אני מאוד אוהב להחליף 'תמונת נושא' ו'תמונת פרופיל' בפייסבוק. לאחרונה עברה העיזה באר מהמשכן הזמני העשוי מעץ, שהיה בלתי אפשרי להפעיל בחורף, למשכן חדש בבית הכנסת הישן. אז עשינו פתיחה חגיגית, ולכבוד זה שיניתי את 'תמונת הנושא שלי' לאיזה פירסומת לעיזה (עזר. באו ארבעים אנשים לערב הפתיחה. היה גם יומולדת של ש'. נורא שמח) והיום כשזה נגמר והעיזה שוב פתוח שיניתי חזרה.
האמת אם אני כותב כאן כבר אחד הדברים המגעילים בחיים שלי שעשיתי זה להעביר את העיזה לפאב החורף אחרי שהצריף היה סגור משהו כמו שלושה חודשים. בית שימוש לעכברים, בחיי! אני באמת לא מבין את זה. חרא של עכברים בכל מקום. מרימים כוס, ומתחתיה יש. איך זה נכנס לשם? ובתוך המקרר. שלא לדבר על התכולה. אנשים פשוט זרקו לשם כל מיני דברים שכבר לא היו כל כך מזוהים. זה מזכיר לי שכשהייתי צעיר ויפה ובן 17 בקיץ שלפני הגיוס עבדתי במושב בערבה בתור גנן בגן ילדים בחופשה. הייתי שם עם אורית ב'י' ועם שאהבה נפשי דאז, ועם עוד מישהי, וסידרו לנו איזה בית שעמד שם ריק. מסתבר שחודשיים לפני כן בעל הבית נורא התעצבן על הבעלת בית והיכה אותה בפטיש בראש בארוחת הבוקר, וכשהגענו לשם אז ארוחת הבוקר עוד הייתה על השולחן. אז את העיזה העברתי ביחד עם חני ועם שאהבה נפשי דהיום, ואשקרה היה לי חתיכת דז'ה וו מהסרטים, למרות שאת העיזה העברנו בקור המקפיא של אשחר בפברואר, והחוויה הקודמת התרחשה בערבה ביולי וזה סרט לגמרי אחר.
ולעייננו. אז אחרי שכאילו הייתה הפתיחה החגיגית וזה, החלפתי את התמונת נושא לתמונת הנושא הרגילה שלי שהיא בעצם זה –
טוב. התמונה הזו אומרת לי המון המון דברים על עצמי ועל הדוקטורט שלי. על העיסוק שלי בפסיקה עתיקה ובהיסטוריה של המשפט וכל זה. וזה החזיק מעמד כתמונת הנושא שלי כמה וכמה חודשים אם לא יותר, ואף אחד לא אמר כלום. אבל עכשיו כשהעליתי את זה שוב זה הקפיץ את זה, ורצה הגורל שזה קרה בסוף השבוע ובו הדוקטור הטובה עינת ברקו קישקשה את השטות שלה על הפלסטינים ( דוקטור לקרימינולוגיה! כי סך הכל הקרימינולוגיה ממש מסמיכה בנאדם לקבוע כל מיני דברים בהיסטוריה ובמדע המדינה כמו להעלות את התמיהה אם אין פ' בערבית אז איך זה שיש פלסטינים?).
אז פתאום העלאת התמונה התמימה הזו נראתה כמו איזה אמירה פוליטית נועזת, אוונגרדית. המטורף השמאלן הזה ממש העלה תמונה שיש בה את המילה האסורה! וכך גם הייתה ההתכתבות הדי מוזרה בפייסבוק על הרקע של התמונה, שבה אני מנסה להסביר שזה כאילו הדבר הכי תמים בעולם, ולא התרסה כנגד היהדות, הציונות, הסדר הנכון של הדברים, אם תרצו ושרה נתניהו. שוין.
אז זה לא אמירה פוליטית מתריסה. זה חלק מההיסטוריה. באמת! פעם למקום הזה קראו ככה. לא יעזור בית דין. תעשו עם זה מה שאתם רוצים. אגב, בערבית זה היה ממש הרבה יותר גרוע, כי בערבית השם הרשמי של הטריטוריה שניתנה תחת חסות מנדט בריטי על ידי חבר הלאומים ב-1922 היה ממש כאילו הדבר הנוראי עצמו – فلسطين.
אז הרגשתי לרגע שאני במין עולם מצחיק כזה של 1984 שבו כאילו אמירת העובדה הטריוויאלית ההיסטורית הכי פשוטה היא משהו אמיץ ואוונגרדי, התרסה נגד האח הגדול וכל זה. שהעיסוק בעבר הוא בעצם חתרנות. כי אפשר ממש לגלות דברים שהם נגד כאילו הגירסה הרשמית. ואין את האנשים הטובים במיניסטריון האמת שישתלו את העובדות הנכונות במקומות הנכונים. ואעמוד לבדי, עירום בכיכר העיר ואצעק – פלשתינה! וההרגשה הזו לא חלפה. חי ד'אהר! אלוהים יודע אם איזה קרימינולוג אחר או קרימינל אחר מהליכוד – האמת היא שבליכוד ובכלל בקואליציה לד"ר לקרימינולוגיה יש ימבה עבודה – לא יתחיל לדבר על ד'אהר ואלוהים יודע איזה סוג של שמאלן עוכר ישראל ייראה מי שעוסק בענייניו. לא אבל ברצינות. האנשים האלה לא מפחדים להחזיק עם שלם תחת כיבוש, לא מפחדים ממלחמת נצח, מטרור יחידים ואלוהים יודע מה. אבל הם מפחדים ממילה אחת קטנה. מצחיק. עצוב. מפחיד. לאי'ודע. קחו אותי החוצה ותירו בי על שכתבתי את המילה فلسطين. אם לא אמות מצחוק קודם לכן.
ממתק? נכון שלא נמאס לכם מווילי דיקסון? עקרונית לי לא נמאס, וזה ייקח לי עוד יום יומיים אז תסבלו בסבלנות. אז הינה ההוצ'י קוצ'י מן. בשעה השביעית ביום השביעי בחודש השביעי שבעת הרופאים אמרו –
אבו אלמוג בוורדפרס 