סלוקי

לקח לי קצת זמן לכתוב את הפוסט הזה, וייתכן גם שהוא לא יצא נורא קוהרנטי.

יש לי זיכרון אחד או אולי שבב זיכרון מהסלוקי. והוא בערך עשרים שנה לפני 'הקרב על הסלוקי' שבעוונותינו מלאו לו כבר עשור, כך שהמצב שלי חמור מאוד. אני זוכר כוח של גולני באיזור של איזה כפר – יוחמור או סוחמור או משהו כזה, שנתקע בואדי, והורידו עליו אש מרגמות מטנדר, והפעלנו עליו מסק"רים. אני לא זוכר באופן מדוייק, ולא יכול לדעת מה היה. יש לי איזה תמונה בראש של המסק"רים מגיעים – והקול בקשר היה מאוד רגוע 'תפסיק עם הקישקושים והשמות קוד ופשוט תגיד לי לאן להגיע' ואז אחד מהם מחפה מאחור  והשני מפעיל משהו על הטנדר. בכל פעם שאומרים 'סלוקי' עולה הזכרון הזה. עד כמה שאני זוכר ראו את כל הוואדי הזה מאותו מחוז חמדה, נבי אל עוואדי, בו ביליתי את נעורי הפוחזים. יש כל מיני שמות שעולים בזיכרון – ר'נדוריה. גוקדרה. קעקיית א-ג'סר. הייתה תקופה שהייתי רק עוצם את עיני והייתי שם, והייתה נפרשת לעיני כל התמונה מהעמדה מהנבי לצפון מזרח. היום זה לא עובד. אלצהיימר וזה.

לאולמרט אין זיכרון כזה. אבל גם לא צריך להיות לו. אני לא חושב שראש ממשלה צריך להיבחן בשירות קרבי, וזה הנוכחי הכי קרבי שיש, וממש גרוע. שלא לדבר על כל מיני טיפוסים מופרעים כמו בנט שממש מתגאים בכמות הערבים שהם הרגו. אבל צריך להיות לראש הממשלה כבוד בריא לאנשים שמוצאים את עצמם במקומות האלה ולאולמרט לא היה.

בשלושת הימים האחרונים של מלחמת לבנון השנייה נהרגו 33 חיילים ב'קרב על הסלוקי' שמטרתו הייתה להשיג 'תמונת ניצחון' אחרי שכבר הושג הסכם על הפסקת אש. טוב זו החלטה שראש ממשלה יכול וצריך להחליט. אבל הוא צריך להיות נקי כפיים ובר לבב ואולמרט לא היה. כאשר קיבל את ההחלטה ששלחה את 33 האנשים האמיצים האלה אל מותם, היו ידיו מוכתמות בשוחד. מי שידיו מוכתמות בשוחד אסור לו לשלוח אנשים למות. הוא צריך להשאיר את ההחלטות האלה לאדם נקי כפיים ובר לבב.

אז ככה – שנה ושבעה חודשים או שנה וחצי או שש שנים, זה לא ממש משנה, כי הפשע של אולמרט היה גדול בהרבה ובמישור אחר, ואת התשלום עליו שילמו אנשים אחרים. ולכן היה לי מאוד עצוב בכל פעם שהשם 'אולמרט' עלה בחדשות, והציף את הזכרונות הלא מי יודע מה ממלחמת לבנון השנייה – לא סבבה בכלל נפלו עלי טילים ואני לא אוהב – שהציפו זכרונות ישנים יותר. אבל לא היה לי עצוב עלי. לבנון היא בשבילי סוג של נוסטלגיה. היה לי עצוב על שלושים ושלוש משפחות. שהאיש המושחת הזה הוא ששלח את בניהם למות.

אבל אין מה לרקוד על הקבר הפוליטי של האיש הרע הזה (שאחרי שיצא מהכלא יהיו לו חיים לא רעים. כי סך הכל הפנסיה מתקתקת, הכסף מהמשרד הפרטי בטח הושקע לא רע, ובאמת בגילו וזה צריך קצת לנוח אחרי חיים שלמים של שחיתות) בואו נדבר על כאן ועכשיו –

מי ששולח אותנו לסכסוך נצחי של אינתיפאדת סכינים ואומר שהדרך היחידה לסדר את העניין הוא רק כוח וכוח ועוד כוח ואין עם מי לדבר ונדביר את הטרור וכל זה, ומתכנן סיבוב נוסף בעזה ואולי גם משהו צ'ופר בלבנון או בסוריה רק כדי שלא יצא שיש שם מלחמה בסבבי עם ים של הזדמנויות ואנחנו לא בעניין, צריך להיות בנאדם שאשתו לא נחקרת במשטרה על רהיטי הגן, ואין פסק דין המספר על חצר ביזנטית בה רעיית הקיסר מכה את העובדים על ידיהם. הוא לא צריך להיות אפוף בעשן סיגרים. הוא צריך להיות הסמכות המוסרית העליונה שאין למעלה ממנה כדי לשלוח אנשים למות.

בואו נחזור קצת לשם ואז. יש איזה צדק היסטורי שבעוד חצי שנה בדיוק כשנחגוג עשור למלחמת לבנון יישבו הנשיא וראש הממשלה בכלא. שר ההיסטוריה צוחק לפעמים. לא צוחק מספיק. לפני כמה זמן שמעתי בגלצ את חיים רמון משווה את 'פרשת הנשיקה' לדו"ח תנועה, ומותח ביקורת על כל העולם ואשתו, ו'מסרב להגיב' בעניין איבגי. אז העניין של הנשיקה קלון או לא קלון זה עניין משפטי. בעיני הוא עבריין מין מורשע, ואם כל אדם בן 54 היה מעז לשלוח את לשונו הטמאה אל בתי בת ה-19 הייתי חותך את הלשון הזו בעצמי. אבל הפשע האמיתי, שלא הזכירו, זה המוזכר הן בפסק הדין והן כמדומני בדוח ועדת וינוגרד הוא שאת ישיבת הממשלה בה הוחלט על היציאה למלחמה הוא החל בכך שרשם את פרטי הקצינה ביומן האלקטרוני שלו. זה היה הלך הרוח הזחוח אז. על זה (ועל המניות ואלוהים יודע מה עוד) הם חשבו כששלחו אנשים למותץ אף אחד לא נתן על זה את הדין. נתנו על דברים אחרים, כי כשאדם מושחת או בעל תאוות שאינן יודעות גבול, זה מתבטא ביותר מדבר אחד. מה שקרה להם, לכל אחד מהם, מוכתמים, מושמצים, נושאים בעונשי מאסר, מבוזים, פסולים מלכהן בכל תפקיד ציבורי (גם הדרג הצבאי. חלוץ והמניות. גל הירש) צריך להיות תמרור אזהרה לכל פוליטיקאי. את קורות הממשלה הזו, ממשלת אולמרט, המושחתת בממשלות ישראל לדורותיהן, צריך לרשום בספר האזרחות 'להיות אזרח בישראל' כדי לחנך את הדור הבא. שיצאו לנו עוד עשרים שנה פוליטיקאים ישרים.

אז באמת אני מאחל לאולמרט כל רע בכלא. לא שיש סיכוי. הבחור הולך להיות באגף הצ'ופרים יחד עם חבריו למעשה השוחד שכיער את הנוף הירושלמי לנצח נצחים. מין פגישת מחזור כזו. בטח יכתוב את זכרונותיו או משהו. וסך הכל אני רואה אותו יוצא בתוך שנה או משהו כזה. בתוך שנתיים פרשן מבוקש בתכניות פוליטיות ברדיו. עם דיבורים על קאם בק. מה, אם דרעי יכול אז למה לא אולמרט? ובכל אופן, במגבלות האלה. שנורא יתגעגע לשולה או משהו כזה וישללו לו את זכויות הטלפון. ברמה הזו אם אפשר.

ואם כבר בהקשר הזה של שולה, אז הממתק הוא כמובן CRY BABY של ג'ופלין, בשביל השורה שממש בנויה על סיפור אהוד ושולה –

 … All you ever gotta do is be a good man one time to one woman

חלאה ניאו נאצית

ד"ר עופר כסיף (להסרת כל ספק – הכותרת של הפוסט לא מתייחסת אליו) הוא סוג של חבר שלי. בימים פרועים יותר הסתובבנו בכל מיני חוגי שמאל באוניברסיטה. בינתיים רעמת התלתלים שעיטרה את ראשו בימים הטובים התחלפה בסוג של קרחת סולידית, וכך גם אצלי. תואר הדוקטור נוסף אצלו, ובקרוב אם ירצה השם טפו טפו טפו גם אצלי, וחוגי השמאל האיזוטריים בהר הצופים התחלפו בפייסבוק. שם גם נפגשנו שוב. משום מה זכרתי שהיה בגרעין עם אשתי (לא מדוייק. הוא היה בחוג לעורכי עיתונים של קיבוצים או משהו כזה ביחד איתה ב-1987) והזכרתי לו נשכחות וכזה והתחברנו שוב ברמת הלייקים בפייסבוק. ואז הוא כתב ששרת המשפטים שלנו חלאה ניאו נאצית וקיבל את 15 דקות התהילה האנדי וורהוליות שכולנו רוצים ועכשיו כולם יודעים מיהו וגם אני יכול להסתופף בתהילה הזו. הבעייה היא שאני לא חושב שאיילת שקד חלאה ניאו נאצית, ואני גם חושב שאסור לכתוב את זה גם אם ממש חושבים שזה נכון.

בואו נתחיל מהקל אל הקשה. 'חלאה' מהי? אם מפרשים 'חלאה' כ'מי שדעתו נורא שונה מדעתי' אז אין על מה לדבר. אבל אפשר לומר, ואדם הגון (ועופר הוא כזה) יאמר – 'חלאה הוא אדם בעל תכונות שליליות העושה מעשים מתועבים, עם או בלי קשר לדיעותיו'. כך למשל, אולמרט, השולח 33 חיילים למות בקרב הסלוקי בשביל 'תמונת ניצחון' לאחר שכבר נקבעה הפסקת אש (ועופר היה ודאי כותב – וכותש את עזה בדם ואש במבצע 'עופרת יצוקה') כאשר כספי השוחד ממלאים את כיסיו הוא חלאה לדעתי, בשל הדיסוננס בין יומרתו להנהיג ולקבוע חיים ומוות עבור אחרים, ובין מעשים שעשה בהסתר. האם איילת שקד היא כזו? מסופקני.

מבחינה אישית איני יודע עליה יותר מדי, כך שאיני יכול לפסוק 'חלאה' רק בקשר לדיעותיה. נפגשתי איתה פעם אחת, כשחיכיתי לראיון באולפן טלוויזיה בקשר לתיק תקשורתי שטיפלתי בו בעבר. זה היה לפני הבחירות הקודמות, כשהייתה מתמודדת טרייה בפריימריז של הבית הלאומי. ביחד איתה הייתה עוד מתמודדת בפריימריז של העבודה. אותה מתמודדת הייתה נחמדה מאוד וקישקשנו קצת ואיחלנו הצלחה זה לזה. שקד ישבה די בהתנשאות, לא דיברה איתנו מילה, והתעסקה כל הזמן עם הסמארטפון כאילו הייתה ילדה בת 12. 'חלאה'? לא. פשוט לא אדם נורא נעים. או לא נעים בסיטואציה הזו. לך תדע. מעשה אחד מאוד מתועב שעשתה לדעתי הוא פירסום תמונות משפחת פוגל לאחר הרצח. גם כאן פסק הדין 'חלאה' הוא פסקני מדי. הנושא מורכב. ודאי שהיא לא כוס התה שלי, לא אצביע בעדה, ולא אזמין אותה לארוחת ערב. מכאן ועד 'חלאה' הדרך רחוקה.

'ניאו נאצית'? כאן הדרך יותר קלה, וכאן אני חושב שעופר שהוא ד"ר למדעי המדינה יכול היה לדייק יותר. אני חושב שהגדרה מדוייקת סוציולוגית (ה'ניאו נאציזם' בניגוד לנאציזם הוא לא אידיאולוגיה מוגדרת, לא מפלגה עם כרטיס חבר, וכולל המון אלמנטים שונים ולעיתים סותרים) תזהה דבר ראשון ב'ניאו נאציזם' התנהלות שנמצאת מחוץ לממסד, או אף אנטי ממסדית, המתנגדת למסגרות של המדינה. קשה לומר על שקד שהיא חוץ ממסדית או אנטי ממסדית. כך שלפי ההגדרה הפשוטה והבסיסית הזו 'ניאו נאצית' היא לא.

אבל עופר גם התראיין (המון) ואמר, נדמה לי ברשת ב', שהוא לא מדבר על גרמניה בשנות ההשמדה, שנות הארבעים, אלא על גרמניה בשנות השלושים. גם כאן ראוי דיוק היסטורי. אם ניקח את מה שהפנר קרא לו 'השנים הטובות' של הנאציזם, בין 1934 – 1937, אנחנו עדיין לא שם. יש לנו פרלמנט פועל, חופש הדיבור מובטח (ולראיה, אדם קרא לשרת המשפטים ניאו נאצית) השלטון נקבע בבחירות, הכוח מבוזר בין רשויות ולא מאוחד אצל אדם אחד המחזיק במשרת הנשיא בשילוב עם משרת ראש הממשלה, מחנות ריכוז לאויבי המשטר לא נפתחו, מפלגות אופוזיציה פועלות, וכך גם אירגוני החברה האזרחית… אני חושב שדי ברור שאנחנו לא שם, ולא מתקרבים לשם. וגם איילת שקד לא תומכת (עד כמה שדיעותיה פסולות בעיני בעניינים רבים) ולו במקצת מהמאפיינים האלו, שהם מאפיינים בסיסיים של המדינה הנאצית בשנות השלושים. נכון, 'חוק הסימון' שיזמה שקד (שזה מה שהביא את הזעם של עופר על שקד מלכתחילה) הוא צעד קדימה בכיוון הזה, כי הוא 'מסמל בתג' (מה שיוצר קונוטציה מיידית לנאציזם) ורודף אירגוני חברה אזרחית שדעתם שונה מזו של אנשי המשטר. אבל אנחנו באמת יודעים שבגרמניה בשנות השלושים החבר'ה האלה לא היו מוצאים את עצמם עם תג פלסטי על דש הבגד במסדרונות הכנסת, אלא עם טלאי צבעוני תפור על מדי אסיר בדכאו. יחי ההבדל הקטן.

אז חלאה היא לא, וניאו נאצית היא לא. אבל אפשר להתווכח (וזו מהות הדמוקרטיה). ונאמר שאני באמת באמת חושב שאיילת שקד היא חלאה ניאו נאצית זה משהו שראוי לכתוב?

לדעתי לא. לפני כמה ימים עצרה המשטרה בחור החמוש בסכין שזרק בקבוקים על מפגיני שמאל. לאחר מכן הסתבר כי המדובר בבחור בעל לקות – כמדומני אספרגר – שפעל מתוך מה שהוא תופס כ'שנאת שמאלנים'. כשכותבים משהו בפייסבוק ודאי כשיש חברים רבים, שלא את כולם אתה מכיר, ושהדברים יכולים להיות משותפים בקרב ציבור לא מוגדר, באופן שלא בשליטת המפרסם, זה מגיע גם לאנשים כאלו. ולשמאל אין מונופול על הנורמטיביות. יש אנשים בעלי ליקויים כאלו ואחרים גם בשמאל.

אז באמת אני יכול לדון עם עופר מה זה 'חלאה' ומה זה 'ניאו נאצי', ואני גם יודע מה התפקיד של ביקורת בדמוקרטיה, ואיך מדיחים בדמוקרטיה שלטון מכהן, ואיך מביעים דעה, ומה מותר ומה אסור, אבל יש ציבור גדול שיכול לקחת את הדברים לכיוון אחר והתוצאה היא סכין ובקבוקים בהפגנה, או במקרה שראינו כבר בשנות השמונים רימון על הפגנת שלום עכשיו. אבל אולי יושב בחור שליקוי כזה או אחר הפך אותו לנוח יותר להשפעה, הפך אותו אולי לבעל רצון מוחלש, ואומר לעצמו שאם היא חלאה ניאו נאצית אז אולי צריך לעשות לה מה שאדם הגון עושה לחלאה ניאו נאצית? אני לא רוצה לקחת אחריות על הרס החיים של בחור כזה, ואני בטוח שגם עופר לא. החברה שלנו נורא אלימה. באמת. כל מה שמוריד את הלהבות יבורך. משני הצדדים.

אז את הדיון צריך לערוך באופן קצת יותר תרבותי. אני חושב שהבסיס לעניין היה שבעוד שהיא קיבלה אחוז גדול מהתרומות שלה בפריימריז מאדם שהוא סוחר נשק, היא דורשת סימון וסיווג מארגוני זכויות אדם שמקבלים מימון מממשלות. אז כאן אפשר לכתוב הרבה, ואפשר גם לומר 'צבועה' וזה יעמוד בכל קנה מידה. 'חלאה ניאו נאצית' לא רק שאינו מדוייק, הוא גם מסיט את האש מהמקום הנכון. כולם יזכרו עכשיו שד"ר עופר כסיף אמר דבר נורא ואיום וזכה לגינויים ולחרפות וגידופים ושרון גל נורא ירד עליו בערוץ 20, ואף אחד לא ידבר על זה שמי שמקבלת מימון מסוחר נשק דורשת מאחרים שקיפות ותיוג. לא חבל? לא קצת נוגד את המטרה? וזה גם מה שמאפשר לה להופיע כצדיקה תמימה ולצעוק חמס שמסיתים נגדה.

ובאמת, רציתי לכתוב לעופר שהדבר החמור ביותר זה שמאז שהוא כתב מה שהוא כתב הפרצוף של איילת שקד לא מפסיק להופיע אצלי בפיד, וכבר נמאס לי לראות את הפרצוף הזה. שזה חטא מאוד חמור בפני עצמו.

דלז, הירש, דנון, ויינשטין, פראבו

הסיפור עם גל הירש ממלא אותי בעיקר בעצב רב. כאזרח חוויתי את מלחמת לבנון השנייה בעיקר ברקטות על הבית, חדשות איומות ברדיו עם שמות גיאוגרפיים מוכרים מאוד, וכעס אדיר על הנהגה פוליטית יהירה וכושלת, והנהגה צבאית – לא ממש משהו. העובדה שמקומות שהכרתי טוב מאוד מהשירות הסדיר, שנמצאו במרחק של קילומטרים ספורים מהגבול, אם לא ממש על הגבול, הפכו למוקד של קרבות קשים ובלתי מוכרעים, עם סיפורים מטומטמים על אנשים שנשלחים למות במקומות האלה בשביל 'תמונת ניצחון', מאוד הכעיסו אותי. איפשהו ב-2006 התחושה של הביטחון האישי שלי הלכה לעזאזל, ולא שבה. ההצפה של זה בשבוע האחרון הציפה אותי שוב באותם רגשות, וזה נורא לא נעים.

אז הוא גאון צבאי או כישלון? מי אני שאשפוט. הייתי גם יורד קצת על הקטע הפוסט מודרני עם דלז וגואטרי, אבל שוב, מי אני שאשפוט? מי לידי יתקע שהיישום שלי של הפוסט מודרניסטים הצרפתים בדוקטורט קרוב יותר לאיזה כוונה משוערת של ז'יל דלז מאשר של גל הירש ושמעון נווה. דלז עצמו הוא הראשון שיודה שאין ממש דרך לדבר על 'פירוש נכון' של טקסט. הוא בנה על זה קריירה לא רעה, ז'יל. ופאק, אפילו לא קראתי את 'אנטי אדיפוס'. הוא כבר שנים ברשימת הקריאה שלי ותמיד אני מוצא משהו יותר דחוף.

אבל סך הכל אם אני מיישם את פוקו בצורה מטומטמת בהקשר של המילט (ואני די בטוח שזה המצב. הוא נורא מסובך, מישל) אז אף אחד לא מת. אם מישהו בצה"ל לא הבין את בודריאר ובגלל זה אנשים מתו בשביל 'תמונת ניצחון' (כולל 34 הרוגי הסלוקי לא נשכח ולא נסלח. הייתי מפרט כאן 34 שמות אבל זה יפגום ברצף של הקריאה) אז יש כאן בעייה. יש לי הרגשה שפוסט מודרניזם בהקשר של צבא לא הולך משהו, אבל לא הייתי בשיעורים של שמעון נווה. אולי הם גילו משהו שפוקו אשקרה אף פעם לא חשב עליו? לך תדע. אני לא ביחסים של החלפת רעיונות עם נווה, תמרי או אפילו הירש וכוכבי, והם לא שולחים כתבי יד לרסלינג.

אבל זה לא העניין. העניין הוא כזה. בכל רגע נתון נאמר שיש מאה תתי אלופים בצה"ל? לא מוגזם. אם נתחיל לספור תפקידים מגיעים למאה די בקלות. בואו נאמר שכל שנה שלושים מהם פורשים? הגיוני? ואז באים חדשים? אז עקרונית צריכים להיות בין שלוש מאות לחמש מאות תתי אלופים שפרשו מ-2006 עד היום. למה הירש?

כי במדינת ישראל אין כישלון של ממש. כי לא משנה כמה מזוויע הדבר שעשית, וכמה חרוץ היה הכישלון, אם אתה מספיק עקשן אפשר להפוך כל כישלון להצלחה. כל ועדת אלמוג לעיטור כבוד. ואז כשהולכים לבחור מפכ"ל לא מחפשים את אחד מכמה מאות תתי האלופים שפרשו לאחר קריירה צבאית מוצלחת, פשוט כי רצו להתחיל פרק חדש בחיים. צריך למצוא את זה שסוחב אחריו קופת שרצים, זה שמנסה לטהר את שמו, זה שבולט, זה שיעורר ויכוח.

למה בעצם?

כי השיקולים הם אף פעם לא ענייניים. כי לא מחפשים מפכ"ל שישקם את המשטרה – והיא די צריכה שיקום – אלא מישהו שהמינוי שלו יעשה רעש. ואז 'הראינו לשמאל' (כי תמיד השמאל הוא בעל העניין במינהל תקין) וגם 'השר הוכיח מנהיגות' וקידם את המעמד שלו בליכוד לעומת אנשים שסתם עושים רעש כמו מירי רגב. אז זה באמת לא משנה הרגשות של ההורים השכולים, או שלי (לא שכול. סתם כועס), או הרגשות של אנ'לא יודע כמה אנשים שסיפרו השבוע בכל מקום איך נשלחו למוות הם וחברים שלהם בלי ציוד מינימלי עם פקודות מטורפות בשפה שלא הבינו. מה שמשנה הוא שמפכ"ל שהמינוי שלו הוא מהטעמים האלה, פשוט לא יצליח. זה מתכון לכישלון.

אבל אין אף פעם במדינת ישראל מינוי ענייני. דני דנון שגריר באו"מ? אם באמת אנחנו רוצים להילחם את המלחמה הדיפלומטית ולנצח את ה-BDS, זה האיש? גם ביבי יודע שלא. אבל השיקול הוא לא ענייני. יש בטח איזה שיקול אסטרטגי ממש משמעותי שקשור בסניף הליכוד בירכא תחתית או משהו כזה, בפוליטיקה הפנימית הסבוכה שנועדה לקדם את ראש ממשלתנו לקדנציה חמישית.

ועוד מעט מחליפים לנו את ויינשטיין. כאן כבר קל יותר. האינטרס של שרת המשפטים הוא לצמצם את הסמכויות של היועמ"ש ולסרס אותו. ראש הממשלה רוצה מישהו שימסמס את החקירות בעניינים של המעון ושל שרה וכאלה. תשובה רוצה מישהו שיסדר לו את העניינים עם מונופול הגז כמו שצריך. אני כבר רואה את הליך האיתור והמינוי.

יש לי רעיון פגז. שפעם אחת ישאלו את השאלה הנכונה. האיש הזה מסוגל לשקם את המשטרה? האיש הזה מסוגל לייצג אותנו בכבוד במוסדות בינלאומיים? האיש הזה מסוגל לתת ייעוץ משפטי נכון לממשלה? לעמוד בראש התביעה הכללית? אבל זה רעיון מטורף מכדי שיישמו אותו.

לפאטי פראבו יש רעיון יותר מטורף – היא שוכבת אתך, אבל חושבת עליו. וואלה. מוסר איטלקי. Pazza Idea.