פלשתינה – א"י

אני מאוד אוהב להחליף 'תמונת נושא' ו'תמונת פרופיל' בפייסבוק. לאחרונה עברה העיזה באר מהמשכן הזמני העשוי מעץ, שהיה בלתי אפשרי להפעיל בחורף, למשכן חדש בבית הכנסת הישן. אז עשינו פתיחה חגיגית, ולכבוד זה שיניתי את 'תמונת הנושא שלי' לאיזה פירסומת לעיזה (עזר. באו ארבעים אנשים לערב הפתיחה. היה גם יומולדת של ש'. נורא שמח) והיום כשזה נגמר והעיזה שוב פתוח שיניתי חזרה.

האמת אם אני כותב כאן כבר אחד הדברים המגעילים בחיים שלי שעשיתי זה להעביר את העיזה לפאב החורף אחרי שהצריף היה סגור משהו כמו שלושה חודשים. בית שימוש לעכברים, בחיי! אני באמת לא מבין את זה. חרא של עכברים בכל מקום. מרימים כוס, ומתחתיה יש. איך זה נכנס לשם? ובתוך המקרר. שלא לדבר על התכולה. אנשים פשוט זרקו לשם כל מיני דברים שכבר לא היו כל כך מזוהים. זה מזכיר לי שכשהייתי צעיר ויפה ובן 17 בקיץ שלפני הגיוס עבדתי במושב בערבה בתור גנן בגן ילדים בחופשה. הייתי שם עם אורית ב'י' ועם שאהבה נפשי דאז, ועם עוד מישהי, וסידרו לנו איזה בית שעמד שם ריק. מסתבר שחודשיים לפני כן בעל הבית נורא התעצבן על הבעלת בית והיכה אותה בפטיש בראש בארוחת הבוקר, וכשהגענו לשם אז ארוחת הבוקר עוד הייתה על השולחן. אז את העיזה העברתי ביחד עם חני ועם שאהבה נפשי דהיום, ואשקרה היה לי חתיכת דז'ה וו מהסרטים, למרות שאת העיזה העברנו בקור המקפיא של אשחר בפברואר, והחוויה הקודמת התרחשה בערבה ביולי וזה סרט לגמרי אחר.

ולעייננו. אז אחרי שכאילו הייתה הפתיחה החגיגית וזה, החלפתי את התמונת נושא לתמונת הנושא הרגילה שלי שהיא בעצם זה –

TANZIMAT

טוב. התמונה הזו אומרת לי המון המון דברים על עצמי ועל הדוקטורט שלי. על העיסוק שלי בפסיקה עתיקה ובהיסטוריה של המשפט וכל זה. וזה החזיק מעמד כתמונת הנושא שלי כמה וכמה חודשים אם לא יותר, ואף אחד לא אמר כלום. אבל עכשיו כשהעליתי את זה שוב זה הקפיץ את זה, ורצה הגורל שזה קרה בסוף השבוע ובו הדוקטור הטובה עינת ברקו קישקשה את השטות שלה על הפלסטינים ( דוקטור לקרימינולוגיה! כי סך הכל הקרימינולוגיה ממש מסמיכה בנאדם לקבוע כל מיני דברים בהיסטוריה ובמדע המדינה כמו להעלות את התמיהה אם אין פ' בערבית אז איך זה שיש פלסטינים?).

אז פתאום העלאת התמונה התמימה הזו נראתה כמו איזה אמירה פוליטית נועזת, אוונגרדית. המטורף השמאלן הזה ממש העלה תמונה שיש בה את המילה האסורה! וכך גם הייתה ההתכתבות הדי מוזרה בפייסבוק על הרקע של התמונה, שבה אני מנסה להסביר שזה כאילו הדבר הכי תמים בעולם, ולא התרסה כנגד היהדות, הציונות, הסדר הנכון של הדברים, אם תרצו ושרה נתניהו. שוין.

אז זה לא אמירה פוליטית מתריסה. זה חלק מההיסטוריה. באמת! פעם למקום הזה קראו ככה. לא יעזור בית דין. תעשו עם זה מה שאתם רוצים. אגב, בערבית זה היה ממש הרבה יותר גרוע, כי בערבית השם הרשמי של הטריטוריה שניתנה תחת חסות מנדט בריטי על ידי חבר הלאומים ב-1922 היה ממש כאילו הדבר הנוראי עצמו – فلسطين.

אז הרגשתי לרגע שאני במין עולם מצחיק כזה של 1984 שבו כאילו אמירת העובדה הטריוויאלית ההיסטורית הכי פשוטה היא משהו אמיץ ואוונגרדי, התרסה נגד האח הגדול וכל זה. שהעיסוק בעבר הוא בעצם חתרנות. כי אפשר ממש לגלות דברים שהם נגד כאילו הגירסה הרשמית. ואין את האנשים הטובים במיניסטריון האמת שישתלו את העובדות הנכונות במקומות הנכונים. ואעמוד לבדי, עירום בכיכר העיר ואצעק – פלשתינה! וההרגשה הזו לא חלפה. חי ד'אהר! אלוהים יודע אם איזה קרימינולוג אחר או קרימינל אחר מהליכוד – האמת היא שבליכוד ובכלל בקואליציה לד"ר לקרימינולוגיה יש ימבה עבודה – לא יתחיל לדבר על ד'אהר ואלוהים יודע איזה סוג של שמאלן עוכר ישראל ייראה מי שעוסק בענייניו. לא אבל ברצינות. האנשים האלה לא מפחדים להחזיק עם שלם תחת כיבוש, לא מפחדים ממלחמת נצח, מטרור יחידים ואלוהים יודע מה. אבל הם מפחדים ממילה אחת קטנה. מצחיק. עצוב. מפחיד. לאי'ודע. קחו אותי החוצה ותירו בי על שכתבתי את המילה فلسطين. אם לא אמות מצחוק קודם לכן.

ממתק? נכון שלא נמאס לכם מווילי דיקסון? עקרונית לי לא נמאס, וזה ייקח לי עוד יום יומיים אז תסבלו בסבלנות. אז הינה ההוצ'י קוצ'י מן. בשעה השביעית ביום השביעי בחודש השביעי שבעת הרופאים אמרו –

בנדיקט אנדרסון

שלשום, 13.12.2015, הלך בנדיקט אנדרסון לעולמו באי ג'אווה. האבידה גדולה, גדולה מאוד. לא שהיה עול בימים, הוא היה בן 79, ואת ספרו המשפיע ביותר (וכמדומני היחיד שתורגם לעברית) 'קהילות מדומיינות', הוציא לאור בשנת 1983, ועדיין על פי ההספד שפירסם בית ההוצאה שלו (שלא התבייש לכתוב שהספר 'קהילות מדומיינות' מחזיק את ההוצאה מבחינה אינטלקטואלית ופיננסית) עדיין היה כותב פורה ועבד על ספר זכרונות בשם 'Life beyond the Boundaries'.

מהו 'הלאום'? מהי 'לאומיות'? האם 'הלאום הבריטי' או 'הצ'כי' או אף 'הקונגולזי' הן ישויות פרימורדיאליות, עתיקות יומין, מוחשיות, או המצאה מדומיינת, שנועדה לצרכים מעמדיים / קולוניאליים / מגדריים ועוצבה אי שם בין המאה ה-19 למאה ה-20? על עצם העובדה שאנחנו יכולים להעלות את השאלה אנו חייבים תודה לאנדרסון. התשובה שלו הייתה מרתקת, אבל הוא לא היה היחיד שניסה לתת תשובה. אפשר להזכיר כאן גם את גלנר, אלי כדורי, אריק הובסבאום, ואנתוני ד' סמית'.

גלנר זיהה את יצירת הלאום עם הופעתה של 'תרבות גבוהה'. אנדרסון, האמון על המרקסיזם, דיבר על 'קפיטליזם של הדפוס'. מי שרוצה לעשות לעצמו סדר בראש שיקרא את 'האומה בהיסטוריה' של סמית', מי שרוצה להתפרע קצת שיקרא את הובסבאום. ועדיין לא ניתן לכתוב או לחשוב היום בצורה רצינית על 'לאום', 'לאומיות', 'קהילה' בלי להכיר את אנדרסון ואת עולם המושגים שיצר.

הנה מה שהיה לאנדרסון לומר על ישראלים וציונות (קהילות מדומיינות עמ' 184)-

"משמעותן של הופעת הציונות ושל לידת מדינת ישראל היא, שהראשונה מציינת את הדמיון מחדש (reimagining) של קהיליה דתית עתיקה בתור אומה, אחת מני רבות – ואילו השנייה משרטטת את התמורה האלכימית, שהפכה את בעל האמונה הנודד לפטריוט מקומי."

חמוד, נכון? את הציטוט הזה אני מביא בחלק מהמאמר שלי 'על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על המילט' שהולך להתפרסם בקרוב מאוד במחקרי משפט, וטוען, בעקבות אנדרסון, כי הייחוס של שיטת המילט לסולטן עות'מאני ולא לפקיד בריטי הוא חלק מיצירת הקהילה המדומיינת שהפכה את בעל האמונה הנודד לפטריוט מקומי. ועל זה אני אסיר תודה לך, בנדיקט אנדרסון, נוח על משכבך בשלום.

ממתק? כמובן ג'תרו טול (בין הפותרים נכונה מדוע תוגרל עדה דתית). הם גם באים לבקר בארץ. אבל אני חושש שאם הם לא יופיעו ממש בעיזה באר לא יימצא לי התקציב או החברותא לראות את איאן והחבר'ה. לפחות ניהנה כאן מהלוקומוטיב ברת'.

פזורות שונות וכיוצא בזה

אני עדיין תחת הרושם של הכנס של מדעי הרוח, והנה כמה הבזקים וגם קצת אורן חזן וקצת ד'אהר.

– קמפוס הנמל! תגלית נהדרת. פשוט המקום הכי מגניב עלי אדמות. נכון, יש שם קצת יותר רעש כי יש הסדר כזה שהמרפסת שבה יוצאים לעשן (ולנגן. הם הביאו בחור עם גיטרה שינגן בהפסקות בין ההרצאות) מופרדת מחדר ההרצאות רק בשורה של חלונות זכוכית גדולים ודקים, והמעשנים עושים רעש ובדיוק כשאני דיברתי הייתה שם קבוצה גדולה שדיברה וצחקה וכולם הסתכלו עליה ולא עלי. אבל איזה נוף! מצד אחד חיפה, עם מקדש הבהאים (עוד נשוב אליהם) ומצד שני הנמל. סוף הדרך. ממש. הקמפוס העיקרי על הכרמל הוא נהדר, כמובן, אבל הוא מין מתחם סגור ומנותק. קמפוס הנמל נמצא למטה בעיר התחתית כשבסביבה בתי קפה ומסעדות ופאבים וגלריות לאומנות. וים חנייה ברחוב קפטיין סטיב שזה השם הכי מגניב לרחוב, במרחק הליכה מתחנת הכרמלית ומתחנת הרכבת. בקיצור, הכנס הבא שלי מתכנס שם, וגם כשאהיה דיקן הפקולטה למשפטים אוריד את כולה, על קרבה וכרעיה, לקמפוס הנמל.

– למה בעיזה באר כשהרצתי את המצגת בפני כמה מבאי המקום (דווקא שניים מתוך הארבעה היו סטודנטים לתארים מתקדמים, ואחת הייתה ש' שיש לה כבר תואר שני במשפטים בהצטיינות) לקח לי 25 דקות ובכנס עצמו הצגתי בעשרים דקות? אפקט האלכוהול ניתן לקיזוז כי גם כשאני שותה כשמדובר בעניינים אקדמיים אני מאוד מאוד ממוקד. ההבדל הוא שכשאני אומר בכנס של מדעי הרוח שיש שם כמות רצינית של לומדי היסטוריה כללית – 'מלך רומא האחרון, טרקוויניוס סופרבוס', אני לא צריך אחרי כן חמש דקות להרגיע אותם ולהדוף בדיחות על קווי אוטובוס.

– ובערב בהרצאה האחרונה – שהייתה על תערוכה שהייתי בה ממש 'קדימה' ב-1998 במוזיאון ישראל, ומסתבר שאני פחות או יותר האדם היחיד שנכח בהרצאה עליה שהיה בה, כולל המרצה – ניבט מעבר לחלון, גדול ומואר, המקדש הבהאי. את הימים האחרונים הקדשתי לשיפוץ החלק ה'בהאי' בדוקטורט, כי שמתי לב להבדל בין הערות שוליים, כשאחד המקורות כותב שיש בישראל אלפיים בהאים, והשני כותב שאין בארץ בהאים כי הבהא אוללה עליו השלום אסר על הבהאים לגור בישראל, והצוות שמתחזק את המקדש מורכב ממתנדבים מתחלפים. אני חושב שהראשון נכון ויש כאן אוכלוסייה בהאית מקומית, כמו שהשם 'רחוב הפרסים' בחיפה רומז. ומה שכן, קשה מאוד למצוא על זה מקורות. הלמ"ס שותק, ורוב המקורות האקדמיים מדברים על המקדש והארכיטקטורה שלו. אבל כשראיתי את המקדש הוא ממש דיבר אלי והבהיר לי שאני בדרך הנכונה, ושאין מקום בעולם חוץ מחיפה שבו יכול היה הטקסט הזה להיכתב.

– נגמר בפאב קוויז מאוד נחמד, שזה גם משהו שאקח לכנס שלי. עוד כמה ימים נפתח הפאב חורף אחרי השיפוצים. אפשר לפתוח עם פאב קוויז. היו שם קבוצות קבועות שעושות את זה המון, וגם כולם היו מתחומים של פילוסופיה והיסטוריה כללית. אבל אני וש' די קרענו אותם עד קבוצת השאלות האחרונה שהייתה במוסיקה. השמיעו יצירות רוק בעיבוד קלאסי, וזיהיתי בערך רק את 'רפסודיה בוהמית'. אז היינו מקום שני. בסדר. ועדיין שני משפטנים הכריעו בערך שלושים פילוסופים והיסטוריונים.

– אפרופו היסטוריה, אז אני נורא חושש כי באחד הסיבובים האחרונים בין תורכיה לרוסיה בשנות השבעים של המאה ה-18 זה הסתיים בזה שערפו את הראש של ד'אהר. צריך להיזהר. זה די צפוי כששני אגומניאקים אימפריאליסטים עם רצון להקים את הקיסרות ההיסטורית שקרסה כמו פוטין וארדואן רבים על הפגר הסורי, ומי יקרע ממנו יותר נתחים. אז שני דברים – מה שמרקס אמר בשמונה עשר בברימאר של לואי נפוליאון, שההיסטוריה תמיד חוזרת על עצמה בפעם הראשונה כטרגדיה ובפעם השנייה כפארסה הוא בערך נכון. כי המצב בסוריה הוא די טראגי אבל המעורבות הרוסית והתורכית היא די פארסה. ולמה האנשים האלה לא לומדים מההיסטוריה, ורואים מה קרה לאימפריות הגדולות שלהם בעבר? ודבר שני – שחס וחלילה איזה אידיוט חמום מוח בממשלה שלנו לא יחליט גם לקחת את הנתח שלו. אבל זו ממשלה של ביבי שתלויה בחסדי אורן חזן אז אני לא מעז לקוות.

* טוב, אורן חזן. אז יהיה סערה יום יומיים שהוא אמר מה שאמר, וועדת האתיקה תנזוף, ואחרי יומים יישאר המצב בו איינץ צוויי דריי, נאמר 170 הימים מאז התחקיר, שמישהו שהוא חשוד בסחר בנשים ובסמים הוא סגן יושב ראש הכנסת. כן והוא גם מאוד גס רוח. בחוגים מסויימים זו מעלה. נראה לי שהספירה הזו תימשך זמן רב.

– ואפרופו – יינון מגל. למה אני לא מופתע? הבית היהודי, אם אתם כבר מביאים חילונים מהצד האפל, אלה שהשנאה מניעה אותם, אז תדעו שזה בדרך כלל בא עם טיפוסים כאלה, ושהחילונים שממש תומכים בעונש מוות וסיפוח וכדור בין העיניים וכל הדברים הטובים שיש לכם להציע לחילונים זה לא הלפלף עם העיגולדים שלא דוחף ידיים אלא דווקא כאלה שאוהבים לחפון.

ממתק? הנה מישהו שנותן ליינון מגל ואורן חזן שיעור בגסות רוח. אבל הוא גאון מטורף והם חברי כנסת מסיעות קלריקליות ולאומניות. אז לו מותר.

שאלות ותשובות על תנינים

אפשר לקבל בקבוק?

לא.

למה לא?

כי אפשר להשיג רק בעיזה באר באשחר.

אז בכל אופן תביא אחד.

אנחנו מבשלים עשרים ליטר. כשהתהליך נגמר עם כל מה שנשפך ונטעם בדרך יוצא בין 15 ל-17 ליטר שזה בסביבות חמישים בקבוקים. אני מביא אותם לפאב באשחר כי כיף לי שחברים שותים את הבירה שהכנתי, וכיף כשהפאב פועל ויש חיים באשחר.  יותר ממה שהולך לשם אין. אם אתחיל לחלק לחברים מחוץ לאשחר, אפילו מאוד קרובים, לא יישאר כלום. זו כמות קטנה מאוד אבל נגמרת מהר מאוד.

אז נבוא.

תבואו, בסבבה. תרימו טלפון ותגיעו. מבטיח תנין אחד עלי, אם יהיה כשאתם מתקשרים.

מה זה אם יהיה?

לוקח שלושה שבועות להבשיל תנין. התהליך עצמו קשה ומסובך, וזו עבודה מטורפת. אני לא יכול להוציא מחזור יותר מפעם בחודשיים שלושה.

מה זה עבודה מטורפת?

ש' כמובן אחראית על הבישול. לקחה קורס מקצועי וכל זה. התפקיד שלי זה ביקבוק.

וזה כל כך קשה?

כן. כי צריך סטריליות אבסולוטית. כל מה שנוגע בבקבוק או בתערובת צריך להיות מחוטא. אנחנו ממחזרים בקבוקים. זה ימים שלמים של עבודה של חיטוי וניקוי. הביקבוק עצמו של הכמות הזו זו עבודה לשעתיים לשני אנשים.

וזה שווה את זה?

כן. הבירה הבלגית הטובה ביותר מהצד הזה של הסכלדה.

למה בלגית?

כי זה מה שאנחנו אוהבים. האהובה עלי אישית זה הדליריום טרמנס. ש' מתה על סן ברנרדוס. לקח לנו כמה מחזורים להגיע לשלמות, אבל הגענו.

וואלה?

וואלה. נרשמנו לתחרות אפילו.

בהצלחה!

תודה. אני יודע שהבירה טובה. מה זה טובה, מעולה. אם זה יתבטא בפרס אני לא יודע, אבל בא לי לבחון את עצמי ואת ש' מול אחרים שמתעסקים עם זה. מה שכן, המותג שלנו הכי מגניב לדעתי.

תנין, למה?

כמובן שיש סיפור, אבל לא ניכנס לזה. ככה זה הבירה הזו, התנין מסח'נין.

סח'נין ואלכוהול?

כמובן החלק הנוצרי. אגב, כמה חנויות לא רעות, כולל החנות הסודית שאפשר להשיג בה את עראק אחים חדאד מירדן. זה שהוא הכי טוב בעולם. זה דווקא החלק הטוב במילט, אני חושב.

איך ידעתי שתגיע למילט?

המילט חובק כל.

טוב, אין לי כוח לשמוע בפעם המיליון על המילט, אז נפסיק כאן. תן לי איזה ממתק.

מה הולך?

הצרפתייה ששמת בפעם הקודמת מגניבה. תן עוד משהו כזה.

לא הולך. חזרנו ל-1971. תשמעו עכשיו להקה שלא שמעתם עליה אף פעם שנקראת 'דה מומנטס'. החבר'ה האלה לקחו שיר די מעפן של הביטלס, מין התחכמות קאנטרי שמבוססת על משחק מילים עם 'גידיאונז בייבל' וקבור בצד השני שאף אחד לא שומע של הלבן הכפול, ועשו ממנו משהו שחור וכועס וזועם. מי שמכיר את המילים המקוריות מאוד יהנה ממה שדה מומנטס עשו מזה. זה מופיע בתקליט של שחורים שרים לנון מקרטני (שכה אני אחיה, זה הכותרת של התקליט הזה) שכל טראק שם זה פנינה. תשמע, לא יזיק לך.

אבל אני רוצה את הצרפתיה!

לא תקבל. דה מומנטס – רוקי רקון – גו.

רודוס

איך היה? די סבבה.

כמה תובנות –

* רודוס בנויה שכבות שכבות, עם שכבה עות'מאנית מוסלמית שעד כמה שרודוס היוונית-אורתודוכסית מבחינת הדת והיוונית מבחינת הלאום מנסה למחוק, היא צצה במקומות נורא לא צפויים. הדמיון המהמם בין רודוס לעכו (עכו לוקחת, אבל אני לא אובייקטיבי) רק נותן חומר למחשבה. על הארכיטקטורה של המילט והגסטרונומיה של המילט ובכלל מה זה הים התיכון הזה ועד איפה הוא מגיע, כי במרסיי, למשל, לא הרגשתי אותה הרגשה, ולשם העות'מאנים לא הגיעו. זה כנראה משהו מאוד עותמ'אני, וחוץ מההקשר של המילט שהוא זוועתי בכל ממד, בעיקר אפשר להגיד להקשר הזה 'תודה'. אבל זה מאוד מסובך ואני עוד צריך לארגן את המחשבות שלי בנושא.

* במלון היה ערוץ 2. ראיתי תכניות בוקר בעיקר, וגם מה שהם משדרים מאוחר בלילה. זה מדהים עד כמה שהערוץ הזה נשען על האח הגדול. לא רק בפרומואים, אלא גם באייטמים מאוד ארוכים ו'לגיטימיים' לכאורה בתכניות בוקר אחרות, ובתכניות מסביב ועל שמשובצות בשעות אקראיות מסביב לשעון. זה וואו כל כך הרבה כסף, ווואו אני כל כך שונא את זה יותר עכשיו.

* ראיתי גם דה ווייס ביוונית. התכנית עצמה הייתה ביוונית אבל השירים באנגלית, וניתן היה לשתול אותם בתכנית בארץ ואיש לא היה מרגיש. אותו מבטא לא ממש אמריקאי אבל משתדל, אותן העוויות אותן תנועות אותן מחוות. כשהייתי מאוד צעיר הייתי ביוון, ואישה מקומית אמרה לי כמה היא מעריצה את היהודים ששמרו על הדת שלהם, שלא כמו היוונים שזנחו את האלים שלהם לטובת אלים אחרים. אלפתרייה, אם את קוראת את זה (את לא) – שנינו זנחנו את האלים שלנו ומעלים עכשיו קורבן לאלילים אחרים.

* אוזו זה חמוד, אבל זה בערך עראק וכל שהוא כביצה ביצה טובה הימנו, או אם יש לי את האחים חדאד מירדן, אז מה אני צריך את גיאורגיאס פפקלידס מאתונה? מה שצריך לבקש כשמגיעים לרודוס זה ציקודיה. שזה ראקי, שזה מתנת האלים היווניים לבני האדם כדי שישובו לעבוד אותם. אפשר גם סומה שזה אותו דבר רק מתאנים – כמו הבוכא המקומית שלנו – שרק מי שמכיר את המקום הסודי יודע להשיג. הציקודיה חמודה, אבל חזרתי הבייתה עם בקבוק של סומה. וקצת אוזו בשביל העיזה באר. יש פתיחה חגיגית 'אסיאתית' ביום חמישי. אני מתכוון לאפשר ל'אסיאתים' (שזה כנראה תושבי אשחר עם בנדנות מצחיקות על הראש שמגלגלים סושי במקום או משהו כזה) לעשות בשלהם ולפתוח בצד פינה יוונית למביני דבר.

* ממתק? שום דבר יווני. למרות שסך הכל שמעתי שם קצת מוזיקה לתיירים בטברנות. תגידו, השיר 'יא מוסטפה' זה 'יא מוסטפה' שכולנו שרנו כילדים (יא מוסטפה יא מוסטפה אנא בחיבק יא מוסטפה) או שיש ל'יאמוס טפה' פירוש ביוונית? אני יודע ששלומיק עפיה בבית האח הגדול, אבל אולי סרנגה או סטלוס קוראים את הבלוג ויוכלו להאיר את עיני. בקיצור הנה מישהי שאני נגנבתי עליה קצת בשבועות האחרונים וחושף אותה כאן בחשיפת בכורה – ביג מאמא ת'ורנטון. ויש לה את התקליט הכי בעולם שזה Stronger than dirt, והנה הביצוע לבול אנד צ'יין שהוא הביצוע המקורי ואני לא יכול להגיד שהוא עולה על זה של ג'ניס, כי אין דבר כזה, אבל הוא בהחלט משתווה אליו, ומי שמכיר רק את ג'ניס מקבל עוד המון המון עצב ועומק בשיר הזה. יאסו מאמא!