נתאר לנו את הבלתי אפשרי ביותר

שמעון פרס. מה כבר אפשר להגיד? כבר כמה ימים שאני שואל את עצמי אם לכתוב כאן או לא. מצד אחד קורים אצלי כל מיני דברים כמו שחזרתי מארצות הברית, והתמודדות עם הג'ט לאג וכאלה. מצד שני – פרס.ככה יש לי הערכה אבל גם השגות ובאופן כללי עניין מורכב, ובניגוד לידידי הטובים באסל גטאס ויהודה גליק (שני צדדים של אותה מטבע לא סחירה) אני בדרך כלל מאמין ב'אחרי מות קדושים אמור', ומי אני שאתווכח עם הנסיך צ'רלס והאפיפיור? אז אני משחזר כאן בשינויי עריכה קלים פוסט שכתבתי בישראבלוג ביוני 2012, ככה לזכרו, ולהראות לאיזה מקום אפשר היה להגיע אם רק היו נותנים לאיש הזה לעשות מה שהוא רוצה, אבל כל מה שהוא רוצה, בלי סייגים. צריך לקרוא בערך חצי פוסט כדי להגיע לפרס, אבל אז העיניים נפערות בתדהמה והלסת נשמטת. תיהנו. חבל על דאבדין. –

ז'אק סוסטל היה בחור די מעניין. הוא היה אנתרופולוג צרפתי שהתמחה באצטקים הקדומים, ובהשקפתו הפוליטית טרוצקיסט. כשצרפת נפלה במלחמת העולם הוא היה במקסיקו, ומשם הגיע ללונדון והצטרף לדה גול. דה גול הפך אותו לראש השירותים החשאיים של צרפת החופשית, ובדרך גם קצת שינה את הדעות שלו משמאל סהרורי לימין הזוי. בכל תקופת הרפובליקה הרביעית הסוסטל שלנו פעל במרץ כדי להפיל את הרפובליקה ולהמליך את דה גול. בסוף שמו אותו במעצר בית, הוא נמלט לאלג'יריה, ושם היה פעיל במרד הגנרלים שהפיל את הרפובליקה והמליך את דה גול. לשנה וחצי נורא מאושרות הוא היה שר בממשלתו של דה גול, שהיה אחראי על המושבות ועל הכוח האטומי. אחרי כן דה גול החליט לתת עצמאות לאלג'יריה ומבחינת סוסטל זה היה סוף הסיפור. הוא התעמת עם הבוס, ואז ניסו לעצור אותו, והוא ברח, והיה פעיל בארגון הטרור OAS, וקצת השתולל וניסה להתנקש בחיי דה גול ופה ושם. בסוף הוא חזר לצרפת אחרי שב-1968 נתנו חנינה כללית לכל מי שהיה מעורב בבלגן באלג'יריה, ואפילו המשיך שם להיות אנתרופולוג והצטרף ל'בני האלמוות' באקדמיה הצרפתית, אבל זה לא עזר לו והוא מת ב-1990 או משהו כזה.

לסוסטל היו שלוש שריטות בחיים, שהפכו אותו לטיפוס מעניין. השריטה הראשונה – הערצתו לדה גול. השריטה השנייה – אלג'יריה. מנדס פרנס עשה את הטעות ומינה אותו למושל אלג'יריה ב-1955, כי הוא נראה אינטלקטואל כזה עם משקפיים, ובגלל שהוא גוליסט הוא בטח יצליח להרגיע את המשתוללים שם ולכפות עליהם כל מיני פתרונות בלי שהם ירגישו. זה לא ממש עבד, ואחרי כמה מעשי טבח נוראים והשתוללות כללית, גי מולה העיף אותו. מאז זה נכנס לו לראש שאלג'יריה צריכה להיות חלק מצרפת וכל זה. כשזה התנגש עם השריטה של דה גול התוצאה לא הייתה מי יודע מה. מאמר מרתק מ-1962 בעיתון "מעריב" נותן לנו משל נפלא שמסביר את הטרגדיה של סוסטל –

sostel1

המאמר ממשיך ומתאר איך בגין מסכים לוויתורים טריטוריאליים ומחזיר את הגליל המערבי, ואיך הסוסטלים שלנו – יעקב מרידור וחיים לנדאו – משתוללים כשם שסוסטל השתולל (תנסו להגיד את המשפט הזה – משתוללים כשם שסוסטל השתולל. בפעם השלישית זה יצליח). בקיצור, אנ'לא יודע מי זה ד"ר דוד לאזר, אבל אני מקווה שהוא חי עוד 15 – 20 שנה אחרי המאמר הזה וזכה לראות את הבלתי אפשרי ביותר מתממש עד המילה האחרונה… לזכותנו יאמר שכשבגין (עם כל השמירה על חוש המידה והפרופורציה הנכונה…) החזיר את סיני, הסוסטלים שלנו התנהגו יפה ולא ניסו להתנקש בו.

אז זה שתי השריטות הראשונות שלו, אבל השלישית הכי מעניינת. הוא היה אוהד שרוף של מדינת ישראל. באמצע שנות ה-50 הוא הקים אגודת ידידות פרלמנטרית ישראל – צרפת, ולחץ לכרות ברית רשמית בין צרפת לישראל. זה לא קרה, כי היה מדובר בשיתוף פעולה בין הימין הקיצוני והסהרורי בישראל (נתאר לנו את הבלתי אפשרי – בגין ראש ממשלה) ובין הימין הקיצוני והסהרורי בצרפת (ועם כל השמירה על חוש המידה והפרופורציה הנכונה – דה גול נשיא עם סמכויות על חוקתיות). סוסטל עצמו יצר את הקשר בין ישראל לאלג'יריה וכתב (מובא אצל בר זהר, גשר על הים התיכון, הוצאת עם הספר 1964, עמ' 210):

"במזרח הים התיכון ניצבת מדינה קטנה בעלת גבולות רופפים, אומה קטנה במספר אך בעלת אומץ ללא גבול, העומדת זה שנים מול לחצים ואיומים. פעמים רבות הוטלו אל שטחה פשיטות טרוריסטיות שקצרו חיי אזרחים, נשים וילדים. במערב הים התיכון, באפריקה הצפונית, משתרע מחוז גדול שהשיג, על אף עוני הקרקע וצחיחות האקלים, הישגים מדהימים, שהצמיח כפרים מודרניים, ושבו השקיעה צרפת מאמצים עצומים. זה שנתיים מחוז זה הוא קורבן לזוועות העקובות מדם של הטרוריסטים."

נו… את הטריק של למצוא את האופוזיציונר הימני ההזוי, וליפול לחיקו בצווחות גיל בצעקות "שנינו קורבנות טרור" לא המציא נתניהו. בגין עשה על זה קופה לא קטנה בבחירות לכנסת הרביעית, שבהן היה אחד הנושאים "הברית עם צרפת", וחירות באמת קיבלה 17 מנדטים. זה לא עזר לה כי זה היה בן גוריון בשיא כוחו והוא השיג 47 מנדטים בלי להתאמץ ממש, אבל שני המנדטים שנוספו לחירות בבחירות לא הולכים ברגל, ואפשר לתת ג'וב לשמיר או מישהו כזה שקצת מתקשה להסתדר בחוץ בלי הפינקס האדום. אז בגין ומרידור וכל אלה עלו לרגל לפריז ונפגשו עם סוסטל, אבל כשדה גול עלה לשלטון הוא ישב בארבע עיניים עם בן גוריון ושניהם קברו את הרעיון קבורת חמור.

טוב, וכאן אנחנו מגיעים לסיפור – ואם מישהו לא הבין מהכותרת אז יש סיפור – באותם ימים הסתובב בפריז בחור צעיר ונמרץ, שמעון פרס שמו. פרס למד לעשן גולואז – בלי פילטר! להגיד שהוא קורא את ז'ורז' פרק, אבל לא לקרוא אותו ממש כי אי אפשר, ואפילו פרק עצמו לא הצליח לקרוא את מה שהוא כותב, לשבת בקפה דה מאגו עם סרטר ודה בובואר, ולצאת לפרמיירות עם סימון סניורה. ובדרך הוא נפגש עם ז'אק סוסטל. ותדעו, אם יש מישהו יותר נמרץ מסוסטל, עם רעיונות יותר מהפכניים, זה פרס. (התיאור הבא לקוח מהספר של בית הלחמי "The Israeli Connection")

השניים האלה ישבו להם בקיי ד'אורסיי או במשרד המושבות, או בבורדל של גברת קלרה (רי דה מופטארד 39. תדפקו פעמיים על הדלת ותגידו שאבו אלמוג שלח אותכם.), והגו מזרח תיכון חדש. ואז, כטוב ליבו בארמניאק, פרס נזכר שלפני כמה שבועות הוא פגש משלחת של איזה אינדיאנים או משהו כזה מגיאנה הצרפתית, שזה מושבה צרפתית בחוף הצפוני של דרום אמריקה. ושיש שם 90,000 קמ"ר, 30,000 אנשים שמאכלסים אותם בדלילות, ונו… איזה משאבי טבע או משהו. לא נפט, דווקא עצים, שצריך בשביל ארגזים לתפוזים שזה מוצר הייצוא החשוב ביותר של ישראל. או אז נולד הרעיון שישראל תחכור את גיאנה הצרפתית ותקים שם מושבה. סוסטל דווקא נדלק מזה, כי הוא לא מי יודע מה היה צריך את גיאנה הצרפתית, שבאמת אין שמה כלום (היום זה דווקא מקום די חשוב כי המיקום שלו סמוך לקו המשווה הופך אותו לאידיאלי לשיגור לוויינים, ולכן רוב השיגורים הצרפתיים, ואפילו כמה ישראליים, משוגרים משם) ובתור שר המושבות עניינה אותו בדיוק מושבה אחת, כן, נכון, אלג'יריה. שנורא רחוקה מגיאנה הצרפתית.

אז פרס שלח לשם משלחת, והם חזרו עם סרט, שהוקרן בישיבת הממשלה, וכל השרים נורא נלחצו מזה שחם שם ונורא יתושים. ומישהו נזכר ששם זה בדיוק אי השדים איפה שכלאו את דרייפוס, ובדיוק אז גם יצא לאקרנים הסרט "פרפר" עם סטיב מקווין, שמתאר איך אנרי שרייר המסכן מנסה לברוח בדיוק מגויאנה הצרפתית שמתוארת כגיהינום עלי אדמות במשך שעתיים של סרט, והזקן אמר "לא", וריפתין או מישהו ממפ"ם אמר "קולוניאליזם" וכל העניין נפל.

בקיצור – תראו מה הפסדנו –

sostel1

סך הכל נראה לי שטוב שזה לא קרה, ושהיינו צריכים את המושבה בגיאנה הצרפתית כמו עוד חור בתחת, והייתי צריך לעשות שם מילואים, וכמו שאמרנו נורא חם שם ויתושים וקדחת וחולירע. ושמדינת ישראל בלי גויאנה הצרפתית היא כמו דג בלי אופניים (אופס… אני יודע שהבטחתי. התפספס.) מצד שני הטמפרטורה הממוצעת שם באוגוסט היא 30 מעלות. עם 10 סנטימטר משקעים. אז אולי היה כדאי להחזיק שם בית נופש באוגוסט.

או קיי. אפשר לקחת את הסיפור הזה לכל מיני כיוונים. הכיוון הראשי הוא מה היה קורה אילו. אם סוסטל היה קצת מוריד את הדרישות הכספיות (יש גירסה  שאומרת שזה נפל כי סוסטל רצה שני מיליון דולר, ובדיוק נגמר הכסף בתקציב של משרד המושבות הישראלי. היום זורקים סכומים דומים על תקציב הכביסה של שרה) או שבן גוריון היה קצת יותר בראש טוב. אני כבר רואה את המרד האינדיאני עם החיצים המורעלים, או שהיינו מחליטים שהם בני המנשה, או בני המנקה, ומגיירים אותם ומביאים אותם פה לארץ לעשות עבודות שחורות. או שזה היה נהיה למושבת עונשין לסודנים (מכאן בטוח שהם לא יגיעו לתל אביב) או כל מיני כאלה, כל אחד ויד הדמיון הטובה עליו.

עוד כיוון זה שלפעמים רעיון שנראה נורא סבבי הוא לא כל כך סבבי. כאילו לקפוץ על העגלה של הקולוניאליזם רגע לפני שהיא יורדת מהפסים זה לא משהו, ונראה לי שהיה יוצא מזה רק צרות. העניין הוא שב-1967 יצא לפרס לרכוש עוד מושבה, והוא דווקא קפץ על העגלה הזו בהתלהבות, והיום כולנו מושקעים שם בקצת יותר מהשני מיליון דולר שעלה לרכוש את גיאנה הצרפתית. כאילו אם לפני מלון פארק (לא זה של 2002, זה של 1968 בפסח. בלב חברון) היה איזה בן גוריון שאומר לו "לא", ואיזה ריפתין שמלמל מתחת לשפם "קולוניאליזם" היינו היום במצב יותר טוב. לא ככה?

בבניין הממלכה הדאהריסטית באדמת הגליל ננוחם.

ביביזמים

השבוע אירע אירוע חשוב שמעטים דיברו עליו. כהונתו המצטברת של בנימין נתניהו הגיעה לעשר שנים. שלוש וקצת קנדציה ראשונה 1996-1999 וקצת פחות משבע בקדנציות השנייה השלישית והרביעית החל ממרץ 2009. פרנקלין דלאנו ביבי.  (אם כי בניגוד לרוזוולט אני מאחל לו לראש ממשלתנו מקרב לב שיזכה להשלים את הקדנציה הרביעית בבריאות טובה). הוא עוד יכול בקצב הזה לעבור את בן גוריון, ובעצם למה לא? יש לו רק עוד ארבע שנים בשביל זה, ונראה שאנחנו הולכים לתת לו אותן ובסבבה. ישבנו אתמול בעיזה בסיינט פטריקס' שמענו הפוגז (מכוערים) וניסינו לנחש מי יהיה ראש הממשלה אחרי ביבי. יצא לנו שביבי ואחריו ביבי. אולי היה זה האייריש קאר בומב (טריק נחמד של ברמנים עם הכוס הקטנה של הבייליז' בתוך הכוס הגדולה) אבל גם אחרי שהשפעתו פגה אני לא יכול לחשוב על מחליף לביבי פרט לביבי ואחריו ביבי. אולי יהיה לנו איזה קטע עם שרה כמו קלינטון וקלינטונית שמתבשל עכשיו.

מה רע? נלך למקום החיובי. ראשית, היו גרועים ממנו. בתולדות מדינת ישראל רשומים שלושה ראשי ממשלה גרועים בהרבה מביבי, שניים מהם היו מתחריו. אף אחד מהם, אגב, אינו ליכודניק. מאזן הדם והקפיאה המדינית והחברתית של גולדה שנופץ רק בהלם של מלחמת יום כיפור מציב אותה במקום הראשון בין ראשי הממשלה הגרועים בפער אדיר מכל מתחרה אפשרי. השחיתות וצמאון הדם של אולמרט מכניסים אותו למקום השני הבטוח. נסיך האופל של הפוליטיקה הישראלית, אהוד ברק, משתחל למקום השלישי. הוא מין ביבי כזה רק יותר תככן, ויותר כושל. בעד אולמרט לא הצבעתי. אבל לו הייתי יכול להחזיר את שני הפתקים ששלשלתי לקלפי עם השם 'אהוד ברק' (בשתי מערכות הבחירות האישיות לראש הממשלה, 1999 ו-2001) הייתי מחליף אותו ב'בנימין נתניהו' ו'אריאל שרון' בלי בעיה. קוראי הבלוג הזה יודעים עד כמה אני אוהב הן את נתניהו והן את שרון, ויכולים להבין עד כמה אני אוהב את ברק. אגב, הייתה לי הזדמנות לפגוש אותו השבוע בהשקה של הספר של עמוס גלעד, שהוזמנתי אליה כפעיל בפורום 'רצועת הביטחון-מלחמה ללא שם' של יוצאי לבנון. ויתרתי והצטערתי. נשמע שהיה מעניין. הייתי יכול גם להצטרף לתצלום הקבוצתי עם התקווה הלבנה הגדולה גבי אשכנזי – פוסט נפרד יבוא.

גם האופציה המסתמנת לשלטון הנצחי של הביבי לא משהו. ממשלת לפיד ליברמן. תחזירו את ביבי, ומהר! יש מקומות שעדיף לא להגיע אליהם אפילו בדמיון.

אז? ביביסט? חלילה. המדובר במסית ומדיח (לרוב נגדי באופן אישי כשמאלן אשכנזי מן השורה) גרגרן תאב בצע שעיצב את החברה הישראלית בדמותו, וזו לא משהו. לא אוהב. מקווה שזה ייגמר. תאצ'ר נגמרה בזבנג אחד. החלטה שגויה בעניין מס הגולגולת וכל הטינה שנצברה כלפיה שנים בחברה הבריטית ובמפלגה שלה צפה ועלתה בבת אחת ואז זה נגמר. אבל זה לקח די הרבה זמן, ואחרי כן מה שקרה זה שבבחירות המשיכו השמרנים לנצח עם ג'ון מייג'ור, וגם מה שעלה אחרי כן זה לא הלייבור הסוציאליסטי הקלאסי אלא הניו לייבור של בלייר, שזה לא ממש שונה מהשמרנים. חזות קשה. אין כל כך למה לחכות.

סך הכל הבנאדם שולט בפוליטיקה הישראלית כמעט מרגע שעמדתי על דעתי ועד היום. מזה עשרות שנים אנחנו רק יכולים לחשוב מה הוא רוצה, ומה הוא אמר, ומה לא אמר, ולאן נסע, ובאיזה טעם הגלידה פיסטוק שלו. הבת שלי בת 19, נולדה בתחילת הקדנציה שלו, ואני די בטוח שכל מה שהיא יודעת על פוליטיקה זה ביבי. אין אופציה אחרת. ככה הפוליטיקה הישראלית מאמצע שנות התשעים עד היום עשרים שנה.

אני זוכר בוודאות את הפעם הראשונה ששמעתי את השם שלו. הייתה לי אז חברה שמאוד אהבתי (כמובן שהשנה היא 1987). הייתה בחורה מושלמת בכל המעלות אבל מה קצת ימין בדעות. קורה. אז הלכנו ביחד בשדרות ארלוזורוב בעפולה, ושם בחלון הראווה של חנות הספרים של 'דבר' היה הספר 'הטרור – איך המערב יכול לנצח'. נו באמת איך? כאילו אז היה לנו מלחמה עם הפתח החילוניים והמתונים שסך הכל היו די פתוחים למשא ומתן איתנו. היום יש לנו בלגן בין לאומי מג'בהת אל נוסרה ועד החמאס, ונראה שהמלחמה הזו עם הטרור רק הולכת ונהיית יותר גרועה, ואנחנו מפסידים על כל צעד ושעל. אותו טיול שעשיתי איתה אז רגוע בשדרות ארלוזורוב ב-1987 דורש היום לבישת שכפצ. אבל יכול להיות שפשוט אף אחד לא קרא את הספר הזה במערב, ואם יקראו אותו אז ינצחו את הטרור. ביבי הוא כמו מרק טוויין. לא מבחינת האיכות הספרותית (בעצם לא טרחתי, יכול להיות שהוא סופר גאוני). טווין אמר שהוא מומחה לגמילה מעישון מכיוון שהוא נגמל מעישון כל כך הרבה פעמים. כך גם ביבי מומחה למיגור הטרור. בכל אופן זו הייתה שנת 1987 והחברה שלי שראתה את הספר בחלון הראווה אמרה משהו כמו 'ביבי – אותו אני אוהבת'. אז עוד לא הכרתי את הכינוי הזה, ואפילו לא ביקשתי הסבר. רק סימנתי את הדבר הזה כמשהו שצריך לבדוק. האם היא עוד אוהבת את ביבי? נפגשתי עמה באקראי לפני כשנה לאחר שלא ראיתי אותה כמה שנים. לא דיברנו על ביבי או על כלום. אמרתי 'שלום' והיא אמרה 'שלום'. היא שידרה סוג של טבעונות תל אביבית בורגנית שלא כל כך הולך עם אהבה לביבי. אבל יכול להיות שכשם שדעותי לא השתנו כך גם דעותיה, והיא ניצלה בשמחה את כל מיליונת'לפים ההזדמנויות שהיו לה לאחר מכן להצביע ביבי. מקווה בשבילה כי אני נורא סובל מהשלטון הנצחי הזה.

אני חושב על סבא שלי, החירותניק, שישב בעיניים כלות שנה אחרי שנה וראה את בן גוריון והעבודה מנצחים במערכת בחירות אחר מערכת בחירות. הוא בטח הרגיש כך. לא יצא לי לדבר איתו על זה וחבל. מין תסכול מתמשך כזה. הוא היה בנאדם די פוליטי סבא שלי. כשהיה בן 57 קרה לו הנס ובגין עלה לשלטון. אז יש לי עוד תשע שנים לחכות. גם הוא בטח חשב שהוא לא יזכה לראות את הימין עולה לשלטון. ובסוף זה קרה לו. אבל אני לא כזה אופטימי. את בן גוריון הכריעה היוהרה והעיקשות שלו בעניין לבון, שהפכה אותו לפוליטיקאי לא רלוונטי. ביבי הוא בעל חושי הישרדות פוליטית מפותחים יותר, ובעל עקרונות מפותחים פחות. זה לא יקרה לו. את ביבי יכולה להכריע רק הביולוגיה. ומכיוון שהוא עדיין צעיר יחסית, וסך הכל סיירת מטכל וכל זה הוא בטח בריא כמו שור, זה ייקח עוד עשרות שנים.

אפשר להצטמצם בגבולות המדומיינים של הסולטנות הד'אהריסטית ולחכות שזה יעבור. לאכול בשקט גפילטע פיש בכל פעם שמסיתים את המזרחים כנגד האשכנזים ולהיפך. ללכת ולשבת על קפה עם חברים בסח'נין בכל פעם שמסיתים נגד הערבים. דברים כאלה. פשוט לחיות את החיים. כמו נתין צרפתי בתקופת מלך השמש. לא חושבים שזה יכול לעבור, נורא סובלים, אבל מחכים שהביולוגיה תעשה את שלה, ואולי לדור הבא יהיה יותר טוב. כרגע זו נראית לי האופציה האפשרית היחידה. זו גזירת טבע. את החיים החד פעמיים שלי, אלו שלא ניתן להשיבם לאחור או לשנותם, נגזר עלי לחיות בתקופת הביבי. לא נורא, יש תקופות יותר גרועות. בבניין הגליל הד'אהריסטי המבוסס על סולידריות ואחווה ננוחם.