אכט און פערציק

בשבוע שעבר כתבתי כאן פוסט פרוגרמטי שכלל התייחסות למלחמת האזרחים בסוריה וניתוח ההרכבים השונים של להקת ת'ין ליזי לדורותיה, בהקשר של ביקור במג'דל שמס. אבל מה הפוסט התחיל בפיסקה בה אני מסביר שהגעתי לחרמון לרגל חגיגת יום הולדת לי ולבני משפחתי. מי שמסתפק בתקציר של השורה הראשונה שמפרסם הוורדפרס הסיק שזה 'פוסט יום ההולדת' הידוע לשימצה ומהר לברכני. אז זה לא. זה היה הגיגים על סורים, דרוזים ואירים, ופוסט יום ההולדת מגיע ממש עכשיו ביום ה-6 בפברואר, (הוא יום הברווז הצולע) עצמו.

אז מדי שנה (בבלוג שהיה לי בישראבלוג) הייתי מחפש את מי צריך לעבור השנה. עברתי כבר את הרצל, ג'רי גרסיה וכאלה, שזה לא חוכמה, אבל כל שנה אני שואף להגיע רחוק יותר. השנה אני צריך לעבור את ויטני יוסטון ואל קאפון. אני אופטימי. כי קאפון המנוח חי אורח חיים אלים, לא משך ידו מן האלכוהול, סבל מעודף משקל קיצוני, והיה נתון להתקפות זעם. פלא שהגיע בכלל ל-48. ויטני – אללה ירחמה – הייתה גם בקטע של סמים ואלכוהול ומטופלת בבעל אלים. אני מושך ידי מן הסמים, אשתי היא מלאך עלי אדמות, והאלכוהול שאני שותה הוא אך מתנת האל לבני האדם עראק חדאד מירדן, שרק מיטיב עם הגוף והנשמה, כך שיש לי פור עליהם, ויש לי את כל הסיבות לקוות שאכן אוכל להיפגש עמכם גם בעוד שנה ביום ההולדת ה-49.

לפני כמה שבועות טיים אאוט תלביב פירסמו רשימה של ארבעים דברים שתלביבים צריכים לעשות עד גיל ארבעים. יצא לי משהו כמו עשרים ואחד ואני בן ארבעים ושמונה! אז חלק מהדברים נורא טריוויאלי. כמו לעשות ילדים, או קעקוע (עברה שנה מאז האחרון ומתחיל להתחשק לי עוד אחד) חלק מאוד לא ישימים כמו להוריד טורנטים, כי אין לי מושג מה זה טורנטים ואם שלי עלו כבר שצריך להוריד אותם. חלק נשלל על ידי הרגלי המגונים והשמרניים שאני עובד בעבודה אחת ונשוי לאישה אחת. אז כאילו כל הקטע של להתנסות עם בן מיני שמומלץ שם עד גיל ארבעים לא כל כך יעבוד אצלי, כי למרות שבסך הכל אני נורא ליברלי ופתוח, וגם אני מבין שתלביבים כבר לא מתרגשים מזה, וגם אני מבין שהומוסקסואליות היא אוסף של פרקטיקות גופניות המאוחדות על ידי השיח לכלל "זהות" מדומיינת אחת, אז בכל אופן להתעסק עם גבר עם הזיפים והכרס הקטנה וכל החבילה? גם אם ש' לא הייתה בתמונה זה לא משהו שהיה ממש תורם לי לסמן עליו V. אני לא מבין איך נשים מסתדרות עם זה. לא תודה.

אז מה כן? יש לי רשימה של דברים חמודים כאלה שלא כל אחד יכול שרציתי להספיק והספקתי. לדוגמה:

להיות העורך דין הזה שכשכתוב 'ההגרלה בפיקוח עורך דין' אז הוא עושה את ההגרלה. ההגרלה שבה מדובר התקיימה ב-1994 ומישהו מקריית ביאליק זכה במיקרוגל, ואז זה היה ביג דיל.

לשאול עד שאלה. לשמוע את התשובה. לחכות פאוזה רבת רושם, להרים גבה, ואז לומר בזלזול – 'אין לי עוד שאלות לעד הזה'.

לראות עם הילד שלי כוכבים נופלים בלילה שחור על גבעה בגליל.

לקבל דרגות של נגד בצה"ל.

להיפגש עם מלך אמיתי ממש.

מה אני רוצה להספיק עד גיל חמישים? אשקרה לא הרבה כי באמת אין עוד הרבה זמן. עוד שלושה ארבעה דברים קטנים לרשימה –

לשבת בוועדת הלסינקי ושיציגו אותי שם לרופאים בתור 'דוקטור אמיר', ושמי שלא מכיר יחשוב שאני לפחות נוירוכירורג ולא שילוב של ד"ר הו, ד"ר שקשוקה וד"ר מילט.

ללמד ממש קורס בכיתה של אנשים שעושים תואר אקדמי.

להיות בסיום קורס של הבת בצבא ולהתרגש ממש.

ריאלי? לפחות שניים מהשלושה.

ממתק?

אז הנה משהו לרגל חודש האבל על לכתו של המלך דוד אללה ירחמו. הנה ביצוע שאפילו עולה על המקור, וכמו שכבר כתבתי, אצל דייוויד זה די קשה. אלה מוט דה הופל, שזה להקה שרק אני והדוד שלי אבי מכירים. מי שרואה את השטחי רואה להקת גלאם רוק זוועתית. אבל הם באמת באמת גדולים! פרט מעטיפה של תקליט שלהם מקועקע לי על הרגל. באמת (לא להיבהל. כמו כל קעקוע אצלי יש כמה שכבות של משמעות, וזו רק אחת מהן). בקיצור שמעתי השבוע את המתרגם החדש של כתבי דיימון ראניון אומר שהתרגום התבקש כי העברית של אליעזר ככרמי לא משהו, והוא תירגם את 'Dave the dude' ל'דייב הזריז' כשבאמת צריך לתרגם משהו כמו 'דייב החבוב'. ואני אומר – הסירו ידיכם השפלות והטמאות מאליעזר כרמי! תרגומו הוא קדוש ומי שמשנה ולו אות יבוא על עונשו בעולם הבא. אז הנה 'אול דה יאנג דיודס'. ואני אולי בן ארבעים ושמונה אבל נראה מישהו שיעז להגיד שאני לא יאנג דיוד.

עריכה לשונית

ביום רביעי שעבר נפל דבר בעולמי. התהליך המורכב של כתיבה וקבלת משוב מהמנחה הסתיים, והתחיל שלב הטיח והגימור. העבודה עצמה הייתה כתובה מאוקטובר, אבל עברתי תהליך דיאלקטי מסויים עם המנחה, והיה צריך למצות אותו עד תומו. בשלב הזה דוקטורנט שהפרוטה מצוייה בכיסו היה פשוט מעביר את העבודה לעורך לשוני, אבל החלטתי לשמור את ה-5,000 ש"ח בכיסי, או יותר נכון לא לאתגר את תקרת החריגה שלי, ולעשות את זה בעצמי. זה נבע מכמה דברים – עברתי עריכה לשונית בהצעת המחקר, ולא הרגשתי שהיא הביאה לשינוי דראסטי בטקסט; באמת באמת שאין לי כסף לזה; זה תהליך שאני צריך לעבור בעצמי; ואולי הכי חשוב – אני מבצע גם שינויים תוכניים אדירים, תזוזות טקטוניות מהממות. פסקאות עוברות מקום, נמחקות בהינף מקלדת או מורחבות לעשרות עמודי טקסט. את זה לא הייתה עורכת לשונית עושה. גם הקשר הנפשי העמוק לשיטת המילט והחיבור הספיריטואלי לרוחו האתרית של ד'אהר אל-עומר אינם דברים שעורכים לשוניים נחנים בהם בדרך כלל, והם דרושים על מנת לכתוב את העבודה תוך שמירה הן על תעתיק עות'מאני – ולא עוסמאני, עותומני, או עותמני – נכון, והן על מידה מינימלית של שפיות הדעת.

כמובן שאם הייתי הולך לעורכת הייתי הולך לקרני עמית המעולה שהוכיחה את עצמה בעבר, אבל הסתכלתי קצת באינטרנט וראיתי כל מיני עורכי דוקטורטים שצמחו שם פרא, וחלקם אף מבטיחים (לא מקשר כדי לא לבייש) כי הדוקטורנט לא יצטרך לתת קרדית לעורך. נו באמת. קרדית מצויה בכל בית. אין צורך להעניק אותה לאיש. למעשה יש אנשים אלרגיים לסוג זה של חרק מיקרוסקופי והיו מעדיפים להיפטר ממנה מאשר לקבלה. אז בקיצור אם האנשים האלה שאינם נותנים קרדית לעורך הלשוני שלהם יהיו דוקטורים בסוף, אז חי ד'אהר, גם אני! בעריכה עצמית!

אז הסטתי אל הצד (כמעט) כל פרויקט אחר (זה דרש ויתור מכאיב על הקורס המתודולוגי של נורית נוביס שסיפק לי בשבועות האחרונים מידה רבה של עניין והנאה), הסתגרתי בחדרי ואני יוצא ממנו אך לשם פרנסה, ואני כותב וכותב וכותב וכותב. הפוסט הזה נועד רק להסביר למה לא תראו אותי הרבה בשבועות הקרובים אלא אם כן יקרה משהו מאמם, ולמה לא תדעו את דעתי המפורטת על נשאת מילחם, אריה דרעי שר הפנים, עזרא נאווי קדוש או נבל, ואילנה דיין או על הסרט החדש של טרנטינו או למה נזכרתי השבוע בדבר הנורא שקרה ב-1987 או משהו כזה.

הכתיבה עצמה הסתברה כקשה בכמה רמות ממה שציפיתי. מה שציפיתי שיהיה המכשול העיקרי עובר עד עכשיו לא רע. הערות השוליים. עשיתי לי עקרון כשכתבתי את העבודה גופא לכתוב את הערות השוליים על פי הפורמט של הבלובוק מהתחלה, ולהקפיד על דיוק ככל האפשר. זה חוסך לי המון עכשיו. כמובן שההערות הביזאריות נבדקות שוב. פסיקה פקיסטנית או חקיקה סרי-לנקית (ויש בדוקטורט כאלו וגם כאלו) דורשות בדיקת התאמה מדוקדקת לפורמט, אבל ההערות הרגילות המפנות למאמרים וספרים עוברות חלק. כרגע יש 983 הערות. אני חושב להוסיף כמה באופן מלאכותי כדי להגיע לאלף עגול.

מה שקשה הוא דווקא עבודת הרוחב. הדוקטורט נכתב בכמה וכמה מקטעים בתקופה של שנתיים. צריך להתאים אותו כך שייקרא כאילו נכתב בבת אחת. תובנות מתודולוגיות אפיסטמולוגיות פלורליסטיות-משפטיות וד'אהריסטיות שהגעתי אליהן בשלב מאוחר צריכות להישתל – ולו כרמזים מטרימים בספר בלשי – לאורך כל העבודה. מעברונים המסבירים מה עשיתי עד עתה ומה בכוונתי לעשות בפרק הבא, מעברים חלקים בין פרק לפרק ותת פרק לתת פרק, הפניות בין פרק לפרק, זרימה לוגית נאה. כל אלו עולים לי בבריאות. לקח לי 24 שעות ליצור מעבר ראוי בין פרק המבוא לפרק הראשון של הגדרת המושגים, מהסיבה שכשקוראים אותם באופן רצוף מסתבר שאני אומר בערך שלוש פעמים את אותו דבר – בסקירת הספרות ובהסבר המתודולוגי שפותחים את המבוא, ובפתיחה המלודרמטית של פרק ההגדרות.

בכוונתי לסיים את העבודה בתוך כחודש וחצי. עריכת פרק המבוא לקחה לי שלושים שעות עבודה בסוף השבוע. יש משהו כמו שבעה פרקים. זה שבעה שבועות.

הנה כמה עניינים שנתקלתי בהם –

מקף מפריד מקף מחבר – היו לי אלפיים חמש מאות מקפים. היה צריך למיינם למחברים ומפרידים (קצר ועבה ארוך ודק, פרדון מיי פרנץ')  לקבל החלטה מיניסטריאלית להתעלם מהמקף העברי המתועב (קצר עבה ונמצא גבוה מיתר האחרים). לדאוג שכל המחברים יהיו מחברים ולא מפרידים, ולדאוג להעיף חלק גדול מהמפרידים: אם באמצעות הפיכתם לנקודותיים (גם הפיכתם לסוגריים היא אפשרות במקרים מסויימים), או פשוט להטמיע את הטקסט המופרד באמצעות פסיקים או פסיק נקודה. הייתה לי מגיפה של מפרידים – וראו איננה עוד!

סכמטי / סכמתי – חלק מהסקירות שאני עורך במהלך הדוקטורט היו סכמטיות וחלק היו סכמתיות. האקדמיה חושבת שהן סכמטיות. באופן סכמטי אני יכול להסכים איתה.

שונה בתכלית. שלושים עניינים שונים היו אצלי שונים בתכלית. הם הפכו לשונים מאוד, שונים במהותם, או אף שונים ביסודם.

נישואים ונישואין – המוסד הברוך ייכתב 'נישואים' (ואחיו המקולל 'גירושים') אבל אם אני מביא ציטוט מטקסט הוא יישאר עם הסיומת הארמית במקום שהמקור נוקב בסיומת הארמית.

איסתנבול – ממש כך. אבל בשיר הפותח את הדוקטורט 'אני רואה את איסטנבול בעיניים עצומות' של אורחן ולי קניק (בו מהדהד 'אני שומע את אמריקה שרה' של ויטמן) – איסטנבול.

מונח או מושג? שאלה נורא קשה. ההבחנה לא ממש מוגדרת. שימו לב שבמהדורה של 1984 של אבן שושן שאני משתמש בה אין את המילה הזו או המילה הזו. מצאתי מאמר חמוד של עדי אופיר בדיוק בשאלה הזו, ובעקבותיו העפתי את כל המונחים מהדוקטורט והם הפכו למושגים, אבל באופן מנומק. אי אפשר להתווכח עם עדי אופיר.

מספרים – כל מספר שניתן לומר בשתי מילים (עקרונית עד מאה ועשר) ייכתב במילים. אחרים כגון 567 ייכתבו בספרות. מספרי סעיפי חוק או שנים ייכתבו בכל מקרה בספרות.  זה כלל ידוע, ודי אימצתי אותו אינטואיטיבית במהלך הכתיבה. רק כשאני כותב על העדות הדתיות (היו פעם אחת עשרה. עכשיו יש ארבע עשרה. נוספו הדרוזים, הבהאים והאוונגלים אפיסקופלים – אגב, היה צורך להעיף 5 מופעים בערך של אוונגליסטים כי הם לא. הם אוונגלים) אני מתרגש ומתבלבל לפעמים.

אז זה הדבר המשמח שצפוי לי במהלך השבועות הקרובים. שעתיים ביום בין אם חזרתי מהעבודה עייף, או שזה עתה קמתי לעמל יומי ויש לי שעה עד היציאה לעבודה. התרכזות מוחלטת בסוף שבוע עד כדי זניחת הבלי העולם נוסח העיזה באר (ממילא סגור בחורף) או העראק שנתן לנו האל כדי שנבין שכולנו בעצם עדה אחת. אז כך – נזירי, מצומצם, סגפני, נחוש מטרה! זה רודינו! זה סטאלינה! За Родину! За Сталина!  נתקלנו מלפנים בשיטת מילט מחופרת היטב. נהג החש, דופן קידמית אש, דופן ימין שלשל רימון! קדימה הסתער!

סוויט הום אלאבאמה של לינרד סקינרד שהתנגן בלופ בשעת הכתיבה הוכח כמחסום וכלא מספיק אינטלקטואלי, מה גם שגישתו הגזענית משהו מנעה ממני תובנות של ממש בשאלת האימפריות רבות הלאומים ששלטו באזורנו. החלפתי אותו בפוסט פאנק מהאייטיז, אינטלקטואלי כדבעי, וכולל אפילו צעקות בצרפתית שאף אחד לא מבין.

שאלות ותשובות על תנינים

אפשר לקבל בקבוק?

לא.

למה לא?

כי אפשר להשיג רק בעיזה באר באשחר.

אז בכל אופן תביא אחד.

אנחנו מבשלים עשרים ליטר. כשהתהליך נגמר עם כל מה שנשפך ונטעם בדרך יוצא בין 15 ל-17 ליטר שזה בסביבות חמישים בקבוקים. אני מביא אותם לפאב באשחר כי כיף לי שחברים שותים את הבירה שהכנתי, וכיף כשהפאב פועל ויש חיים באשחר.  יותר ממה שהולך לשם אין. אם אתחיל לחלק לחברים מחוץ לאשחר, אפילו מאוד קרובים, לא יישאר כלום. זו כמות קטנה מאוד אבל נגמרת מהר מאוד.

אז נבוא.

תבואו, בסבבה. תרימו טלפון ותגיעו. מבטיח תנין אחד עלי, אם יהיה כשאתם מתקשרים.

מה זה אם יהיה?

לוקח שלושה שבועות להבשיל תנין. התהליך עצמו קשה ומסובך, וזו עבודה מטורפת. אני לא יכול להוציא מחזור יותר מפעם בחודשיים שלושה.

מה זה עבודה מטורפת?

ש' כמובן אחראית על הבישול. לקחה קורס מקצועי וכל זה. התפקיד שלי זה ביקבוק.

וזה כל כך קשה?

כן. כי צריך סטריליות אבסולוטית. כל מה שנוגע בבקבוק או בתערובת צריך להיות מחוטא. אנחנו ממחזרים בקבוקים. זה ימים שלמים של עבודה של חיטוי וניקוי. הביקבוק עצמו של הכמות הזו זו עבודה לשעתיים לשני אנשים.

וזה שווה את זה?

כן. הבירה הבלגית הטובה ביותר מהצד הזה של הסכלדה.

למה בלגית?

כי זה מה שאנחנו אוהבים. האהובה עלי אישית זה הדליריום טרמנס. ש' מתה על סן ברנרדוס. לקח לנו כמה מחזורים להגיע לשלמות, אבל הגענו.

וואלה?

וואלה. נרשמנו לתחרות אפילו.

בהצלחה!

תודה. אני יודע שהבירה טובה. מה זה טובה, מעולה. אם זה יתבטא בפרס אני לא יודע, אבל בא לי לבחון את עצמי ואת ש' מול אחרים שמתעסקים עם זה. מה שכן, המותג שלנו הכי מגניב לדעתי.

תנין, למה?

כמובן שיש סיפור, אבל לא ניכנס לזה. ככה זה הבירה הזו, התנין מסח'נין.

סח'נין ואלכוהול?

כמובן החלק הנוצרי. אגב, כמה חנויות לא רעות, כולל החנות הסודית שאפשר להשיג בה את עראק אחים חדאד מירדן. זה שהוא הכי טוב בעולם. זה דווקא החלק הטוב במילט, אני חושב.

איך ידעתי שתגיע למילט?

המילט חובק כל.

טוב, אין לי כוח לשמוע בפעם המיליון על המילט, אז נפסיק כאן. תן לי איזה ממתק.

מה הולך?

הצרפתייה ששמת בפעם הקודמת מגניבה. תן עוד משהו כזה.

לא הולך. חזרנו ל-1971. תשמעו עכשיו להקה שלא שמעתם עליה אף פעם שנקראת 'דה מומנטס'. החבר'ה האלה לקחו שיר די מעפן של הביטלס, מין התחכמות קאנטרי שמבוססת על משחק מילים עם 'גידיאונז בייבל' וקבור בצד השני שאף אחד לא שומע של הלבן הכפול, ועשו ממנו משהו שחור וכועס וזועם. מי שמכיר את המילים המקוריות מאוד יהנה ממה שדה מומנטס עשו מזה. זה מופיע בתקליט של שחורים שרים לנון מקרטני (שכה אני אחיה, זה הכותרת של התקליט הזה) שכל טראק שם זה פנינה. תשמע, לא יזיק לך.

אבל אני רוצה את הצרפתיה!

לא תקבל. דה מומנטס – רוקי רקון – גו.

רודוס

איך היה? די סבבה.

כמה תובנות –

* רודוס בנויה שכבות שכבות, עם שכבה עות'מאנית מוסלמית שעד כמה שרודוס היוונית-אורתודוכסית מבחינת הדת והיוונית מבחינת הלאום מנסה למחוק, היא צצה במקומות נורא לא צפויים. הדמיון המהמם בין רודוס לעכו (עכו לוקחת, אבל אני לא אובייקטיבי) רק נותן חומר למחשבה. על הארכיטקטורה של המילט והגסטרונומיה של המילט ובכלל מה זה הים התיכון הזה ועד איפה הוא מגיע, כי במרסיי, למשל, לא הרגשתי אותה הרגשה, ולשם העות'מאנים לא הגיעו. זה כנראה משהו מאוד עותמ'אני, וחוץ מההקשר של המילט שהוא זוועתי בכל ממד, בעיקר אפשר להגיד להקשר הזה 'תודה'. אבל זה מאוד מסובך ואני עוד צריך לארגן את המחשבות שלי בנושא.

* במלון היה ערוץ 2. ראיתי תכניות בוקר בעיקר, וגם מה שהם משדרים מאוחר בלילה. זה מדהים עד כמה שהערוץ הזה נשען על האח הגדול. לא רק בפרומואים, אלא גם באייטמים מאוד ארוכים ו'לגיטימיים' לכאורה בתכניות בוקר אחרות, ובתכניות מסביב ועל שמשובצות בשעות אקראיות מסביב לשעון. זה וואו כל כך הרבה כסף, ווואו אני כל כך שונא את זה יותר עכשיו.

* ראיתי גם דה ווייס ביוונית. התכנית עצמה הייתה ביוונית אבל השירים באנגלית, וניתן היה לשתול אותם בתכנית בארץ ואיש לא היה מרגיש. אותו מבטא לא ממש אמריקאי אבל משתדל, אותן העוויות אותן תנועות אותן מחוות. כשהייתי מאוד צעיר הייתי ביוון, ואישה מקומית אמרה לי כמה היא מעריצה את היהודים ששמרו על הדת שלהם, שלא כמו היוונים שזנחו את האלים שלהם לטובת אלים אחרים. אלפתרייה, אם את קוראת את זה (את לא) – שנינו זנחנו את האלים שלנו ומעלים עכשיו קורבן לאלילים אחרים.

* אוזו זה חמוד, אבל זה בערך עראק וכל שהוא כביצה ביצה טובה הימנו, או אם יש לי את האחים חדאד מירדן, אז מה אני צריך את גיאורגיאס פפקלידס מאתונה? מה שצריך לבקש כשמגיעים לרודוס זה ציקודיה. שזה ראקי, שזה מתנת האלים היווניים לבני האדם כדי שישובו לעבוד אותם. אפשר גם סומה שזה אותו דבר רק מתאנים – כמו הבוכא המקומית שלנו – שרק מי שמכיר את המקום הסודי יודע להשיג. הציקודיה חמודה, אבל חזרתי הבייתה עם בקבוק של סומה. וקצת אוזו בשביל העיזה באר. יש פתיחה חגיגית 'אסיאתית' ביום חמישי. אני מתכוון לאפשר ל'אסיאתים' (שזה כנראה תושבי אשחר עם בנדנות מצחיקות על הראש שמגלגלים סושי במקום או משהו כזה) לעשות בשלהם ולפתוח בצד פינה יוונית למביני דבר.

* ממתק? שום דבר יווני. למרות שסך הכל שמעתי שם קצת מוזיקה לתיירים בטברנות. תגידו, השיר 'יא מוסטפה' זה 'יא מוסטפה' שכולנו שרנו כילדים (יא מוסטפה יא מוסטפה אנא בחיבק יא מוסטפה) או שיש ל'יאמוס טפה' פירוש ביוונית? אני יודע ששלומיק עפיה בבית האח הגדול, אבל אולי סרנגה או סטלוס קוראים את הבלוג ויוכלו להאיר את עיני. בקיצור הנה מישהי שאני נגנבתי עליה קצת בשבועות האחרונים וחושף אותה כאן בחשיפת בכורה – ביג מאמא ת'ורנטון. ויש לה את התקליט הכי בעולם שזה Stronger than dirt, והנה הביצוע לבול אנד צ'יין שהוא הביצוע המקורי ואני לא יכול להגיד שהוא עולה על זה של ג'ניס, כי אין דבר כזה, אבל הוא בהחלט משתווה אליו, ומי שמכיר רק את ג'ניס מקבל עוד המון המון עצב ועומק בשיר הזה. יאסו מאמא!