שלושים שנים של בדידות

היום חוגגת אשחר שלושים שנה ברוב עם. אני שם רק עשרים ושתיים שנה אבל גם זה חתיכת זמן כוסאומו. בשל נסיבות ביטחוניות שלא אוכל להתייחס אליהן כאן, לא אוכל להשתתף בחגיגות, ולהלן תרומתי הצנועה (מצוטט מזכרון)-

שנים רבות לאחר מכן, כאשר יעמוד אל"מ פז יומטוב מול כיתת המורים, ייזכר באותו יום רחוק בו לקח אותו אביו לקנות פלאפל אצל תמר גלאור. אשחר הייתה אז רק כפר קטן של כמאה וחמישים בתי טיט ולבנים, חלקם בנויים ממכולות שנצבעו בצבע צהוב וזוהר, שנבנתה על גדותיו השוצפים של נהר החילזון שמימו העכורים זרמו לאורך גדה מרוצפת בחלוקי נחל לבנים וענקיים שנראו כביצים פרהיסטוריות. העולם היה כה חדש שדברים רבים טרם קוראו בשם ומשנצטרכת להם היה עליך להראות עליהם באצבע. בכל חודש בסביבות יולי החלה עונת החתונות בערב אל נעים, והבדואים נטו אוהליהם ופחוניהם בסביבות הכפר, במטר בלתי פוסק של יריות באוויר ומוזיקת חתונות בערבית. 'לחפצים יש חיים משלהם' אמר מלקיאדס, כשהביט בשער הצהוב נפתח ונסגר, כאילו מעצמו, ומותיר מחוץ לו, כמעשה קסמים, את אלו שלא היו בעלי זיקה יהודית וציונית, 'זה פשוט עניין של להעיר את נשמותיהם'….

… אשחר הייתה כבר מערבולת איומה של אבק ועיים, שחגה בכוח עברתה של הסופה התנכית, בטרם הגיע בבלי אל השורה האחרונה, ואז הבין שלעולם לא יעזוב את אותו החדר, שכן נקבע מראש כי עיר הראיים (או מראות התעתועים) תימחה ברוח הסערה ותאבד לנצח מזכרונם של בני האדם ברגע המדוייק בו פז בבלי יסיים את פיענוח הגווילים, וכל מה שכתוב בהם אינו חוזר מימות עולם ועד עולם, כי גזע צאצאים שנדון לשלושים שנות בדידות, אינה ניתנת לו הזדמנות שנייה על האדמה'.