אשת יפת תואר

פעם פעם כשהייתי צעיר ועול בימים הייתי במין צינור כזה מגעיל שקראו לו הבופור. שלא תדעו! פצמרים ביום, מארבים בלילה, כל הבלגן, ומה, מוקף צנחנים ואפילו לא צנחנית אחת לרפואה בכל המוצב. רק גברים. כי ללבנון היה אסור להכניס נשים. רק פעם אחת קשאית בנבי אל עוואדי באיזה ביצוע, אבל ביום יום לא. ומה? מפקד האגד רשע מרושע. היה באיזה תצפית, ג'בל בלאט, שזה היה בית זונות של ממש, מטר מהגבול והמילואימניקים שם זרקו שם זין כמו שרק מילואימניקים יודעים, והתרשם מהבלגן, ועשה סגר יציאות שאף תצפית לא יוצאת הביתה בלי שהוא עובר תצפית תצפית ובודק שהכל בסדר. יימח שמם המילואימניקים בבלאט. הם גמרו את המילואים שבועיים אחרי כן וחזרו הבייתה שלהם, ואני נשארתי ותפרתי 42 יום. שזה אשקרה די הרבה. ובלי אף אישה בטווח של כמה קילומטרים.

מה שכן הייתה שם באיזה כפר מישהי שכל בוקר בשש בבוקר הייתה יוצאת ותופסת אוטובוס לעיר הקרובה שעבדה שם מורה או משהו. זו הייתה הנוכחות הנשית הכי משמעותית שהייתה לנו בבופור. אז הצנחנים ממש שהיו עושים את הפתיחת ציר היו עוברים ממש לידה, ואמרו שהגשש היה אומר לה מדי פעם שלום, וכך ידענו גם מה השם שלה אבל אנחנו שהיינו תותחנים לא עשינו את הפתיחת ציר וטוב שכך כי לא היה סגור בטוח במאה אחוז שכל מי שיוצא גם חוזר וכבר היו דברים מעולם. אז הסתפקנו בלראות אותה משלושה קילומטר במשקפת. איזה קרבות היו על מי יהיה במשמרת של שש בבוקר! עקרונית בתור הסמל עמדה אני הייתי מקבל איזה משמרת שאני רוצה, אז הייתי צריך לעשות את החישוב שאם אני בשש על המשקפת, אז אני כאילו ישן את המשמרת של שתיים עד שש, ואז בארבע יש כוננות עם שחר וצריך לרוץ ולצעוק כמו משוגעים איזה רבע שעה וזה די קוטע את השינה. אז הייתי עושה בדרך כלל לילה, ומשאיר את העונג של המשמרת של שש בבוקר לאחד הטירונים שממילא היו יותר לחוצים, ושהוא יראה כתם קטן מטושטש במשקפת ממרחק של שלושה קילומטר, וידמיין את מה שהצנחנים שחזרו מהפתיחת ציר סיפרו שבטח גם כן היה מוגזם בטירוף.

אז היום נמצא פיתרון לבעייה, וזו הלכת 'אשת יפת תואר' שיצאה מאיזה רב אייל קרים שמונה לרב הצבאי הראשי. מי שרוצה הנה קישור לתשובה שנתן לשאלה שהעלה מישהו כנראה גם כן הנושא הזה קצת בער לו, ושם מופיעה הפיסקה המרגשת ש"אף שהתחברות אל גויה הוא דבר חמור מאוד, אלא שהוא הותר במלחמה (בתנאים שהוא הותר), מתוך התחשבות בקשיי הלוחמים. ומאחר והצלחת הכלל במלחמה עומדת לנגד עינינו, התירה התורה לפרט לספק את היצר הרע בתנאים שהתירה, למען הצלחת הכלל." וואלה! אשקרה למען הצלחת הכלל. אתם יודעים מה זה להסתובב עם תותחנים לחוצים שלא ראו בית 42 יום? אני זוכר שרבתי עם אחד מאנשי הצוות ולא דיברתי איתו יותר כי היה לנו ויכוח עקרוני אם הייתי בחורה אם היה יוצא איתי, והוא אמר שלא. עם כל הלחץ וזה, עדיין שלל. באמת נעלבתי, אבל עכשיו אני די מבין אותו. אז אני לא מדבר ספציפית על הבחורה הזו – בטח עכשיו כבר סבתא. אני חושב שאפשר היה להוריד את הנגמ"ש. אחד ברתק עם המקלע, תמיד יש אחד כזה שלא מעוניין מכל מיני טעמים וסיבות. דופקים על הדלת, נכנסים לבית אקראי, ויאללה אשת יפת תואר, ומספקים את היצר הרע בתנאים שהתורה התירה למען הכלל.

אז הקרים הבין שהוא די הסתבך והבהיר ש"שמעולם לא התירה התורה אונס אישה. דין "אשת יפת תואר" נועד לגרום לחייל לחזור מכוונתו לקחת את השבויה לאישה, על ידי סדרת פעולות שמצניעות את יופייה ומדגישות את אישיותה ואת צערה. אם לאחר כל התהליך עדיין רצונו לשאת אותה לאישה, הוא מחויב לעשות זאת על ידי חופה וקידושין."

אז ככה. נבהיר. לא מראש, ולא בדיעבד, כשקיבלנו היתר הלכתי – כמובן רק בקטע שזה נועד לחזור בנו מכוונתנו לשאת את הגויה יפת התואר לאישה – אף אחד מאיתנו לא חשב אפילו בכיוון. לא בקטע הסוציולוגי של זה שאנחנו כאילו גזענים ובגלל זה לא נאנוס ערבייה. בשלב מסויים לקראת סיום ה-42 יום זממנו שם אפילו על כל מיני בולי עץ וכאלה. מה שיוצא אני מרוצה. לא, כי אונס לא היה בכלל בלקסיקון שלנו כחיילי צה"ל. זה לא משהו שעבר לנו בכלל במחשבה. לא משהו שעושים. לא משהו שחשבנו עליו, לא משהו שדיברנו עליו. לא משהו ששאלנו את הרב או המפ או את מפקד החיל. לא קיים.

אז נכון, זה דיון תיאורטי בשאלה הלכתית פרשנית וזה. וסך הכל רב אז כאילו זה מה שהוא מתעסק איתו, לא? אז ככה -חמוד – אתה הרבצ"ר. מאוד מעניין אותך כשרות. ואם מותר לדבר בקשר בשבת אם נופלים עליך פצמרים. וכאלה. או אפילו אם את הבחור הזה שלא סגורים אם אמא שלו יהודיה ובכל אופן היה הנעבעך בקו הראשון בעזה וחטף כדור בראש קוברים בתוך הגדר או מחוץ לגדר. זה גם המונופול שלך. אבל יש שאלות שאם אתה רוצה לדון בהן תחכה לפשוט את המדים ואז תדון בהן מבחינה תיאורטית. רוצה רשימה?

כל הקטע של אשת יפת תואר. זה ומחיית העמלק. בעצם כל הקטע של תורת המלך. ומלכים בכלל. אה… ודין רודף. אני יודע שזה לא להיט בערך מ-1995 אבל לפעמים מתחשק. רק בקטע התיאורטי. אז זהו שלא. אני יודע שזה נמצא שם וזה מאוד מפתה להתעסק. עזוב. זה יצר הרע. זה לא ייקח אותך לאף מקום. מספיק שזה זיהם את השיח הצהלי בקטע של אונס שלא היה שם קודם.

ושירת נשים? וגיוס נשים? טוב. כאן זה פררוגרטיבה שלו בתור רב אורתודוכסי להיות מיזוגן ושוביניסט. שיהיה לו לבריאות, ואולי מישהו יחשוב פעמיים על כל הקטע של דת וצבא, בקטע הלניניסטי של כמה שיהיה יותר רע ככה יהיה בסוף יותר טוב.

הבהרה מערכתית – יוצא לי לכתוב כאן הרבה פחות כי אני עסוק יותר, וגם החלפתי מחשב ואני מתעצל להתעסק עם הסיסמה של הוורדפרס במחשב החדש. אז תקבלו אחת לעשרה ימים עד שייגמרו כל הפרוייקטים אבל יהיה ממש איכותי כמו הקטע הזה. ממתק איכותי? אני לא נכנס לכל הקטע של אורשר ומירי רגב וזה, כי סך הכל אני מת על מזרחי. אז קבלו את סטטיק ובן אל תבורי בשירם 'כביש החוף'.

זאב המים, לו שיניים.

היום הייתי צריך לעבור דרך איזה מקום בשטחים ככה עשרה קילומטר דרום מזרחית כזה לאום אל פחם, ולהגיע לכל מיני מקומות בתלביב באזור מנחם בגין, ולחזור לסולטנות לאחר מכן.

החוויה של לנסוע דרך ואדי עארה ולעלות שם על הכביש הזה 6513 או מה שזה לא יהיה ולנסוע שם עד חיננית שלא כשמה כן היא אין בה ולו טיפת חן, הייתה החוויה הרגילה של לנסוע במלוא העירנות ולחכות למה שיבוא מאחורי הסיבוב. אבל לא קרה כלום, והייתי שם היום פעמיים פעם בדרך הלוך פעם בדרך חזור. מחר אם ירצה השם אהמר שוב. לא משהו מיוחד מבחינתי ההימור הזה. אבל אני עדיין מנסה לאסוף את שאריות העוז ולאסוף את הפלאפון שלי מהסניף בסח'נין.

אחרי כן הגעתי לתלביב. זו המעטירה! עטורת הרכבת הקלה! הווייז לקח אותי דרך 471, כי יש ימבה פתח תקוואים וכאלה שרוצים להגיע לתלביב השד יודע למה, וסתמו את כביש חמש בבוקר, והגעתי למרכז העיר מדרום (הייתי צריך להגיע לאיזה חור במנחם בגין מאוד דרום ליד בית מעריב, ואחרי כן לנווט את דרכי צפונה לשאול המלך). כשהגעתי לאזור קרליבך ככה, אז הוייז אמר לי שיש לי תשע מאות ושישים מטר ועשרים דקות להגיע ליעד. הווייז בדרך כלל יודע מה הוא אומר אז חניתי בחניון יצחק שדה שזה מין מגרש ענקי כזה בגודל של שלוש פעמים אשחר או שלושים פעם נבי אל עוואדי, והכל מלא מלא מכוניות. לקח לי רבע שעה חצי שעה להסתובב שם רק למצוא מקום פנוי, אבל מצאתי בסוף והוא היה ליד איזה משאית שרופה כך שאפשר היה לראות מרחוק ולמצוא את המכונית איך שחזרתי למקום.

מסתבר שמה שהתלביבים עשו עם העיר שלהם זה לחפור אותה ולהפוך את כל הכבישים הראשיים לחד סטריים או מבוי סתום או לא נגישים, כך שאי אפשר להגיע משום מקום לשום מקום, כל הסדרי התנועה לא ברורים והכל מלא אבק ומאוד מאוד מגעיל. מה שכן מישהו הלך וחילק להם אופניים חשמליות, כך שגם ללכת על המדרכה זה לא גליק גדול. למעשה סכנת מוות וספרתי חמש או שש פעמים שהמטומטם כמעט דרס אותי. גם כשנוסעים ברכב ברחובות החד סטריים הצרים מאוד שאני זוכר כנתיבים ראשיים דו מסלוליים מהתקופה הפליאוליתית לפני שלושה חודשים, כל הקטנועים המגעילים האלה מסתובבים סביבך מימין ומשמאל כמו זבובים. שלא לדבר על זה שהתלביבים כמו הכפר מנדאים למדו להגיח מכל פינה. רומא, באמת. רק בלי המשמעת העצמית והחן של הרומאים.

אז כל דרכי מבגין לשאול המלך הייתה מרוצפת כמו שמרצפים את המסלול שהחתן והכלה עוברים בדרך לחופה בעלי כותרת של ורדים, כך היה כרטיסים של סחר בנשים. ואז חשבתי שאולי יש לחברה הישראלית עוד בעיות חוץ מהאינתיפאדה. אולי אפילו בעיות יותר גרועות. (חוץ מאורן חזן. 126 יום וסופר. בעצם זה גם עניין של סחר בנשים).

אם כבר אמרנו אינתיפאדה כולם מסתכלים על כולם כמו משוגעים. בחייכם, תלביב! שלשום הייתי בכנס בירושלים והסתובבתי לחפש את האוטו חצי שעה כי לא זכרתי אם החניתי אותו באלחריזי, באבן עזרא, באבן גבירול או באברבאנל, ובחיי שאנשים ברחוב היו שלווים ולא פחדו ככה כמו התלביבים. אני הייתי די בטוח כי הלכתי ככה ליד הקרייה והכל מלא ג'ובניקים (באמא שלי שלא הייתי בקרייה אפילו פעם אחת בסדיר. טוב היה לנו פעם יום הרצאה של רב או משהו. אבל חוץ מזה אפילו לא פעם אחת!) ואני בטוח שלו היה מחבל מגיע לשם הם היו מכלם בו את זעמם בטרם היה מספיק להזיק, לא? מה שכן מתחם שרונה תענוג. אם היה כזה בסדיר שלי אז הייתי בכל אופן הולך לקרייה. אפילו אם היו מבטיחים לי את הירח והכוכבים במוצבים בלבנון ובשטחים. בכל אופן, קניתי שם בשרונה מרקט הזה פסטה טריה ואני חושב להכין אותה הערב.

ושאול המלך – הפתעה! הכל מלא פוסטרים של הקאמרי. "איתי טיראן הוא מקי סכינאי". אפשר בבקשה ביותר מנותק? אבל זה אשקרה רעיון למחזמר אקטואלי – 'זאב המים, לו שיניים, לו שיניים שני טורים, ולמוסא, מצור באחר, יש סכין במסתרים."

עכשיו אני נושם את האוויר החופשי של הסולטנות הד'אהריסטית, ומודה לאל שלא עשאני תלביבי.

אז ברכט זה גם הממתק שלנו. המוריטט של מקי סכינאי, מתוך דריי גרושן אופרה, שמשום מה הפכה בעברית לאופרה בגרוש אחד. טוב, האינפלציה של ויימאר… יום טוב ותזהרו.

שלא ייגמר לעולם

בשבועות הזה קרה לי דבר מוזר. ניסיתי לנצל את שלושת הימים הרצופים לכתיבה. אבל כשהבנתי שאני כותב מהר מדי, ועוד מעט אסיים את תת הפרק, האטתי במכוון והספקתי הרבה פחות ממה שיכולתי. אני מפחד שזה ייגמר.

השבוע מלאו לנסיגה מלבנון 15 שנים. דברים קרו שם בבועה של זמן. מבחוץ זה לקח את הזמן שזה היה צריך לקחת, בין 85 ל-88. מבפנים זה נמשך לנצח. אני חושב שהבנאדם מתחיל להיות בנאדם רק בגיל 19 בערך. נולדתי ב-1987. אבל השנה היא עדיין 1987 והמקום הוא עדיין נבי אל עוואדי.

"בעומק החדר היו עדיין המדפים מלאים ספרים סתומים, מגילות קלף ושולחן עבודה נקי ומסודר, והדיו שעודנה טריה בקסתות. בחדר עמדו אותו אוויר טהור, אותו זוך שקוף, אותה חסינות מאבק ומחורבן שידע אאורליאנו השני בילדותו… 'ברור שאיש לא היה כאן כבר מאה שנים. בטח יש כאן גם נחשים' אמר הקצין לחיילים לפני שסגר את הדלת"

זהו התיאור ב'מאה שנים של בדידות' של אותו חדר שהזמן קפא בו ביום שלישי אחד, לפני מאה שנה. אלא שהזמן אינו קופא באמת, רק לאותם יחידי סגולה או אומללים שנלכדו בו. ליתר האנושות המדובר בחדר מלא אבק, שהוזנח כבר מאה שנה.

לא מאה שנה אלא חמש עשרה שנה. אותה עמדת תצפית בנבי אל עוואדי שכשאני הייתי בה ב-1986 הסתובבו בה עוד יומני תצפית מ-1978, ודאי נראתה כמו שהייתה בזמני באותו יום של הנסיגה בשנת 2000. אולי הייתה קצת יותר מבוצרת או מבוטנת. החיזבאללה נהיו רעים יותר וטכנולוגיים יותר ככל שהתקרבה הנסיגה. את העמדה עצמה ודאי פוצצו. או שלא. אני לא חושב שזו נקודה ממש אסטרטגית למי שמסתכל דרומה. אולי זו גבעה נטושה. חורבה. אבל אם אגיע לשם בשתיים בלילה אשמע את ההמיה החרישית של מכשיר ראיית הלילה, את הגנרטור הפועל על הטיפות האחרונות של הדלק, כי התצפיתן מתעצל לצאת החוצה ולתדלק אותו, את הלחישות של המארבים במכשירי הקשר.

לפני שירדה החשיכה הם היו מתניעים את כל הכלים בבת אחת, שם למטה, כדי לטעון את מכשירי הקשר, וכדי שלא ידעו מהרעש של המנוע כמה כלים נמצאים שם בדיוק. הדבר האחרון שהייתי שומע לפני שירדה השמש זה 'תחנות קלף היכון להגר. אחת שתיים שלוש. הגר'. אני לא הייתי צריך להתניע כי הייתי למעלה והיה לי גנרטור דולק כל הערב, והייתי צריך רק לתדלק אותו אחת לכמה זמן. אהבתי את השקיעות. את השעה הזו שהבתים הרחוקים רוקדים מול המשקפת. בגלל האפקט הזה של האופטיקה.

אבל עכשיו אין שם כלום.

כשזה היה ידעתי שזה ייקח כמה זמן שזה ייקח. זה נסחב עוד קצת כי עשיתי את זה גם שלוש שנים במילואים. הפעם האחרונה שהייתי בלבנון הייתה ב-1991 בראס ביאדה. זה היה יותר כמו חופשה על הים. הגזרה המערבית תמיד הייתה שקטה יותר ונחמדה יותר. הם היו דגים שם עם חומרי נפץ. אחת לכמה דקות היית שומע 'בום' מהחוף ורואה עמוד של מים עולה באוויר. משום מה היו קוראים לזה 'גזר'. לא זוכר אם כשעזבתי את ביאדה בפעם האחרונה ידעתי שלא אגיע יותר לעולם ללבנון. אבל כשהייתי בסדיר ידעתי שזה ייגמר וידעתי מתי. ורציתי שזה ייגמר.

זה לא השאיר מאחוריו שום דבר. יש לי תמונות מהבופור כי הוא היה יותר פוטוגני. עם המצודה וכל זה, והנוף הנשגב באמת של הליטאני. נבי אל עוואדי זה סתם גבעה. והייתי אמור להתחיל את החיים האמיתיים שלי, וללמוד, ולהקים משפחה וכל זה.

הדוקטורט ישאיר אחריו מסמך שיתוייק בספרייה באוניברסיטת חיפה ואף אחד לא יקרא. ואני לא יודע מה אני אעשה אחריו כי בחישוב הכי אופטימי עם הקצב הכי מהיר אני אהיה בן חמישים כשזה יקרה. אני לא יודע אם אזכר למשל במדף השמורים בספריה בכזו חיות וחדות כמו שאני זוכר את העמדה בנבי. אני חושב שלא תהיה לי אף פעם פרספקטיבה של שלושים שנה.

אבל זה פחות או יותר בשליטה שלי. היום הבנתי שמה שחשוב זה לא התוצאה אלא הדרך. ואני איפה שהוא אחרי האמצע של הדרך הזאת, וזה מאוד עצוב לי. יש לי 170 עמודים, ו-47,000 מילים. אני חושב שאני אגיע ל-250 עמודים ומשהו כמו 70,000 מילה. זה יכול להיות כמו הסוודר הזה של פנלופה. שהיא ארגה בכל בוקר ופרמה בכל ערב, מחכה ליוליסס שישוב. אני יכול למשוך את העשרים אלף מילה שנותרו לי עוד הרבה זמן, ולהגיע בדיוק לדדליין בנובמבר 2017. אבל זה לא יהיה פייר למשפחה שלי או למנחה שלי ובסופו של דבר לעצמי. אני חושב שאקח חופש ביולי ועד הראשון בספטמבר הטקסט של הדוקטורט יהיה כתוב, אם לא יקרה משהו לא צפוי ולא טוב. זו רק ההתחלה של העבודה כי אחרי כן יש פינג פונג עם המנחה, ותיקונים, ושיפוצים, והדבר המאוס שנקרא הערות שוליים, אבל זה העיקר וזה יכול להיות מאחורי וזה מפחיד.

קורים דברים דרמטיים. עם כל ההאטה המכוונת גיליתי אתמול דבר חשוב וזה עד כמה עמוק הולכת אי ההבחנה של המילט בין כושר לצורה בנישואים, או כמו שאומר מורפיאוס לניאו – see how deep the rabbit hole goes. ניסיתי לחשוב עכשיו על דברים שראיתי בצבא כמו שהטנק ירה ממרחק של חצי קילומטר על הבית הזה בג'רג'ועה והמחבל שעמד שם על הגג וירה צרורות פשוט נעלם בענן של אבק. זו אותה הרגשה בערך. מוזר.

הבת שלי הולכת היום לנשף סיום התיכון. אחרי כן היא מתחילה שנת שירות. היא עומדת להיכנס לתוך הבועה שלה. אני יודע את זה והיא לא.

כשאצא מהבועה הנוכחית אחפש עוד בועה. החלטתי.