שרשרת אנושית יד ביד בכביש 805

החשש הגדול שלי היה ממזג האוויר, אבל הוא התבדה. ייתכן שהנוכחות המוגברת של אנשי דת (ספרתי רב חילוני, רב רפורמי, רבה קונסרבטיבית, כמה וכמה שייח'ים ומספר כמרים) שיכנעה את היושב במרומים שכדאי לתת לנו מזג אוויר מהאגדות. רוח סתיו נעימה בלי אף טיפה של גשם. תפילותינו נענו.

ביותר ממובן אחד. היינו שם כמאתיים איש ומעלה, מחציתנו יהודים ומחציתנו ערבים, מחציתנו גברים ומחציתנו נשים. צעירים  ילדים קטנים מבית הספר גליל עם האמהות, זקנים שהגיעו עטורים בגלביות ובכאפיות (או באפוד זוהר, כמוני) בשיא הערב ריחף רחפן מעלינו וצילם את השורה מחזיקת הידיים לאורך מאות מטרים רבים (טוב, הייתה הפסקה קטנה בכביש הכניסה לבסיס הצבאי שהיה אסור לעמוד שם.).

הנוכחות המשגבית הייתה מאוד מכובדת. היו כמובן הפרצופים המוכרים, אבל גם הרבה אחרים. המסר היה מסר אנושי ולא פוליטי. מסח'נין הגיעה גם קבוצה מכובדת מאוד של הנהגה דתית וזקני העיר.

בשלב מסויים דיבר האבונא לתקשורת, ולאחר מכן לקחתי את המיקרופון, הודיתי על הכבוד ואמרתי –

"כבוד הוא לי להיות כאן ולעמוד יד ביד לצד המנהיגים הדתיים, שייח'ים, כמרים, האבונא הנכבד. הדת אינה מפרידה אותנו. היא מאחדת אותנו. היא מצווה עלינו לאהוב את שכנינו. ואני אוהב את שכני. אני מחזק אותם בימים הקשים שעוברים עלינו ושואב מהם חיזוק. ביחד נהפוך את סח'נין ומשגב, את הגליל כולו, למרחב נקי מגזענות ואלימות. הגליל יראה את הדרך למדינת ישראל כולה."

האמת היא שרוב העצרת סתם הסתובבתי עם המגפון וביקשתי מהאנשים לרדת מהכביש. הייתי עטור אפוד זוהר, ונהניתי הנאה מרובה מזה שיש לי מגפון ואני יכול להגיד לאנשים מה לעשות.

הרבה אנשים שעברו ליד צפצפו לאות הזדהות. זה היה הרווח העיקרי שלי. שאנשים ידעו שהם לא לבד. לא כל אחד לעצמו. לא כל אחד מנסה להדוף את השנאה בעצמו, לא סגורים – אנו ביישובינו מוקפי הגדר הנעולים בשער צהוב, והם בחומות הפנימיות שלהם, אין יוצא ואין בא. כל מי שצפצף ידע שאנחנו מרחב אחד, מרחב של שיתוף פעולה, של שלום, של אחווה. מרחב של אנשים הפתוחים זה לחברתו של זה, מרחב של אנשים שאינם מפחדים.

הנה התמונה, די מהתחלת העצרת. אני נחבא מאחור, בקדמה כמובן דינה דוד. לידי ד"ר גזאל אבו ריא, דוקטור לחינוך, ואחד הרווחים העיקריים שלי מהפעילות הזו – אדם נהדר ששמחתי להכיר.

HAFG2

הקול העמום הנשמע ברקע הוא כמובן קול תותחי המצור על טבריה, באותה שנת הפלאים 1745, עת עמדו יהודים לצד פלסטינים ונלחמו כתף אל כתף, ולא בפעם האחרונה. בי נשבעתי. בזכרו של ד'אהר.

רציתי לסיים באיזה התכנסות ואולי שמנהיגי 'פורום העשרה' יגידו כמה מילים, אבל אבו עלי אמר שמתחיל להיות חשוך וקצת מסוכן מבחינת התחבורה, ושעיקר המסר עבר. הסכמתי איתו. עברתי עם המגפון והודיתי לכל מי שהגיע. הסברתי שזו רק הפעילות הראשונה. עוד יהיו הרבה פעולות. כביש 805 יחבר בינינו ולא יפריד. פורום העשרה עוד יתכנס. עד שיחלוף הגל העכור של שנאה, וגם הרבה לאחר מכן.

לו היינו מתכנסים לדברי סיום אולי הייתי נושא את קולי בשיר הזה, ומנסה לסחוף. אבל אולי בעצם טוב שזה לא קרה, כי זמר אני לא. אבל אריק לביא כן.

שמונה מאות וחמישה אוחזים ידיים בכביש 805

ההמון שעשה את הלינץ' בבאר שבע לא פעל מזדון ומרוע. הוא פעל מפחד ומהסתה. הפחד ברור. זה עתה היו האנשים האלה עדים לפיגוע, מהקשים והרעים שידענו בסבב הנוכחי. ההסתה נוסח 'אף מחבל לא יוצא חי' מגיעה מכל הדרגים ומכל הכיוונים. כמה פעמים קראתי בימים האחרונים בפייסבוק – 'עזוב אזהרות. שים כדור במרכז המסה, ואחרי שזה עוצר אותו וודא הריגה.' האמת – אם המאבטח היה פועל כך באריתראי האומלל שנפל קורבן ללינץ', זה לפחות היה חוסך לו את הלינץ'. אני מקווה שהוא ישב בשקט בעולם הבא כמה שנים ויחכה לאנשים כמו הרב שמואל אליהו כדי ללוות אותו בדרך לגיהינום על אמירות כמו שצריך לשפוט חייל שמשאיר מחבל חי אחרי פיגוע. יחכה יחד איתו גם שחר ממן, אולי לא צדיק גדול, אבל כנראה קורבן נוסף של הגישה הזו. זה הבחור שנורה על ידי שוטר בקטטה בבת ים. מניין ההרוגים של ההסתה הזו עומד כרגע על שניים. אני לא אופטימי שזה יישאר כך.

אנחנו למעשה במלחמת אזרחים. היא מגיעה לכל בית ויכולה להכות בכל אחד. הגבולות לא ברורים והאויב לא ידוע. המלחמה היא רק לכאורה בין יהודים לערבים. למעשה היא בין מי שרוצה להרוג וליהרג, לבין מי שרוצה לחיות. בצד של אלו שרוצים לחיות יש את אלו שמפחדים, והם הרוב. הם מבטיחים שתמיד תהיה כמות של אלו שרוצים להרוג וליהרג. הפחד הוא מה שהורג אותנו במלחמה הזו.

חייבים לפעול בלי פחד. להסיר את הפחד. לא לתת לו להיות גורם בחיים שלנו. השוטר או איש המג"ב שרואים אדם משתולל עם סכין לידם, חותרים למגע, מקצרים טווח ויורים בו, פועלים באותו הרגע ללא פחד. כך גם אני ואתה יכולים לפעול. לחתור למגע, ולקצר טווח, ולהושיט יד לאנשים שכמונו, רוצים לחיות ולהתגבר על הפחד. כך ננצח את המלחמה הזו. אנחנו – הטובים.

יש ביישובי משגב כוננות מוגברת. רואים יותר פטרולים, יותר אסיפות חירום, יותר אנשים עם נשק. זה בסדר גמור (כמעט. אני יוצא עכשיו להליכת הבוקר שלי, בחשיכה כמעט מוחלטת. מתכון לבריאות וגוף חטוב בכל ימות השנה, מתכון לצרות היום) אבל כך לא מנצחים את המלחמה. כך מנציחים אותה. כך מנציחים את הפחד. חייבים להסיר את הפחד, ואת האיום, בדרכים אחרות. ליצור אווירה שבה אלימות כלשהי היא לא לגיטימית. מרחב בטוח במשגב וסח'נין. שתושב משגב ירגיש בטוח בכל נקודה במרחב הזה כמו שתושב סח'נין ירגיש בטוח. בכל מקום ובכל שעה. כרגע אנחנו רחוקים מזה, אבל אנחנו יכולים לעבוד ולהגיע לשם. בעבודה קשה, בחתירה אקטיבית למגע עם אנשים שכמונו, יוצאים בבוקר לעמל יומם ורוצים להיות בטוחים שיחזרו בערב הביתה בחתיכה אחת.

אתמול ישבתי עם אנשים טובים ממשגב ומסח'נין. ידעתי ממה האנשים ממשגב פוחדים, כי אני פוחד בדיוק כמוהם. שמעתי קצת ממה האנשים מסח'נין פוחדים. אלו פחדים שונים, אבל זהים בבסיסם. והבנתי שכמו שאמר פ.ד.ר. – אין לנו מה לפחד אלא מהפחד.

ביום שלישי – 27.10.2015 בשעה 16:00 ניצור שרשרת אנושית חיה של תושבי משגב וסח'נין (אם מישהו יבוא ממקום אחר לא נגרש אותו. נחזיק גם ביד שלו ונעזור לו להתגבר על הפחד) בין צומת משגב לסח'נין. הדרך לשם עוד רחוקה. צריך לארגן מספיק משגבים שיגיעו. צריך לארגן מספיק סח'נינאים שיגיעו. אלו צריכים להתגבר על פחדיהם, וגם אלו. צריך אישור משטרה. צריך להפעיל רשתות קשר שהעלו אבק. צריך ליצור מודעות. צריך להפיץ את הידיעה. אבל זה יקרה. אם ארבעים אלף איש יכולים לצעוד בסח'נין בהפגנה, אחוז מזה, ארבע מאות, יכולים להגיע ולאחוז את היד שלי. אני אנסה להביא ארבע מאות וחמישה מהצד שלי, וכך יעמדו שלובי ידיים שמונה מאות וחמישה אנשים בכביש שמונה מאות וחמש, וכך נתחיל לנצח. אנחנו, הטובים. חיל פרשים אנו, אף על פי שאין סוסים לנו.

זאב המים, לו שיניים.

היום הייתי צריך לעבור דרך איזה מקום בשטחים ככה עשרה קילומטר דרום מזרחית כזה לאום אל פחם, ולהגיע לכל מיני מקומות בתלביב באזור מנחם בגין, ולחזור לסולטנות לאחר מכן.

החוויה של לנסוע דרך ואדי עארה ולעלות שם על הכביש הזה 6513 או מה שזה לא יהיה ולנסוע שם עד חיננית שלא כשמה כן היא אין בה ולו טיפת חן, הייתה החוויה הרגילה של לנסוע במלוא העירנות ולחכות למה שיבוא מאחורי הסיבוב. אבל לא קרה כלום, והייתי שם היום פעמיים פעם בדרך הלוך פעם בדרך חזור. מחר אם ירצה השם אהמר שוב. לא משהו מיוחד מבחינתי ההימור הזה. אבל אני עדיין מנסה לאסוף את שאריות העוז ולאסוף את הפלאפון שלי מהסניף בסח'נין.

אחרי כן הגעתי לתלביב. זו המעטירה! עטורת הרכבת הקלה! הווייז לקח אותי דרך 471, כי יש ימבה פתח תקוואים וכאלה שרוצים להגיע לתלביב השד יודע למה, וסתמו את כביש חמש בבוקר, והגעתי למרכז העיר מדרום (הייתי צריך להגיע לאיזה חור במנחם בגין מאוד דרום ליד בית מעריב, ואחרי כן לנווט את דרכי צפונה לשאול המלך). כשהגעתי לאזור קרליבך ככה, אז הוייז אמר לי שיש לי תשע מאות ושישים מטר ועשרים דקות להגיע ליעד. הווייז בדרך כלל יודע מה הוא אומר אז חניתי בחניון יצחק שדה שזה מין מגרש ענקי כזה בגודל של שלוש פעמים אשחר או שלושים פעם נבי אל עוואדי, והכל מלא מלא מכוניות. לקח לי רבע שעה חצי שעה להסתובב שם רק למצוא מקום פנוי, אבל מצאתי בסוף והוא היה ליד איזה משאית שרופה כך שאפשר היה לראות מרחוק ולמצוא את המכונית איך שחזרתי למקום.

מסתבר שמה שהתלביבים עשו עם העיר שלהם זה לחפור אותה ולהפוך את כל הכבישים הראשיים לחד סטריים או מבוי סתום או לא נגישים, כך שאי אפשר להגיע משום מקום לשום מקום, כל הסדרי התנועה לא ברורים והכל מלא אבק ומאוד מאוד מגעיל. מה שכן מישהו הלך וחילק להם אופניים חשמליות, כך שגם ללכת על המדרכה זה לא גליק גדול. למעשה סכנת מוות וספרתי חמש או שש פעמים שהמטומטם כמעט דרס אותי. גם כשנוסעים ברכב ברחובות החד סטריים הצרים מאוד שאני זוכר כנתיבים ראשיים דו מסלוליים מהתקופה הפליאוליתית לפני שלושה חודשים, כל הקטנועים המגעילים האלה מסתובבים סביבך מימין ומשמאל כמו זבובים. שלא לדבר על זה שהתלביבים כמו הכפר מנדאים למדו להגיח מכל פינה. רומא, באמת. רק בלי המשמעת העצמית והחן של הרומאים.

אז כל דרכי מבגין לשאול המלך הייתה מרוצפת כמו שמרצפים את המסלול שהחתן והכלה עוברים בדרך לחופה בעלי כותרת של ורדים, כך היה כרטיסים של סחר בנשים. ואז חשבתי שאולי יש לחברה הישראלית עוד בעיות חוץ מהאינתיפאדה. אולי אפילו בעיות יותר גרועות. (חוץ מאורן חזן. 126 יום וסופר. בעצם זה גם עניין של סחר בנשים).

אם כבר אמרנו אינתיפאדה כולם מסתכלים על כולם כמו משוגעים. בחייכם, תלביב! שלשום הייתי בכנס בירושלים והסתובבתי לחפש את האוטו חצי שעה כי לא זכרתי אם החניתי אותו באלחריזי, באבן עזרא, באבן גבירול או באברבאנל, ובחיי שאנשים ברחוב היו שלווים ולא פחדו ככה כמו התלביבים. אני הייתי די בטוח כי הלכתי ככה ליד הקרייה והכל מלא ג'ובניקים (באמא שלי שלא הייתי בקרייה אפילו פעם אחת בסדיר. טוב היה לנו פעם יום הרצאה של רב או משהו. אבל חוץ מזה אפילו לא פעם אחת!) ואני בטוח שלו היה מחבל מגיע לשם הם היו מכלם בו את זעמם בטרם היה מספיק להזיק, לא? מה שכן מתחם שרונה תענוג. אם היה כזה בסדיר שלי אז הייתי בכל אופן הולך לקרייה. אפילו אם היו מבטיחים לי את הירח והכוכבים במוצבים בלבנון ובשטחים. בכל אופן, קניתי שם בשרונה מרקט הזה פסטה טריה ואני חושב להכין אותה הערב.

ושאול המלך – הפתעה! הכל מלא פוסטרים של הקאמרי. "איתי טיראן הוא מקי סכינאי". אפשר בבקשה ביותר מנותק? אבל זה אשקרה רעיון למחזמר אקטואלי – 'זאב המים, לו שיניים, לו שיניים שני טורים, ולמוסא, מצור באחר, יש סכין במסתרים."

עכשיו אני נושם את האוויר החופשי של הסולטנות הד'אהריסטית, ומודה לאל שלא עשאני תלביבי.

אז ברכט זה גם הממתק שלנו. המוריטט של מקי סכינאי, מתוך דריי גרושן אופרה, שמשום מה הפכה בעברית לאופרה בגרוש אחד. טוב, האינפלציה של ויימאר… יום טוב ותזהרו.

מסימני הזמן

הדרך מהמשרד שלי ל'ארומה' בעפולה עוברת דרך שדרות ארלוזורוב הנטושות. מאתיים מטר שדרה כל מה שרואים זה בעלי חנויות עומדים בפתח החנות ומחכים ללקוחות. סוג של איש ביטחון בלי מדים אבל עם אפוד זוהר ואקדח יושב משועמם על ספסל באמצע השדרה. בארומה עצמה ספרתי חמישה אקדחים בתוך בית הקפה.

עד ראייה לאירועי יום שישי בעפולה כותב לי בפייסבוק – " לפני שפוצצו את צוות ערוץ 2 במכות, הם נהרו באמוק ממקום הדקירה כלפי מעלה. חשבתי שזה בטח כי השמועה אמרה שהמחבל בתחנת המשטרה וקדימה לתפוס אותו, אבל אז הבנתי שהמטרה היא אותו עסק שווארמה ליד פלאפל הנשיא שהרעיד את אמות הסיפים בעיר כששם שלט בערבית ליד השלטים בעברית ועתה היה מטרה נהדרת לפורקן הזעם. השוטרים באירוע הזה, אותו ראיתי מקרוב, ספגו היו בסיכון גבוה בהרבה מהפורעים היהודים מאשר מכל ערבי כלשהו. חטפו אבנים ונאלצו להשתמש בגז פלפל ממנו גם נפגעו. בסוף, אחרי שהמשטרה עשתה פלאות (כשצריך לפרגן להם אז צריך) בעצירת ההתפרעות, הם אצו רצו לסניף רמי לוי לחפש ערבים לכלות בהם זעמם. אפשר להבין את הכעס, אבל היה קשה להיות שם באותם רגעים. כמה קל להיות מוסת, כמה קל להפיץ שנאה וכמה התלהמות ריקה ומסוכנת היא נפיצה.

נוסע בכוונה דרך סח'נין. דרך נצרת. לפעמים נראה שהכל כרגיל. לפעמים יש שנייה של פחד. הטלפון שלי בתיקון בפלאפון סח'נין. המבחן האמיתי יהיה כשאקבל את האסמס לבוא לקחת אותו.

בכפר מנדא, על הכביש הראשי 784, סימני צמיגים שרופים על הכביש מספרים על משהו שהיה ולא סיפרו עליו בחדשות.

חבר ערבי שואל אותי בבית המשפט מה נשמע בעפולה. 'אל תבוא לבקר' אני צוחק. אבל אני מת מבפנים.

השוטרים שירו בערבייה המבולבלת בתחנה המרכזית בעפולה פעלו נכון. הם לא ידעו אם יש עליה או אין עליה חגורת נפץ. הטראגיות באירוע זה שאף אחד מהצדדים לא ידע לשחק את התפקיד שלו כמו שצריך. כולל המחבלת שלא בדיוק ידעה מה לעשות עם הסכין. וחיילת מג"ב שהיה לה יותר חשוב לשמור ביד על הגלידה מלשמור על המחסנית של הנשק. אם מישהו היה עוצר ומבקש מכולם שנייה לחשוב ולהבין שזה החיים שלהם, היה נגמר אחרת. אבל היא הייתה צריכה לשחק את התפקיד שלה עד הסוף. וכך גם החיילים והשוטרים שהיו שם. אני באמת הייתי רוצה לדבר איתה ולהבין מה הביא אותה עם סכין לתחנה המרכזית, ולא מול כיתה להוראת הביולוגיה בטכניון.

יינון מגל בתכנית הבוקר של אורלי וגיא. סיי נו מור.

בחמש קבוצות ווצאפ שונות שאני חבר בהן רצה ביום שישי בערב הבדיחה אם אני מגיע לפאב או שאני בהפגנה בסח'נין. לא הייתי לא בזה ולא בזה. הייתי עייף ודי בדיכאון מכל החרא הזה.

אם זה יימשך עוד יותר משבוע שבועיים זה דופק לי את העונה של מסיק הזיתים ואת הסיור השנתי בבתי הבד הפרטיים הקטנים.

דרך הערת שוליים של וסטרייך הגעתי לספר מ א מ ם שנקרא 'מגנזי קדם', שהוא תעודות עות'מאניות שתורגמו מתי שהוא לעברית. לפעמים עם צילום של התעודה המקורית, עם החותמת של הסולטאן. הראיתי את הספר הזה למנחה פ' במפגש האחרון ושנינו הזלנו עליו ריר. אז הנה –

"… כי הזכיות אשר זכו בהם כל האומות החוסות בצלי, כפי המאמר המהולל אשר נקרא בה ג'ולחנה – היכל השושנים – המה חלים בלי ספק גם באומת היהודים. והיתה האומה הזאת אשר התאחזה בכל מדינות מלכותי הרוממה ותתישב בהן לבטח כפי נדיבות רוח שלטוני הרם והמגן על החוסים בי, ראויה להשיג את החסות ואת השמירה המעולה כיתר האומות החוסות בצל ממשלתי הרוממה. ועתה רצון וחפץ שלטוני שלא יהיה לשום איש הזכות לערער עליהם בין בדבר מלאותם את מצוות דתם ובין בדבר בטחונם וחסותם אשר נתנו להם. ויצא דבר מלכותי זה כפי חפצי ורצוני המהולל אני מלך המלכים וינתן המאמר הנעלה הזה בידי האומה הזאת. כך יהיה וכך יקום ויסמך על חותמי המרומם. נכתב בראשית חודש רמדאן המבורך בשנת אלף ומאתיים חמישים ושש ברשיון הדת נעתק וקוים בפנקס בית המשפט בירושלים."

1256 כמובן ההיג'רית. אנחנו כאן באמצע המאה ה-19.

סך הכל רעיון טוב שיהיה שלום בירושלים ולא יפריעו ליהודים.

מחר אני מדבר ביד בן צבי בכינוס ה-11 של ההיסטוריונים של המשפט. הנושא הוא סימן 65א לדבר המלך במועצתו שזה תמיד להיט.

רחביה! לירושלים יש היום תדמית לא מי יודע מה, אבל לנווט קצת ברחובות הקטנים והחד סטריים עם שמות של רבני ספרד. א מחייע.

אם מישהו חושב שאני סתם נטפל לאורן חזן ויש דברים גרועים יותר שיקרא את רוגל אלפר היום בהארץ. איך חזן שר בסרטון? עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה. גם אני. לא אניח. שמיני ביוני עד אחד עשר באוקטובר מאה עשרים ושלושה יום.

או משהו כזה. כשהייתי בתיכון אז שר החינוך לא היה בנט אז אין לי בגרות חמש נקודות.

 אופטימי לסיום? מה יש להיות אופטימי? ג'ו בונאמאסה סלו ג'ין. זה השיר הכי מדכא שאני מכיר, וג'ו עושה אותו אפילו יותר גרוע מטים קארי, למרות שהוא לא מעז להגיד 'איים סו פאקינ' לונלי'. אתה חושב שלהיות לבד בגשם זה מדכא? תנסה אינתיפאדה. שלישית.