מחשבה מהירה על ולדימיר פוטין

אז למה בעצם? איפה הקאץ'? מה יוצא לו מזה?

פעם היו סובייטולוגים שהיו יכולים לדעת בדיוק לפי המיקום של האנשים על הבמה במצעד האחד במאי בדיוק את מי יכלאו בלוביאנקה מחר, בכמה יגדל תקציב הצוללות, מתי יחתמו על הסכם פירוז הנשק הגרעיני ולאיזה מדינת עולם שליישי יפלשו. כשנפלה האימפריה הסובייטית הפכו רובם של הסובייטולוגים לאיסלמולוגים, אימצו לעצמם ח' וע' גרונית, ונותנים תחזיות באותה מידת וודאות. ברוסיה עצמה הדברים יותר פשוטים.

תמיד היו. אני רואה עכשיו את הסידרה הנהדרת 'מלחמה ושלום' של הביביסי. חוץ מג'יליאן אנדרסון בתפקיד של איזה רוזנת, שזה קישוט נחמד, ועוד המון פנים מוכרות בכל תפקידי המשנה, יש שם פייר בזאוחוב שנולד לתפקיד, ואנדריי לא רע. נטשה קצת מעצבנת, אבל זה לא אשמתה. אני חושב שאודרי הפבורן בגירסה של הוליווד הרגה את נטשה לנצח, ותמיד ילהקו לתפקיד הזה את אותו טייפקאסט, שמאוד שונה מהדמות בספר. בקיצור בפרק ששודר אתמול הם הגיעו לבורודינו – קוטוזוב לא רע שמגלם בריאן קוקס, שבטח נורא סבל מלהסתובב עם עדשה לבנה שמדמה את העיוורון הידוע של קוטוזוב בעינו האחת – הקרב הגדול של הצבא הצארי כנגד הגראן ארמה של נפוליאון. וחשבתי שהיטלר כזה אידיוט. כל מה שהוא היה צריך לעשות זה לקרוא את מלחמה ושלום כדי להבין את הקטע הפשוט – לא פולשים לרוסיה בחורף. נכון, יש תיאורים של הגנרלים הנאצים מסתובבים עם פנים נפולות וקוראים את הספר של קולנקור בסתיו 1941, ועדיין – טולסטוי. יש את זה בכל ספריה ציבורית. גם זו של בית המחסה לגברים בווינה. בטוח!

אז העניינים עם רוסיה פשוטים. וכשהסירה מעליה את המסווה האידיאולוגי לאחר נפילת ברית המועצות, אז המון דברים מתבהרים. זו אותה מדיניות אימפריאליסטית צאריסטית שעברה שינויים וגלגולים, נצבעה באדום וחזרה לצבעי כחול אדום ולבן. אבל באופן בסיסי הכל אותו דבר. אינטרסים עירומים, ברוטליים, בלי שום עניין בחיי אדם. לא משהו מאוד מתוחכם. כמו הסתערות על עמדה גרמנית בסטלינגרד. עשרים אנשים מזנקים מהשוחה וצועקים 'זה רודינו! זה סטאלינה! זה לנינה!' ואם אחד מגיע לסוף ומוריד את המקלען הגרמני עם רימון אז עשינו את שלנו.

אז? אז הוא כמעט ניצח שם בסוריה, פוטין. הוא הפציץ והפציץ והפציץ, ואם היה ממשיך עוד כמה שבועות הסיפור היה נגמר. זאת אומרת עיקר הסיפור היה נגמר. הייתה מסתדרת שם מדינת אסד אירן חיזבאללה מאוד נחמדה, והייתה מתחילה לשקם את החורבות. נכון, הלחימה הייתה נמשכת. אולי עוד שנים, אבל לא בעוצמה ובאכזריות של היום, ועם הרבה פחות נזק ועניין בינלאומי. אז כנראה זה לא מה שפוטין רוצה.

פוטין רוצה שהלחימה תימשך לנצח. זה לא רק שזה מאפשר לו לנסות את הנשקים הנחמדים שהוא מייצר ונותן לצבא שלו משהו להתעסק בו, ומסיט את הדעת ממה שקורה באוקראינה – מישהו זוכר שהבחור כבש את קרים רק לפני שנה וחצי שנתיים? למישהו עוד איכפת? דונייצק אומרת משהו למישהו? אלא בטח יש שם קטעים נחמדים ומאוד רווחיים של ספסרות בנפט ורווחיו, והכי סבבה המלחמה הזו מכניסה את אירופה למלחמה עם עצמה. יש כאן בעיית פליטים בממדים שעוד לא היו (שמגמדת את בעיית הפליטים הפלסטינים – אבל על כך פוסט נפרד) שמעסיקה את אירופה ומערערת את המשטרים הפנימיים בה. חוץ מזה הריקושטים מהמלחמה בסוריה עפים בצורה של טרור לכל הכיוונים מפריז ועד וושינגטון, וזה לא יכול להיות רע לפוטין, נכון? פוטין עצמו לא מפחד מטרור של דאעש. סך הכל הוא מתמודד עם קיצונים איסלמיים כבר חמש עשרה עשרים שנה מזמן מלחמת צ'צ'ניה, ואיך שהוא לא שיש לו איזה הישגים מדהימים אבל העם הרוסי כבר לא מתרגש מזה.

אז יש לנו ערעור של היציבות באירופה (ובארצות הברית. כמה טראמפ חייב את ההצלחה שלו לדאעש? מהמר שדי הרבה) וגם כל מיני ריקושטים אזוריים כמו ההזדמנות להוריד את תורכיה על הברכיים ולהראות לה פעם אחר פעם מי הבוס, וכל מיני כאלה. בואו גם ניקח בחשבון את 'הפסקת האש' שנכנסת כבר לשבוע השני – הישג מדהים. אבל אף אחד לא מהמר שהיא תאריך חיים עד אפריל, נכון? אבל זו גם הזדמנות להיראות כמדינאי, וכשהכל יקרוס יהיה את מי להאשים. ארדואן או אובמה או מישהו כזה. לא סבבה? סבבה. אז? אז כמו ששרה חנה סנש – אלי אלי שלא ייגמר לעולם. המלחמה הזאת היא הדבר הכי טוב שקרה לפוטין והוא לא מתכוון שהיא תיפסק. אז אם אסד נראה חלש מדי וזה נראה שזה הולך להיגמר שם, אז הוא נותן איזה מכה ומחזק אותו. אם הוא חזק מדי הוא יוצא החוצה ומחליש אותו. אפשר להחזיק כך מלחמה על אש קטנה עוד עשר עשרים שנה. כמה שצריך.

והיי, כל מה שכתבתי כאן על פוטין נכון גם לגבי האסטרטגים שלנו כאן. אני שירתי בצבא הסדיר בזמן שהסתיימה מלחמת עיראק איראן. היה ברור שהדבר הנפלא שקרה לישראל בסוף שנות השמונים זו המלחמה הזו, ובשנייה שהיא תמה התחילו להוסיף לסד"כים על הלוחות בחמ"לים עוד מספרים אדירים של ארמיות טנקים עיראקיות שנראו מאוד מאוד מפחידים והיה די ברור שנצטרך להתעמת איתם מתישהו. אז ככה גם כאן. לא רק שזה ניטרל את החזית הצפונית המאיימת מכל הטנקים הסוריים שהיו אמורים לעלות עלינו נוסח 73, אלא גם זה כותש את החיזבאללה. הבעייה כאן היא שבדיוק הלוחמים של החיזבאללה מקבלים ציוד רוסי נהדר והמון המון ניסיון קרבי, לכן היום שזה ייגמר והם יחזרו להסתכל עלינו דרך המשקפות, זה היום שתיווצר עוד בעייה שצריך לפתור.

רק כאילו חבל שמתים במלחמה הזאת כל כך הרבה ילדים. אחרת זה באמת היה שמח ומבדח.

מג'דל שמס

רצה הגורל וימי ההולדת של כל בני משפחתי הקרובה, אני, אשתי ושני ילדי, אינם מפוזרים על פני לוח השנה אלא מרוכזים בשבוע וחצי שבין עשרים ושביעי בינואר (מוצרט ופלג) וה-10 בפברואר (ברכט וש'). מכיוון שכך הזמנו מזה שבועות רבים חדר ב'מלון הציידים' בנווה אטיב וחגגנו  את יום ההולדת המשותף בסוף שבוע בחרמון.

מלון הציידים צד לא מעט שקלים עבור סוף שבוע בשיא העונה, אבל היה שווה כל פרוטה. באמת! היה סוף שבוע נחמד, כולל חוויית סקי טראומטית לעכוז אך מרוממת את הנפש, אבל זה לא העניין של הפוסט. הדרך מנווה אטיב לאתר החרמון, ובעצם לכל מקום אחר כולל נגמר לי הזהו באמצע הלילה ואני צריך מקום פתוח שמוכר את הזהו, עוברת דרך היישוב הדרוזי מג'דל שמס.

האמת היא שבמהלך סוף השבוע הייתי ער מאוד לכך שבעוד שאני ומשפחתי חוגגים במלון בוטיק שכמוהו ניתן למצוא באתרי הנופש והסקי הגדולים בעולם, מחליקים על שלג ואוכלים במסעדות, קילומטרים ספורים משם מתחוללת מלחמת האזרחים האכזרית ביותר במאה הזו, שגבתה עד עתה מאות אלפי קורבנות, הותירה מיליונים חסרי בית, ומצויה בשלב אכזרי של מצור על המורדים המותיר אותם גוועים מרעב, כפי שמקפידה ידידת הפייסבוק שלי אליזבת צורקוב לדווח. הקפדתי שלא להעביר מחשבות אלו לסובבים אותי כדי שלא לקלקל, חלילה, את חופשתם, ובכל אופן.

מג'דל שמס היא שמורה של המשטר הסורי העלאווי. תמונה אידיאלית של כפר נידח בימים שלפני מלחמת האזרחים. דגל סוריה מתנוסס בגדול מעל חנות ממתקים מקומית, וכשנכנסים ללאפיה (מקום שמוכר לאפות. מחידושי הלשונאי ג. אבו אלמוג) ויושבים לשתות גם את התה והסחלב (ארוחה נהדרת. פיתה דרוזית עם לבנה טרייה, תה וסחלב. אם השף הזה שהתאבד היה מבסס את המסעדה שלו על התפריט המצומצם הזה לא היה מאבד את כוכב המישלן) הטלוויזיה פתוחה על הערוץ הסורי האסאדי. צפיתי כמהופנט. ראיון ארוך עם בעל חנות, כמדומני בדמשק, תמונה גדולה של אסד על פוסטר המודבק על הקיר החיצוני של החנות. כאילו אין מלחמה בעולם. במעברון – נופיה של פאלמירה, היא תדמור. הנופים הללו לא קיימים היום. דאעש השתלט על העיר והרס את אוצרותיה. הקריינית בלבוש מערבי וגלויית ראש, חייכנית ורהוטה. יכולה הייתה לשמש כקריינית רצף בכל תכנית בוקר ישראלית.

בעל הלאפיה, הבעלים של חנות הממתקים, וללא ספק כל אדם נחמד ומאיר פנים (תושבי מג'דל שמס הם כאלו, ככלל) שפגשנו, אינם מן הסתם תומכים בג'נוסייד. המשטר האסדי הוא ג'נוסיידי ורוצחני. זה אינו מקל על הרצחנות של דאעש. שני האירגונים הפושעים, דאעש וממשלת סוריה, צריכים לעבור מן העולם. מנהיגיהם צריכים להיענש בשיא החומרה, נוסח נירנברג. הסתירה הזו שבין החיוכים והכנסת האורחים לבין התמיכה במשטר הרצחני היא רק אחד מהפרדוקסים של הכיבוש הישראלי ברמת הגולן. בניגוד לזה שביהודה ושומרון, נראה כי הנסיבות ההיסטוריות תאפשרנה המשך הכיבוש עד עולם. ונסיבות אלו אף הופכות את הכיבוש באופן אבסורדי לטוב ומיטיב. אין ספק שעבור הדרוזי מן השורה ברמה, עדיף לתמוך במשטרו של אסד תחת כיבוש ישראלי מאשר לחוות את החוויה המפוקפקת של כפיפות ישירה למשטר זה.

שמורת טבע מוזרה אמרנו? בלב העיר – פאב אירי – גרין אפל שמו. ישבנו בו בערב. אכן מוגש בו מבחר סביר של בירות, חלקן לפחות, מאירלנד. המוזיקה שהושמעה היא מוזיקה מערבית, והכתלים אכן צבועים בירוק, אם כמחווה לאירלנד, ואם לתפוח הירוק. מהיכרותי עם המבנה החברתי של הדרוזים בישראל, הנשלטים באופן מאוד הדוק וישיר על ידי הנהגה דתית ורוחנית המעורבת בכל אספקט של חיי הדרוזי מן השורה, אני בספק אם פאב אירי יכול היה להתקיים בדליית אל כרמל או בית ג'אן. והנה, הוא חי ומשגשג במג'דל שמס. אם סברתי שהפאב הוא מקום אליו מגיעים התיירים החוסמים את רחובותיה של מג'דל שמס בפקק בלתי נגמר עשרים וארבע שעות ביממה (אין בכיכר הזו זמן בו ניתן לחצות אותה בפחות מחמש דקות ותאמינו לי שנסעתי בה בשעות די מוזרות) הרי שמשהגעתי לשם התבדיתי. המקום הוא גם אבן שואבת למקומיים היושבים ושותים את האלכוהול עליו אוסרת דתם. לטעמי זו אמירה חיובית על החופש היחסי ממנו נהנים הדרוזים ברמת הגולן. מנפלאות הכיבוש.

ממתק? אנחנו באירלנד נכון? זו ת'ין ליזי. הבחור עם האפרו המוזר הוא פיל ליינוט, אללה יחונן רגבי עפרו, שבינואר השתא מלאו שלושים שנה למותו משילוב נהדר של סמים ואלכוהול. הלהקה הזו היא לטעמי אחד הדברים הטובים שיצאו מאירלנד, והופיעו בה גם חבר'ה שלדעתי לא מופיעים בקליפ הזה כמו גארי מור (זצוקלל"ה נבג"מ זיע"א) וסנואי וייט (נ"י יבדל"א). סטיל אין לאב וית' יו. זה גם מה שיש לי לומר לש' ליום הולדתה הקרב ובא.

מהנעשה במדינת המילט שלנו

הנה סיפור נהדר ומחמם נפש שעליתי עליו במקרה. המיליונר היהודי מוטי כהנא הפעיל כוח קומנדו לחלץ את היהודים האחרונים מחלב. וכך משפחה בת כמה וכמה יהודים חולצה מחלב הבוערת, לאחר שדאעש כבר סגרו עליהם, והועברה למקלט בטוח בתורכיה. שם יצר כהנא קשר עם הסוכנות היהודית ומשרד הפנים, במטרה להעלות את אחרוני יהודי חלב ארצה.

ואז הגיעו אנשי הסוכנות היהודית ומשרד הפנים. האם בת ה-88 נמצאה יהודיה כשרה והועלתה ארצה ביחד עם בתה הרווקה. הבת הנשואה למוסלמי וילדיה לא קיבלו אישור, ובסופו של דבר שבו לחלב. לא ידוע מה עלה בגורלם.

אני סתם מציע שיאתרו את כל מי שאחראי לעניין בסוכנות היהודית, החל מהבוס שרנסקי וכלה בפקיד הגזען והאטום ששלח את המשפחה היהודית בחזרה אל התופת. ויאתרו גם את מי שאחראי במשרד הפנים החל מהבוס האחראי מיניסטריאלית סילבן וכלה בפקיד הגזען והאטום ששלח את המשפחה היהודית בחזרה אל התופת. ויצניחו אותם מעל חלב, ולא יתנו להם לחזור בלי אחרון האנשים מהמשפחה הזו.

ואחרי כן שיספרו לנו שמדינת ישראל קמה על מנת לסייע ליהודים במצוקה ברחבי העולם, ושחוק השבות הוא לא סתם עניין גזעני שנועד לשים את הערבים במקום, אלא באמת כלי שנועד לסייע לאנשים שנרדפים בשל יהדותם.

סילבן, תתפטר.

שרנסקי, תתפטר.