יודע אם לא נשלפה במקום ונשכחה שנייה לאחר מכן, אבל משהו שאני יכול לקחת איתי אל הדוקטורט, ומתחבר מאוד לתכנים שכבר הבאתי מהסקוטי ויליאם מונטגומרי ואט, שדיבר על מוחמד כסוציאליסט.

אם הגעתי מז'יז'ק אל הדוקטורט (בו הוא מוזכר בחטף, ובאי הסכמה – קשה לבנות טיעון לוגי מבוסס על הקליידוסקופ הז'יז'קי) נראה שהגיע הזמן לסיים את הפוסט הזה. אני חוזר אל המאבקים שלי, שלז'יז'ק אין מושג מהם. אל היישוב בו אני גר המוקף גדר גבוהה ובה נטוע שער צהוב, ואל העיר בה אני עובד, בה נאבקים התושבים כנגד מגורי ערבים בשכונתם. אבל יש לי המון תובנות חדשות, וספר חתום.

רק עוד תובנה אחת – קטנה. יום אחד לאחר ההרצאה שבתי לעיר התחתית לפסטיבל א-שאם (مهرجان الشام) ואכלתי ארוחת צהריים נחמדה במסעדה שאמורה הייתה להגיש מאכלים שרקח שף ערבי במיוחד לפסטיבל. הוגשו לי מבחר מאכלים בבישול עילי נחמד, כולל בלילת סולת במי ורדים לקינוח שכונתה 'לילות בירות', ותערובת עשבי בר ופיסטוק, שבינם ובין הבישול הערבי המוכר לי היטב והאהוב עלי מאוד אין ולו דבר. זו הייתה אותה רב תרבותיות מזויפת שעליה דיבר ז'יז'ק. העיר התחתית עוברת תחייה של ממש, ובזמן האחרון אני מבלה בה יותר ויותר. יש שם פאבים נהדרים ומסעדות, וקמפוס הנמל, ומכללת כרמל (שאני זומם ללמד בה בשנה הבאה אולי) וגרפיטי נהדרים על בניינים, ופסלים מגניבים. והערבית נשמעת כמו העברית. וזו כבר התחלה. אבל את הנכבה, ששינתה את פניה של העיר, לא ניתן להשיב לאחור, והמאכלים שיוגשו בפסטיבלים במסעדות הקטנות של העיר יהיו תמיד צל חיוור לדבר האמתי שהלך ללא שוב. דווקא אותו תאטרון מורד, הנמצא לא ברחוב שיבת ציון אלא ברח' אלחטיב (כנראה שמו של הרחוב לפני 1948) הוא שמוריד את המסיכה וחושף את המאבק האמתי המבעבע מתחת לפני השטח.

אתמול בלילה נישקתי

סך הכל המצב מביא לדברים די הזויים, שאחרי שכל הבלגן יעבור והעשן יתפזר לא נאמין שעינינו היו עדות להם, כמו הדבר הזה

–

אז אפשר לקחת מכאן לכל מיני מקומות. לקרב המזרחיים נגד גרבוז, ולפוסט סקולריזם של הברמס וכאלה, ואם הבוחרים של איתן כבל באמת רוצים באחדות העם סביב מזוזה עם מירי רגב, או שיש להם רעיונות אחרים איך ועם מי להפגין אחדות, ואם הקטע הזה לא מדיר יותר אנשים (לא יהודים, לא דתיים, סתם כאלה עם פוביה מחיידקים) ממה שהוא מאחד,  או איפה אורן חזן בעניין הזה (132 יום לתחקיר עם הזונות בבולגריה, והבחור עדיין סגן יור הכנסת) אבל יש לי תובנה נהדרת ומצילת חיים –

אם כל אחד יסתובב עם מזוזה ניידת, ואחת לכמה שניות ינשק אותה אז לא יהיה בעיות מי לנו ומי לצרינו, ואם הבחור שדקרו בגלל שהוא נראה ערבי בקריית אתא או האריתראי קורבן הלינץ' היו מנפנפים במזוזה ניידת כזו אז אולי מצבם היה יותר טוב.

אז כתבתי שיר. בעצם מיקי שביב כתב ומיקה קרני שרה. אני רק קלקלתי. בכל אופן –

מדוד מדוד

אני בודק אפשרויות

זה די נשמר בי

עוד משיעורי תלמוד

קצת התרגשתי

מפשטות ההיענות

זה מין מצב כזה

גובל ברוח שטות

גרבוז – אתה יודע שאני עוד בשבילך

אבל –

אתמול בלילה נישקתי מזוזה

נישקתי מזוזה.

לבי במזרח

כאשכנזי פריבילג אכול רגשות אשם (אך עדיין נאחז בשארית הפריבילגיות שלי כבקרני המזבח) אני נורא משתדל שלא לכתוב כאן יותר מדי על ענייני מזרחיים אשכנזים, כי אני יוצא נורא לא בסדר. וכך, את הוויכוח שיש לי עם חבורת 'ערס פואטיקה' אני משאיר ביני ובין עצמי, ולא מבטא אותו כאן, בין היתר כי יש לי ניחוש קל שכשיחליפו את עורך המוסף הספרותי של הארץ, במישהו שהקריטריון שלו ל'שירה' הוא פחות 'מה שנורא מעצבן את הקוראים שלי' ויותר 'הדבר הזה שבועט לי בלב' אז חלק מהשירה הזו קצת תוסט אל הצד ותישכח, אז למה להתאמץ. וסך הכל אני באמת קורא ואוהב שירה עברית חדשה. מה לעשות.

אבל רועי חסן, למשל, כמה שהוא מעצבן, ולשיטתי טועה ומטעה, וגם סך הכל לא ממש משורר בקריטריונים (השגויים, האירופוצנטריים, הפריבילגיים עד עמקי נשמתם האשכנזית) שלי, הוא לפחות דובר איזו אמת בסיסית. יש אנשים שנושאים את הדגל הזה ומשקרים. מירי רגב למשל. אז אתמול ראיתי אותה בטלוויזיה וקפץ הפיוז. כי אני יכול לסבול כשמשתיקים אותי אידיאולוגית (ואז אני מרגיש קדוש מעונה וחוץ מזה אני לא ממש תלוי במימון שלה) ואני יכול לסבול כשמתנשאים מעלי, ואני יכול לסבול שמאשימים אותי בכל מיני דברים, אבל לא כשמשקרים לי.

אז תסתכלו בפרומו הזה (כולה דקה חמישים ושש) –

אמאל'ה! אני רואה את תמונות הזוועה של מירי הקטנה מגיעה לבית משפחת סיבוני עם חברה, וכבר בחדר המדרגות מתכרכמות פניה, כששומעים ממרחק את חוליו איגלסיאס שר 'לה מר'. היא מנסה לפזם בקול 'רוז'ינקעס מיט מאנדעלן', כדי להסיר את הרושם הרע, אבל נתקעת ב'אונטער יידעלע’ס וויגעלע/ שטייט א קלאר ווייס ציגעלע" כי קשה מאוד לשיר את זה בלי לצחוק.

אם כבר דיברנו על חוליו ולה מר אני מביא את זה כאן, שיתנגן לכם ברקע כי לדעתי זה ביצוע מושלם, ומאז ששמעתי את זה לפני כמה שנים בסוף של 'החפרפרת' של לה קארה (עוד אשכנזיפת) זה לא עוזב אותי. אני לא אוהב את חוליו, לא בגלל שאני אשכנזי מתנשא, אלא בגלל שזה הסוג של רומנטיקה קיטשית שלא ממש מדבר אלי. אבל יש לו את הרגעים שלו. וזה אחד מהם.

אז זו לא הדוגמה ל'הגמוניה המערבית' (מילה אותה הוגה הגב' רגב שלא כהלכה כ'EGMONIA' ולא 'HEGEMONIA' אבל לבוא בטענות לעניין הזה ממרומי הפריבלגיה של מישהו שממש לקח ספר ליד (על ההגמוניה, של גראמשי, מומלץ גם לך מירי, למרות שאת יודעת, ניאו מרכסיסט וכל זה) וטרח לברר מהם מושגי היסוד בוויכוח לפני שהוא נכנס אליו, זה כבר התנשאות בפני עצמה). כי השירה של איגלסיאס היא בעצמה נורא תרבות המערב. לא דוגמה מאוד 'גבוהה' שלה, אבל לא משהו שלא שמעו ברדיו האשכנזי הממלכתי של שנות השבעים העצובות בהן הודרה קופחה ונושלה הגב' רגב מנכסי התרבות שלה.

'למדתם את אבן גבירול? את שבזי? ג'ו עמר?' את ג'ו עמר לא היה מה ללמוד, כמו שלא לומדים היום בבתי הספר את פוליקר. הוא היה מאוד חי ונוכח, ונדמה לי שהייתה לו פרסומת ברדיו כמדומני לתה בסיסמה 'מה אמר ג'ו עמר'. גדולתו היא לא ככותב טקסטים אלא כמבצע, וזה דברים שקשה מאוד להכניס לכיתת בית ספר. אבל את אבן גבירול ושבזי למדנו באבוה. 'שירת תור הזהב בספרד' שאבן גבירול הוא רק חלק ממנה, הייתה חלק משמעותי וחלק חובה בבחינת הבגרות, וכן, למדנו את הטקסטים הנהדרים האלה, ושנאנו אותם כמו כל דבר שהכריחו אותנו ללמוד. בתור צ'ופר בילינו גם חודשיים שלושה עם 'ספר הכוזרי' כיחידת חובה בפני עצמה. אז כאן את באמת משקרת לי. זו לא סתם אמירה תמוהה שנשענת על חוסר הבנה של ההבדל בין 'מזרחי' לבין 'שאינו מזרחי' (איך שלא תהפכי אותו איגלסיאס לא 'מזרחי' ולא מסמל שום דבר 'מזרחי')  אלא שקר. כי את למדת אבן גבירול בבית הספר. ואבן עזרא ויהודה הלוי. כמו שאני למדתי. ועד היום אני זוכר את השורות האלה 'עבדי הזמן עבדי עבדים הם / עבד ה' הוא לבד חופשי'. אז מאמי, את יכולה להדיר אותי ולהשתיק אותי ולהסית נגדי, אבל אל תשקרי.

'למדנו ביאליק. המשורר הלאומי'. כמה בוז יש בדרך שבה ירקה את המילים האלה. נכון, למדנו ביאליק, המשורר הלאומי. חוץ מהמוצא שלו, יש לך איזה בעייה איתו? עשה לך משהו? לא מספיק לאומן לטעמך? תסבירי לי במה הוא זכה לבוז ששמור אצלך לגילה אלמגור?

תכנית הלימודים בבגרות של שנות השמונים (הגב' רגב זקנה ממני אך בשלוש שנים, ואני מנחש שלמדנו בערך את אותה תכנית, פרי המוח המפד"לניקי הקודח של שרי החינוך בשנים האלה) לא הייתה מושלמת. היא כללה ים של דברים שהם באמת יותר מדי 'אשכנזיים'. למדנו המון, הרבה יותר מדי, על העיירה היהודית. דבורה בארון, חיים הזז, באמת ביאליק. שירה עברית חדשה הייתה גם היא על טהרת האשכנזיות – דן פגיס, דן אבידן, יהודה עמיחי, נתן זך, נתן יונתן. לא היה מזיק להוריד את בארון והזז שלא היו רלבנטיים אז לכלום, ולהוסיף לאבידן ולזך גם את ארז ביטון. אבל דווקא את אבן גבירול למדנו. מה לעשות. ועד כמה שאני זוכר גם את שבזי.

וכשאני אומר 'למדנו' אני לא מדבר על ספרות מוגבר בתיכון לאשכנזים צעירים והגמוניים. שאז באמת יכול להיות שקיבלתי תכנים אחרים מהגב' רגב. למדתי במגמת 'עיבוד נתונים אוטומטי' בתיכון מקצועי. כן, התיכון המקצועי של אז. זה שאליו זרקו את כל מי שנתפס כעתודת העתיד של עובדי כפיים בתעשייה. מסגרים ורתכים ואלקטרונאים וכאלה. והגעתי לשם מרצוני כי החבר'ה שם היו קצת יותר מדליקים, וכי התיכון ה'ריאלי' בעפולה, 'בן גוריון' הנורא סנובי, היה מקום מאוד מאוד מגעיל ללמוד בו ובכיתה ט' החלטתי שאני לא רוצה להמשיך שם לי'. אז יש לי מושג לא רע מה למדו האנשים המזרחיים המודרים והמקופחים שלא נותנים להם לשמוע איגלסיאס בבית. כי ישבתי איתם בכיתה.

וכן, היה נסיון מודע להכניס תכנים 'מזרחיים'. מי לא זוכר את 'הילדים משכונת חיים'? אז כן, היינו רואים את זה בכיתה, והיינו דנים בזה. ומאוד בקטע של 'שכונה' וכל הדיון הזה שהיום נראה כמו משהו שהמציאו במערכת הבחירות של 2015 של זהות מזרחית, ושורשים, ונישוק קמעות ומזוזות. זה בגין. והוא היה ראש הממשלה, מה לעשות. כאן גם אפשר ללכת ולדבר קצת על 'הגמוניה ופופוליזם בישראל' של פילק, אבל זה סיפור אחר. פופוליזם או לא, זה מה שלמדנו. עובדה.

אז אפשר באמת להשתיק ולהסית ולסגור תקציבים וליצור קריטריונים, ובכל פעם ששומעים את המילה 'תרבות' לשלוח את היד אל המנעול של הקופה הרושמת. או במילים אחרות עדיף להעביר תקציב לפירסומאי שעושה ערבים מדליקים כאלה בקיץ עם זמרים מדליקים מאשר לשחקנית אשכנזיה מגעילה שאמרה שהיא 'מכתת רגליה אל הפריפריה' כי באמת לשבת בהצגה של איבסן באוגוסט הזה זה משהו שיכול לשבור גם את חובב התיאטרון האשכנזי ביותר ועדיף לצאת לערב מגניב כזה של לא לדאוגוסט. אבל מירי, אל תשקרי. זה נורא מגעיל לשקר. ובאמת שבי עם מישהו שיסביר לך את הקטע הזה עם ההגמוניה, שלדעתי לא תפסת עד הסוף. אני לא חושב שזה אומר מה שאת חושבת שזה אומר.

האט ער געזוגט

בתור יוצר (אני באמת יוצר. אשקרה. וגם מקבל סוג של מימון ממשרד התרבות. אל תגלו למירי רגב.) דווקא יש לי מה להגיד על המהומה הנוכחית, אבל אחסוך לכם. כל הריטואל הזה של זה אמר כך וזה אמר אחרת ואז ההוא הגיב והזה בכה והשני אמר. זה מזכיר לי את 'גן גורים' הקלאסי של רפאל ספורטה –

"זה- פרא, שד משחת,
זה- טוב לב, יושב בנחת,
זה מכה, זה צורח,
זה לוקח ובורח,
זה-גיבור כל יכול!
זה- בונה ארמון בחול,
זה חופר, זה – תופר,
זה – יודע לצייר,
זה – אוהב רק לכייר,
זה אוכל, זה- שותה תה,
זה- תם וסתם שוטה,
זה מוצץ בפה ממתק,
זה – פוצח לו פסתק."

בקיצור לא משהו לאדם מבוגר לענות בו. אין מה לדבר עם מירי רגב. אין מה למחות נגד מירי רגב. במגרש שלה היא תמיד תנצח – מהסיבה הפשוטה שלה מותר לומר כל דבר, והתגובה של השמאל היא דבר ראשון לפלוט דבר הבל מתנשא ואחרי כן לעסוק בהלקאה עצמית. כל הכשלים – החל מלבחור כדגל את ההצגה על רוצחו של החייל, וכלה בגירוש בשוטים ועקרבים את האחיינית של אותו חייל עצמו, הם פתולוגיים לשמאל. עדיף לא לשחק במשחק הזה. אני לא חברה ואני לא משחקת. אני כופף את הראש ומחכה שזה יעבור.

למה בדיוק? למה אני לא עומד בחזית ונלחם את המלחמה בעד חופש הביטוי?

כי מי ששם את מירי רגב בדיוק איפה שהוא שם, יודע מה שהוא עושה. מרקס הבדיל בין הבסיס המטריאלי לבין מבנה העל. נתניהו יצר את מהומת האלוהים במבנה העל – שלא ממש מזיז לו – כדי שיוכל לדפוק אותנו כמו שצריך בבסיס המטריאלי – הגז הטבעי. תראו איך זה עובר בשקט בימים האחרונים. כי כולנו עסוקים במירי רגב ובעודד קוטלר.

אז את לממשלה הרעה הזו צריך להתנגד בכל המקומות ובכל האופנים, בבסיס המטריאלי ובמבנה העל, שאם אנחנו קצת גרמשיאנים גם אז גם הוא משחק תפקיד לא קטן, אבל לעשות את זה בחוכמה, לבחור את הקרבות באופן מושכל, ובמיוחד גם את שדה הקרב. בקרב של 'ההתבטאות האומללה' הפסדנו עוד ב-1981 בנאום הצ'חצ'חים, רק מאז לא למדנו כלום ולא שכחנו כלום.

אז גל אמיר לא חברה וגל אמיר לא משחקת.

Loving Day

היום ה-12 ביוני הוא בארצות הברית 'Loving Day', היום לציון הסרת המכשולים הבין גזעיים לנישואים, וחגיגת האפשרות להינשא גם למי שאינו בן הגזע שלך – ובקרוב כך אני מקווה גם למי שהוא בן אותו מין כמוך. פסיקת בית המשפט העליון בארצות הברית, מ-12 ביוני 1967, שאיפשרה לבני הזוג הבין גזעי מילדרד וריצ'רד לאבינג להינשא, על אף החוק הגזעני של מדינת וירג'יניה שלא איפשר נישואים בין גזעיים, אמרה את המובן מאליו – אין סיבה שאנשים בעלי צבע שונה לא יוכלו להינשא. הזוג לאבינג פתח את הדלת למיסוד האהבה של רבים, בני גזעים שונים, ולפריצת מחסומים של אפליה וגזענות.

ואצלנו? אצלנו שוררת שיטת המילט, פרי הגיגיו של ג'ורג' החמישי שישב במועצתו בשנת 1922, והגה את דבר המלך במועצתו המחלק את תושבי פלשתינה א"י ל-14 עדות שונות, היכולים להינשא ולהתגרש אך ורק בבתי הדין של עדתם הדתית. פרט למובן מאליו, הכפפת אוכלוסיה חילונית בעיקרה לשיפוטם של בתי דין דתיים הפועלים לפי הדין הדתי הארכאי והפטריארכלי (תחרות משמעותית בין השריעה, ההלכה והדין הביזנטי היווני אורתודוכסי, דיני הגירושים של מי ארכאיים ופטריארכליים יותר. הקתולים פרשו מן התחרות עוד בטרם החלה, שכן אצלם אסור להתגרש), תוצר הלוואי החמור של שיטה זו הוא אי האפשרות של בני העדות הדתיות (הסוואה דקה לחלוקה אתנית) להינשא אלא לבן עדתם. כן, יהודי אינו יכול להינשא למוסלמית, בהאי ליווניה אורתודוכסית, דרוזי לאוונגליסטית-אפיסקופלית. איש מהם אינו יכול להינשא לבן או בת הציבור הגדול של 'חסרי הדת', שלוש מאות אלף איש מאיתנו שהגיעו לארץ כזכאי שבות, אך אינם יהודים על פי ההלכה. לאלו אין מסגרת בה הם יכולים להינשא במדינת ישראל לאיש. יש להם חוק מיוחד מ-2010 המאפשר להם לבוא ב'ברית זוגיות' שמעמדה נחות מזה של הנישואים, אך רק עם 'חסר דת' כמותם. רוסי – בוא בברית הזוגיות עם רוסיה. הוואגינה היהודיה הכשרה (או הדרוזית, הבהאית, המוסלמית, האוונגליסטית אפיסקופלית, הכשדית אוניאטית וכיוצא בזה) אינה יכולה לסבול אותך ושכמותך.

הממד ההצהרתי הוא חמור. הוא מהווה בסיס לאפליה, ולחנה ארנדט הוא הזכיר את חוקי נירנברג (אייכמן בירושלים עמ' 16, תרגם מאנגלית אריה אוריאל, הוצאת בבל) –

"היה משהו עוצר נשימה בתמימות שבה גינתה התביעה את חוקי נירנברג הידועים לשמצה משנת 1935, אשר אסרו נישואי תערובת ומגע מיני בין יהודים לגרמנים. אלה מבין העיתונאים שהכירו את הנושא היו מודעים היטב לאירוניה שבדבר, אבל לא הזכירו זאת בדיווחיהם. זה לא הזמן המתאים, הם סברו, למנות בפני היהודים את הליקויים בחוקיה ובמוסדותיה של מדינתם."

ועדיין, תאמרו, יש זוגות מעורבים. אלו נישאים בקפריסין ובצ'כיה (פראג היא לאחרונה בירת הנישואים האזרחיים בישראל) ונרשמים במשרד הפנים על סמך תעודת נישואים זרה. נכון. אבל פרט לכך שאזרח צריך להיות בעל הזכות להינשא במדינתו, הרי שכל הנוהג הזה של נישואי חוץ לארץ מבוסס על פסיקת בית המשפט העליון בעניין פונק שלזינגר האומרת כי הרישום במשרד הפנים אינו הכרה בתוקף הנישואים, אלא 'לצרכי סטטיסטיקה בלבד'. נכון, מזה חמישה עשורים שמעניקים לזוגות זכויות מתוקף פסיקה זו, אבל – וזה אבל גדול – זו אינה אמירה משפטית על תוקף הנישואים, אלא החלטה מינהלית. הפה שהתיר הוא גם הפה שיכול לאסור. המהירות שבה השתלטו בנט ורגב על שדה הצנזורה על התרבות בארץ, והנוחות שהם חשים בהרס של בסיס הדמוקרטיה – חופש הביטוי, גורם לי לחשוש שלא ירחק הזמן ושר פנים זה או אחר יכריז שהגיע הזמן להפסיק להעניק לזוגות אלו מעמד של נשואים, ולבחון את תוקף הנישואים על פי ההלכה.

בקיצור – תנו לי קצת לאבינג!

מחשבה חיובית ביום שלילי

כשהייתי צעיר ועול בימים, והייתה בעולם מפלגת מפ"ם, היא מפלגת הפועלים המאוחדת, הייתי עוזר פרלמנטרי של חבר כנסת חביב ששמו חסיין פארס. הוא היה חבר כנסת של קדנציה אחת. מנהל בית ספר תיכון מעכו. הוא אחד האנשים הכי טובים שהכרתי בחיים. האפיל התקשורתי שלו לא היה משהו, כי שני חבריו הנמרצים מאוד לסיעה, חיים אורון ויאיר צבן קצת האפילו עליו, אבל הוא עשה את העבודה שהיה צריך לעשות בהתמדה ובחריצות, ונתן לקהל בוחריו תמורה ראויה בעד קולם. הייתי קונה כנסת של מאה ועשרים חסיין פארסים. בלי לחשוב פעמיים.

בקיצור נמרץ הצ'ופר הענקי שהיה לי בכנסת היה שכל חברי הכנסת היו מקבלים בדואר את העיתון 'מחשבות' של צבי ינאי, שאי אפשר היה להשיג בשום מקום כי ינאי, אליטיסט לא קטן, פשוט היה מפיץ את זה למי שרצה ואי אפשר היה להשיג את זה בשוק החופשי. אז זה היה מין עיתון מחתרתי כזה. וזה שינה את העולם שלי. והיו לי ייסורי גמילה איומים אחרי שהפסקתי לעבוד אצל חסיין.

אז נפתח עכשיו אתר שכולל את כל כתבי צבי ינאי לגמרי חופשי ובחינם, וחסיין, אתה בפנסיה, אז תוכל להשלים את הקריאה בכל העיתונים שלא הספקת לקרוא אז, לפני עשרים וחמש שנים, כי העוזר הפרלמנטרי שלך היה עסוק בלקרוא אותם, ואתה היית צריך לעשות את העבודה במקומו. אני כבר שעות ארוכות מסניף ידע נהדר מהאתר הזה, והמון המון המון המון חוכמה של הבנאדם אולי הכי חכם שפעל כאן בשנים האחרונות, צבי ינאי. שאם היה כאן איש רנסאנס אמיתי, במלוא מובן המילה, אז זה הוא. וזה לא רק צבי ינאי, יש שם כל מיני אורחים כמו ישעיהו ליבוביץ' וישראל אומן. כאן כמובן ראוי קרדיט ליוזמות האתר  – נאורה שם שאול ודליה הוכברג.

וצ'ופר אדיר – קריאה דיגיטלית בכל הספרים שלו, גם פרוזה (נפלאה, נוגעת ללב, מרגשת) וגם עיון (מרחיב את הדעת ולוקח למקומות שלא חשבתם שאפשר להגיע).

ומספיק להגיד 'תכונותיו הפרקטליות של הזמן', שזה השם של אחד המאמרים שמופיעים באתר (לאו דווקא של ינאי, כמדומני).

עוד פעם – תכונותיו הפרקטליות של הזמן. מי שקרא 'מחשבות' יקבל עכשיו את ההדהוד הזה של התחביר המאוד מיוחד, של עולם הידע העשיר, של החופש המחשבתי פורץ הגבולות.

אז ביום שבו הכותרות בעיתוני העולם מספרות על סגן יושב ראש הכנסת שלנו שחשוד בסחר בנשים ובשימוש בסמים קשים, צריך לזכור שזה לא הפרצוף שלנו. שאנחנו יכולים להיות גם קצת צבי ינאי ולא רק אורן חזן. אם רק נרצה.

וביום שבו הז'דאנובים המקומיים מצנזרים אומנות מטעמים פוליטיים צריך לזכור שמחשבה חופשית היא אפשרית. היא פורצת גבולות. היא נצחית. היא תמידית. צריך לזכור שתהיה ספרות ויצירה ישראלית ותיאטרון ישראלי ומחול ישראלי גם אחרי מירי רגב. ושהרבה אחרי שישכחו את מירי רגב יזכרו את נורמן עיסא. בטוח. כמו שזוכרים היום את צבי ינאי.

לפני כחודש כתבתי כאן על רגב. פחות או יותר חזיתי מה שיקרה כאן, את הניסיון לצנזר את האומנות והתרבות והספרות דרך התקציב. וכבר אז הבאתי מדברי בולגקוב, הנצחיים – 'כתבי יד אינם נשרפים'. מתחת לגל העכור הנוכחי, לצנזורים מטעם, לפוליטיקאים הקטנוניים, לאנשי הקזינו משלדון אידלסון ועד אורן חזן, יש את ישראל האמיתית. והיא הרבה יותר צבי ינאי ממירי רגב. והרבה יותר ישראל אומן מאורן חזן.

ממתק? כרגיל לא קשור לכלום. זו בטי דייוויס. הייתי אומר האחת והיחידה, אבל יש עוד אחת. אז אומר שזו בטי דייוויס שידעה גם את ג'ימי הנדריקס, וגם את מיילס דייוויס (ממנו קיבלה את שם משפחתה) אבל היא עושה מוזיקה נהדרת בלי קשר לשני הגברים האלה. וגם נראית לא רע. אז לזכרו של צבי ינאי – They say I'm different.

Aufklärung, Suzie Q עזמי בשארה, פוגרטי

בורחס נשאל פעם מהי המילה האהובה עליו בשפה האנגלית, והשיב כי היא המילה uncanny. מה היו הסיבות לכך לא אדע. לי אישית קשה מאוד להחליט וסך הכל אני חושב ש- upgrade מבטאת עבורי איזו כמיהה ישראלית מצויה לקבל משהו טוב שלא ממש מגיע לך. אבל בשפה הגרמנית המילה היא ללא ספק Aufklärung (נאורות) שמזכירה לי שבשפה הזו דיברו גם קאנט והברמס, ולא רק אייכמן והימלר. יש לה גם צליל חמוד כזה של אאוף בהתחלה, מין אנחת רווחה, עד שמגיעים ל'רונג' בסוף שהוא מאוד גרמני, אבל זה הז'אנר אין מה לעשות. יש גם אומלאוט שזה בכלל פיצ'ר שאין באנגלית למשל. וזה האומלאוט החמוד שמעל האה, שממש ברור איך הוגים אותו. כמעט. אולי.

האם עולם תוכן זה זר לכותביו וקוראיו אוהבי עמם והפטריוטים של ישראל היום? האם אלו נתקלו במאמרו של קאנט 'הנאורות מהי' (Was ist Aufklärung?)  במקור או בתרגום? האמת היא שהגרמנית שלי היא די דלה, וחוץ מאוצר מילים העוסק בדרכים שונות לבצע ג'נוסייד באופן ביורוקרטי, וקצת פה ושם מונחים פילוסופיים, אני לא ממש שוטף. לכן נזקקתי לתרגום לאותו מאמר בסיסי, ומי סיפק לי אותו? עזמי בשארה.

בשארה זה היה, מסתבר, אקדמאי לפני שהיה מרגל. ובמסגרת זו ערך ספר בשם 'הנאורות – פרויקט שלא הושלם' ובו תרגומים למאמרים שונים בנושא 'הנאורות'. קאנט והברמס נמצאים שם, ועוד כמה וכמה טובים ויפים שחיוו דעתם בנושא, וביניהם גם עזמי שלנו. סך הכל, תמיכתו של בשארה במשטר הסורי, שאשקרה לא טורח לבסס את מעשיו לא על הציווי הקטגורי, וגם לא על מאמרו של קאנט על 'השלום הנצחי' גורמת לי לחשוד שעזמי לא ממש הפנים את התכנים, אבל זה כבר סיפור אחר.

הקובץ עצמו הוא די חשוב, ואהין לומר שאיני יודע איזה נזק גרם בשארה לישראל כמרגל – וסך הכל הטילים שטיווח כוונו אלי ממש! באופן אישי! – אבל חלק מזה אולי מתקזז עם תרומתו לעריכת הקובץ הזה, כי מי שרוצה, למשל, כמוני, לבסס את החלק התיאורטי של הדוקטורט שלו על בסיס מודרני מוצק, צריך להסביר קודם לכן למה הוא עוצר את הקו במודרנה ולא גולש לפוסט מודרנה, וכאן הקובץ 'הנאורות – פרויקט שלא הושלם' נותן בסיס תיאורטי חמוד ובעברית במקום לקרוא ים חומר באנגלית או חלילה בגרמנית. זה גם טקסט בסיסי מאוד בתארים פחות מתקדמים, ואם אני הייתי מעביר כל קורס שהוא בנושאים של דת ומדינה / היסטוריה של החשיבה המערבית או משהו כזה, הייתי נותן אותו כקריאת חובה. סך הכל שם מופיעה ההבחנה של קאנט בין שיקול הדעת הפרטי לזה הציבורי, שהיא א' ב' של כל דיון אקדמי בנושאים האלה. והאמת שלא רק אני חושב כך, אלא גם, מסתבר, אנשי המכללה האקדמית תל אביב יפו. ואלו ההינו לתת את המאמר של קאנט כחומר קריאה לתלמידיהם.

טוב שיש ישראל היום שחושף את הדברים האלה מישהו מהתלמידים קרא פחות או יותר את הדף הראשון של הספר (שכתוב: עורך, עזמי בשארה) והרים טלפון ליעל ברנובסקי כתבתנו לענייני חינוך, וזו, נאמנת לתפקידה ככלב השמירה של הדמוקרטיה או מה שזה לא יהיה שישראל היום עושה כתבה כתבה בכותרת 'זעם במכללה – עזמי בשארה בחומר הלימוד' ובה הלינה כי  "סטודנטים הלומדים במכללה האקדמית תל אביב־יפו הופתעו לגלות כי ברשימת הקריאה שלהם נמצא גם מאמר מתוך ספר בעריכתו של עזמי בשארה, שגם כתב את המבוא אליו".  הנה הכתבה במלואה, ואני לא יכול להחליט אם היא יותר מחרידה או יותר משעשעת. תגובתה האפולוגטית של המכללה האקדמית תל אביב־יפו הייתה כי היא מוסד אקדמי ופלורליסטי, ובאמת מי שכתב את המאמר זה קאנט ועזמי רק ערך.

זה לא עזר. הסטודנטית הזועמת ציינה כי ""אולי בשם החופש האקדמי אפשר ללמד כל טקסט, אבל בשם חופש הביטוי וערכי הצדק סטודנטים במכללה זכאים, ואף חייבים, למחות על העוול הנורא הזה".

סך הכל, על זה שאינה מבחינה בין קאנט איש המאה ה-18 ועזמי בן המאה ה-21 ובין חומר אקדמי ומה שעשה או שלא עשה כותב החומר האקדמי (היידגר הוא דוגמה טובה. חבר רשום במפלגה הנאצית ובנאדם שאי אפשר ללמוד פילוסופיה בלי לקרוא. וגם קארל שמיט בעצמו נאצי לא קטן, אלא מה שרונן שובל מ'אם תרצו' נורא אוהב להסתמך עליו), ורוח האנטי אקדמית הכללית שנושבת מהרעיון להרים טלפון לעיתונאי ולמחות על חומר קריאה שנתנו לך לקרוא הייתי מכשיל אותה בקורס 'תולדות הרעיון הפוליטי'. אבל מה, הרעיון שבשם חופש הביטוי חייבים לצנזר חומר אקדמי הוא כל כך נהדר, ופוסט מודרניסטי והפוך על הפוך (בטח אפשר למצוא אותו איפשהוא אצל בודריאר. או דרידה. בעצם אצלם אפשר למצוא כל דבר) שהייתי מעביר אותה בהצטיינות ופוטר אותה מקריאת חובה נוספת. בעצם אורוול. טוב, הלאה.

לא הייתי מקדיש לזה פוסט שלם, וגם התגוששות פייסבוק כל היום עם נח ואביעד, אילולא היה בלבי חשש רציני ועמוק שבמצב הנוכחי של איוש משרת שר החינוך באדם חסר תואר ראשון, ואיוש משרת שרת התרבות באישה הנוהגת להצטלם מחוייכת עם כהניסטים שבאמת מישהו יוציא את הספר הזה מתכנית הלימודים. כאן ועכשיו אני אומר – אני לא יודע אם אי פעם אעמוד מול כיתה, אבל אם כן, זה יהיה אחד הספרים שאדבר עליהם. הוא מאוד בסיסי בהשקפת העולם שלי. זה קאנט. אי אפשר ללמוד שום דבר בלי קאנט. גם אם ערך אותו עזמי, וגם אם זה עוול נורא לדרוש מסטודנט לקרוא משהו שעזמי ערך. עוול עוול אבל קאנט תדעו כי אי אפשר להיות אקדמאי במדעי הרוח או החברה בלי להכיר את קאנט. 'צטער.

טוב. עד כאן. ממתק? אם אתם שואלים את עצמכם למה פוסט יום אחר יום, ויש עבודה ודוקטורט ועניינים, וגם אתם בטח יש לכם משהו יותר טוב לעשות, אז ככה – מחר אני נוסע לארבעה ימים לרודוס ולא לוקח איתי מחשב כי אני רוצה לנוח עם 2666 של רוברטו בולניו ולא לחשוב על שום דבר חוץ ממנו וש' בבגד ים. אז זה ככה בשביל להשאיר לכם טעם טוב בפה. וגם היום יומולדת שבעים של גדול הגדולים כמוהו כקאנט אלא שקאנט לא התחרע על הבמה בוודסטוק, וזה ג'ון פוגרטי וגם אם כתבתי אתמול פוסט כי הארץ עצבנו אותי אז לא יעזור בית דין וחייבים לציין את התאריך הזה. הבחור בן שבעים, ודווקא נראה בסדר. ראיתי אותו לא מזמן בפרק של סידרה אמריקאית נורא מטומטמת שנקראת המאתר (שבאמת ירדה אחרי עונה אחת אם זה בגלל שהייתה מטומטמת או כי הכוכב הראשי שלה – מייקל קלארק דנקאן שזה השחור הענק מגרין מייל – מת) שהוא שיחק שם את עצמו והמאתר איתר את הגיטרה שלו שהלכה לאיבוד או משהו, והוא נראה בסדר גמור ונורא צעיר ועד מאה ועשרים ותמשיך ככה. אז הנה קרידנס בסוזי קיו. לא מקורי שלהם, אבל זה הביצוע הכי סבבי והכי מוכר. וגם מהאלבום הראשון וגם זה קרידנס מזוקק וכמה שאני יותר מזדקן אני יותר אוהב אותם ודי להשתפך. ביי! – עולה על המטוס לרודוס –

אם צריך לצנזר

לפארסה של השבעת הממשלה אתמול לא אתייחס. הלב דואב שכך נראית השבעת ממשלה במדינתי, אבל יש לי הרגשה שללב הזה, המסויים, הרגיש כל כך, נכונו עוד דאבות רבות בהקשר הזה. מה שכן – מירי רגב! גם כאן היא קורבן למסע מיזוגני ומכוער, שבניגוד לאיילת שקד המזכירה מאוד במבנה הצבעים שלה את שלגיה, שאף היא הייתה קורבן למסע מיזוגני מכוער, באשר לרגב יש לו גם נופך עדתי בולט. בואו נשים בצד בבקשה את 'כפיים' ואת 'גנבה', ונפתח דף חדש וענייני. והנה הדף הזה נפתח בשתי הצהרות  – כי בתקופת כהונתה כשרת תרבות 'לא יהיו עוד אליטות', וכי 'אם צריך לצנזר – אצנזר'. לא התחלנו יפה, מירי.

לו הייתם אומרים לי על אדם שהוא תת אלוף בצה"ל ובעל תואר שני, הייתי משייך אותו מניה וביה לאליטה של החברה שלנו. זו בערך ההגדרה של אליטה. בכל חברה יש אליטה. המושג התפתח בעבודת מדעני מדינה במפנה המאה ה-19, ובמיוחד וילפרדו פארטו, גייטנו מוסקה ורוברט מיכלס אבי 'כלל הברזל של האוליגרכיה'. הם ניסו לתת הסבר אלטרנטיבי להסבר המרקסיסטי של שלטון ההון ושלטון המעמד, ודיברו על האליטות כקבוצת מיעוט מאורגנת שכוחה באירגונה, ומאפשר לה לשלוט בהמונים שאינם מאורגנים. מיכלס הראה כיצד קבוצות מעין אלו מתפתחות בכל מקום – גם במקומות נטולי מעמדות לכאורה, כמפלגה הסוציאל דמוקרטית בגרמניה. דז'ילאס, באמצע המאה ה-20 פיתח את זה לשיטה שהסבירה את הדרך בה עבד הקומוניזם במזרח אירופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, וקרא לאליטות אלו 'המעמד החדש'. החבר'ה האלה לא היו לבד. הצטרפו אליהם שמות לא פחות גדולים בסוציולוגיה ומדע המדינה כמו וובר, ושומפטר שהם בכלל אלילי האלילים בסוציולוגיה ומדע המדינה וקשה להתווכח איתם. גם אם לא כל כך אוהבים את האליטרים האלה, שניחוח דק מן הדק של טוטליטריות ואנטי דמוקרטיות נלווה לתורתם (אבל ביני לבינך, מירי, אלה לא דברים שאנחנו נרתעים מהם, נכון?) פחות או יותר ההסכמה היום היא שבכל חברה יש אליטות ושהשאלות הנוגעות לאליטות בחברה דמוקרטית, כמו שכתב קרל מנהיים, היא שאלה של הדרך בה נבחרת האליטה, וכיצד היא מפרשת את עצמה, ובמילים אחרות – וזה כבר אבו אלמוג – שאלות של מוביליות חברתית. זאת אומרת, מירי, שאם במדינת ישראל מי שנולדה כמירי סיבוני בקריית גת, מגיעה להיות שרת החינוך, אז מבחינת המוביליות החברתית משהו טוב קרה כאן, בסופו של דבר. כמובן שאפשר לשפר, ולדאוג לשוויון, אבל צריך גם לדעת איך.

האמירה 'לא יהיו עוד אליטות' היא לא רק שגויה מבחינה סמנטית. אלא שמשתמעת ממנה פגיעה בשדה עליו מופקדת מירי – שדה התרבות – שחלקים ממנו נתפסים כנחלתה הבלעדית של מה שרגב קוראת לו 'האליטה'. אם מ'לא יהיו עוד אליטות' משתמע 'אפעל ליתר מוביליות חברתית ושוויון' אז ברוכה הבאה ובסבבה, ותרימי טלפון יש לי כמה רעיונות. אם משתמע מזה מה שאני חושש שמשתמע – 'אסגור את התיאטרון כדי שלמערכניקים האלה לא יהיה איפה להפיץ את הרעיונות השמאלניים, וכך לא תהיה אליטה' יש לנו בעייה. ודווקא חלקה השני של משנת רגב רומז שהפירוש השני הוא הנכון.

'אם צריך לצנזר אצנזר'. מירי, אני מבין שאת נורא אוהבת לצנזר וגם נורא טובה בזה ויש לך ניסיון. אז אני רוצה לספר לך שני סיפורים קטנים שקצת יקלקלו לך. פעם פעם בשנות התשעים היה במאי יפני מטורף, שקראו לו נגיסה אושימה. והוא עשה סרט וקראו לו 'אימפריית החושים' על שני יפנים משוגעים שמזדיינים שעתיים ובסוף היפנית חותכת ליפני את הצ'ופצ'יק וחונקת אותו. זה נורא דוחה, כי בניגוד לסרט כחול שכולנו רואים בסבבה ונהנים זה 'אומנותי' ודי מגעיל וקשה לצפייה, ומדבר יפנית. דברים מהסוג הזה מעניינים שני סוגים של אנשים – יפנים ואליטות. ופעם פעם היה מחזאי בישראל שקראו לו יצחק לאור. והוא כתב מחזה שמאלני אחול שקשוקה כמו שהאליטות השמאלניות אוהבות לכתוב וליכלך באבו אבו אבוה על הצבא ועל הכיבוש ועל כל הדברים היפים והטובים שיש בעולם, כמו שהאליטות השמאלניות אוהבות ללכלך. אז המועצה לביקורת סרטים ומחזות, שנקראה 'הצנזורה' בסלנג, התכנסה, והחליטה בכלל לקצץ חצי מהסרט היפני, כמו שההיא קיצצה להוא בסרט, ובכלל לפסול את המחזה השמאלני שהיה לכל הדעות, כמו שבג"צ כתב, 'ממרח מגונה של אירוטיקה, פוליטיקה, וסטיות מכל סוג'. והשמאלנים האלה שהפיצו את הסרט והעלו את המחזה ישר הלכו לבג"צ כמו שהולכים להלשין לגננת.

אז בג"צ השמאלני הזה ישב. ישב וחשב, חשב ושנה, שנה ובדק, ובסוף החליט – כי גם בג"צ זה אליטות והן כאילו עושות נעים בגב זו לזו – שיש בישראל חופש ביטוי ואסור לצנזר אומנות. ומאז כל מה שהמועצה יכולה לעשות זה לסווג את הסרטים לפי גיל שממילא אף אחד לא שם לזה לב, ואשקרה הלכתי עם פלג לסרט 'פוקוס' עם ויל סמית היה שם סקס וקצת אלימות, והוא מדורג 14+ ולפלג היו חסרים כמה ימים, אבל אף אחד לא שם לב! דרך אגב תלכי. סרט סבבה. באמת. בטח כבר ירד מהמסכים, אבל תמיד אפשר ב-VOD וכאלה, אם כבר ראית את העונה החמישית של משחקי הכס וסיימת לצפות בבינג' בכל הפרקים של 'כתום הוא השחור החדש' וכאלה. כי אם באת לצנזר, אז את לא יכולה. זה לא עובד משנות התשעים. אין כזה דבר צנזורה על תרבות בארץ. באמא שלי. היית צריכה לבדוק לפני שאמרת 'כן'. אבל לא הייתה לך הרבה ברירה כי לא רצית לגמור כמו גלעד ארדן ממורמרת ובחוץ כי את אישה עם הרבה שמחת חיים.

מה שכן אפשר לצנזר גם בעקיפין, בהקצבות. הרי כל הקטע של משרד התרבות זה להעביר כסף לאנשים שעושים תרבות. למשל לסופרים. ידעת שאני מקבל מהמשרד שלך כסף שעומד ביחס ישיר לכמות של השאלות שמשאילים את הספרים שלי לספריות ציבוריות? אחת לשנה זה יוצא אלפיים ומשהו שקל בממוצע בערך. זה מאפשר לי בערך לקחת ביום שמקבלים את הצ'ק אחר צהריים חופשי, ולכתוב את הדברים השמאלניים הנוראיים שאני כותב. אבל בגלל שהמדד הוא לא 'ציונות' של הכותב, אלא כמה שואלים את הספרים שלו, קשה קצת להבחין. אז הנה רעיון לפעולה ראשונה לעשות איזה מדד אחר. אבל זה לא כל כך יזיז לי. אני חושב שאת המענק של 2014 עוד לא שלחתי מדצמבר את הטפסים כי התעצלתי לעשות שם איזה משהו שקשור באישור ניהול ספרים במקור או משהו כזה.

אבל יש אנשים קצת יותר רעבים ממני, ואולי גם קצת יותר שמאלנים ממני, שממש חיים מהכספים האלה, ולאלה את יכולה לעשות נזק ממשי. ובאמת לא בדקתי סטטיסטית אבל רוב החבר'ה האלה של הקולנוע העצמאי, והתיאטרונים גם הממסדיים וגם הפרינג', והסופרים האלה שחיים מפרס ראש הממשלה וכאלה, הם באמת יש להם תדמית של שמאלנים, ואיך שלא תסתכלי הם אליטות. אז באלה באמת צריך וראוי לטפל באופן ציוני הולם איך שאנחנו יודעים. אז כאילו אם נסתכל איפה עשו דברים כאלה של 'מי שחושב נכון יקבל ומי שלא חושב נכון ייסגר' יש לנו שני מקומות. יש בחור נחמד שנקרא האנס יוסט שאמר 'כשאני שומע את המילה תרבות אני שולח את ידי אל האקדח'. אבל הוא היה נאצי, ואת באמת לא. אבל אפשר ללכת למשל לאנדריי ז'דאנוב, שבאמת קידם את הריאליזם הסוציאליסטי וכל זה.

אבל תראי מה קרה לז'דאנוב. הוא היום שם נרדף לקומיסר פוליטי מהסוג הגרוע – שאני בטוח שאת לא רוצה להיות – והשירה של אנה אחמטובה שהוא רדף אותה, עדיין מושרת ומשגשגת. ככה זה העולם. באמת! ספרים, כתב בולגאקוב, אינם נשרפים. משוררים רעבים יחכו ארבע שנים. או שמונה. או עד שיגיע מישהו שיאכיל אותם. ובינתיים ימלאו את המגירות בשירים. זה קטע אופטימי. כי מה שאת רוצה לעשות יהיה באמת מגעיל ולא נעים, ואני מבקש ממך מאוד לא לעשות את זה.

ממתק מירי? אני באמת מאחל לך כל טוב וזה. ורוצה לשים לך משהו חביב ונחמד, שיהיה לך טוב על הלב גם אחרי שהבנת שממש לקחת מספרים ולצנזר לא ממש תוכלי, שאני אשקרה הייתי מתבאס מזה. אז זה ניק קייב והוא חמוד וקצת דכאוני אבל עושה טוב על הלב. זה 'שיפ סונג' ששמעתי לפני כמה ימים וחשבתי כמה הוא מתאר יפה את היחסים ביני ובין ש', אבל זה לא משהו שאני יכול לכתוב עליו אז אני כותב עלייך, מירי, ובאמת הרווחת בקטע הזה.