בני ואני

הזכרון הראשון שלי מוויליאם פוקנר הוא מאוד שלילי. בילדותי היינו אני ואבי מנויים על ספריית 'בית אשכול' בגבעת המורה. אחת לשבוע לפחות היינו מגיעים לשם להחליף ספרים. זו הייתה ספרייה נהדרת עבורי – עולם ומלואו. אני מדבר על גיל חד ספרתי נמוך. אולי שש או שבע, וכבר קראתי ספרים 'של מבוגרים'. הרבה מאוד ממה שאני עכשיו אני חייב לספריה הזו. בכיתה ה' הייתי שוטף כבר בכל יצירותיו של אסימוב, למשל. בלעתי את מדף המדע הבדיוני שם מתחילתו ועד סופו. אבי שאל פעם את אחד מספריו של פוקנר, כמדומני 'הקול והזעם'. ומשניסה לקרוא בו מצא כי קורא קודם השתמש בו לציד זבובים, וכך כמעט בין כל שני עמודים היה זבוב מעוך באופן שהפך את הקריאה למאוד קשה ומאתגרת, הרבה מעבר להתמודדות עם הטקסט הפוקנרי לכשעצמו.

בני ציפר, ולא אחר, סידר לי השבוע חוויה מתקנת כשכתב כך –

RUTH

המביך שבפיסקה זו הוא לא ההשוואה (המופרכת, במחילה) לפוקנר, שגדול עלי בעשרים מספרים לפחות. אלא שהיא באה מספר ימים לאחר שני פוסטים זועמים שכוונו באופן אישי כלפי ציפר וכללו התבטאויות קשות כלפיו. התואנה הייתה כי ציפר כתב על עפולה באופן שנראה לי מתנשא ורע לב. ציפר עצמו מתקן זאת בטורו השבוע, שהפיסקה הזו היא אך חלק ממנו, ומתאר את עפולה תיאור הוגן ואפילו אוהד. מסתבר שנפגש עם ראש העיר, לאחר פירסום הטור, והלה עשה כל שביכולתו לשכנעו שאין המדובר במקום כה נידח ומגעיל, וציפר עצמו שעבר לגור בקיבוץ סמוך מבלה הרבה זמן בעיר ולמד לגלות את סוד קיסמה. אמון על 'חוק פו' ולפיו יש להבהיר לעיתים באינטרנט אם הכוונה היא צינית, אומר שכל מילה בפיסקה האחרונה היא מכוונת ואינה צינית. יש בעפולה קסם רב, ואני שמח בשביל ציפר שהוא נמצא בתהליך הגילוי שלו.

מבחינתי אני קורא עכשיו את אותו הפוסט שכתבתי, ומצטער על דברים שנכתבו בעידנא ריתחא כשנדמה היה לי שזר מתנשא פוגע בעירי האהובה. משרדי, בני, נמצא במרחק של מטרים ספורים מחנות 'קופיז' שבה ביקרת בעפולה. אתה מוזמן תמיד לכוס קפה, אם במשרד עצמו ואם ב'מקלות וניל' מוסד עפולאי מכובד, כוס קפה של סליחה הדדית וכבוד הדדי, ואולי גם החלפת דעות ורעיונות, מהסוג שאותו ניתן לעשות, לטעמי, אך בעפולה.

ציפי פישר, מגיבה קבועה כאן ואושיית בלוג, לה סיפרתי שבכוונתי לכתוב פוסט מפויס כתבה לי שקל מאוד לקנות אותי. נכון! כל השוואה במוסף ספרותי של עיתון יומי נפוץ לסופר זוכה נובל קונה אצלי סליחה ומחילה על כל עוולה שנעשתה כלפי (כמעט. אל תנסו אותי בזה. כמו עורך דין טוב רשימת החריגים היא מאוד ארוכה).

מה קרה כאן בעצם? יש שתי אפשרויות. האחת היא כי ציפר אכן ראה את האור בעצמו, ולבלוג שלי לא הייתה יד בדבר. זו אפשרות סבירה פלוס, והייתי שם עליה את כספי. רות אלמוג היא כותבת רבת שנים ועורכת ב'ספרות ותרבות' ומן הסתם דיברו שניים אלו על עפולה ושמי עלה מבלי שמי מהם היה מודע לדרמה המתחוללת בבלוג שלי על מספר קוראיו הדו ספרתי. האפשרות השנייה היא כי ציפר קרא את הפוסט (אולי בשל התכתשות הטוויטר שלי עם המו"ל שלו), וליבו נכמר. אני מתקשה להאמין. לאור מה שכתבתי עליו שם הדבר דורש תכונות של קדוש נוצרי מעונה, המגיש למכים בו את הלחי השנייה. קשה לי להאמין שעד כדי כך הגיע ב'חזרתו בתשובה' הפומבית. איני יודע גם אם אכן קרא את ספרי או שמע עליהם מרות אלמוג. אני לא כוס התה שלו, עד כמה שאני יודע. ההשוואה לפוקנר היא מיטב תפארת המליצה. אני כותב מותחנים בפרוטה (אבל כאלו שבאמת נותנים תמורה מלאה עבור הפרוטה), שעד כמה שאני מכיר את טעמו של ציפר, הם מאוד רחוקים ממנו. פרנסיס ג'ם אני לא. מן הסתם רות, שאני מעז לקוות שאני נמנה על תלמידיה האהובים, סיפקה לו את המידע.

אם כבר בענייני ספרות, מתי שהוא אני צריך לחזור לכתיבה ספרותית. הדוקטורט יוגש בעוד אחד עשר ימים. יש רק התקשקשות אחרונה עם הרשות ללימודים מתקדמים (דורשים שאגיע בעצמי עם עותק מודפס אך לא כרוך לאשר את הפורמט לפני שאני מגיש. אני חושב שיש מין המצאה כזו שנקראת אימייל שתחסוך לי את הנסיעה) והעניין כנראה מאחורי. פרוייקט אקדמי נוסף (שזו הפעם האחרונה שאני מזכיר אותו ולו ברמז) עדיין לא הגיע לשלבים מעשיים. אני גם כותב מחזה עם שותפה, אך הכתיבה בצוותא היא תהליך איטי המותיר זמן רב לכתיבה אחרת. אז? הסאגה הניאו-גותית הרומנטית, 'ד'אהר, איבתיסאם, והזומבים משפרעם' נכתבת לאיטה מזה עשור, ואני מתפתה לחזור אליה ולסיימה. אבל מה שכן קורה עכשיו ומאוד מרגש אותי זה שאני מחיה פרוייקט ישן ומנסה להוציא לאור ספר ילדים שכתבתי עם רוני אשכול המקסימה והנהדרת (אני כתבתי קצת, רוני כתבה קצת ואיירה הרבה). רוני משלימה אותי מהרבה בחינות. לא רק שיש בה את הקסם והתמימות ואהבת האדם שמשום מה נעדרים מכתיבתי, אלא שכשהעברתי לה את שני הפרקים הראשונים של הספר שכתבתי בלעדיה, החלה לאייר אותם בצורה כזו שהגיבורים קמו מול עיני לחיים, ולבשו צורה אחרת ומאוד שונה מזו שייעדתי להם, ולא נותר לי אלא לכתוב את יתר הסיפור מבעד העיניים שלה. ניסינו את ידנו בהוצאת הספר לאור לפני כארבע שנים, וכשלנו. מאז קרו דברים כאלו ואחרים בחיים שלי וגם בחיים שלה, ופתאום שנינו הבנו שעכשיו ממש, אפריל 2016, זה הזמן להתחיל שוב ולנסות לפרסם.

ממתק? מתבקש משהו כמו 'סורי סימס טו בי דה הארדסט וורד' של אלטון ג'ון (מגיע ממש לארץ. לא קונה כרטיסים. הוא חמוד אבל לא חמוד במידה שתביא אותי לגני יהושוע או איפה שזה לא יהיה) תקבלו צ'ארלס בראדלי. סתם כי בא לי.

בהאים, דוקטורט, טיפול שורש

ה-22 לחודש היה אצלי יום מורכב. הייתי צריך יום או יומיים כדי לעכל כמה דברים ולהעלות כאן נוסח מתומצת. אירועי השעה הגדולים שאירעו באותו יום משחקים תפקיד מאוד משני. מי שמתעניין רק בפוליטיקה יכול לעבור לממתק.

הייתה לי פגישה בעיר התחתית עם כמה לקוחות. הקניון בשדרות בן גוריון שנמצא בבניין של לשכת עורכי הדין נפתח רק בתשע וחצי, אז ישבתי ושתיתי קפה בארומה לפני שחן הצטרפה אלי והגענו ללקוח. הייתי אמור לסיים את הפגישה ולעלות לאוניברסיטה. כשהלכנו ברגל בין ארומה ללקוח, בשדרות בן גוריון, קרץ לי מקדש הבהאים. כשסיימתי את הפגישה נותרו לי כשעתיים עד הפגישה המיועדת באוניברסיטה ולכן נפרדתי יפה מחן ועליתי לאוניברסיטה דרך מקדש הבהאים.

הייתה לי מחשבה שהיום הוא יום יפה להרגע בגנים, וגם רציתי לשאוב קצת השראה לקראת הפגישה. סך הכל חלק מהדוקטורט עוסק בבהאים, שעל אף שאוכלוסייתם בישראל אפסית, שכן הבהא אוללה עליו השלום אסר על מגוריהם בארץ הקודש (הצוות המפעיל את הגנים והמקדש הוא מתנדבים מתחלפים מרחבי העולם) יש להם עדה דתית מוכרת, מה שלפרבוסלבים למשל, עם כמה מאות אלפי מאמינים, אין.

כשהגעתי הייתה במקום קבוצה גדולה של בהאים ממדינה בדרום אסיה. הייתי מהמר על הודו או פקיסטן, אך לא העזתי לשאול. הם היו אנשים שחומים ויפים, שסימנו עצמם במשיחה של פס אדום על מצחם. פשוט נכנסתי לקבוצה והלכתי בעקבותיהם עד המקדש. הסרתי את נעלי כשהסירו נעליהם, ונכנסתי אחריהם אל קודש הקודשים. המדובר בחדר גדול ולא מאוד מעוטר, שממנו ניתן לצפות במערכת של חדרים הנכנסת לעומק המקדש, חדרים המופרדים זה מזה בווילונות חרוזים דקים. שטיחי קיר, ושורות של מנורות המזכירות מאוד חנוכיה, רק עם הרבה יותר קנים מילאו את החדרים. הסימבוליקה הייתה זרה לי, ולא הבנתי מה כל דבר מסמן. המאמינים לא התפללו, או כרעו או עשו שום דבר חוץ מלעמוד ולהסתכל בשקט. הרגשתי זר ומוזר, ואחרי דקה בערך יצאתי.

כששבתי למכוניתי שמעתי את החדשות, ואז כבר יצא לי החשק לכלום. בכל אופן עליתי לאוניברסיטה. היה עוד מוקדם. עברתי דרך מרכז הכרמל וקניתי שם אזני המן אצל אוטומזגין. חלק לצריכה עצמית וחלק כתשורה לפניה לרגל החג. אכלתי צהריים באוניברסיטה ואחרי כן ישבתי קצת בספריה ועברתי על העותק של טיוטת הדוקטורט.

הפגישה עצמה הייתה מהירה ועניינית. קיבלתי שלוש או ארבע הערות (בנוסף לדברים שגיליתי בעצמי) שוחחנו קצת על הא ועל דא, ובסופו של דבר סוכם שאגיש לה עותק כרוך לחתימה עם שובי משירות מילואים ב-13.4.

גם במשפטים קטנים כמו זה שלמעלה יש דרמה גדולה.

סיימתי את ענייני באוניברסיטה (קשקשתי קצת עם שירי במזכירות ואחרי כן הסתובבתי בעוד כל מיני מקומות ועשיתי כך ואחרת). והגעתי לעפולה בערך בשעה חמש וחצי, ואז היה לי תור לרופאת שיניים בשש.

כמובן שכשכואבות לי השיניים אני מחכה כמה שבועות, ואז מתקשר לרופאה, וזו קובעת לי תור לעוד שבוע. התוצאה היא שאל הפגישה איתה הגעתי אחרי כמה לילות ללא שינה. לא נורא, את לילותי אני מבלה בוויכוחי אינטרנט עם עמוס שוקן. מסתבר שמושבה של עששת חדרה אל מתחת לסתימה ועשתה מלאכה איומה באין רואה. מה שמצריך טיפול שורש. אינה היא נהדרת. בעלה היה מתמחה במשרד שלי לפני עשרים שנה, ואנחנו חברים נורא טובים. היא מסבירה כל דבר שהיא עושה. דווקא כשדיברה על הרדמה ואם היא עובדת או לא, היא הגיעה כנראה לחלק מהעצב שההרדמה לא הצליחה להגיע אליו וחשתי דקירת כאב. היא ראתה שאני סובל ושאלה אותי אם הכל בסדר ואם צריך להפסיק. אמרתי משהו על תותחנים ושעברתי יותר גרוע והיא המשיכה. באמת רציתי שייגמר מה שיותר מהר, ויחסית לרופאים אחרים היא יודעת יפה מאוד להרגיע ולא להכאיב. אבל בלב חשבתי שאולי הייתי צריך את דקירת הכאב הזו כדי לרדת קצת מהענן הוורוד שעוד הייתי עליו, ושצריך לפעמים קצת כאב כדי להרגיש ממש חי. באותו רגע הבנתי את כל השתלשלות העניינים מהרגע שהתיישבתי ב'ארומה' בשדרות בן גוריון, ועד לנגיעה בעצב החשוף.

ממתק – זו להקה לא נורא מוכרת אבל נהדרת בשם LCD סאונדסיסטם, ששמעתי די במקרה באיזה תחנת רדיו אינטרנטית אמריקאית והתאהבתי בה נורא. אני שוקל לכתוב גירסה עברית על אשחר – אשחר אני אוהב אותך אבל את מדכאת אותי נורא, אבל לא אצליח להגיע לעצב והייאוש של המקור.

לא גזעני, לא משפיל, אנושי

מכל האנשים שבעולם נכנסתי לוויכוחי טוויטר דווקא עם הפרופיל של עמוס שוקן. התוצאה – שרשור מרתק, שהבהיר לי ים של דברים שעד עכשיו לא הבנתי. אני די מעריץ של עמוס שוקן עוד מימי 'חדשות'. התרומה שלו לחברה הישראלית ולעיתונאות הישראלית היא מעבר למילים. אבל כך גם השרשור שאני הולך להביא. כמה מילות הבהרה. זו שיחה שהתנפצה לכמה שיחות משנה. המשוחחים אני, אנשים נוספים שמזדהים בכינויים שונים (אצרף לינק לכל דף טוויטר) שאני לא סגור על זה שאני יודע מי הם, ועמוס שוקן. כשאני מביא שיחה – אני מצרף לינק. מובאה מפרופיל טוויטר – לינק. המדובר בשיחה שהתחילה בהערה אחת והתפצלה לכמה שיחות. אני מביא תעתיק של שני הענפים העיקריים.

אני חושב שזה מסמך מאיר עיניים. אני לא מפרשן. לא מצנזר. מביא דברים בשם אומרם. שפטו בעצמכם.

עוד משהו לפני שמתחילים – הנושא הוא הטור של בני ציפר בנושא עפולה. מי שלא קרא את הפוסט שלי מאתמול צריך לקרוא אותו, וגם אולי את הכתבה המקורית של ציפר, בשביל להבין במה מדובר.

ואחרון חביב – אין בשיחה הזו שום דבר חסוי. היא התנהלה בטוויטר, מקום בו יש לשוקן 7291 עוקבים, וגם מי שאינו עוקב (כמוני) יכול לראות את השיחה ולהצטרף אליה. לא חושף כאן שום דבר ששני קליקים לא יכולים לחשוף. אגב, ייתכן שהשיחות האלה ממשיכות תוך כדי כתיבה. זו תמונת מצב נכון לעכשיו.

דבר אחרון – הפרופיל המזדהה כ'עמוס שוקן' נחזה להיות הפרופיל הרשמי של עמוס שוקן. כך זה נראה לי ואני מצרף לינק. אם זה מתחזה -הוא די מתוחכם. כשאני כותב 'עמוס שוקן' הכוונה היא למי שכתב את הדברים בפרופיל הטוויטר 'עמוס שוקן'.

אז אחרי כל ההקדמות הנה –

שיחה ראשונה

Why not– ציפר לא אמר שהוא מפסיק לכתוב את הטור? אז מה פתאום הוא כותב נגד העפולאים?

המזכיר- מה יש לו נגד עפולאים? גם הוא לא אוהב את הטרנינג אדידס?

ויי נוט – כמה שהבנתי מהפוסט של אבו אלמוג הבעיה היא שעפולה רחוקה מתל אביב ואנשים שם הולכים להתפלל. קרא בעצמך.

המזכיר – אני באמת מתפלל כל יום שהממשלה תיפול, זה נחשב?

ויי נוט – כל עוד אתה לא הולך לבית כנסת זה בסדר מבחינת הארץ כנראה.

עמוס שוקן – דייויד לנדאו ז"ל, העורך הראשי של הארץ בשנים 2004-2008, חבש כיפה שחורה והלך לבית כנסת כמעט כל יום.

אבו אלמוג – באמת? כאחרון המובטלים העפולאים? לתפילת שחרית כשצריך לעבוד? וציפר אישר לו? אז למה הוא לא מאשר לי?

עמוס שוקן – תגיש בקשה מנומקת ונשקול.

אבו אלמוג – I am not amused.

עמוס שוקן – And why should you be? Neither am I

אבו אלמוג – העיתון שלך בחר לתקוף את עירי ואת תושביה. מישהו כאן צריך להיות משועשע אחרת אני לא רואה לזה סיבה טובה.

עמוס שוקן – העיתון לא בחר, בטח שלא לתקוף. עיתונאי אחד תיאר מה הרגיש בכמה שעות שבילה במקום מסוים בעפולה, ובמפגש עם כמה אנשים.

המזכיר – אם אני אתפלל שתעזוב אותנו בשקט זה יעזור? טוב הבנו שזה אפוס רחב יריעה בעל ערך ספרותי נדיר על עפולה.

עמוס שוקן – תציע לבני. אני לא מחליט בשבילו. אני מבין שהוא עבר לגור חלק מהזמן בעמק. אולי האפוס דווקא יהיה מעניין. בני כותב יפה.

המזכיר – אני אבקש מהקופאית בשופרסל לבקש ממנו, היא הרי מעריצה אותו מהטלוויזיה בטח לא מהעיתון.

שיחה שנייה – התפצלה באיזה שלב מהשיחה הראשונה. מביא מהקטע שפוצל בו נכנס שוקן לשיחה עם ההערה על דייויד לנדאו ז"ל.

עמוס שוקן – דייויד לנדאו ז"ל, העורך הראשי של הארץ בשנים 2004-2008, חבש כיפה שחורה והלך לבית כנסת כמעט כל יום.

המזכיר – אה, אז תגיד לבני ציפר שהוא יכול להמשיך.

עמוס שוקן – בטח אגיד לו. אם כל שבוע נקבל תרגום מקסים של שיר של פרנסיס ז'ם כמו שקיבלנו השבוע בטח כדאי שימשיך.

ויי נוט – דברים שלא נגמרים: היקום, תקוות האדם, התמיכה שלך בכותבים פוגעניים. אפשר לחשוב שאין עוד אנשי ספרות בישראל.

עמוס שוקן: בטח יש. העולם מלא מהם. לא מבין מה יש לך עם ציפר. יש אחרים מעולים.

ויי נוט: הבנאדם כותב דברים פוגעניים ומקבל במה ויד חופשית. השאלה היא מה יש לך עם ציפר.

עמוס שוקן: תקפיד לקרוא מדי שבוע את 'תרבות וספרות' שהוא עורך, ותבין בעצמך. מדור מעניין, מלוטש וברמה גבוהה.

ויי נוט: א. אפשר לערוך בלי לפרסם את הגיגיו. ב. מכירה את המדור, רענון השורות היה עושה לו רק טוב.

עמוס שוקן: מעניין אם יש לך הצעות גם לרענון מנתחי לב, למשל, או שרק בספרות ועריכה כל אחד מבין ובעל מקצוע.

ויי נוט: מסוכן להניח הנחות על אנשים שאתה לא מכיר. ספרות זה המקצוע שלי ומכירה די טוב מה קורה בישראל בתחום הזה.

עמוס שוקן: רבים אומרים לי את זה. כנראה בספרות ועיתונות כולם מבינים.

ויי נוט: עשה כטוב בעיניך זה לא ענייני. רק כשאתה נותן במה לאנשים שעיקר כוחם לפגוע באחרים אל תתפלא שהנפגעים מתלוננים.

עמוס שוקן: מצחיק. אייל גולן חוזר להתראיין בערוץ 2 ובידיעות וציפר פוגע באנשים. אבדן פרופורציות מוחלט.

ויי נוט: איך אייל גולן קשור לעניין? עובדה שאנשים נפגעים מציפר. עובדה שהוא כתב על עצמו שהוא פוגעני, ועובדה שהוא ממשיך.

עמוס שוקן: כתב טור חביב כמו טורים רבים אחרים שכתב במשך השנים בתרבות וספרות.

ויי נוט: הטור החביב שלו גזעני ומשפיל. אבל זה שיח חירשים. שיהיה לילה טוב.

עמוס שוקן: לא גזעני ולא משפיל. אנושי. לילה טוב.

יש עוד כמה שיחות ברוח זו, ואפשר לחפור בטוויטר כדי להוציא אותן. אני חושב שאני נותן לציבור (המאוד מצומצם שקורא את הבלוג הזה, ודאי מצומצם בהרבה מאלפי העוקבים של שוקן) שירות שכאני מביא את הדברים בפורמט הזה ובמקום הזה. מעתה אקרא את 'הארץ' קצת אחרת, אם אקרא אותו. אבל כמו שאמרתי, שפטו בעצמכם.

 

ציפריזמים

מצאתי עצמי פטור מלהתייחס לאמירתו של הפרובוקטור ציפר באשר למקורות ההשראה של אייל גולן ומידת הלגיטימיות שלהם, וזאת משום שרבים ואחרים מיהרו לדרוש את עלבון הנשים ולטעון כי האמירה בנוגע לכך שעל מנת ליצור את אמנותו הנשגבה על האמן – יהא זה גתה או אייל גולן – לשגול נשים צעירות אינה ראויה. אך עפולה, מי ידרוש את עלבונה?

לאחר שהיכה על חטא, וסיפר כי הוא מנסה להוריד מעליו את המסיכה, והפסיק לכתוב את טורו בעמוד האחורי של הארץ ביום שישי, כתב השבוע, במדור התרבות והאמנות 'יומן בלי אף טיפה פוליטיקה' ובו רשמי ביקור בעפולה. מסתבר שיצא לביקור בבירת העמק, ובין היתר היה במרחק של כעשרה מטרים ממשרדי, בחנות קופיז ממש בה אני קונה בחמישה שקלים הפוך אחד אחוז. התוצר של הביקור הזה הוא כתב שיטנה מבחיל כנגד העיר ותושביה, שהשורה התחתונה בו היא כי 'ברור שיש בעיר הזאת משהו לא רגיל, נידח ועלוב בלי שום סיבה, שהרי אנחנו במרחק נסיעה של שעתיים מתל-אביב'. איך הם מעזים לחיות במרחק של שעתיים מתל אביב הקרתנים האלו? והוא נתקל בשורה של טיפוסים – 'קבוצה של נהגי אוטובוס ערבים של אגד' ש'תפסו את מקום הנהג העברי' (מפגן של גזענות מבחילה במדור הספרות והאמנות של העיתון לאנשים חושבים, ולא, למשל בביטאון להב"ה. גם 'ישראל היום' היה זורק פיסקה מסוג זה לפח האשפה) 'אישה חסרת שיניים', 'חסר בית' שהפך 'גינונת מצחינה משתן' למעונו, 'אישה מבוגרת, כפופה' המתאפרת ליד השופרסל כדי להיות יפה בעת הקניות, וקופאית נואשת. בקופאית זו יש ייאוש וטירוף קטן, 'והיא נתלתה בי – באדון שנראה לה מכובד – בתקווה עמומה, אולי, לגאולה'.

הרעיון שבו, בציפר, בשל היותו תלביבי (כמצב מנטלי בו יכול האדם להיות בין אם מגוריו בפועל הם בחפציבה או ברעננה) – אותה ישות נשגבת של חיים רוחניים עילאיים הנמצאת אך במרחק שעתיים נסיעה מעפולה, ובה אין שומעים את דיבורי היום יום ששמע ציפר בעפולה ובבית שאן – יש משהו מאוד נשגב שעצם נוכחותו יכולה לגאול את הקופאית, הוא הקו המנחה של הכתבה. ציפר עובר בעפולה, מחלק ציונים. התחנה המרכזית אינה נאה, לטעמו, אך חנות 'מגדן' היא פינת חמד. אשרינו שזכינו לכך.

היומן הזה, כולו פוליטיקה. הראייה מלמעלה למטה, ההדרה, ההשפלה, ההגחכה, של השוליים הגיאוגרפיים והמנטליים של המדינה, אך ורק בשל מיקומם בשוליים, היא ראייה פוליטית. היא נובעת מרצון לשמר את ההגמוניה. ההגמוניה הזו, שבהעדר מילה טובה יותר נקרא לה 'אשכנזית' (וזאת, בדומה ל'תלביבי' לא כמוצא גנטי אלא כהלך רוח, כקבוצה חברתית), אבדה זה מכבר. הנשק היחיד שיש לאינטלקטואל האשכנזי המקונן על אובדן ההגמוניה כנגד אובדן ההגמוניה הוא הלעג והבוז, ואת אלו אין ציפר חוסך מעמנו. זה לא עניין של 'ימין' או 'שמאל'. ציפר אינו 'שמאל' בשום מובן שאני יכול לחשוב עליו. הוא מעין גרבוזאי שאינו מבין את פולחן קברי הקדושים, ומתפלא מהיכן נמצאים כל האנשים המגיעים לתפילת שחרית לבית חב"ד, בשעה שבה אנשים צריכים להימצא בעבודה. אמירה החמורה בדיוק כאמירתו המטומטמת של גרבוז.

אני אומר אמירה נורא פשוטה – אחרי טור מסוג זה, אין עוד סיבה ש'הארץ' ימשיכו להעסיק את ציפר. כל עוד את האידיאלים הנשגבים באמת שהעיתון הזה מחוייב להם, ימשיך לייצג ציפר, לא תהיה להם אחיזה. אינך יכול ללגלג על אזרחי עפולה על כך שהם הולכים לבית הכנסת בשעות הבוקר, ולאחר מכן לקוות שיקבלו ברצינות את הטור של גדעון לוי על עוולות הכיבוש, או את מאמר הדעה של עמוס שוקן על שלטון החוק והחקיקה הגזענית החדשה. לא הולך ביחד להיות גזען ולהטיף כנגד גזענות. לטעון שעצם נוכחותך יכולה לגאול את הקופאיות בעפולה, ולהסתכל לאותן קופאיות בגובה העיניים ולדבר איתן על פוליטיקה של חירות ושוויון.

חי ד'אהר! אני לא בטוח שהטור הזה יזכה לעשרה קוראים (התעבורה בבלוג די דלה לאחרונה). ובאמת, עפולה היא טרף קל. קל מאוד לצאת, כתלביבי, להגנת הנערות שנפגעו בפרשת אייל גולן, והרבה יותר קשה להכניס עצמך בעורו של איש הפריפריה, ולחוש על בשרך את הלעג והבוז, שבמידה זו או אחרת אתה – כתלביבי – שותף להם במודע או שלא במודע. אבל אני את שלי עשיתי. אלוף בן, עורך 'הארץ' – אם אתה קורא את המילים האלה (ואני מניח שלא תקרא), מגיע לי הסבר למה הרשית לכתב השטנה הזה להופיע בעיתון שלך. ואתה יודע מה? את ההסבר הזה אתה חייב יותר לעצמך. יש כאן כשל מערכתי ברמות שקשה לתאר, דווקא כשהיה צריך לפקח, לנטר, לבדוק, נכנס פמפלט גזעני בשערי מדור התרבות והאמנות. אני מתאר לעצמי את מאמר המערכת של הארץ לו היה מישהו בעיתון אחר כותב שהנהג הערבי תפס את מקומו של הנהג העברי. כתוב לעצמך מאמר מסוג זה, והסק מסקנות פרסונליות כלפי כל מי שהיה מעורב בכך שאמירה זו הופיעה מעל דפי העיתון שייסד גרשום שוקן.

 

כל עפולה דודו מעפולה

הכותרת הזו נשמעת כמו איזה ניסוח נורא מתוחכם, נכון? משהו נוסח הפרדוקס של ראסל שהאם הקטלוג של כל הקבוצות שכוללות את עצמן צריך לכלול את עצמו. ובאמת אם מנתחים את המשפט הזה (לא מבחינה תחבירית. הוא לא תקין מבחינה תחבירית. אין שום דרך להפוך אותו לתקין מבחינה תחבירית. הוא לא אומר כלום. אנומליה פרגמטית) אז יש כאן איזה אמירה תיאולוגית כמעט על איזו מהות דודואית עפולאית שניתן לייחס אותה לכל מונאדה לייבניציאנית קנטיאנית שנמצאת באותו מרחב מטאפיסי / ממשי / וירטואלי הקרוי 'עפולה'. אז זהו שלא.

דודו הוא מתמודד באח הגדול וכל עפולאי באשר הוא מתבקש להצביע לו, וגם כל עפולה מלאה שלטים שהניחה העירייה עם הניסוח הזה, העילג משהו, רומזת שמי שאינו מצביע לדודו מעפולה אינו עפולאי.

סך הכל עולם הריאליטי הוא די מאוס, והוא הביא עלינו את הדונלד טראמפ, שזה סכנה עולמית ברמה של האנטיכריסט, ואלוהים ירחם עלינו אם זה יהיה נשיא ארצות הברית. אם מישהו נורא רוצה להשקיע בריאליטי אז הוא צריך לצפות גם בהישרדות (שני פרקים של שעתיים ועשרים כל שבוע) והאח הגדול (שידורים עשרים וארבע שעות ביממה) והדבר הזה שבוחרים זמר ואחרי כן אף אחד לא זוכר מיהו (לא יודע איפה זה משודר ומתי). וזה די נטל אם רוצים גם לנהל למשל חיי משפחה תקינים, או שהמוח לא יירקב לגמרי. אני אישית ויתרתי על שלושתם לטובת התכניות האלה בערוץ ההיסטוריה שקונים ומוכרים גרוטאות, אבל זו ההעדפה שלי וקשה לי להסביר אותה, ובקטע של באמת רלטיביזם תרבותי אין לי יכולת לנמק במה זה עדיף על זה (חוץ מזה שאת הגרוטאות מוכרים וקונים באשקרה חצי שעה והאח הגדול וההישרדות זה מינימום שעתיים) אז בכל אופן יש לזה בטח מיליונת'לפים צופים וכנראה שנורא חשוב שהזוכה של האח הגדול יהיה מעפולה.

זה משהו שלא הבנתי אף פעם. מי שזוכה במאסטר שף יודע לבשל, ומי שזוכה בכוכב נולד או איך שלא קוראים לזה היום יודע לשיר והזוכה בהישרדות יודע להדליק אש ולשרוד על אי בודד ולאכול ג'וקים או עיניים של פרות או מה שמסדרת שם ההפקה. מה יודע מי שזוכה באח הגדול?

מה אומר על תושבי עפולה שהזוכה באח הגדול הוא מעפולה? שהחינוך העפולאי משובח? שהעפולאים יודעים לכבוש לבבות? האם הוא 'רגיש' ו'אותנטי' יותר מאחרים וכך גם העפולאים? אותנטי, במובן של אידיאל הפרא האציל של רוסו? אדם שהולך עם האמת של עצמו, וכך גם כל העפולאים? רגישים, אותנטים? האם הכוונה ב'כל עפולה דודו מעפולה' הוא שכל העפולאים הם כדודו מעפולה?

אני לא סך הכל. לא רגיש. לא אותנטי. ובסך הכל עפולאי מאז שסבי נסחף לחופי הכרך הגדול בחיפושו אחר טחנת הקמח של קרמרמן שם שימש אחיינו כמנהל חשבונות, בשנת 1937. אבל אני מבין למה ראש העיר רוצה להשקיע בתדמית. וסך הכל יהיה ממש טוב לגאווה של העיר אם דודו מעפולה יזכה, וזה מצדיק את התקציב שהוצא לפירסום השלטים 'כל עפולה דודו מעפולה'.

אז זהו שאני לא ממש סגור על זה כי כאילו יש לעפולה בעייה תדמיתית מסויימת שנובעת מזה שלאחרונה היא עולה לכותרות בקטע של האנשים האלה שלא רוצים לגור עם ערבים, והערבים שזכו במכרז. והמון אנשים שמחוץ לעפולה שיודעים שאני עפולאי (סוג של. לבי במזרח ואנוכי בסוף מערב.) שואלים אותי על הקטע הזה ונורא דואגים. וגם קצת מזלזלים. באמת. סך הכל גם לראש העיר זה מלכודת. אם הוא ידבר נגד זה ויגיד שכאילו זה בסדר שיהיו בעפולה תושבים ערבים, אז העפולאים לא יצביעו בעדו. מצד שני לבוא ממש ולהגיד שלא רוצים ערבים בעפולה… לא נעים. אז ככה מנסים ללכת בין הטיפות.

לא שזה מצליח. לפני כמה זמן היה חנוכה של היכל התרבות שעבר שיפוץ, והוציאו המון הזמנות והביאו את דני רובס שסך הכל אמנם שיאו מאחוריו אבל בכל אופן איך הוא שר וכל זה, וגם שלמה גרוניך שאין טענות ואל נא תלך מעמי דודי ומאוד מכובד. ופתאום במקום לחגוג ולשמוע את הזמרים הבאמת מכובדים, ולשתות את הקוקטיילים וליהנות מתאורת נורות הלדים המאממת, עומדים אנשים וצועקים ומניפים שלטים שרוצים צביון יהודי והחגיגה התקלקלה.

אז יש לי רעיון. כי כאילו גם אם יזכה דודו מעפולה אני לא ממש סגור שזה יעשה טוב לעפולאים ולתדמית שלהם. כי מי זוכר מאיפה מגיע כל זוכה מהאח הגדול? מי זוכר מי זכה בעונה הקודמת ומאיפה הגיע? אז היחס בין השקעה לתמורה בשלטי החוצות הוא ספקולטיבי משהו. אז יש לי רעיון ממש פיצוץ. שראש העיר של עפולה יחסוך את הכסף על השקלים ועל האסמסים (ככה מצביעים?) ויעשה מין אסיפה כזאת שיזמין את החבר'ה הערבים שזכו במכרז לגור בשכונה בעפולה, ויסביר יפה מאוד שעפולה היא עיר המקדמת בברכה כל אזרח שרוצה לגור בה, ושלא מבדילים בין יהודי וערבי, ויש מקום לכולם. וזה יעשה יופי של יחסי ציבור ולא צריך להשקיע אפילו שקל.

אבל זה לא יקרה. זה לא הבון טון, הצייטגייסט. אנחנו יותר בקטע אחר בישראל 2016 ובטח בעפולה 2016.

סך הכל אני לא אומר שלא צריך להצביע בעד דודו מעפולה, כי אין לו קשר לכל העניין הזה והוא נורא רוצה לזכות באח הגדול ולקבל את הפרס ואולי גם תכנית בערוץ 24 או משהו כזה ואני מפרגן לו כי סך הכל גם אני עפולאי אותנטי ורגיש עמוק עמוק בלב השחור שלי. זה לא שאני אצביע לו, כי אני לא רוצה לבזבז על זה את החצי שקל על האסמאס ומספיק לי מה שראש העיר בזבז על שלטי החוצות, אבל אני בהחלט מפרגן. אז סיימנו בצורה חיובית ומפרגנת ואפשר לסיים עם ממתק.

מי שחושב שנפטרנו מווילי דיקסון אז הוא טועה. זה הספונפול שהוא כתב להאולינ' וולף מתי שהוא בשנות השישים. יש בזה איזה תובנה שנוגעת באופן עקיף לאח הגדול. או שלא. תעשו חיים ותצביעו לדודו מעפולה. למה לא?

ז'יז'קיזמים

חיפה, זו המעטירה, הרב תרבותית! אל הרצאתו של הפילוסוף הסלובני סלבוי ז'יז'ק יצאתי ממשרדי בעיר בה מפגינים התושבים כנגד מגורי ערבים בשכונה החדשה שהוקמה, ואת רכבי החניתי בשדרות בן גוריון המקושטות לחג המולד. חניתי מאוד רחוק מהתאטרון שנמצא ברח' שיבת ציון בצלו של בניין הטיל, והלכתי ברגל בעיר החוגגת.

את האירוע ארגן תאטרון חשאבי (مسرح خشبة) שזה כנראה חבר'ה שפרשו מתאטרון אל מידאן אחרי סיפורי ההצגה 'הזמן המקביל' ומקיימים תאטרון משלהם בעיר התחתית (ואכן, מנחה הערב, תאמר נאפר, הראפיסט, התחיל את הערב בתודה רבה מאוד למירי רגב). ההזמנה הייתה כתובה בערבית ובאנגלית, וציינה כי התאטרון נמצא ברח' אל חטיב, ולולא הייתי מתקשר להזמין כרטיסים ושומע כי התאטרון נמצא ברח' שיבת ציון לא היה לי מושג לאן להגיע. בערב כולו נאמרה רק מילה אחת בעברית, והיא על ידי האורח שאמר בשלב מסוים 'שיבולת', בהתייחס לסיפור הידוע על שבט בנימין. הנושא היה 'מיהו החולם ומיהו הראליסט במזרח התיכון', אך אני יכול לומר שישבתי במשך שעתיים של הרצאה מבלי שמישהו יתייחס או ינסה לתת תשובה לשאלה הזו.

את ז'יז'ק אני מכיר ומעריץ מזה שנים. בשלב מסוים של חיי האינטלקטואליים גיליתי שניתן לייחס לו כל אמירה שהיא, וכולם מהנהנים בראשם בהסכמה, ואכן את הרצאתי כנציג הבוגרים באוניברסיטה הפתוחה עם קבלת התואר השני פתחתי בציטוט המופרע והמומצא לחלוטין מראשי ”מייחסים לפילוסוף הסלובני סלבוי ז'יזק את האמירה  כי הברירה העומדת בפני המנתחים את הסמנטיציזם ההרמנויטי אינה פשוטה: ללכת בעקבות כפל המשמעות של הסימולקרה הבודריארית, או להודות באפשרות קיומו של מסמל אבסולוטי". אם למדתי משהו בהרצאה הזו הרי זה שז'יז'ק לא יכול היה לומר את הציטוט הזה. הוא נמנע לחלוטין מבולשיט. למרות שההרצאה הייתה על רמה אקדמית מאוד גבוהה, והייתה מעין רכבת שדים של רעיונות ומושגים (בכטין, ראבלה, ג'ודית באטלר, מלקולם אקס, הם רק ארבע תחנות אינטלקטואליות שדיבר עליהן שעלו, בשליפה מזיכרוני) היא לא נגררה מעולם לעולם מושגים פוסט מודרני מעומעם, ונותרה בהירה ופשוטה. כך, בדיעבד, בקריאה נוספת גם כתיבתו האקדמית.

הוא עצמו הגיע למקום כחצי שעה לפני ההרצאה ודיבר עם הנוכחים. ניגשתי גם אני, כאחרונת המעריצות בנות ה-16 לג'סטין ביבר, וביקשתי ממנו את חתימתו על עותק של 'ברוכים הבאים למדבר של הממשי' שהבאתי עמי. החלפנו כמה מילים (הוא היה מאוד משועשע ששמי גל, בחורה באנגלית), והתרשמתי מהישירות והבלתי אמצעיות של האדם הזה, רושם שרק התגבר ככל שהערב נמשך. אם התחלתי את הערב כשאני מעריך את ז'יז'ק האינטלקטואל, הערב הסתיים כשאני אוהב את ז'יז'ק האדם.

ההרצאה התחילה בשטף של בדיחות גסות באנגלית שנמשך כחצי שעה. כשביליתי שבועיים בבה"ד 1 אני זוכר שנאמר לי שהדרך להכשיר מפקדים היא דרך 'מדיום החי"ר'. אפשר היה לבחור גם בסריגה או בהקלדה עיוורת, אבל הוחלט להעביר את התכנים דרך 'מדיום החי"ר'. מה שהביא כמובן לפרישתי המידית בטרם עת מהמוסד המאוד מכובד הזה, כי אני מעדיף הקלדה עיוורת. כך גם ז'יז'ק. הגסות, הברוטליות, היא רק מדיום. אבל ניכר בו שהוא נהנה מאוד מהמדיום שבחר. מאחורי ההומור – זוועה. ז'יז'ק הוא בוגר מלחמת האזרחים ביוגוסלביה, ולא ניתן היה שלא לשמוע את הדי הטבח ההדדי שהתרחש שם יותר מעשור בבדיחות האתניות שסיפר על מבחר העממים שם – 'איך מונטנגרי מאונן? חופר בור באדמה, טומן שם את הזין, ומחכה לרעידת אדמה' (מה שאמור היה להתייחס הן לעצלות המיוחסת למונטנגרים בהווי היוגוסלבי, והן להיות ארצם מועדת לרעידות אדמה). הצחוק אינו משחרר, אמר. 'שם הורד' הוא שקר (הכוונה לרומן של אקו, הסובב סביב כוחו המשחרר של הצחוק). בכטין, כשכתב על הקרנבל, בנה את המודל על הגולאג. יום אחד אתה מזכיר המפלגה הקומוניסטית רב כוח והשפעה, ולמחרת אסיר ללא שם במזרח הרחוק. כאן הרגשתי את מלוא כוחה של הזוועה.

נקודת הראות הייתה אירופית. משבר ההגירה מסוריה, עליית הימין הקיצוני, הטבח בשרלי הבדו, היו נושאים חוזרים. ההרצאה נגעה פחות למזרח התיכון (אם כי ניכר שאינו חובב גדול של ממשלתנו ושל העומד בראשה) ויותר לאירופה. מי שמאיים על אירופה – במובן של ערכי הפלורליזם, הדמוקרטיה, מדינת הרווחה, החשיבה החופשית, אינו האסלאם, אלא הימין הקיצוני. תמיד יהיו באירופה יותר נאצים מוצהרים מאשר מהגרים מוסלמים. האנשים האלו אינם חברים שלכם, אמר. הם שונאים אתכם יותר ממה שהם שונאים את המוסלמים. הממשלה שלכם, כאשר היא מדברת על כך שארגוני השמאל הישראלים מקבלים כסף בשביל לבגוד במדינה, משתפת פעולה עם הסטראוטיפ האנטישמי הגרוע ביותר, של היהודי שימכור את אמו בשביל כסף.

גם השמאל לא יצא נקי ממנו. השמאל ההומאניסטי המזויף, העיוור. האמירה השקרית ביותר שאני מכיר, אמר, הוא 'האויב שלי הוא מי שלא הקשבתי לדבריו'. יהודים, שאל, לו הייתם יושבים ומקשיבים להיטלר הייתם מפסיקים להיות אויבים? אף פעם איננו יכולים להבין את האחר לחלוטין, לחוות בהבנה מלאה תרבות אחרת, עולם אחר. כל מה שאנחנו יכולים הוא לזהות את המאבק. המאבק, הוא מה שמאחד אותנו. אם יינטל מאיתנו המאבק יקרוס הכל.

היו לו כמה תובנות נהדרות על ישראל והיהודים. היפה ביותר הייתה התובנה הקשורה ליחסנו לדת. הוא סיפר בדיחה על אדם שחשב שהוא גרגר של תירס, ואושפז בבית המשוגעים. לאחר עמל רב הצליחו הרופאים לשכנע אותו שאינו גרגר של תירס, והוא יצא לחופשי. מספר דקות לאחר מכן שב בבהלה. 'מה קרה?' שאלו הרופאים. 'ראיתי תרנגולת' אמר. 'אבל אתה כבר יודע שאינך גרגר של תירס, ושאינך מתאים למאכל התרנגולת' הרגיעו אותו הרופאים. 'אני יודע,' השיב. 'אבל איני בטוח שהתרנגולת יודעת'. כך בדיוק יחסנו לדת. מזוזה, ברית המילה, נישואי מילט – אני כמובן לא מאמין בבולשיט הזה, אבל זה בשביל הילדים, בשביל השכנים, בשביל לא להעליב את סבא. אני יודע שזה בולשיט, אבל אני לא בטוח שהתרנגולת יודעת.

אפרופו מילט, הייתה לו התבטאות נהדרת על האסלאם כדת של יתומים, בניגוד לנצרות והיהדות שהן דתות של משפחה. הוא גילה ידע ממש נהדר בקוראן, ועל אף שנתקל בבחור שהחליט להתווכח אתו ולהראות לו עד כמה אינו מבין, הצליח להשיב לו בלשונו. האומה ( أمة – קהילת המאמינים הנמצאת מעל לגבולות פוליטיים ואתניים) היא הדרך של האסלאם להתגבר על היתמות הזו, ואחד מאבותיו הרעיוניים של אידאל האחווה העל מעמדית של המרכסיזם. זו הברקה שאני לא יודע אם לא נשלפה במקום ונשכחה שנייה לאחר מכן, אבל משהו שאני יכול לקחת איתי אל הדוקטורט, ומתחבר מאוד לתכנים שכבר הבאתי מהסקוטי ויליאם מונטגומרי ואט, שדיבר על מוחמד כסוציאליסט.

אם הגעתי מז'יז'ק אל הדוקטורט (בו הוא מוזכר בחטף, ובאי הסכמה – קשה לבנות טיעון לוגי מבוסס על הקליידוסקופ הז'יז'קי) נראה שהגיע הזמן לסיים את הפוסט הזה. אני חוזר אל המאבקים שלי, שלז'יז'ק אין מושג מהם. אל היישוב בו אני גר המוקף גדר גבוהה ובה נטוע שער צהוב, ואל העיר בה אני עובד, בה נאבקים התושבים כנגד מגורי ערבים בשכונתם. אבל יש לי המון תובנות חדשות, וספר חתום.

רק עוד תובנה אחת – קטנה. יום אחד לאחר ההרצאה שבתי לעיר התחתית לפסטיבל א-שאם (مهرجان الشام) ואכלתי ארוחת צהריים נחמדה במסעדה שאמורה הייתה להגיש מאכלים שרקח שף ערבי במיוחד לפסטיבל. הוגשו לי מבחר מאכלים בבישול עילי נחמד, כולל בלילת סולת במי ורדים לקינוח שכונתה 'לילות בירות', ותערובת עשבי בר ופיסטוק, שבינם ובין הבישול הערבי המוכר לי היטב והאהוב עלי מאוד אין ולו דבר. זו הייתה אותה רב תרבותיות מזויפת שעליה דיבר ז'יז'ק. העיר התחתית עוברת תחייה של ממש, ובזמן האחרון אני מבלה בה יותר ויותר. יש שם פאבים נהדרים ומסעדות, וקמפוס הנמל, ומכללת כרמל (שאני זומם ללמד בה בשנה הבאה אולי) וגרפיטי נהדרים על בניינים, ופסלים מגניבים. והערבית נשמעת כמו העברית. וזו כבר התחלה. אבל את הנכבה, ששינתה את פניה של העיר, לא ניתן להשיב לאחור, והמאכלים שיוגשו בפסטיבלים במסעדות הקטנות של העיר יהיו תמיד צל חיוור לדבר האמתי שהלך ללא שוב. דווקא אותו תאטרון מורד, הנמצא לא ברחוב שיבת ציון אלא ברח' אלחטיב (כנראה שמו של הרחוב לפני 1948) הוא שמוריד את המסיכה וחושף את המאבק האמתי המבעבע מתחת לפני השטח.

מסימני הזמן

הדרך מהמשרד שלי ל'ארומה' בעפולה עוברת דרך שדרות ארלוזורוב הנטושות. מאתיים מטר שדרה כל מה שרואים זה בעלי חנויות עומדים בפתח החנות ומחכים ללקוחות. סוג של איש ביטחון בלי מדים אבל עם אפוד זוהר ואקדח יושב משועמם על ספסל באמצע השדרה. בארומה עצמה ספרתי חמישה אקדחים בתוך בית הקפה.

עד ראייה לאירועי יום שישי בעפולה כותב לי בפייסבוק – " לפני שפוצצו את צוות ערוץ 2 במכות, הם נהרו באמוק ממקום הדקירה כלפי מעלה. חשבתי שזה בטח כי השמועה אמרה שהמחבל בתחנת המשטרה וקדימה לתפוס אותו, אבל אז הבנתי שהמטרה היא אותו עסק שווארמה ליד פלאפל הנשיא שהרעיד את אמות הסיפים בעיר כששם שלט בערבית ליד השלטים בעברית ועתה היה מטרה נהדרת לפורקן הזעם. השוטרים באירוע הזה, אותו ראיתי מקרוב, ספגו היו בסיכון גבוה בהרבה מהפורעים היהודים מאשר מכל ערבי כלשהו. חטפו אבנים ונאלצו להשתמש בגז פלפל ממנו גם נפגעו. בסוף, אחרי שהמשטרה עשתה פלאות (כשצריך לפרגן להם אז צריך) בעצירת ההתפרעות, הם אצו רצו לסניף רמי לוי לחפש ערבים לכלות בהם זעמם. אפשר להבין את הכעס, אבל היה קשה להיות שם באותם רגעים. כמה קל להיות מוסת, כמה קל להפיץ שנאה וכמה התלהמות ריקה ומסוכנת היא נפיצה.

נוסע בכוונה דרך סח'נין. דרך נצרת. לפעמים נראה שהכל כרגיל. לפעמים יש שנייה של פחד. הטלפון שלי בתיקון בפלאפון סח'נין. המבחן האמיתי יהיה כשאקבל את האסמס לבוא לקחת אותו.

בכפר מנדא, על הכביש הראשי 784, סימני צמיגים שרופים על הכביש מספרים על משהו שהיה ולא סיפרו עליו בחדשות.

חבר ערבי שואל אותי בבית המשפט מה נשמע בעפולה. 'אל תבוא לבקר' אני צוחק. אבל אני מת מבפנים.

השוטרים שירו בערבייה המבולבלת בתחנה המרכזית בעפולה פעלו נכון. הם לא ידעו אם יש עליה או אין עליה חגורת נפץ. הטראגיות באירוע זה שאף אחד מהצדדים לא ידע לשחק את התפקיד שלו כמו שצריך. כולל המחבלת שלא בדיוק ידעה מה לעשות עם הסכין. וחיילת מג"ב שהיה לה יותר חשוב לשמור ביד על הגלידה מלשמור על המחסנית של הנשק. אם מישהו היה עוצר ומבקש מכולם שנייה לחשוב ולהבין שזה החיים שלהם, היה נגמר אחרת. אבל היא הייתה צריכה לשחק את התפקיד שלה עד הסוף. וכך גם החיילים והשוטרים שהיו שם. אני באמת הייתי רוצה לדבר איתה ולהבין מה הביא אותה עם סכין לתחנה המרכזית, ולא מול כיתה להוראת הביולוגיה בטכניון.

יינון מגל בתכנית הבוקר של אורלי וגיא. סיי נו מור.

בחמש קבוצות ווצאפ שונות שאני חבר בהן רצה ביום שישי בערב הבדיחה אם אני מגיע לפאב או שאני בהפגנה בסח'נין. לא הייתי לא בזה ולא בזה. הייתי עייף ודי בדיכאון מכל החרא הזה.

אם זה יימשך עוד יותר משבוע שבועיים זה דופק לי את העונה של מסיק הזיתים ואת הסיור השנתי בבתי הבד הפרטיים הקטנים.

דרך הערת שוליים של וסטרייך הגעתי לספר מ א מ ם שנקרא 'מגנזי קדם', שהוא תעודות עות'מאניות שתורגמו מתי שהוא לעברית. לפעמים עם צילום של התעודה המקורית, עם החותמת של הסולטאן. הראיתי את הספר הזה למנחה פ' במפגש האחרון ושנינו הזלנו עליו ריר. אז הנה –

"… כי הזכיות אשר זכו בהם כל האומות החוסות בצלי, כפי המאמר המהולל אשר נקרא בה ג'ולחנה – היכל השושנים – המה חלים בלי ספק גם באומת היהודים. והיתה האומה הזאת אשר התאחזה בכל מדינות מלכותי הרוממה ותתישב בהן לבטח כפי נדיבות רוח שלטוני הרם והמגן על החוסים בי, ראויה להשיג את החסות ואת השמירה המעולה כיתר האומות החוסות בצל ממשלתי הרוממה. ועתה רצון וחפץ שלטוני שלא יהיה לשום איש הזכות לערער עליהם בין בדבר מלאותם את מצוות דתם ובין בדבר בטחונם וחסותם אשר נתנו להם. ויצא דבר מלכותי זה כפי חפצי ורצוני המהולל אני מלך המלכים וינתן המאמר הנעלה הזה בידי האומה הזאת. כך יהיה וכך יקום ויסמך על חותמי המרומם. נכתב בראשית חודש רמדאן המבורך בשנת אלף ומאתיים חמישים ושש ברשיון הדת נעתק וקוים בפנקס בית המשפט בירושלים."

1256 כמובן ההיג'רית. אנחנו כאן באמצע המאה ה-19.

סך הכל רעיון טוב שיהיה שלום בירושלים ולא יפריעו ליהודים.

מחר אני מדבר ביד בן צבי בכינוס ה-11 של ההיסטוריונים של המשפט. הנושא הוא סימן 65א לדבר המלך במועצתו שזה תמיד להיט.

רחביה! לירושלים יש היום תדמית לא מי יודע מה, אבל לנווט קצת ברחובות הקטנים והחד סטריים עם שמות של רבני ספרד. א מחייע.

אם מישהו חושב שאני סתם נטפל לאורן חזן ויש דברים גרועים יותר שיקרא את רוגל אלפר היום בהארץ. איך חזן שר בסרטון? עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה. גם אני. לא אניח. שמיני ביוני עד אחד עשר באוקטובר מאה עשרים ושלושה יום.

או משהו כזה. כשהייתי בתיכון אז שר החינוך לא היה בנט אז אין לי בגרות חמש נקודות.

 אופטימי לסיום? מה יש להיות אופטימי? ג'ו בונאמאסה סלו ג'ין. זה השיר הכי מדכא שאני מכיר, וג'ו עושה אותו אפילו יותר גרוע מטים קארי, למרות שהוא לא מעז להגיד 'איים סו פאקינ' לונלי'. אתה חושב שלהיות לבד בגשם זה מדכא? תנסה אינתיפאדה. שלישית.

לו הייתי שפמנון!

אתמול פירסמתי בפייסבוק פוסט בזו הלשון –

"בוקר טוב אינתיפאדת הושענה רבה. היום, כמו כל אזרחי ישראל, אצא לעבודה מבלי לדעת אם במהלך היום לא אתקל במחבל עם סכין נוסח פתח תקווה וקריית גת, או בפרעות לאומניות בנוסח יפו ולוד, בדרכי אל העבודה וממנה העוברת בהכרח דרך יישובים ערביים. אין לי שום אמון בהנהגות הכושלות של שני העמים שידעו לפתור את המצב. אין לי אמון בכוחות הביטחון שישכילו להרגיע ולא להסלים. יש לי אמון בעצמי ובמה שאני יכול לעשות. אל מול הקריאות להחרים עסקים של ערבים, אל מול השנאה, אני יכול להפיץ מעט אהבה. לקנות בעסק של ערבי, להרים טלפון לידיד ולשאול אותו מה שלומו, להדוף מעלי את השנאה. אם מספיק אנשים יצאו לדרך בהרגשה הזו, זה יכול להסתיים אחרת."

סך הכל היה די רגוע בטווח של מאה מטר ממני עד שיצאתי בחזרה הבייתה בסביבות שבע בערב. הסכינאי בעפולה ניסה לשחוט חייל במקום שנמצא נורא קרוב למשרד שלי. העפולאים הטובים לא הספיקו לעשות בו לינץ' כי מי שתפס אותו בהתחלה היו חבר'ה עם ראש על הכתפיים וקצת אחריות, אבל זה לא שלא ניסו. עפולה, אתם יודעים. מסורת זה מסורת. אבל סך הכל היו שם אנרגיות נהדרות שחבל שיתבזבזו, או במילים אחרות, כנופיית הלינצ'אים הגזענים שטרפם נשמט מבלעם החליטו לפוצץ במכות את צוות ערוץ 2 שהחליט לשדר מזירת הפיגוע עם שדר ערבי (!).

סך הכל הייתי בכמה סבבים של מהומות גזע בעפולה. זה זכור לי משהייתי ילד. הפעם האחרונה הייתה לפני שנה וחצי, אחרי רצח שלי דדון. מי שרוצה לדעת איך זה נראה אז שיקרא את זה. 'ארומה' בעפולה עליה צרו אנשי סדום שבעמק בדרישה לקבל את שני הערבים שהתבצרו בה, זה מקום שנמצא דקה הליכה מהמשרד שלי ואני אוכל שם צהריים לפחות פעם בשבוע (סלט שורשים משהו. עם סלמון. באמת!).

נראה לי שהולך להיות אצלנו שמח בימים הקרובים. בטח היום בבוקר. יום שישי אני מאמין שהמשטרה תהיה עסוקה במה שקורה כשיוצאים מהמסגדים בנצרת וזה. זמן טוב ללינצ'אים בריונים לצוד ערבים ברחובות הראשיים של עפולה, כמו שאנשי להב"ה עשו אתמול בירושלים, וכנופיות הגזע הנתנייתיות עשו בנתניה. מי שערבי וקורא את זה. אם מרביצים לך בארלוזורוב פשוט תחתוך באחד הרחובות ימינה. הרחוב המקביל זה הכנסת. אני בכנסת 3. תיכנס ותקבל כוס מים, ואסיע אותך לאן שצריך. באחד הסיבובים הקודמים, ב-1985, אחרי רצח שני המורים בגלבוע, עבדתי במכולת, וכשפוצצו ערבים ברחובות במכות, באו שני חבר'ה ערבים נורא מפחדים והמכולתניק הסתיר אותם מאחורי המקרר של החלב. לי אין מקרר של חלב. אבל יש לי מקל של טוריה שאני נושא עמי. אגן עליך בגופי.

זו האינתיפאדה של ההכרעה האישית. אין הנהגה מאורגנת גם אצלנו וגם אצלם. קבוצת הבריונים הפאתטים שדיברה אתמול בטלוויזיה התחזתה לממשלת ישראל, לראש ממשלתה, למפקד צבאה, למפקח הכללי של משטרתה. אין להם שליטה במה שקורה. לי ולך יש. בכל רגע נתון עלינו להכריע. להצטרף ללינצ'אים? לצאת לרחוב לדקור יהודי? לצאת להרביץ לערבי? לזרוק אבן על שוטר? לשתף פוסט שונא בפייסבוק? אם יותר אנשים יכריעו לא לעשות את הדברים האלה ממה שיכריעו כן לעשות, הטובים ינצחו. הטובים זה מי שרוצה לחיות ושאחרים יחיו ולא להרוג ושאחרים יהרגו.

סך הכל כרגע הטובים במיעוט. וזו הסיבה שהמיקרו הכרעה האישית היא לעיתים לא מוסרית קנטיאנית אלא הישרדותית גרידא. להגיע לעפולה דרך כפר מנדא או סח'נין? נזרוק מטבע. מה שיוצא אני מרוצה. אותו הימור גם בדרך חזרה. מה שכן, אם אספיק יש משמרת שלום בכרמיאל בצהריים, של 'נשים עושות שלום' ו'קשת כרמיאל לצדק חברתי'. ונחשו מה – התמונה שלהם בפוסט בפייסבוק זה אני מפגין ב'צוק איתן'. אני נראה עייף כי בדיוק חזרתי מהסמינר בצ'כיה והרדאגסט עוד זרמה בעורקי. לידי אולי נעמה כי אני לא סגור עם הכובע והמשקפי שמש, ואחריה ממש כוכב הקולנוע מוחמד בכרי. אולי הם יבואו גם היום? שווה להגיע לבדוק.

סך הכל הולך להסתיים בנימה אופטימית, לא? נאמר. יש עדיין כמה דברים טובים בחיים. אמנה שלושה דברים שכדאי לקום בשבילם בבוקר, גם אם לא סגור שתגיע בדיוק לאותה המיטה בערב –

זה שיש היום ממש בכל תחנת דלק משקפי קריאה בעשרים ש"ח מכל מיני סוגים כולל הסוג הזה שמתקפל נורא קטן. זה חידוש ששינה לי את החיים.

זה שיש לנו מדינה נהדרת שגם כאשר מועלים חשדות כנגד סגן יושב ראש הכנסת שהוא סרסור ומסומם, אז עדיין הוא מחזיק בתפקיד כאילו כלום כבר מאה ושלושים יום כי מה שחשוב באמת זה ארץ ישראל.

זה שיש בעולם בית הספר לרוק של שיקגו, ולפני כמה שנים למדה בו בחורה קריסטן קונץ, ותראו איזה קונצים היא עושה! הגעתי לקליפ הזה במקרה, כשחיפשתי קליפ נחמד של קטפיש הודג' לעטר פוסט קודם. הגברת הזו שרה קטפיש בלוז, או בעברית 'לו הייתי שפמנון'. הלהקה שלה די מזייפים, ועומדים כמו בולי עץ ודי מפחדים מעצמם, ולאורגניסט שם יש עתיד במסיבות יום הולדת של ילדים, ומגיע לו מכות, אבל קריסטן יודעת לשיר, ולזוז, ולעשות פרצופים כמו זמרת אמיתית. הייתי אומר שעוד נשמע עליה אבל הקליפ הזה כבר בן כמה שנים ולא שמעתי עליה עד היום. אבל זה יופי של דבר. אנ'לא מאמין שילדה כזו בת כמה? שש עשרה? יכולה לעשות כזה בלוז.

אז שיהיה לכם יום נפלא, שלא ידקרו אתכם. שלא תדקרו או תרביצו לאף אחד. וזכרו – עשו פעולתכם כך שהאנושות, הן שבכם והן שבכל איש אחר, תשמש לכם לעולם גם תכלית ולעולם לא אמצעי בלבד.

יום הניצחון

תסתכלו טוב בתמונה הזו:aba1

זה מצעד יום הניצחון על הנאצים בעפולה ב-9.5.1945. לפני שבעים שנה ויום. המצעד לא היה ספונטני. הוא היה מאורגן. הודיעו עליו מראש בעיתון 'דבר' שהגיע לעפולה בשעות הבוקר. תלו גם מודעות. הנה הידיעה שבישרה לאנשי היישוב המאורגן בעפולה, פעילי ההסתדרות, כיצד עליהם לחגוג.

aba3החגיגות עצמן היו כפי שציפו –

aba2אנו רואים בתמונה את 'התהלוכה' שהייתה אחרי הצהריים. אלו נושאי הדגלים. השלושה בקדמת התמונה הם הנושאים את דגל בריטניה. אלו לבושים במדי 'הכבאים המתנדבים'. אוברול לבן מהודק באבנט שחור, קסדות נוצצות. גם היום אנו יודעים את שמותיהם. אחד מהם הוא גרשון שרצקי. האחר שכטמן. באמצע ישראל לוי . ישראל הוא עובד חברת החשמל, ואחד ממפקדי 'ההגנה' בעפולה. הוא גם כבאי מתנדב. בן 28. הוא מסתכל במצלמה בפנים רציניות. איש 'ההגנה' העומד בין שני דגלים בריטיים.

מאחור יש דגלים נוספים. אני מזהה את דגל פולין האדום-לבן אני מניח שדגל הלאום היה בקדמת התהלוכה, במקום אותו לא תפס הצלם בתמונה. את הצלם עניין האדם המופיע בצד ימין של התמונה. אוחז בדגל האדום. זהו סבא שלי ממש. יחיאל אוני. התמונה המקורית עוד נמצאת ברשותי. איני יודע מי הוא שצילמה, אך מאחוריה כתוב בכתב ידו של סבי 'מצעד יום הנצחון על הנאצים יימח שמו, מאי 1945'.

יחיאל מבוגר מעט מיתר הצועדים. הוא בן 41. צעיר בשש שנים ממני היום. הוא עובד מזה מספר שנים כשומר במתקן של חברת החשמל, המצוי כיום בעפולה במקום בו נמצאים משרדי חברת החשמל, ליד התחנה המרכזית. הוא עלה לארץ לפני שמונה שנים. נשוי ואב לבת בגיל 14 ולבן בן 3, שנולד כבר בארץ. הוא לבוש באופנה שאותה לבש עד יומו האחרון, חמישים ושש שנים לאחר שצולמה התמונה. מכנסי שלושת רבעי. כובע. חולצה עם צווארון. לרגליו, כנראה, סנדלים. החגורה גבוהה מאוד. כך היו לובשים אז. אנשים אחרים לבושים בבגדים חגיגיים יותר. מכנסיים ארוכים, חולצה לבנה. סבי לבוש בבגדי עבודה.

הוא אינו שמח. אף אחד אינו שמח בתמונת יום הניצחון. כולם חמורי סבר. הם לא לחמו בעצמם בנאצים. לוי ביקש לצאת להילחם במסגרת הבריגדה היהודית. נאמר לו שתפקידו בעפולה חשוב יותר. סבי היה מבוגר מדי ובעל משפחה. השנים הללו, בעפולה, היו שנים של פריחה שלווה, עצובה. מתוחה. המתח ניכר בפני האנשים, נקרא בין שורות הידיעות הקצרות בעיתונות.

יחיאל השאיר מאחוריו בפולין שמונה אחים ואחיות ומשפחותיהם. אשתו הותירה אם, שני אחים ואחות. שנתיים לאחר שיצאו לארץ ישראל מפולין נכבש חבל ווהלין בו גרו על ידי הסובייטים. אולי אז נותק הקשר. שנתיים לאחר מכן נכבש על ידי הנאצים. הם אינם יודעים עדיין מהו שאירע לבני המשפחה. אבל כנראה יש להם ניחוש טוב. מאוחר יותר בשנת 1945 יגיע לעפולה השריד היחיד מגיא ההריגה בעיר ורבה, שהצליח לקפוץ לתוך בור ההריגה, לשהות בו יום שלם, ואז לזחול בלילה מתוך ערימת הגופות. הוא יספר לסבי מהו שעלה בגורל אחיו ואחיותיו. רחל, אשתו של יחיאל, למדה בבית הספר הכללי בעיירתה, שומסק. היא תחדש קשר מכתבים עם בן כיתה, פולני. הוא יספר לה סיפור דומה. אם בעת המצעד יש להם תקווה, היא אינה ניכרת בפניהם. עמוק בלב ידעו עוד בטרם הגיעו הידיעות והמכתבים.

יחיאל אוחז בדגל האדום. הוא אוחז בו בגאווה. הוא עלה לארץ להיות חלוץ. סוציאליסט. לחיות מעמל כפיו. את חנות הנעליים שהייתה לו בפולין מכר, ואת הכסף מסר לקיבוץ בוורבה. זו הסיבה שהוא כאן, הראשון מבני הקיבוץ שקיבל סרטיפיקט. ואבוי – גם האחרון. הוא מאמין בעבודה מאורגנת. חבר ההסתדרות. הוא אינו אוהב את סטאלין מאוד, אבל הוא יודע שזה האיש שניצח את היטלר. שאם יש סיכוי שמשפחתו שרדה את התופת, הרי שזה בזכות האיש הזה. הוא אינו יודע יותר משיודעים אחרים על הגולאגים, על הטיהורים הגדולים, על הקולקטיביזציה הכפויה. הוא יודע על אושוויץ. הוא מנחש את שאירע בוורבה. הוא אינו רוצה לדכא אף אחד. הוא רוצה לחיות. לחיות מעמל כפיו בארץ ישראל. לכן הוא אוחז את הדגל האדום. לכן הוא לבוש בבגדי עבודה. בעוד שלוש שנים יקימו האנשים האלו את המדינה. לא כל מי שמופיע בתמונה יהיה חי שלוש שנים לאחר שהתמונה צולמה.בפברואר 1948 יצא לוי למשימה של תיקון קו החשמל שעבר בוואדי ע'ארה וחובל. הוא לא חזר חי.

סבי היה מבוגר גם במלחמת העצמאות. הוא היה בין מגני עפולה, אך לא ממש לחם בקרבות. הוא נמנע בדרך כלל מסיכונים. כשהגיע לארץ, עוד בנמל יפו, ראה תאונה ובה נכנס גמל במכונית. מאז סירב לנהוג במכונית. כל חייו רכב על אופניים. מעולם לא לחם במלחמה. את הקפיצה הנחשונית, המסוכנת, עשה פעם אחת בחייו, כשלקח את משפחתו אל מעבר לים, למקום רחוק, מסוכן ולא בטוח. מקום בו יש גמלים המתנגשים במכוניות. איני יודע מהו שציפה למצוא כאן. אני יודע מה מצא. גם זוהר יודע. זה נהדר שהוא מצא את זה. זה מאוד רחוק מהנופים הירוקים, הרחבים, של מה שהיה פעם חבל ווהלין והיום הוא אוקראינה, שסועת המלחמה, הרדיו-אקטיבית, בה טמונים בני משפחתו, לצד בני עיירתם, בקבר אחים אותו כרו בטרם נורו. תקשיב, סבא. אולי תאהב את זה. זה בשבילך.