הוועדה לאינטראקציה עם הציבור הישראלי

כחלק ממאמצי הבלתי נלאים ליצור בגליל מרחב ד'אהריסטי נקי משנאה ומאלימות אני חבר – בעוונותי לא מאוד פעיל – בגוף שנקרא 'פורום העשרה' שיוזם תכניות פעולה משותפות לתושבי משגב ולתושבי סח'נין. אתמול כינסנו ערב עם משלחת של הרשות הפלסטינית שיצרה קשר עם דובי אביגור, והגיעה ממש אלינו למשגב. למשגב? לא ממש. המקום המקורי של הכינוס היה ברקפת, אך כיומיים לפני הכינוס התבקשתי לפרסם רילוקיישן להיכל התרבות החדש בסח'נין. אני יכול רק לדמיין את מסכת הלחצים, האיומים וההפחדות שהביאו למהלך הזה. או שלא. תושבי רקפת הם בין ידידי הטובים, ואיני יכול לשער בנפשי שאנשים כה חביבים יאסרו על קיום אירוע הקורא לשלום ותומך בשלום במועדון שלהם. בטח היה שם משהו דחוף יותר לעשות כמו חוג זומבה או פגישת חירום של שומרי משקל.

בכל אופן, הגעתי להיכל התרבות בסח'נין שזה מבנה פיס ליד המסגד החדש (המואר בלילה באור יקרות כחול וירוק!) והופתעתי למצוא נוכחות סולידית של למעלה מחמישים איש, רובם יהודים, תושבי משגב, שבאו לשמוע את נציגי הרשות. על אף העובדה המדכדכת שהכרתי כל אחד ואחד מהנוכחים ממיליון פעילויות קודמות, לא התממש תסריט ה-יש יותר אנשים על הבמה מאשר בקהל – והאולם היה ממש מלא.

הדוברים – ארבעה. הבכיר מביניהם היה השר הפלסטיני לשעבר לענייני אסירים אשרף אל עג'רמי. עמו הגיע אדם מנומס ולבוש חליפה שהוצג כסעיד חמאד שגריר פלסטין בקנדה (ואכן דבר אנגלית מעולה, אך לא מילה אחת בעברית כל הערב) צעיר בשם בשאר עיראקי ואדם כריזמטי הדובר עברית רהוטה ונהדרת – זיאד דרוויש כמדומני אחיינו של המשורר מחמוד דרוויש. בתמונה – מימין לשמאל – הרב החילוני דובי אביגור מרקפת, איש 'פורום העשרה', השר לשעבר אל עג'רמי, זיאד דרוויש (עומד) בשאר עיראקי (עומד על הבמה) ד"ר גזאל אבו ריא מסח'נין, איש פורום העשרה, השגריר חמאד. עד מהרה התברר שהם חברי גוף שנקרא 'הוועדה לאינטראקציה עם החברה הישראלית', שמטרתו להיפגש עם ישראלים, לשמוע ולהשמיע.

את הערב פתח זיאד דרוויש בהרצאה בעברית אקדמית מעולה, ללא מבטא (הבנת, ענת ברקו?). לאחר שהתנצל על האיחור הקל בשל העיכובים שעוכבה המשלחת במחסומים, התחיל בשיחה שבעקבותיה נתן מצגת קצרה של כעשר דקות שכללה נרטיב מעניין מאוד של הסכסוך הישראלי פלסטיני.

הנרטיב שהוצג במצגת היה פתיח ראוי לערב. הוא לא היה מתלהם, היה מאוד מתון, ורחוק מאוד מהאמת ההיסטורית כפי שהיא מוכרת לי. התמונה שצויירה הראתה חיים שלווים של יהודים וערבים בצוותא בפלסטין המנדטורית, שנקטעו על ידי הנכבה ב-1948, ומאז רצף של יזמות שלום פלסטיניות החל מהקריאה האש"פית למדינה דמוקרטית דו לאומית ב-1969 וכלה ביזמת השלום הסעודית ב-2002. שמחתי שזו הדרך בה מציגים אורחינו את עצמם, כי אותה מצגת עצמה (וכבר ראיתי גרועות יותר, אצל אירגונים ישראליים ויהודיים מצד שמאל של המפה) הייתה יכולה להיות שרשרת שקופיות של אלימות, יאוש והטחת אשמה. זה לא היה שם, ובאופן כללי זה לא היה בערב.

לאחר המצגת עלו שאלות ותשובות. מכיוון שהנוכחים היו – לא ניתן להכחיש – מהצד השמאלי המאוד מאוד עמוק של המפה, היו הרבה שאלות נוסח 'למה אתם לא עושים מספיק כדי להציל את האסיר מוחמד אל קיק' (איש הג'יהאד האיסלאמי השובת רעב בבית החולים 'העמק' בעפולה במעצר מנהלי, חרפה בפני עצמה) או 'למה אתם משתפים פעולה עם סיורים של צה"ל בעריכם'. חלק מהקהל ניצל את הבמה – שוב מחלה של השמאל באשר הוא – לנאומים מאוד ארוכים שנועדו להסביר לנוכחים ולאורחים את השקפת העולם שלהם עצמם. אבל היו גם רגעים אחרים. אמירם גולדין, אמיץ וחד כתמיד, קם ודיבר על שכול ופחד. אישה מוסלמית מבעיינה בשם עאליה דרשה נוכחות רבה יותר של נשים ושאלה מדוע אין המשלחת הפלסטינית כוללת נשים.

השיחה ארכה כשעתיים. המסר הכללי היה 'יש פרטנר'. לטענתם בז'נבה, וביזמת השלום הסעודית, יש פתרון מוסכם ראוי וברור, שמדינת ישראל מעולם לא הביעה עליו את דעתה באופן רשמי, לא אמרה כן, ולא אמרה לא. לעומת זאת אבו מאזן אומר כן שוב ושוב. ברגע שיקום בצד הישראלי האדם שיאמר 'כן', כי אז הכל ייפתר, ונחיה ביחד בשתי מדינות לשני עמים, בגבולות 1967 תוך חילופי שטחים, כמובן עם פתרון ראוי – אחד מחמישה שהועלו בימי אולמרט וברק, לבעיית הפליטים.

אשרי המאמין! אמרתי למשלחת (כשהגיע תורי לשאול) שלו היינו שם אך אנחנו והם, היה העניין נגמר ברבע שעה. העולם שבחוץ מורכב יותר ואכזרי יותר. זה לא רק ביבי האיש הרע. זה שתי חברות – הישראלית והפלסטינית – הלוקות שתיהן במגיפה של שנאה ואלימות. זו מציאות של כיבוש המגיעה כבר לשנתה החמישים. וכמובן מלחמה אזורית נחמדת המתנהלת לא רחוק מאיתנו, מלחמת הכל בכל המאכלת ודורשת חיי אדם בכל המרחב שמסביבנו. מהבחינה הזו הרגשתי כל הערב מנותק מהמציאות. האנשים הללו היו כל כך נחמדים, דורשי שלום וסימפטיים. העברית שלהם מושלמת. המסרים כאילו הותאמו במיוחד לרצונותי כישראלי, להשקיט חששותי כישראלי, ולעשות לי טוב ונעים. כאילו אין בחוץ אנשים הדוקרים בסכינים אנשים אחרים. אנשים היורים באחרים. כיבוש. מלחמה.

את הערב סיימו בהזמנתנו לרמאללה. למה לא? שנהיה הוועדה לאינטראקציה עם החברה הפלסטינית. רמאללה! עד כמה זו ודאי השתנתה מהיום שהסתובבתי בה, חמוש בקסדה רובה ואלה, וניסיתי לדכא את האינתיפאדה הראשונה. לא הצלחתי, דרך אגב. רמאללה, בה החיים, כך אמרו אורחי, מנסים להיות נורמליים למרות הכיבוש. רמאללה זו חדרה לחיי, דרך אגב, ביותר מדרך אחת. לפני כמה ימים יצר איתי קשר עורך הירחון הרמלתי קדאיית איסראלייה -מחקרים ישראליים – ששיך לגוף שנקרא MADAR, מרכז לחקר ישראל, מכון מחקר שיושב ברמאללה, וביקש ממני לכתוב מאמר מסגרת לגיליון שהם מוציאים על שיטת המילט. הצצתי קצת בגיליונות העבר שלהם. הגיליון כתוב בערבית אמנם אבל הבנתי שהנושא של הגיליון מס' 60 למשל הוא ספרות ישראלית, ובין הכותבים זיהיתי שמות מוכרים כאריק גלסנר ואנטון שמאס. לא רע. אמורים לשלם גם אלף שקל, ועמדתי בקשר מיילים עם מנהלת חשבונות ברמאללה ששמה לינה ח'לייפה. היה לי נחמד מאוד שכשמישהו שואל את עצמו ברמאללה מהו המילט הישראלי, מרימים אלי טלפון. למרות שאני יכול להרגיע ולומר שעורך העיתון הוא ד'ר ראיף זרייק שמלמד באוניברסיטת חיפה, והוא שמע עלי מדר' עידו שחר, שהוא אחד האנשים שמכירים את המחקר שלי הכי טוב. כשהגיליון יצא לאור אתן כאן לינק, לטובת קוראי הערבית שבינינו.

אז? אז לא ממש השתכנעתי בפתרון המדיני העומד מאחורי הדלת. לא השתכנעתי שהשלום קרוב, ואם רק נניח לכיבוש ונקבל את פתרון שתי המדינות לשני העמים על בסיס גבולות 67 עם חילופי גבול ופתרון מוסכם לבעיית הפליטים, אז יהיה כאן גן עדן של סבבה אגוזים. מה שכן, שבתי והבנתי שבצד השני יש אנשים הרוצים שלום לא פחות ממני, ואינם מפחדים להגיע אלי כדי לספר לי על זה. זה טוב. וזה מעורר תקווה. ואפשר לבלות גם ערב נחמד ביחד. אני מניח שהם חזרו לבתיהם הנמצאים מאחורי מחסומים וחומות תחת כיבוש (חוץ מבטח השגריר לקנדה! זו משרה שהייתי רוצה, אם אך תתפנה) ואני ליישובי המוקף גדר גבוהה ובו שער צהוב הנועד למנוע ממי שלוקה בהיעדרה של זיקה ציונית ויהודית את הכניסה ליישוב, כשם שתושביו הטובים של היישוב רקפת מנעו מהמשלחת את הכניסה ליישובם. ובצדק! מי רוצה לשמוע על שלום? עכשיו דוקרים ויורים, ובקיץ בטח סיבוב נוסף. הרולטה מסתובבת אם זה יהיה בצפון או בדרום. כשתגיע עת הקזת הדם השנתית אזכור את הבאים לבקרני ואקווה שיום יבוא ואנשים הרוצים לדבר שלום ישלטו, והמלחמה תהיה אך חזון עוועים מטורף, נחלתו של מיעוט מושמץ, כשם שהשלום הוא היום.

להשתטות קצת, לפעמים

בגל העניינים השוטף אותנו (הלהיט של הבוקר – נצחונה של ענת ברקו בתחרות 'הכסיל התורן' בליכוד. הישג אל מול המועמד הנצחי אורן חזן – שהיום, אגב, מלאו 243 ימים לתחקיר ערוץ 2 והבחור עדיין סגן יושב ראש הכנסת היישמע?) להתייחס למשהו שקרה לפני שבוע זה ממש חדשות בעתיקות, אבל אנסה. אני מנסה להתייחס כאן להתבטאות של מירי רגב ולפיה בעקבות מותו של הזמר גבי שושן, היא תקים 'ערוץ נוסטלגיה', וכך תכיר האומה יקר וכבוד לאומניה.

האמת – היה לי עצוב על גבי שושן. הדרך שהעם הזה יודע להשליך אל הצד את טובי האומנים שלו לא חדלה להפתיע אותי. אני זוכר את דוד אבידן בסוף ימיו מתגולל בסחי ובצואה בדירת חדר מעוקלת בדרום תל אביב, שוקע בחובות של ההוצאה לפועל. והמדובר באחד האנשים שייזכרו לדורות, יוצר ענק שתרומתו לשפה העברית ולתרבות הישראלית היא בלתי ניתנת להערכה. יש לזה כמה פתרונות אפשריים, חלקם, מה לעשות, עוברים דרך המדינה. כסופר אני מכיר מנגנונים כאלה בצורה של פרסים ספרותיים, מענקים למיניהם (לא קיבלתי ולא קיבלתי) או אפילו תשלום שנתי על השאלה בספריות (דווקא מקבל מדי שנה. חמוד, אבל לא משהו שמסדר מצב כלכלי). תחנת רדיו נוסטלגית יכולה לסייע באיזה מידה למישהו כמו גבי שושן, להחזיר לתודעה, ולהעניק קצת תמלוגים על השמעות. זה נושא שאפשר להתווכח עליו. תקחו את 'כוורת' למשל. למה גידי גוב לא יורד מעל המסכים ומושמע בלי הרף ברדיו, ומן הסתם חי לא רע, בעוד שקלפטר מושמע בייחוד בהקשר של 'ערבי הוקרה' שנועדים לחלץ אותו ממצב כלכלי או בריאותי קשה או שילוב של שניהם כשנקודת הפתיחה היצירתית של שניהם היא שווה, והיותר מוכשר, לדעתי, הוא קלפטר? אין כאן עניין של אחריות אישית והתנהלות אישית? אפשר להפיל הכל על הקהל? על המדינה? ומדוע עלינו להיות אחראים להתנהלותו של שושן שבחר לעזוב קריירה מבטיחה בארץ לטובת סיר הבשר המובטח בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות? אבל נעזוב את זה ונמשיך הלאה. נוסטלגיה?

נוסטלגיה, לפי אבן שושן – 'געגועים עזים וכיסופים על הבית או על המולדת, התרפקות על זכר הימים שעברו'. טוב. כאן אני חייב טיפ לכותבי הדוקטורט ביניכם. תמיד כשאתם רוצים להדגיש נקודה רטורית ולפתוח דיון אטימולוגי בהגדרה שבינה לבין מה שאתם רוצים לכתוב אין ולו דבר, תתחילו מאבן שושן, מהדורת 1984. אוצר בלום! כך, למשל, חגגתי במשך שני עמודים מ-320 העמודים של הדוקטורט שלי על זה שההגדרה שם ל'אומה' היא 'עם, לאום', בעוד שההגדרה ל'לאום' היא 'עם, אומה', וההגדרה לעם היא כמובן 'אומה, לאום'. מזכיר את הבדיחה על זה שההגדרה לכינור היא 'צ'לו קטן' ולצ'לו 'כינור גדול'. זה היה פתיח משעשע לדיון מעמיק במושג ה'אומה' האסלאמי, על שורשיו בספר במדבר כה 15, חידוש מרעיש שלו היה הדוקטורט האמור נפוץ אל מעבר לשני האקדמאים שיבדקו אותו כבודק פנימי וחיצוני וישתעממו ממנו עד מוות, היה יכול לזעזע את אמות הסיפין של המזרח התיכון כולו, אבל לענייננו.

מה זה נוסטלגיה בעצם? נעזוב את אבן שושן. בואו נלך להגדרה יותר אינטואיטיבית. ונתעסק במוזיקה. אז ככה. אם אני שומע שיר ברדיו וממש נפעם מסולו הגיטרות, או מזה שאחרי כל השנים איתך רציתי להגיד לך אוהב אותך הרבה יותר מכל מה שנדמה לך (כמילותיו של המשורר הלאומי עומר אדם) אז זה לא נוסטלגיה, זה טעם מוזיקלי. אם אני שומע שיר ברדיו ומייד נזכר איך במסיבת סיום כיתה ג' רקדתי סירטאקי צ'יק טו צ'יק עם מלכת הכיתה לימי המאממת, ולאחר מכן כשחלקנו בחדר המדרגות החשוך סיגריה ראשונה שלחתי יד מהססת אל מתחת לחולצתה אז זה נוסטלגיה. השיר הזה יכול להיות מזעזע, ומנוגד לחלוטין לטעמי המוזיקלי כאדם בוגר, אך הוא הוטבע בי בצירוף של נסיבות כאותה עוגיית מדלן של פרוסט, ולוחץ תמיד על אותו כפתור, הוא כפתור הנוסטלגיה. כך למשל, אני נורא נוסטלגי לשיר וויאז' וויאז' של דיזיירלס, שזו לדעתי אחת הזוועות הגדולות של שנות השמונים (לא מביא את הקליפ, רק מקשר. אמיצי לב בלבד שאינם נרתעים ממוזיקה איומה ותסרוקות בלתי אפשריות מתבקשים ללחוץ על הקישור בזהירות המירבית) תמיד ייקח אותי לנסיעה אחת ברכבת שערכתי לצד אישה שמאוד אהבתי בתאריך המדוייק של 21.7.1987. בין זה לבין מוזיקה אין ולו דבר, לדעתי, זו התנייה פבלובית. ועדיין, זו סוג של הנאה ממוזיקה, ואסור לשלול שום סוג של הנאה ממוזיקה. אז למה לא לעשות בעצם תחנת רדיו נוסטלגית, ולרגע, כשהזפזופ על פני הערוצים בנסיעה במכונית יעבור על פני התחנה תשוב לימי המאמי להיות מלכת הכיתה ולא הפקידה המעצבנת מביטוח לאומי, והשנה תשוב להיות 1987 או 1977 או 1947?

כי סך הכל יש כאן איזו בעייה. בואו ניקח את גבי שושן. שש עשרה מלאו לנער יצא ב-1973. זאת אומרת שהוא יכול להיות נוסטלגי לאנשים שהיו כאן בארץ בתקופה הזו, ונמצאים כיום בשנות השישים לחייהם. אחוז מזערי מהאוכלוסייה. חלק ניכר מבני השישים כיום נוסטלגים לאנ'לא יודע מי. אלה פוגצ'ובה? כך שהנוסטלגיה היא ממש עניין של הבנייה. השיר הזה הובנה כנוסטלגי, כך שגם לגבי יש לו ניחוח נוסטלגי, למרות שאני הייתי קטן מכדי לאהוב אותו בזמן אמת, 1973, כשהייתי בן חמש. דוגמה נהדרת להבנייה כזו היא סרטי אסקימו לימון שהפכו את המוזיקה הקיטשית של שנות החמישים (איי אם א סולג'ר, א לונלי סולג'ר, אווי פרום הום, ת'רו נו וויש אוף מיי און!) ל'נוסטלגיה' המובנית של ילידי שנות השישים והשבעים. כאן אנחנו זוחלים אל פאתי הסימולקרה הזדונית, ואל המסמנים שאיבדו את מסומניהם ולהיפך, אבל בפעמים קודמות שדיברתי על הסימולקרה הסתבר לי שרבים מקוראי אינם מבינים במה מדובר, אינם מכירים את המושג ואיש, כולל אלו שהשלימו כבר את הקריאה ב'סימולקרות וסימולציה' של בודריאר, אינו מבין למה זה כל כך מרגיז אותי, אז אסתפק באזכור. בכל אופן, אם נחזור אל הנושא. הנוסטלגיה אינה אינדיבידואלית, פרי נסיבות, אלא נושא של הבנייה חברתית. שיר מסומן כ'נוסטלגי', ובשל כך הוא 'נוסטלגי'. נמשיך הלאה.

ובהבנייה חברתית אנחנו מבינים, נכון מירי? נכון שאנחנו חושבים שאנחנו צריכים להגיד לאחרים מה לחשוב? ומה ליצור, ואיך? ורק מה שאנחנו חושבים שהיא תרבות היא באמת תרבות? וזה כבר פחות סבבה. והיי, אם היו מגדירים את התחנה כ'אולדיז' לא הייתה לי בעייה. כי ל'אולדיז' יש מבחן אובייקטיבי, הוא מבחן הזמן. ההגדרה כ'נוסטלגיה' מדברת ישירות על הבנייה. לא רוצה הבנייה. רוצה את החופש להחליט לעצמי מה נוסטלגי בשבילי.

אז? במדינה המסוגרת מכל צדדיה בגדרות, שנועדו להגן עלינו מפני חיות הבר שמבחוץ, אשב ביישובי המוקף אף הוא בגדר גבוהה שנועדה בערך לאותו דבר, ובו קבוע שער צהוב, והכניסה אליו ניתנת רק לבעלי זיקה יהודית וציונית, אשב ואשמע בתחנת הרדיו (שמן הסתם תחליף את 88 האהובה עלי בתור 'תחנת הנישה של קול ישראל (בפירוק מתקדם)) נוסטלגיה יהודית וציונית מהי.

“Two gin-scented tears trickled down the sides of his nose. But it was all right, everything was all right, the struggle was finished. He had won the victory over himself. He loved Big Brother.”

ממתק? משהו נוסטלגי? הנה משהו שיכול להיראות נוסטלגי, וילי דיקסון באקדור מן מ-1970. העניין הוא שבזמן אמת ב-1970 אני הייתי בן שנתיים ולא הכרתי את דיקסון, והרדיו שכן שמעתי היה עסוק בלהשמיע את פסטיבל הזמר וליל חניה, ולפעמים גם את גבי שושן. אבל לפני כמה ימים נסעתי בחמש בבוקר להביא את אלמוג לאיזה מיונים בצבא במסגרת שנת השירות שלי כנהג וסבל, ומישהו ב-88 FM השמיע את כל האלבום של דיקסון 'איי אם דה בלוז' שלא ממש היכרתי, ונגנבתי לגמרי, במיוחד מהבאקדור מן. היי, ואני מוכן להתערב שזה לא משהו שישמיעו בתחנת הנוסטלגיה של מירי רגב.

ז'יז'קיזמים

חיפה, זו המעטירה, הרב תרבותית! אל הרצאתו של הפילוסוף הסלובני סלבוי ז'יז'ק יצאתי ממשרדי בעיר בה מפגינים התושבים כנגד מגורי ערבים בשכונה החדשה שהוקמה, ואת רכבי החניתי בשדרות בן גוריון המקושטות לחג המולד. חניתי מאוד רחוק מהתאטרון שנמצא ברח' שיבת ציון בצלו של בניין הטיל, והלכתי ברגל בעיר החוגגת.

את האירוע ארגן תאטרון חשאבי (مسرح خشبة) שזה כנראה חבר'ה שפרשו מתאטרון אל מידאן אחרי סיפורי ההצגה 'הזמן המקביל' ומקיימים תאטרון משלהם בעיר התחתית (ואכן, מנחה הערב, תאמר נאפר, הראפיסט, התחיל את הערב בתודה רבה מאוד למירי רגב). ההזמנה הייתה כתובה בערבית ובאנגלית, וציינה כי התאטרון נמצא ברח' אל חטיב, ולולא הייתי מתקשר להזמין כרטיסים ושומע כי התאטרון נמצא ברח' שיבת ציון לא היה לי מושג לאן להגיע. בערב כולו נאמרה רק מילה אחת בעברית, והיא על ידי האורח שאמר בשלב מסוים 'שיבולת', בהתייחס לסיפור הידוע על שבט בנימין. הנושא היה 'מיהו החולם ומיהו הראליסט במזרח התיכון', אך אני יכול לומר שישבתי במשך שעתיים של הרצאה מבלי שמישהו יתייחס או ינסה לתת תשובה לשאלה הזו.

את ז'יז'ק אני מכיר ומעריץ מזה שנים. בשלב מסוים של חיי האינטלקטואליים גיליתי שניתן לייחס לו כל אמירה שהיא, וכולם מהנהנים בראשם בהסכמה, ואכן את הרצאתי כנציג הבוגרים באוניברסיטה הפתוחה עם קבלת התואר השני פתחתי בציטוט המופרע והמומצא לחלוטין מראשי ”מייחסים לפילוסוף הסלובני סלבוי ז'יזק את האמירה  כי הברירה העומדת בפני המנתחים את הסמנטיציזם ההרמנויטי אינה פשוטה: ללכת בעקבות כפל המשמעות של הסימולקרה הבודריארית, או להודות באפשרות קיומו של מסמל אבסולוטי". אם למדתי משהו בהרצאה הזו הרי זה שז'יז'ק לא יכול היה לומר את הציטוט הזה. הוא נמנע לחלוטין מבולשיט. למרות שההרצאה הייתה על רמה אקדמית מאוד גבוהה, והייתה מעין רכבת שדים של רעיונות ומושגים (בכטין, ראבלה, ג'ודית באטלר, מלקולם אקס, הם רק ארבע תחנות אינטלקטואליות שדיבר עליהן שעלו, בשליפה מזיכרוני) היא לא נגררה מעולם לעולם מושגים פוסט מודרני מעומעם, ונותרה בהירה ופשוטה. כך, בדיעבד, בקריאה נוספת גם כתיבתו האקדמית.

הוא עצמו הגיע למקום כחצי שעה לפני ההרצאה ודיבר עם הנוכחים. ניגשתי גם אני, כאחרונת המעריצות בנות ה-16 לג'סטין ביבר, וביקשתי ממנו את חתימתו על עותק של 'ברוכים הבאים למדבר של הממשי' שהבאתי עמי. החלפנו כמה מילים (הוא היה מאוד משועשע ששמי גל, בחורה באנגלית), והתרשמתי מהישירות והבלתי אמצעיות של האדם הזה, רושם שרק התגבר ככל שהערב נמשך. אם התחלתי את הערב כשאני מעריך את ז'יז'ק האינטלקטואל, הערב הסתיים כשאני אוהב את ז'יז'ק האדם.

ההרצאה התחילה בשטף של בדיחות גסות באנגלית שנמשך כחצי שעה. כשביליתי שבועיים בבה"ד 1 אני זוכר שנאמר לי שהדרך להכשיר מפקדים היא דרך 'מדיום החי"ר'. אפשר היה לבחור גם בסריגה או בהקלדה עיוורת, אבל הוחלט להעביר את התכנים דרך 'מדיום החי"ר'. מה שהביא כמובן לפרישתי המידית בטרם עת מהמוסד המאוד מכובד הזה, כי אני מעדיף הקלדה עיוורת. כך גם ז'יז'ק. הגסות, הברוטליות, היא רק מדיום. אבל ניכר בו שהוא נהנה מאוד מהמדיום שבחר. מאחורי ההומור – זוועה. ז'יז'ק הוא בוגר מלחמת האזרחים ביוגוסלביה, ולא ניתן היה שלא לשמוע את הדי הטבח ההדדי שהתרחש שם יותר מעשור בבדיחות האתניות שסיפר על מבחר העממים שם – 'איך מונטנגרי מאונן? חופר בור באדמה, טומן שם את הזין, ומחכה לרעידת אדמה' (מה שאמור היה להתייחס הן לעצלות המיוחסת למונטנגרים בהווי היוגוסלבי, והן להיות ארצם מועדת לרעידות אדמה). הצחוק אינו משחרר, אמר. 'שם הורד' הוא שקר (הכוונה לרומן של אקו, הסובב סביב כוחו המשחרר של הצחוק). בכטין, כשכתב על הקרנבל, בנה את המודל על הגולאג. יום אחד אתה מזכיר המפלגה הקומוניסטית רב כוח והשפעה, ולמחרת אסיר ללא שם במזרח הרחוק. כאן הרגשתי את מלוא כוחה של הזוועה.

נקודת הראות הייתה אירופית. משבר ההגירה מסוריה, עליית הימין הקיצוני, הטבח בשרלי הבדו, היו נושאים חוזרים. ההרצאה נגעה פחות למזרח התיכון (אם כי ניכר שאינו חובב גדול של ממשלתנו ושל העומד בראשה) ויותר לאירופה. מי שמאיים על אירופה – במובן של ערכי הפלורליזם, הדמוקרטיה, מדינת הרווחה, החשיבה החופשית, אינו האסלאם, אלא הימין הקיצוני. תמיד יהיו באירופה יותר נאצים מוצהרים מאשר מהגרים מוסלמים. האנשים האלו אינם חברים שלכם, אמר. הם שונאים אתכם יותר ממה שהם שונאים את המוסלמים. הממשלה שלכם, כאשר היא מדברת על כך שארגוני השמאל הישראלים מקבלים כסף בשביל לבגוד במדינה, משתפת פעולה עם הסטראוטיפ האנטישמי הגרוע ביותר, של היהודי שימכור את אמו בשביל כסף.

גם השמאל לא יצא נקי ממנו. השמאל ההומאניסטי המזויף, העיוור. האמירה השקרית ביותר שאני מכיר, אמר, הוא 'האויב שלי הוא מי שלא הקשבתי לדבריו'. יהודים, שאל, לו הייתם יושבים ומקשיבים להיטלר הייתם מפסיקים להיות אויבים? אף פעם איננו יכולים להבין את האחר לחלוטין, לחוות בהבנה מלאה תרבות אחרת, עולם אחר. כל מה שאנחנו יכולים הוא לזהות את המאבק. המאבק, הוא מה שמאחד אותנו. אם יינטל מאיתנו המאבק יקרוס הכל.

היו לו כמה תובנות נהדרות על ישראל והיהודים. היפה ביותר הייתה התובנה הקשורה ליחסנו לדת. הוא סיפר בדיחה על אדם שחשב שהוא גרגר של תירס, ואושפז בבית המשוגעים. לאחר עמל רב הצליחו הרופאים לשכנע אותו שאינו גרגר של תירס, והוא יצא לחופשי. מספר דקות לאחר מכן שב בבהלה. 'מה קרה?' שאלו הרופאים. 'ראיתי תרנגולת' אמר. 'אבל אתה כבר יודע שאינך גרגר של תירס, ושאינך מתאים למאכל התרנגולת' הרגיעו אותו הרופאים. 'אני יודע,' השיב. 'אבל איני בטוח שהתרנגולת יודעת'. כך בדיוק יחסנו לדת. מזוזה, ברית המילה, נישואי מילט – אני כמובן לא מאמין בבולשיט הזה, אבל זה בשביל הילדים, בשביל השכנים, בשביל לא להעליב את סבא. אני יודע שזה בולשיט, אבל אני לא בטוח שהתרנגולת יודעת.

אפרופו מילט, הייתה לו התבטאות נהדרת על האסלאם כדת של יתומים, בניגוד לנצרות והיהדות שהן דתות של משפחה. הוא גילה ידע ממש נהדר בקוראן, ועל אף שנתקל בבחור שהחליט להתווכח אתו ולהראות לו עד כמה אינו מבין, הצליח להשיב לו בלשונו. האומה ( أمة – קהילת המאמינים הנמצאת מעל לגבולות פוליטיים ואתניים) היא הדרך של האסלאם להתגבר על היתמות הזו, ואחד מאבותיו הרעיוניים של אידאל האחווה העל מעמדית של המרכסיזם. זו הברקה שאני לא יודע אם לא נשלפה במקום ונשכחה שנייה לאחר מכן, אבל משהו שאני יכול לקחת איתי אל הדוקטורט, ומתחבר מאוד לתכנים שכבר הבאתי מהסקוטי ויליאם מונטגומרי ואט, שדיבר על מוחמד כסוציאליסט.

אם הגעתי מז'יז'ק אל הדוקטורט (בו הוא מוזכר בחטף, ובאי הסכמה – קשה לבנות טיעון לוגי מבוסס על הקליידוסקופ הז'יז'קי) נראה שהגיע הזמן לסיים את הפוסט הזה. אני חוזר אל המאבקים שלי, שלז'יז'ק אין מושג מהם. אל היישוב בו אני גר המוקף גדר גבוהה ובה נטוע שער צהוב, ואל העיר בה אני עובד, בה נאבקים התושבים כנגד מגורי ערבים בשכונתם. אבל יש לי המון תובנות חדשות, וספר חתום.

רק עוד תובנה אחת – קטנה. יום אחד לאחר ההרצאה שבתי לעיר התחתית לפסטיבל א-שאם (مهرجان الشام) ואכלתי ארוחת צהריים נחמדה במסעדה שאמורה הייתה להגיש מאכלים שרקח שף ערבי במיוחד לפסטיבל. הוגשו לי מבחר מאכלים בבישול עילי נחמד, כולל בלילת סולת במי ורדים לקינוח שכונתה 'לילות בירות', ותערובת עשבי בר ופיסטוק, שבינם ובין הבישול הערבי המוכר לי היטב והאהוב עלי מאוד אין ולו דבר. זו הייתה אותה רב תרבותיות מזויפת שעליה דיבר ז'יז'ק. העיר התחתית עוברת תחייה של ממש, ובזמן האחרון אני מבלה בה יותר ויותר. יש שם פאבים נהדרים ומסעדות, וקמפוס הנמל, ומכללת כרמל (שאני זומם ללמד בה בשנה הבאה אולי) וגרפיטי נהדרים על בניינים, ופסלים מגניבים. והערבית נשמעת כמו העברית. וזו כבר התחלה. אבל את הנכבה, ששינתה את פניה של העיר, לא ניתן להשיב לאחור, והמאכלים שיוגשו בפסטיבלים במסעדות הקטנות של העיר יהיו תמיד צל חיוור לדבר האמתי שהלך ללא שוב. דווקא אותו תאטרון מורד, הנמצא לא ברחוב שיבת ציון אלא ברח' אלחטיב (כנראה שמו של הרחוב לפני 1948) הוא שמוריד את המסיכה וחושף את המאבק האמתי המבעבע מתחת לפני השטח.

12.11.85

מחר ימלאו שלושים שנה לגיוסי לצה"ל. אני די מתרגש. בשבת נפגשנו שלושה חברים עם המשפחות וציינו את האירוע. אבל כמעט ולא דיברנו על השירות הצבאי. מוזר.

בכל אופן ניסיתי להיזכר באותו יום רחוק, 12.11.85 ואני זוכר די הרבה יותר ממה שציפיתי. למעשה בערך את כל אותו היום דקה אחרי דקה מארבע בבוקר ועד שעות הלילה המאוחרות (הקרינו את 'כל הג'אז הזה של בוב פוסי, ומכיוון שגם אז זה נראה לי חרטא ברטא הלכתי לישון לפני שהסרט הסתיים כי ידעתי שיש שמירה בלילה. בסוף לא העירו אותי לשמירה. כנראה שאחד הטירונים שלפני שבר שמירה. אופייני).

האם צפיתי במשהו את מי שאני עכשיו? בפירוש לא.

מבחינת זוגיות הייתי מאוד ספקן אם מישהי אי פעם תסתכל עלי. הייתי מאוהב מאוד, ומאוד מרחוק במישהי שלא ידעה על קיומי, או שידעה ושכחה. לא ממש טרחתי לברר. סיפור האהבה הגדול שנמשך לאורך כל השירות הצבאי שלי – ונגמר לא ממש הכי נחמד בסופו – לא היה אז בכלל באופק, או אופציה, או אפשרות רחוקה. היינו אז חברים ממש טובים, ולא חשבתי עליה במונחים האלה בכלל. האם הייתי רואה את עצמי נשוי עם אישה מזה 25 שנה ושני ילדים? יכול להיות. היו גם מיליון אפשרויות אחרות.

מגורים באשחר? הזהות הד'אהריסטית הגלילית היא משהו שאימצתי לעצמי די מאוחר. אני חושב שרציתי להמשיך לגור בעפולה. יישוב קהילתי בגליל? פעם התחלתי באיזה טיול שנתי עם בחורה מתימרת. ולא כל כך ידעתי איפה זה או מה זה יישוב קהילתי. וזה נראה זר ומוזר. לא אופציה.

עיסוק בעריכת דין? אולי כפנטזיה. חשבתי על משהו במחשבים. לא חשבתי שאתקבל למשפטים. זה לא היה כמו היום. לא היה לי מושג ברור על ממוצע הבגרות שלי, והפסיכומטרי עוד היה בעתיד. רציתי להיות סופר. הייתי בטוח ש'אתגלה' יום אחד ואבלה את חיי בכתיבה. נכון 'התגליתי'. זה כנראה לא מספיק. הוצאתי שבעה ספרים שזה די הרבה. אבל אני עדיין לא רואה עצמי כ'סופר'. במגוון הזהויות שלי זו אחת הזנוחות יותר.

פוליטיקה – זה תמיד היה בראש שלי. אני חושב שהעמדות שלי אז והיום די זהות, רק שהיום אני הרבה יותר מנומק ואז הייתי יותר אינטואיטיבי. בהחלט ראיתי עצמי עוסק בפוליטיקה כעיסוק. כמה שנים כעוזר פרלמנטרי הוציאו לי את האמביציה הזו מהראש.

ראיית עולם – האמת היא שאז הייתי די אופטימי וחשבתי שהעולם פתוח בפני וכל האפשרויות פתוחות ושייצא ממני משהו ממש טוב וממש ילך לי בחיים. ושבכלל המדינה תלך לכיוון טוב, ובאיזה שלב המערך יעלה לשלטון ונחזיר את השטחים ויהיה לנו עולם סבבה אגוזים. אז המערך באמת עלה לשלטון אבל מהר מאוד הימין הוריד אותו באמצעות אקדח, וכמה שסבבה היום אז ככה האופטימיות שלי בכלל לגבי היקום בכלל ולגבי מצבי האישי בפרט.

מה שכן הטעם שלי במוזיקה, ספרות וקולנוע זה בערך אותו דבר. כאילו העולם קפא ב-1987 (שנה וחצי אחרי הגיוס) ולא זז עוד ממסלולו. מוזר? תופעה פאתטית ומוכרת מאוד. המצב שלי עוד טוב לעומת אבא שלי למשל שלא מכיר בקיומו של שום דבר שנוצר אחרי 1950. לי לפחות יש את הנדריקס.

ואת זאפה. אחד הדברים המשונים שעשיתי בחיים זה להקליט את מהדורת החדשות של ארבע בבוקר בלילה לפני שהתגייסתי (שרון מזהיר ממשא ומתן חשאי עם ירדן שבסוף גם רמת הגולן תעלה לדיון! מנפלאות 'ממשלת האחדות' של 1985, וכוסאומו הוא ידע בדיוק על מה הוא מדבר, כי פרס חתר כמו שרק הוא יודע לחתור. מכר את כל הסוסים לכולם, ובסוף פול גז בניוטרל. תוך שנתיים אינתיפאדה והכל הולך לעזאזל). ולפני כן היה קטע שלא הכרתי שנשמע כמו לחישה משונה שאחריה סולו הגיטרה הכי גאוני ששמעתי עד אז. אחרי כן, בסוללה, פגשתי את איתן ליברמן שהיה לי מין אורים ותומים מוסיקלי, והוא עשה לי היכרות עם ג'וז גרז' של זאפה, וזה אשקרה הקטע המסיים! זה נקרא WATERMELON IN EASTER HAY  (אבטיח בחציר חג הפסחא?) ומה שקורה זה שכל התקליט הזה (תקליט כפול. תקליט נושא. אופרת רוק. כמו שידעו לעשות בסבנטיז) מלא בקטעי קישור של 'הסוקר המרכזי' (Central Scruitinizer) שהוא שילוב של 'האח הגדול' של 1984 ומקהלה יוונית שמקדמת את העלילה (משהו על עולם שאסור בו לעשות מוזיקה, וג'ו שיוצר מוזיקה נפלאה בגרז' שלו) שזה פרנק זאפה לוחש דרך איזה מעוות קול כדי להישמע ממש מפחיד. זאפה גדול. אללה ירחמו. הלך לעולם שכולו גיטרה חשמלית בגיל 53, ואני לא ממש סגור שאגיע גם לזה.

מה שכן מחר אני חוגג את השלושים בזה שאני נותן את ההרצאה האקדמית הראשונה שלי בפני כיתה של סטודנטים באוניברסיטה. זה צעד גדול מבחינתי. לא כמו הגיוס, ואני מתרגש הרבה פחות, אבל עדיין. מתרגש. הנושא הוא כמובן שיטת המילט. ואם היו מספרים לי על זה ב-1985 אז בטח הייתי מתפלא למה זה לקח כל כך הרבה זמן, אבל מסיק שאני הולך לחיות חיים מעניינים שכדאי לחיותם.

אז הנה אבטיח בחציר חג הפסחא. שימו לב לקטע בהתחלה של ה'סנטרל סקרוטינייזר'. זאפה מצליח להצחיק את עצמו לשנייה ומוריד את המסיכה של הסנטרל סקרוטינייזר ונותן צחוק זפאי בריא, אבל אחרי כן מתחיל הקטע המושלם מאוד ועצוב מאוד של הגיטרה. מי שיפסיק שנייה לפני התשע אפס שש שזה לוקח אני בא ומרביץ לו מכות באופן אישי.

שרשרת אנושית יד ביד בכביש 805

החשש הגדול שלי היה ממזג האוויר, אבל הוא התבדה. ייתכן שהנוכחות המוגברת של אנשי דת (ספרתי רב חילוני, רב רפורמי, רבה קונסרבטיבית, כמה וכמה שייח'ים ומספר כמרים) שיכנעה את היושב במרומים שכדאי לתת לנו מזג אוויר מהאגדות. רוח סתיו נעימה בלי אף טיפה של גשם. תפילותינו נענו.

ביותר ממובן אחד. היינו שם כמאתיים איש ומעלה, מחציתנו יהודים ומחציתנו ערבים, מחציתנו גברים ומחציתנו נשים. צעירים  ילדים קטנים מבית הספר גליל עם האמהות, זקנים שהגיעו עטורים בגלביות ובכאפיות (או באפוד זוהר, כמוני) בשיא הערב ריחף רחפן מעלינו וצילם את השורה מחזיקת הידיים לאורך מאות מטרים רבים (טוב, הייתה הפסקה קטנה בכביש הכניסה לבסיס הצבאי שהיה אסור לעמוד שם.).

הנוכחות המשגבית הייתה מאוד מכובדת. היו כמובן הפרצופים המוכרים, אבל גם הרבה אחרים. המסר היה מסר אנושי ולא פוליטי. מסח'נין הגיעה גם קבוצה מכובדת מאוד של הנהגה דתית וזקני העיר.

בשלב מסויים דיבר האבונא לתקשורת, ולאחר מכן לקחתי את המיקרופון, הודיתי על הכבוד ואמרתי –

"כבוד הוא לי להיות כאן ולעמוד יד ביד לצד המנהיגים הדתיים, שייח'ים, כמרים, האבונא הנכבד. הדת אינה מפרידה אותנו. היא מאחדת אותנו. היא מצווה עלינו לאהוב את שכנינו. ואני אוהב את שכני. אני מחזק אותם בימים הקשים שעוברים עלינו ושואב מהם חיזוק. ביחד נהפוך את סח'נין ומשגב, את הגליל כולו, למרחב נקי מגזענות ואלימות. הגליל יראה את הדרך למדינת ישראל כולה."

האמת היא שרוב העצרת סתם הסתובבתי עם המגפון וביקשתי מהאנשים לרדת מהכביש. הייתי עטור אפוד זוהר, ונהניתי הנאה מרובה מזה שיש לי מגפון ואני יכול להגיד לאנשים מה לעשות.

הרבה אנשים שעברו ליד צפצפו לאות הזדהות. זה היה הרווח העיקרי שלי. שאנשים ידעו שהם לא לבד. לא כל אחד לעצמו. לא כל אחד מנסה להדוף את השנאה בעצמו, לא סגורים – אנו ביישובינו מוקפי הגדר הנעולים בשער צהוב, והם בחומות הפנימיות שלהם, אין יוצא ואין בא. כל מי שצפצף ידע שאנחנו מרחב אחד, מרחב של שיתוף פעולה, של שלום, של אחווה. מרחב של אנשים הפתוחים זה לחברתו של זה, מרחב של אנשים שאינם מפחדים.

הנה התמונה, די מהתחלת העצרת. אני נחבא מאחור, בקדמה כמובן דינה דוד. לידי ד"ר גזאל אבו ריא, דוקטור לחינוך, ואחד הרווחים העיקריים שלי מהפעילות הזו – אדם נהדר ששמחתי להכיר.

הקול העמום הנשמע ברקע הוא כמובן קול תותחי המצור על טבריה, באותה שנת הפלאים 1745, עת עמדו יהודים לצד פלסטינים ונלחמו כתף אל כתף, ולא בפעם האחרונה. בי נשבעתי. בזכרו של ד'אהר.

רציתי לסיים באיזה התכנסות ואולי שמנהיגי 'פורום העשרה' יגידו כמה מילים, אבל אבו עלי אמר שמתחיל להיות חשוך וקצת מסוכן מבחינת התחבורה, ושעיקר המסר עבר. הסכמתי איתו. עברתי עם המגפון והודיתי לכל מי שהגיע. הסברתי שזו רק הפעילות הראשונה. עוד יהיו הרבה פעולות. כביש 805 יחבר בינינו ולא יפריד. פורום העשרה עוד יתכנס. עד שיחלוף הגל העכור של שנאה, וגם הרבה לאחר מכן.

לו היינו מתכנסים לדברי סיום אולי הייתי נושא את קולי בשיר הזה, ומנסה לסחוף. אבל אולי בעצם טוב שזה לא קרה, כי זמר אני לא. אבל אריק לביא כן.

שמונה מאות וחמישה אוחזים ידיים בכביש 805

ההמון שעשה את הלינץ' בבאר שבע לא פעל מזדון ומרוע. הוא פעל מפחד ומהסתה. הפחד ברור. זה עתה היו האנשים האלה עדים לפיגוע, מהקשים והרעים שידענו בסבב הנוכחי. ההסתה נוסח 'אף מחבל לא יוצא חי' מגיעה מכל הדרגים ומכל הכיוונים. כמה פעמים קראתי בימים האחרונים בפייסבוק – 'עזוב אזהרות. שים כדור במרכז המסה, ואחרי שזה עוצר אותו וודא הריגה.' האמת – אם המאבטח היה פועל כך באריתראי האומלל שנפל קורבן ללינץ', זה לפחות היה חוסך לו את הלינץ'. אני מקווה שהוא ישב בשקט בעולם הבא כמה שנים ויחכה לאנשים כמו הרב שמואל אליהו כדי ללוות אותו בדרך לגיהינום על אמירות כמו שצריך לשפוט חייל שמשאיר מחבל חי אחרי פיגוע. יחכה יחד איתו גם שחר ממן, אולי לא צדיק גדול, אבל כנראה קורבן נוסף של הגישה הזו. זה הבחור שנורה על ידי שוטר בקטטה בבת ים. מניין ההרוגים של ההסתה הזו עומד כרגע על שניים. אני לא אופטימי שזה יישאר כך.

אנחנו למעשה במלחמת אזרחים. היא מגיעה לכל בית ויכולה להכות בכל אחד. הגבולות לא ברורים והאויב לא ידוע. המלחמה היא רק לכאורה בין יהודים לערבים. למעשה היא בין מי שרוצה להרוג וליהרג, לבין מי שרוצה לחיות. בצד של אלו שרוצים לחיות יש את אלו שמפחדים, והם הרוב. הם מבטיחים שתמיד תהיה כמות של אלו שרוצים להרוג וליהרג. הפחד הוא מה שהורג אותנו במלחמה הזו.

חייבים לפעול בלי פחד. להסיר את הפחד. לא לתת לו להיות גורם בחיים שלנו. השוטר או איש המג"ב שרואים אדם משתולל עם סכין לידם, חותרים למגע, מקצרים טווח ויורים בו, פועלים באותו הרגע ללא פחד. כך גם אני ואתה יכולים לפעול. לחתור למגע, ולקצר טווח, ולהושיט יד לאנשים שכמונו, רוצים לחיות ולהתגבר על הפחד. כך ננצח את המלחמה הזו. אנחנו – הטובים.

יש ביישובי משגב כוננות מוגברת. רואים יותר פטרולים, יותר אסיפות חירום, יותר אנשים עם נשק. זה בסדר גמור (כמעט. אני יוצא עכשיו להליכת הבוקר שלי, בחשיכה כמעט מוחלטת. מתכון לבריאות וגוף חטוב בכל ימות השנה, מתכון לצרות היום) אבל כך לא מנצחים את המלחמה. כך מנציחים אותה. כך מנציחים את הפחד. חייבים להסיר את הפחד, ואת האיום, בדרכים אחרות. ליצור אווירה שבה אלימות כלשהי היא לא לגיטימית. מרחב בטוח במשגב וסח'נין. שתושב משגב ירגיש בטוח בכל נקודה במרחב הזה כמו שתושב סח'נין ירגיש בטוח. בכל מקום ובכל שעה. כרגע אנחנו רחוקים מזה, אבל אנחנו יכולים לעבוד ולהגיע לשם. בעבודה קשה, בחתירה אקטיבית למגע עם אנשים שכמונו, יוצאים בבוקר לעמל יומם ורוצים להיות בטוחים שיחזרו בערב הביתה בחתיכה אחת.

אתמול ישבתי עם אנשים טובים ממשגב ומסח'נין. ידעתי ממה האנשים ממשגב פוחדים, כי אני פוחד בדיוק כמוהם. שמעתי קצת ממה האנשים מסח'נין פוחדים. אלו פחדים שונים, אבל זהים בבסיסם. והבנתי שכמו שאמר פ.ד.ר. – אין לנו מה לפחד אלא מהפחד.

ביום שלישי – 27.10.2015 בשעה 16:00 ניצור שרשרת אנושית חיה של תושבי משגב וסח'נין (אם מישהו יבוא ממקום אחר לא נגרש אותו. נחזיק גם ביד שלו ונעזור לו להתגבר על הפחד) בין צומת משגב לסח'נין. הדרך לשם עוד רחוקה. צריך לארגן מספיק משגבים שיגיעו. צריך לארגן מספיק סח'נינאים שיגיעו. אלו צריכים להתגבר על פחדיהם, וגם אלו. צריך אישור משטרה. צריך להפעיל רשתות קשר שהעלו אבק. צריך ליצור מודעות. צריך להפיץ את הידיעה. אבל זה יקרה. אם ארבעים אלף איש יכולים לצעוד בסח'נין בהפגנה, אחוז מזה, ארבע מאות, יכולים להגיע ולאחוז את היד שלי. אני אנסה להביא ארבע מאות וחמישה מהצד שלי, וכך יעמדו שלובי ידיים שמונה מאות וחמישה אנשים בכביש שמונה מאות וחמש, וכך נתחיל לנצח. אנחנו, הטובים. חיל פרשים אנו, אף על פי שאין סוסים לנו.

קרקס המילט הנודד ייטה אוהלו

במסגרת הלימודים שלי אני צריך לעבור 'סמינר דוקטורנטים' שבו אנו יושבים פעם בשבועיים ושומעים הרצאות אחד של השני. החובה היא להשתתף בזה שלושה סמסטרים, אבל אני ממשיך להגיע לשם גם בסמסטר הרביעי כי האנשים פשוט מעניינים אותי ואני לא רוצה לאבד קשר עם האוניברסיטה. הכתיבה היא תהליך בודד מאוד, ואני מנסה לעשות כל מה שאפשר כדי להפיג את הבדידות הזאת.

שמתי לב לזה שבאופן כללי מציגי המחקרים מתחלקים לשניים – אנשי המצגות והדוברים בעל פה. שמתי לב גם שככלל הצגות המחקר שנעשו ללא מצגת טובות בהרבה מאלו שנעשו עם מצגת. כמובן שלכלל הזה יש חריגים – והחריג הברור זה את/ה שלמרות שהצגת עם מצגת ההצגה שלך הייתה נהדרת והזלתי בה דמעה חרישית, והכוונה לא אלייך בכלל. אבל ברוב המקרים זה תופס. כמובן שיש מקומות שמצגת היא מחוייבת. בכנסים האלה של פאנל של שישה דוברים בחצי שעה – מצגת זה ממש משהו שמצפים לו. זה מחוייב מהפורמט. אם יש לך חמש דקות (או רבע שעה) אתה לא יכול ממש להעביר נושא כמו שצריך, והמצגת היא גם כלי למקד את תשומת הלב של המשתתפים, וגם להחמיק פרטי מידע שייקח יותר זמן להקריא בקול. אבל אם יש נאמר – חצי שעה עד שעה או אפילו שעה וחצי לדבר, אסור אסור אסור מצגת. למה?

* המצגת היא כלי זיכרון חיצוני. היא זוכרת בשבילי. אם אני מתאמץ לזכור בעצמי, החומר מוטמע אצלי הרבה יותר טוב, ובסופו של דבר גם עובר טוב לקהל.

* כתוצאה מזה – כשאני מדבר בעל פה נשמע שאני מבין על מה שאני מדבר. מצגת יכולה להידרדר בסוף להקראה של טקסט, אם הדובר לא מספיק מיומן / עצלן / לא בכושר / סובל מדלקת ריאות סופנית כמו שאני הייתי בכנס ההיסטוריונים בת"א במרץ. זה כבר קצת זלזול בצופים וקצת בזבוז של הזמן שלהם כי אפשר היה פשוט לשלוח אליהם את המצגת במייל ושיקראו אותה בזמנם הפנוי.

* בשיחה אפשר לאלתר, ולהגיע למקומות שהקהל לוקח אותך, באופן מילולי או לא מילולי. צריך להיות כמובן שלד בסיסי שאי אפשר לסטות ממנו, אבל צריך לתת מקום גם לזרימה חופשית. מצגת הורגת את האפשרות הזאת.

* תקשורת צריכה להיות חופשיה ובלתי מופרעת. זה הדבר הכי בסיסי בכל מערכת יחסים בין בני אדם. הברמאס עשה על זה קריירה (תיאוריה של הפעולה התקשורתית. תמצאו ותקראו. כדאי) אבל לא צריך לקחת את זה למקומות מאוד עמוקים בשביל לדעת שזה עובד. בחקירה של עד בבית המשפט, אם משוחחים איתו בנועם הליכות שיחה חופשית ורגועה מוציאים ממנו כל מה שרוצים. אם מתעסקים עם ניירות וכאלה – איבדתם אותו. אם עושים את הטעות של עורכי דין טירונים ומנסים לעצבן אותו ולהוציא אותו מאיזון – לא תקבלו ממנו כלום. זה קצת יותר מסובך כי הקבוצה שצריך להתייחס אליה בחקירה כוללת גם את השופט, את עורך הדין של הצד שכנגד ולפעמים גם את הקלדנית ואת הלקוח שלי שיושב מעוצבן מאחורה ולא מבין למה אני כל כך נחמד אל הצד השני. אבל זה העיקרון הבסיסי. בין הדובר ובין הקהל צריך לעבור קו תקשורת בלתי מופרע. ברגע שמתעסקים עם מצגת, החל משתי הדקות בהתחלה שמנסים להעלות אותה ולא מצליחים, וכלה בכל פעם ש – לוחצים על הכפתור להעביר שקופית ומסתכלים לשנייה אחורה לראות שהיא ממש עברה, וקוראים אותה קצת – איבדתם את התקשורת עם הקהל. זה מצטבר בסופו של דבר למשהו לא טוב.

* הצד השני של זה הוא שבימינו הטרופים גם לקהל לא כל כך איכפת ממך. הם יושבים בדרך כלל עם לפטופ פתוח, ואתה צריך להתחרות תחרות עזה עם פייסבוק, או עם מיליון מסרונים ווצאפים שהם מקבלים במהלך ההרצאה וחייבים, אבל פשוט חייבים להתייחס אליהם. אז אם אתה מתעסק עם המצגת אתה שקוע בענייניך והם שקועים בענייניהם ויש דו קיום מאוד נחמד, אבל לא העברת להם מה שרצית. אם אתה נועץ בהם מבטים עזים ללא הרף, פחות נעים להם לעשות לייק לתמונה של חתול בפייסבוק. זה עד כדי כך פשוט. משפט כמו 'בניגוד למושג 'סובייקט בתהליך' של ז'וליה קריסטבה, המודל האידיאלי המתבסס על דיבור סטנדרטי – גם כשאין הוא ממומש במלואו – הינו נייח וסגור בכוח', אם הוא מוקרא ממצגת, לא יישמע ולא יובן. כשהוא נאמר בשכנוע עצמי, מזכרון, תוך נעיצת מבטים רבי רושם בקהל – מישהו שם ינסה להבין למה אני, לעזאזל מתכוון.

אז? אז זו המיומנות הכי בסיסית שצריכה להיות לדובר. פשוט לדבר. אם מישהו לא מסוגל לעשות את זה בלי מצגות ובלי שטויות, הוא לא שולט במיומנות הכי בסיסית של העיסוק האקדמי. כמו הפוליטיקאים, שהדבר הכי בסיסי שלהם (ולפעמים הם באמת גם עושים אותו, לרוב כגימיק) זה להפוך ארגז ירקות, לעמוד עליו, ולדבר. למי שאין את זה שיילך הבייתה.

אז? אז יש לי שתי הזדמנויות נהדרות לתרגל את זה. תיקון שבועות ב-23.5 בקהילה הפלורליסטית בכרמיאל (שזה כולל את הרפורמים, הקונסרבטיבים, והזרם החילוני שגם יש דבר כזה ויש לי אפילו חברים מאוד טובים שם) ששם אני מרצה על הנושא המאוד חשוב ומעניין את הכל של המילט, תחת הכותרת המטעה משהו 'רות המואביה ופסיקת בג"צ', שזה ניסיון של הרב שלי לעשות פופולריזציה לנושא, כי הוא לא ממש מבין איזה סוחף קהל זה המילט, ועד כמה יש צמאון אדיר להבין מהו ולהתמודד עמו. אחרי כן ב-5.6 יש פסטיבלימוד גליל שזה לימוד והרצאות משותפים על נושא של 'שכנות' ומה יותר 'שכנות' ממילט? שם אפילו תופיע מירה עוואד, ואני מה זה מקווה שלא תבחר אחרי כן ללמוד בקבוצה שלי כי זה יוציא אותי מאיפוס יותר מהמצגת, וכל הקטע של הסרת מחסומים חוקיים ליחסים בין בני עדות שונות ייראה פתאום משהו מלאכותי שנוצר כדי לכבוש את ליבה של אלילת האלילות (למרות שלבי תמיד יהיה נתון לש').

בקיצור קרקס המילט הנודד ייטה אוהלו. ממתק?