אתם לא יודעים כלום קוראי טמקא

בניגוד לכותרת הרעשנית הטמקאית 'הספוילר הגדול בכל הזמנים' איש לא הופתע מחזרתו לחיים של ג'ון סנואו במשחקי הכס. היה גם די ברור איך זה יקרה. בעולם שיצר מרטין 'החייאת מתים' היא הליך שגרתי המבוצע אחת לכמה עמודים. זה לא ממש הוגן שדווקא מסנואו הגיבור האהוב יישלל התהליך הזה שנמצא כנראה בסל התרופות של ווסטרוז. כך שגם אני, הספקן מטבעי, האמון, כיהודי רפורמי, על אי האמונה בתחיית המתים (בסידור שלי מופיע ב'תפילת גבורות' הפסוק 'ונאמן אתה להחיות כל חי' במקום 'ונאמן אתה להחיות מתים'. כנראה שמי שערך את הסידור הבין את ההבדל בין מי שאני מתפלל אליו לבין 'אדון האור' של ג'ורג' ר. ר. מרטין) לא הטלתי ספק ולו לרגע שסנואו יקום לתחייה, גם כאשר האירוע לא אירע בפרק הראשון של העונה, אלא נמשך ונמתח כמסטיק עמוק לסוף הפרק השני.

TEMQA

בחיים אין החייאת מתים. מי שמת לא קם לתחייה. גם אם מאוד רוצים. גם אם אוהבים מאוד את המת. בכלל אין סוף טוב. כולנו נמות, חלקנו הגדול באופן מכאיב ומייסר, רובנו בטרם נרצה בכך. ברווח הזה בין מה שאנחנו רוצים שיקרה לבין מה שקורה לנו בפועל נכנסים המון המון אנשים שנורא אוהבים לעשות על הבעיה של המצב האנושי הבסיסי קופה. להרוויח קצת מחוסר הרצון שלנו להאמין שמשהו רע יקרה ליקרים לנו או לנו – למרות כל הראיות המוצקות שמראות את ההיפך הגמור – או שברגע האחרון יגיע איזה קוסם טוב לב (מדען מטורף. חייזר. מחק את המיותר) ויציל אותנו.

אז ברמה הפחות מזיקה זה יוצרי 'משחקי הכס' (הטלוויזיונית. מרטין עצמו חף מהנטייה הזו ונהנה בצורה סאדיסטית כמעט להתעלל בדמויותיו עד כמה שאפשר ולאחר מכן להרוג אותן באופן (כמעט) בלתי הפיך) שמחזירים לחיים דמות אהובה כדי לזכות במעט רייטינג. פחות מזיקה כי 'משחקי הכס' היא 'בידור' או 'אמנות'. הרמה היותר מזיקה זה למשל מוכרי הקמעות, ההומיאופתים והדוקרים הסינים, שמוכרים לנו אמונות בריפוי קל ומהיר במקום שבו הדבר קצת בעייתי, נאמר, מבחינה מדעית. גם כאן הדברים לא חדים וחלקים. 'רפואה לא קונבנציונלית' על כל נזקיה, יוצרת דיאלקטיקה שיכולה להיות חיובית בסופו של דבר בהתקיים תנאים מסויימים. בנוסף לזה לפעמים יש לה ערך שולי כפלצבו או משכך כאבים. (נושא לפוסט נפרד. אל תתחילו לדקור את עצמכם).

הרמה המאוד מזיקה זה טמקא. בקטע של סנסציונליזם ורידוד השיח. "תגלית הסרטן" אומרת הכותרת הראשית. "תקווה גדולה לחוקרים בעתיד". ובגוף הטיזר המוביל לכתבה העיקרית – תגלית ענק, פריצת דרך חסרת תקדים, תרופות שישמידו את המחלה בעתיד. צריך לקרוא עד לסוף הכתבה כדי להבין ש'לפחות בעשור הקרוב לא צפוי שינוי מהותי בטיפול הגנטי בסרטן" ו-"ביום יום, אין למחקר הבסיסי הזה עדיין השפעה על היכולת שלנו לרפא חולים והוא עדיין לא מביא לשינוי דרמטי."

נכון, כנראה גילו משהו חשוב. כפי הנראה לא באיזו תגלית מדהימה שאירעה כתוצאה מהברקה, כמו ארכימדס באמבטיה או ניוטון והתפוח, אלא בעבודת נמלים של מיפוי גנטי, הנערכת בשנים האחרונות בתחומים רבים מאוד של הגנום האנושי. בין התגלית החשובה הזו לבין הישג מדיד כלשהו בסרטן – אם זה הארכת תוחלת החיים של החולים במחלה, או ירידה במספר האחוזים של החולים בסוג של המחלה מקרב האוכלוסייה הכללית, יש עשרות שנים של מחקרים, שהתוצאה שלהם לא וודאית.

אני חבר מזה כעשור בוועדת הלסינקי. אישרתי מאות מחקרים העוסקים בהתמודדות עם מחלת הסרטן. ההתקדמות בתחום הזה בעשור האחרון היא אדירה, אבל היא התקדמות איטית, עקב בצד אגודל, תוך מאבק קשה, ונבנית על ים של דמעות וסבל. אין 'פריצת דרך' דרמטית. לפחות לא מהסוג שמצדיק כותרת ראשית באמצעי התקשורת הנפוץ בארץ.

אז? אז יש כאן מניפולציה ברגשות שלנו. מישהו מוכר לנו משהו שהוא לא יכול למכור. מישהו רוצה שנלחץ על הטיזר ונגיע לגוף הכתבה. זה טוב לו שנעשה את זה. ואין לו את ההגינות הבסיסית לשים את הכתבה הזו במדור ה'בריאות', ולשים קצת מהסייגים שבגוף הכתבה בכותרת. גם התמונה של שתי הנשים היפות שמלווה את הטיזר היא מניפולציה. המחלה היא הרבה פחות פוטוגנית מהתמונה הזו. גם שערן של החולות אינו כה ארוך ושופע. לצערי אני יודע.

אני לא אוהב שעושים מניפולציה ברגשות שלי. אני רוצה עיתונות שאומרת לי את האמת. ששמה דברים בהקשר ובפרופורציות. שלא מוכרת לי חלומות ורודים. שמספרת לי גם אמת לא נעימה. שלא מרדדת את השיח. כנראה שאני מחפש אותה במקום הלא נכון. זה נכון גם בכיוון ההפוך. זה שמוכרים לי תרופה לסרטן זה נחמד, אבל לפעמים הם למשל מפחידים אותי מאיום איראני שלא היה ולא נברא. מה שמוכר עיתונים. או מקדם איזה אג'נדה מסחרית או פוליטית של הבעלים. אז כנראה בטמקא אני לא אמצא את העיתונות שאומרת אמת, אבל אמשיך לחפש. בניגוד למציאת תרופה לסרטן, או החייאת מתים, זה דבר שקל מאוד לעשות כדי ליצור עיתונות כזו. פשוט צריך לדבוק בכמה כללים בסיסיים של אתיקה עיתונאית והגינות. זה הדבר הפשוט, שכנראה קשה מאוד לעשותו. עוד לא התייאשתי. אמצא את זה עוד.

 

משחקי הכס עונה שישית פרק ראשון

הכותרת היא סתם טיזר. משהו שאמור לגרום לקוראים להיכנס לכאן. לא תהיה כאן אף מילה על הפרק הראשון, חוץ מזה שראיתי אותו והייתי יכול נורא לקלקל לכל מיני אנשים, אבל זה לא מעניין אותי ברמה הזו.

בהעדר דוקטורט לכתבו, וכאשר הפרויקטים הבאים מבוששים לבוא מכל מיני סיבות שבעולם (ספר אין לי יכולת להתחיל עכשיו ואני לא פנוי לכך מבחינה מנטלית כל עוד הדוקטורט לא נבדק. מחזה נכתב עם שותפה די בעצלתיים. שני מאמרים מתבשלים לאט על אש קטנה ואין לי כוח להתחיל. עוד פרויקט ענק אולי יתחיל ואולי לא) ביליתי, לבשתי ולחרפתי, את השבועות האחרונים בצפיית בינג' מטורפת ביחד עם פלג בכל חמש העונות של 'משחקי הכס', ששולבה בקריאה של החלק השלישי והרביעי של 'שיר של אש ושל קרח'.

סך הכל התבטאתי כאן כמה פעמים שמרטין הוא סופר נהדר. אני חושב שפיצחתי את העניין ומצאתי גם את החולשה, אבל זה בהמשך. כמה מילים – לא יותר מדי – על הסידרה בטלוויזיה. מוצר אמריקאי די משובח מבחינת הפקה. תלבושות תפאורות צילום סבבי. עריכה לא משהו. דיאלוג מביך. תסריט קלישאי ולינארי. אלמלא ידו המכוונת של מרטין הסידרה הזו הייתה שוקעת, כמו שקצת קורה לה בעלילות המשנה שעברו את מה שהוכתב להן בספרים – או – אלוהים ישמור – הלכו בניגוד למה שכתוב בספרים (ג'יימי וברון בדורן. או כמו שיש בלוגרית מעניינת שקוראת למקום הזה Porne). סך הכל מוצר HBO טיפוסי – המון ציצים עם או בלי סיבה. ג'ון סנואו חי או מת? ברבאק. את הטריק הזה די מיצו ב-1980 עם ג'יי אר.

הספרים? נורא סוחפים ומעניינים. אבל עדיין מוצר אמריקאי נחות לעומת אפוסים אדירים אחרים שבאים בחשבון נוסח שר הטבעות. מרטין מצליח להדהים בכל ספר באירוע שהורג גיבור ראשי ולוקח את העלילה למקום אפל ובלתי צפוי. זאת אומרת הוא מצליח לעשות את זה אפילו יותר מפעם אחת בשלושת הספרים הראשונים וקצת נכשל ברביעי אבל עד כמה ששמעתי קצת חוזר לעצמו בחמישי. זה טריק די קשה. אני ניסיתי את זה באחד מספרי. הגיבור הטוב, עידו ממן, הולך לעולם שכולו טוב הרחק מהאקסית הפסיכוטית שלו בערך בשני שליש של 'לילה אדום' ומשאיר אותה להמשיך את העלילה ולנקום את דמו. לא כל כך הלך. אנשים שקראו את הספר אמרו שזה מאוד הפריע להם כי הם נקשרו אליו, וסך הכל קיבלתי כמה תגובות שליליות על הטוויסט הזה המסויים בעלילה. אז אדארד סטארק (ורוב סטארק, וקטלין סטארק, ורנלי ברתיאון ובעצם גם ג'ון סנואו…) הוא הצליח לעשות את זה כל כך הרבה פעמים מרטין שכנראה הוא למד את הטריק. זה הופך את הספרים למאוד כיפיים ומותחים. זה גם מחזיק מעמד בערך שלושה ספרים וקורס ברביעי. עדיין לא קראתי את החמישי, וגם את השישי והשביעי שטרם נכתבו (מרטין חמוד למה אתה מחכה? גם בעולם שלנו ולא רק בעולם של משחקי הכס לא כל אחד זוכה לסיים את כל התכניות עד הסוף. הסופר שלנו קצת יותר אכזרי וקצת פחות צפוי ממך) ועקרונית צריך לראות את כל השבעה כמקשה אחת, אבל זה בערך הכל. זה סוד הקסם של הספרים. אם זה החזיק אותי עד לכאן שלושת אלפים חמש מאות עמוד במצטבר (ובאנגלית. התרגום העברי הוא לצערי מוצר נחות ולא אחיד – מספר מתרגמים שונים למספר ספרים שונים ואחרי הספר הראשון וחצי הספר השני – המו"ל הגרגרן של התרגום בעברית חילק כל ספר לשני חצאים – נקעה נפשי והתחלתי לקרוא באנגלית.) אז סימן שיש בזה משהו.

העניין הוא שמרטין לא נושא איתו מטען אינטלקטואלי כדי ליצור עולם שלם וקוהרנטי, שהנקודות בהן הוא משיק לעולמנו יוצרות עניין ומביאות לתובנות. התחושה של הכובד נוצרת מזה שאין נקודת משקל עלילתית של גיבור אחד שסוחב את העלילה, וזו מתפצלת לנקודות ראות של עשרות דמויות. מאות, אם לא אלפי דמויות מוזכרות בשמן ובתארן. זה טריק, ואני יכול לדמיין שאת רשימת אילנות היחס והווסאלים של בתי האצולה השונים כתב אפילו בטרם התחיל בכתיבה עצמה. זה נותן תחושה של מרחב ועומק, אבל זו אשלייה.

העולם שיצר דומה מדי לעולמנו מכדי להיות מקורי ממש. שלוש היבשות המוכרות בעולם שלו מזכירות בקווי המתאר הכלליים את דרום אירופה (אסוס) צפון אפריקה והאי הגדול באיים הבריטיים (ווסטרוז). העולם הזה אינו שונה דיו מעולמנו אלא בפרטים שמרטין לא חשב עליהם עד הסוף. מה גורם לעונות להיות ארוכות יותר? ייתכן שנדע בסוף וייתכן שלא, אבל איך אנשים סופרים את שנות החיים שלהם? הם מחשבים שנת ירח? שנת שמש? אין לזה ממש תשובה. לוח השנה הווסטרוזי נותר מעורפל. אנשים חוגגים שם את 'יום השם' אבל לא ברור מתי ואחת לכמה זמן. וזו רק דוגמה אחת.

הבעייה העיקרית היא בעייה לשונית. בואו נשים את הסידרה בצד עם הדות'ארקית והווליריאנית המומצאות (כמובן שהשפה המצויה – הקומון ת'אנג, היא אנגלית. בהוליווד הרעים הגרמנים מדברים אנגלית במבטא גרמני. החייזרים מדברים אנגלית. אז גם הווסטרוזים מדברים אנגלית). הספר עצמו הוא בעייתי מאוד מהבחינה הזו, וזה פחות או יותר הורס לי את הקריאה. ווסטרוז היא תוצר של שלוש פלישות (פחות או יותר כמו אנגליה. עד ויליאם הכובש שהוא אאיגון הכובש. ההקבלות האלו להיסטוריה האנגלית ולמלחמת השושנים היו יכולות להיות משעשעות – לניסטר לנקסטר – אם היה מאחוריהן תוכן או מחשבה. אין. מצטער. הן לא מובילות לכלום. גם כשאתה מבין שלנקסטר מקביל ללניסטר אתה לא יכול למצוא את המשותף בין שני הבתים פרט לשמם, וזו רק דוגמה). שלוש הפלישות הביאו לכך שווסטרוז מאוכלס על ידי 'ראשוני האדם', 'האנדאלים' וה'רוינארים'. היית מצפה שכמו האוכלוסייה המקומית של אנגליה, מעל לשכבה הלשונית הקדומה, הוולשית, תבוא השיכבה הלשונית הקלטית ועליה השכבה הלשונית הנורמנית הלטינו-צרפתית. לא עובד. לא ניתן להבחין בין שמות של ראשוני האדם, של רוינארים ושל אנדאלים.

השמות של המקומות ושל הגיבורים הם אוסף די אקלקטי, אבל הם בעיקר שמות בריטיים שעברו איזה טוויסט באיות. לפעמים יש מאחוריהם איזו אמירה או מחשבה. סרסיי מהדהדת בפירוש את קירקה מהמיתולוגיה היוונית (אין יוונים בווסטרוז. בעייה. עוד נחזור לזה). ובליזה טאלי – ארין מהדהדת אשתו הראשונה של מרטין, לייזה טאטלי. אז זה משחק ניחושים נחמד, אבל זו גם רשלנות כתיבתית של מי שלא הקדיש מאמץ – או היה חסר את היכולת – ליצור באמת מגוון של שלוש לשונות שונות זו מזו ושלובות זו בזו באופן שניתן לזהות את התרומה של כל אחת מהן לכל שם נתון. זה ממש נופל עם שמות מהתנ"ך (אדם מרברנד, או אפילו פטיר בייליש, כשפיטר הוא כידוע פטרוס הקדוש) או שמות שמקורם בלטינית או יוונית, שלא קיימות בעולם של משחקי הכס אך איכשהו הצליחו לחלחל אליו. מדוע שמקדש השבעה ייקרא 'ספט' אם אין בעולם הזה יוונית?

משימה ענקית ובלתי סבירה? טולקין הצליח. אבל הוא היה בעל השכלה קלאסית. מה שמאוד מאוד חסר למרטין כדי להצליח במשימה שנטל על עצמו. פרנק הרברט הצליח, עם המון עזרה מעמנואל לוטם. מרטין נכשל. וזה חבל, כי זה הגרוש לשקל שצריך כדי לעשות את הספרים לגדולים באמת.

ואחרי כמה שבועות של צפייה וקריאה רצופה המוח שלי הפך לגבינה שווייצרית. זה כמובן רוקן אותו מכל תוכן אחר, והביא אותי להארת זן. מכאן עלתה תובנה אחת ענקית – הלהקה הגדולה ביותר שפעלה אי פעם ביקום הזה היא מוט דה הופל. לא מאמינים? תקשיבו.

אם צריך לצנזר

לפארסה של השבעת הממשלה אתמול לא אתייחס. הלב דואב שכך נראית השבעת ממשלה במדינתי, אבל יש לי הרגשה שללב הזה, המסויים, הרגיש כל כך, נכונו עוד דאבות רבות בהקשר הזה. מה שכן – מירי רגב! גם כאן היא קורבן למסע מיזוגני ומכוער, שבניגוד לאיילת שקד המזכירה מאוד במבנה הצבעים שלה את שלגיה, שאף היא הייתה קורבן למסע מיזוגני מכוער, באשר לרגב יש לו גם נופך עדתי בולט. בואו נשים בצד בבקשה את 'כפיים' ואת 'גנבה', ונפתח דף חדש וענייני. והנה הדף הזה נפתח בשתי הצהרות  – כי בתקופת כהונתה כשרת תרבות 'לא יהיו עוד אליטות', וכי 'אם צריך לצנזר – אצנזר'. לא התחלנו יפה, מירי.

לו הייתם אומרים לי על אדם שהוא תת אלוף בצה"ל ובעל תואר שני, הייתי משייך אותו מניה וביה לאליטה של החברה שלנו. זו בערך ההגדרה של אליטה. בכל חברה יש אליטה. המושג התפתח בעבודת מדעני מדינה במפנה המאה ה-19, ובמיוחד וילפרדו פארטו, גייטנו מוסקה ורוברט מיכלס אבי 'כלל הברזל של האוליגרכיה'. הם ניסו לתת הסבר אלטרנטיבי להסבר המרקסיסטי של שלטון ההון ושלטון המעמד, ודיברו על האליטות כקבוצת מיעוט מאורגנת שכוחה באירגונה, ומאפשר לה לשלוט בהמונים שאינם מאורגנים. מיכלס הראה כיצד קבוצות מעין אלו מתפתחות בכל מקום – גם במקומות נטולי מעמדות לכאורה, כמפלגה הסוציאל דמוקרטית בגרמניה. דז'ילאס, באמצע המאה ה-20 פיתח את זה לשיטה שהסבירה את הדרך בה עבד הקומוניזם במזרח אירופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, וקרא לאליטות אלו 'המעמד החדש'. החבר'ה האלה לא היו לבד. הצטרפו אליהם שמות לא פחות גדולים בסוציולוגיה ומדע המדינה כמו וובר, ושומפטר שהם בכלל אלילי האלילים בסוציולוגיה ומדע המדינה וקשה להתווכח איתם. גם אם לא כל כך אוהבים את האליטרים האלה, שניחוח דק מן הדק של טוטליטריות ואנטי דמוקרטיות נלווה לתורתם (אבל ביני לבינך, מירי, אלה לא דברים שאנחנו נרתעים מהם, נכון?) פחות או יותר ההסכמה היום היא שבכל חברה יש אליטות ושהשאלות הנוגעות לאליטות בחברה דמוקרטית, כמו שכתב קרל מנהיים, היא שאלה של הדרך בה נבחרת האליטה, וכיצד היא מפרשת את עצמה, ובמילים אחרות – וזה כבר אבו אלמוג – שאלות של מוביליות חברתית. זאת אומרת, מירי, שאם במדינת ישראל מי שנולדה כמירי סיבוני בקריית גת, מגיעה להיות שרת החינוך, אז מבחינת המוביליות החברתית משהו טוב קרה כאן, בסופו של דבר. כמובן שאפשר לשפר, ולדאוג לשוויון, אבל צריך גם לדעת איך.

האמירה 'לא יהיו עוד אליטות' היא לא רק שגויה מבחינה סמנטית. אלא שמשתמעת ממנה פגיעה בשדה עליו מופקדת מירי – שדה התרבות – שחלקים ממנו נתפסים כנחלתה הבלעדית של מה שרגב קוראת לו 'האליטה'. אם מ'לא יהיו עוד אליטות' משתמע 'אפעל ליתר מוביליות חברתית ושוויון' אז ברוכה הבאה ובסבבה, ותרימי טלפון יש לי כמה רעיונות. אם משתמע מזה מה שאני חושש שמשתמע – 'אסגור את התיאטרון כדי שלמערכניקים האלה לא יהיה איפה להפיץ את הרעיונות השמאלניים, וכך לא תהיה אליטה' יש לנו בעייה. ודווקא חלקה השני של משנת רגב רומז שהפירוש השני הוא הנכון.

'אם צריך לצנזר אצנזר'. מירי, אני מבין שאת נורא אוהבת לצנזר וגם נורא טובה בזה ויש לך ניסיון. אז אני רוצה לספר לך שני סיפורים קטנים שקצת יקלקלו לך. פעם פעם בשנות התשעים היה במאי יפני מטורף, שקראו לו נגיסה אושימה. והוא עשה סרט וקראו לו 'אימפריית החושים' על שני יפנים משוגעים שמזדיינים שעתיים ובסוף היפנית חותכת ליפני את הצ'ופצ'יק וחונקת אותו. זה נורא דוחה, כי בניגוד לסרט כחול שכולנו רואים בסבבה ונהנים זה 'אומנותי' ודי מגעיל וקשה לצפייה, ומדבר יפנית. דברים מהסוג הזה מעניינים שני סוגים של אנשים – יפנים ואליטות. ופעם פעם היה מחזאי בישראל שקראו לו יצחק לאור. והוא כתב מחזה שמאלני אחול שקשוקה כמו שהאליטות השמאלניות אוהבות לכתוב וליכלך באבו אבו אבוה על הצבא ועל הכיבוש ועל כל הדברים היפים והטובים שיש בעולם, כמו שהאליטות השמאלניות אוהבות ללכלך. אז המועצה לביקורת סרטים ומחזות, שנקראה 'הצנזורה' בסלנג, התכנסה, והחליטה בכלל לקצץ חצי מהסרט היפני, כמו שההיא קיצצה להוא בסרט, ובכלל לפסול את המחזה השמאלני שהיה לכל הדעות, כמו שבג"צ כתב, 'ממרח מגונה של אירוטיקה, פוליטיקה, וסטיות מכל סוג'. והשמאלנים האלה שהפיצו את הסרט והעלו את המחזה ישר הלכו לבג"צ כמו שהולכים להלשין לגננת.

אז בג"צ השמאלני הזה ישב. ישב וחשב, חשב ושנה, שנה ובדק, ובסוף החליט – כי גם בג"צ זה אליטות והן כאילו עושות נעים בגב זו לזו – שיש בישראל חופש ביטוי ואסור לצנזר אומנות. ומאז כל מה שהמועצה יכולה לעשות זה לסווג את הסרטים לפי גיל שממילא אף אחד לא שם לזה לב, ואשקרה הלכתי עם פלג לסרט 'פוקוס' עם ויל סמית היה שם סקס וקצת אלימות, והוא מדורג 14+ ולפלג היו חסרים כמה ימים, אבל אף אחד לא שם לב! דרך אגב תלכי. סרט סבבה. באמת. בטח כבר ירד מהמסכים, אבל תמיד אפשר ב-VOD וכאלה, אם כבר ראית את העונה החמישית של משחקי הכס וסיימת לצפות בבינג' בכל הפרקים של 'כתום הוא השחור החדש' וכאלה. כי אם באת לצנזר, אז את לא יכולה. זה לא עובד משנות התשעים. אין כזה דבר צנזורה על תרבות בארץ. באמא שלי. היית צריכה לבדוק לפני שאמרת 'כן'. אבל לא הייתה לך הרבה ברירה כי לא רצית לגמור כמו גלעד ארדן ממורמרת ובחוץ כי את אישה עם הרבה שמחת חיים.

מה שכן אפשר לצנזר גם בעקיפין, בהקצבות. הרי כל הקטע של משרד התרבות זה להעביר כסף לאנשים שעושים תרבות. למשל לסופרים. ידעת שאני מקבל מהמשרד שלך כסף שעומד ביחס ישיר לכמות של השאלות שמשאילים את הספרים שלי לספריות ציבוריות? אחת לשנה זה יוצא אלפיים ומשהו שקל בממוצע בערך. זה מאפשר לי בערך לקחת ביום שמקבלים את הצ'ק אחר צהריים חופשי, ולכתוב את הדברים השמאלניים הנוראיים שאני כותב. אבל בגלל שהמדד הוא לא 'ציונות' של הכותב, אלא כמה שואלים את הספרים שלו, קשה קצת להבחין. אז הנה רעיון לפעולה ראשונה לעשות איזה מדד אחר. אבל זה לא כל כך יזיז לי. אני חושב שאת המענק של 2014 עוד לא שלחתי מדצמבר את הטפסים כי התעצלתי לעשות שם איזה משהו שקשור באישור ניהול ספרים במקור או משהו כזה.

אבל יש אנשים קצת יותר רעבים ממני, ואולי גם קצת יותר שמאלנים ממני, שממש חיים מהכספים האלה, ולאלה את יכולה לעשות נזק ממשי. ובאמת לא בדקתי סטטיסטית אבל רוב החבר'ה האלה של הקולנוע העצמאי, והתיאטרונים גם הממסדיים וגם הפרינג', והסופרים האלה שחיים מפרס ראש הממשלה וכאלה, הם באמת יש להם תדמית של שמאלנים, ואיך שלא תסתכלי הם אליטות. אז באלה באמת צריך וראוי לטפל באופן ציוני הולם איך שאנחנו יודעים. אז כאילו אם נסתכל איפה עשו דברים כאלה של 'מי שחושב נכון יקבל ומי שלא חושב נכון ייסגר' יש לנו שני מקומות. יש בחור נחמד שנקרא האנס יוסט שאמר 'כשאני שומע את המילה תרבות אני שולח את ידי אל האקדח'. אבל הוא היה נאצי, ואת באמת לא. אבל אפשר ללכת למשל לאנדריי ז'דאנוב, שבאמת קידם את הריאליזם הסוציאליסטי וכל זה.

אבל תראי מה קרה לז'דאנוב. הוא היום שם נרדף לקומיסר פוליטי מהסוג הגרוע – שאני בטוח שאת לא רוצה להיות – והשירה של אנה אחמטובה שהוא רדף אותה, עדיין מושרת ומשגשגת. ככה זה העולם. באמת! ספרים, כתב בולגאקוב, אינם נשרפים. משוררים רעבים יחכו ארבע שנים. או שמונה. או עד שיגיע מישהו שיאכיל אותם. ובינתיים ימלאו את המגירות בשירים. זה קטע אופטימי. כי מה שאת רוצה לעשות יהיה באמת מגעיל ולא נעים, ואני מבקש ממך מאוד לא לעשות את זה.

ממתק מירי? אני באמת מאחל לך כל טוב וזה. ורוצה לשים לך משהו חביב ונחמד, שיהיה לך טוב על הלב גם אחרי שהבנת שממש לקחת מספרים ולצנזר לא ממש תוכלי, שאני אשקרה הייתי מתבאס מזה. אז זה ניק קייב והוא חמוד וקצת דכאוני אבל עושה טוב על הלב. זה 'שיפ סונג' ששמעתי לפני כמה ימים וחשבתי כמה הוא מתאר יפה את היחסים ביני ובין ש', אבל זה לא משהו שאני יכול לכתוב עליו אז אני כותב עלייך, מירי, ובאמת הרווחת בקטע הזה.