אתמול בבוקר כתבתי פוסט ארוך שהתכוונתי לפרסם לאחר שאגיש את הדוקטורט. הוא כלל סטטיסטיקות משעשעות על היצירה המוגמרת, ואני קורא אותו כרגע כמפגן של נרקיסיזם המעריץ את עצמו שכולו טפיחה עצמית על השכם, ולכן חסכתי אותו מכם.
היה סך הכל מאוד מרגש. נפגשתי עם ש' אחראית תכנית הדוקטורט ועם פ' המנחה והחתמתי אותן. שתיהן התרגשו מאוד ביחד איתי. מרכזת התכנית לתארים מתקדמים (גם היא ש') הצטלמה איתי בעת שהגשתי את שלושת הכרכים עבי הכרס (313 עמודים, ד'אהר אל עומר מוזכר בדיוק פעם אחת. יירגן הברמס 67 פעמים – והנה מעט מהסטטיסטיקה שחשבתם שחסכתם). כמובן שפירסמתי בפייסבוק וקיבלתי טונות של אהבה.
אחרי כן הסתובבתי קצת ונהייתי נורא עצוב. נפגשתי עם שלומי בספריה שכבר לא היה לי מה לעשות בה. אחרי כן עם מיכל וניבין ב'פלפלת', שמעתה אזדמן אליה הרבה פחות. פגשתי את שאול בדרך, וגם את נמרוד. כולם היו מאוד מאושרים ושמחים בשמחתי. וזה מאוד ריגש אותי. מיכל גם הביאה לי שוקולד מהמפעל של הקיבוץ, ומתנה, וברכה נפלאה שסיפרה על הדברים החשובים בחיים (רמז – לא המילט). והיה גם איזה פורום של אקדמאים (אסור לי לספר כי זה פורום מחתרתי).
אבל תחושה של ריקנות גדולה. שקמים בבוקר ואין מה לכתוב ומה לתכנן. שפתאום עשיתי את מה שרציתי לעשות ואני לא יודע מה עוד אני רוצה אם בכלל. שהמילט עומד על כנו גם אחרי שהדוקטורט הוגש. כן, יש חרדה מהבודק האלמוני (ביחד עם אמונה עזה באיכות העילאית של המוצר העומד לבדיקה) אבל גם שאלה מה הלאה ומה עושים עם זה ולמה עשיתי את זה.
כמו שכתב פרויד וייחס לגאלנוס – post coitum omne animal triste est.
מעטים הפוסטים בהם מראש אפשר לחזות מראש שהכותב ייפול לכל מלכודת פוליטיקלי קורקט אפשרית, מעניינים של דימוי גוף ועד ענייני מגדר, ובכל אופן, בואו ננסה?
אז ככה – הבייקאוף וקרין גורן. דבר ראשון – ראיתי פרק אחד ולא אראה את השאר. למקור האנגלי (המשודר נדמה לי ב-BBC או בערוץ האוכל) אני מכור. ההבדל בין הגירסה הישראלית לזו הבריטית הוא כמובן כמו הבדל בין כוס תה אנגלית עם קיוקמבר סנדביץ' לבין מנה שווארמה. לא רק שהתכנית ארוכה פי שתיים ומספיקים חצי, מחלה מוכרת של התאמת פורמטים לישראליות הגרגרנית, לא רק שהאנדרסטייטמנט הבריטי הידוע שהוא שנותן לתכנית את קסמה נעלם לגמרי במעבר לישראל, אלא שפשוט העוגות נראות לא טעימות. המקור הבריטי משאיר אותי מרייר, רעב לפחמימות, ועם ריח של עוגות טריות. הגירסה הישראלית השאירה אותי אדיש. לו גם היו כל העוגות שנאפו שם מונחות לידי לא הייתי נוגע ולו באחת מהן. הן נראות מלאכותיות, לא טעימות, מתוקות מדי, לא מאתגרות. כאילו כולן נוצרו באותו פורמט לא מאוד מוצלח. ממש לא בא לי. לא נורא – כרגע אני צופה במקביל בשלוש עונות של ריאליטי בישול (הבייקאוף, המטבח המנצח 6 שאני רואה רק כדי ללמוד את התרבות והגיאוגרפיה של אוסטרליה, נשבע! ומשחקי השף) אפשר להוריד אחת.
אז קרין גורן. – שהופיעה כמנחה בגירסה הישראלית וספגה טוקבקים מעליבים ומשפילים שהתייחסו למשקלה. אגב, התגובה הכי נחמדה לעניין הייתה של אחת מחברות הפייסבוק שלי – 'קרין, תעשי לי עוגה!'
אז זה נורא לא בסדר שירדו עליה בטוקבקים ובפייסבוק. דבר ראשון – אין שום סיבה שאדם בשום משקל שהוא לא יופיע בפריים טיים טלוויזיוני. מבחינת דימוי הגוף יש פלוס אדיר שהצופים והצופות במיוחד בגילאים הרגישים, יראו אדם שלא מתבייש במשקל שלו, שגאה בגוף שלו, שחוגג את אורח החיים שלו.
כמובן שיש כבר כמה כאלה, והבולט ביניהם הוא כמובן מושיק רוט מ'משחקי השף'. גם רושפלד מ'מאסטרשף' סוחב איזה כרס קטנה. זה בא עם הג'וב. הסיבה שאף אחד לא מדבר על זה היא שהם גברים. לאישה אפשר לעשות את הביוש הפומבי הזה. כי אישה צריכה להיות רזה. לגבר מותר לעשות עם הגוף שלו מה שהוא רוצה ואף אחד לא יגיד על זה כלום.
אז יצאנו נורא פוליטקלי קורקט ובסדר, הערונת אחרוננת לסיום כדי לקלקל את הטעם הטוב – בכל אופן יש קשר בין אפיה ומשקל גוף. 'בישול' באופן כללי יכול להיות בריא. יכול לכלול איזון בין אבות המזון, להיות מגוון, ובאופן עקרוני לא לשדר את השחיתות הדקדנטית שתכנית העוגות משדרת. אפיה זה דבר אחר. זה מבוסס פחמימות, וספציפית לגבי המתכונים שהופיעו בתכנית – כמויות של סוכר וחמאה שרק מלצפות בהן עולים קילו והעורקים נסתמים. נכון, יש שוני עקרוני. 'בישול' יכול להיות על פי חוש. אפייה היא מדע מדוייק של זמנים וכמויות. אבל זה עניין של פורמט טלוויזיוני. באופן עקרוני קשה לי לראות תכנית אפייה שמשדרת בריאות או איזון. כל העוגות שנאפו בתכנית שראיתי היו מתכונים עשירים בסוכרים ובחמאה (ובקצפת, ובאבקת סוכר ובשוקולד ומי יודע מה עוד). משקל הוא לא רק עניין של דימוי גוף. משקל הוא גם עניין של בריאות. מה לעשות שיש קשר בין צריכת סוכר ובין סוכרת, שבאותו יום הכריז עליה אירגון הבריאות העולמי כמגיפה בינלאומית. מה לעשות שיש קשר בין עורקים בריאים וכמויות החמאה שצורכים. זה לא עניין אסתטי. קרין היא לדעתי אישה מאוד אסתטית. צריך ואפשר לבוא ולהגיד – כל אחד, גבר או אישה, שצורך את מה שרוקחים שם בתכנית, צפוי לכך שיעלה במשקל. יש קשר ישיר בין איך שנראים ומה שאוכלים. אי אפשר למכור לעולם עוגות קצפת באבקת סוכר עם חמאה ושוקולד, ולהוריד לגמרי את שאלת המשקל העודף מהשולחן. אפשר להגיד – אפשר להגיד – 'אני חיה בגוף שלי ונהנית ממנו וטוב לי עם זה'. אבל זה משהו שחייבים לדון בו. נגדיר את זה אחרת – העלאת הנושא כשמדובר במגישת חדשות, מגישת תכנית אירוח, או אפילו מגישת תכנית בישול היא שילוב של גסות רוח ושוביניזם. כשמדובר בתכנית אפייה, יש מקום לדיון. יש מקום לבוא ולאמר – יש קשר בין מה שאת עושה ומה שאת מוכרת לצופים לבין איך שאת נראית, ואיך שהצופים ייראו. לא כדחקה על חשבון אישה שמנה. לא כאמירה שוביניסטית או מתנשאת. כחלק מהאחריות של הזכיין כלפי הצופים שלו.
כמובן שמתבקש ממתק של מאמא קאס או קארן קרפנטר, שני הקורבנות האיקוניים של אכילה לא מאוזנת. אבל אני מביא לכם את בובי בראון גואינ' דאון של זאפה מתוך האלבום הקלאסי "Have I offended someone?" שאסף את כל השירים הפוגעניים של פרנק זאפה לחבילה מושלמת אחת. העלבתי כאן מישהו? מקווה שלא.
את יום הכיפורים הזה לא אעביר בחברת אחי לאמונה ולתפילה חברי הקהילה הרפורמית 'ידיד נפש' בכרמיאל מהסיבה שהם נמצאים במרחק של עשרה קילומטרים בקו אווירי ממני (עשרים ומשהו בכבישי הגליל הפתלתולים), ועל אף שאין משהו שאוסר עלי לתפיסתי לנסוע ביום הכיפורים, לא אסע להתפלל עמם מטעמים מובנים. חלקם החשש מפני זריקת אבנים במקומות בהם טרם הציב ראש ממשלתנו צלפים, וחלקם כבוד למי שאינו מצפה לראות רכב נוסע ביום הכיפורים.
בשנים קודמות חשבתי שיש משהו יפה בעצירה המוחלטת של החיים ביום הכיפורים. השנה אני חושב שזה מנגנון נוסף לשימור ההגמוניה האורתודוכסית / יהודית / מילטית שבינו ובין שמירה על מצוות היהדות אין ולו דבר. מחמיר את המצב העובדה שמצאתי עצמי בשל שגגת נעורים נצור מאחורי שער צהוב ביישוב 'פלורליסטי'. עד כמה הייתי רוצה לחיות ביישוב ד'אהריסטי מעורב, בו יתאפשר לי לעבוד את אלוהי בדרכי, נאמר מאחורי ההגה, מבלי שהדבר יימנע ממני על ידי תרבות הגמונית כופה!
הגזמתי, נכון? לא ממש. אני חושב על כמה וכמה מחברי הקהילה, עולים מארצות הברית ומדינות אחרות, שיימנע מהם להגיע לתפילה ביום הקדוש להם ביותר, חלקם קשישים שגם הליכה של כמה מאות מטרים קשה עליהם, בשל אורתודוכסיה זרה לרוחם הנאכפת עליהם הר כגיגית.
על אף רצוני העז לעבוד את אלוהי ביום הקדוש, לא אתפלל באשחר, מן הסיבה שאני ממש חושב שעל אף ההיתר המפורש להתפלל עם העבריינים, יקשה על בית הכנסת להכיל עבריין חמור כמותי, וחוץ מזה איני מתפלל במקום המפריד בין גברים ונשים ושם את האחרונות בצד ומאחורי פרגוד.
אז? הקלטתי כמה סרטים בטלוויזיה, הדוקטורט יכול לעבור כמה שיפוצים, וג'ון בארת כתב את סוף הדרך / האופרה הצפה, שהוא הבא ברשימת הקריאה שלי, ואם אספיק גם "החלומות שהורגים אותנו" החדש של דוידי רוזנפלד, ידיד וסופר נהדר, זה ספר שיכול באופן זמני למלא את החלל הריק שהותירה התפילה בחיי.
וליום הכיפורים אביא עוד מעט, כממתק לצום, את דבריו של בוב דילן, שהוא היהודי הגדול ביותר בדורנו, כמובן חוץ מאורן חזן, שזה עתה מלאו 102 ימים לתחקיר של ערוץ 2 שהטיל ספק בכשירותו לתפקיד של סגן יושב ראש הכנסת. השיר הזה הוא נדמה לי מהתקופה הנוצרית של בוב. ולמרות שאין לי מושג על מה השיר הזה מדבר, יש בו גן עדן וגיהינום ואווירה נורא יום כיפורית.
הייתי מסיים באיזו סליחה מהקוראים וכזה, אבל לדעתי סליחה זה לא עניין וירטואלי ודיגיטלי. קיבלתי אין ספור אסמסים ווצאפים הודעות פייסבוק אינסטגרם וסנאפצ'ט עם סליחות דיגיטליות. מצטער זה לא עובד. אם מישהו רוצה לבקש ממני סליחה שלא יחבר אותי לקבוצת ווצאפ. זה חטא חמור בפני עצמו. שיטרח ויגיע אלי או מינימום שירים טלפון. זה לא האינדולגנציות של הקתולים במאה ה-14 שהולכים ומשלמים לכומר והכל נסלח, מה גם שווצאפ זה ממש בחינם. כפרת עוונות בין אדם לחברו ביהדות זה עניין רציני. תשקיעו. אחרת אני לא סולח.
אני מנוי על די הרבה דפי פייסבוק שמתיימרים ללמד אותי דבר אחד קטן על משהו שאני אוהב פעם ביום. יש את הדף המקסים כלמה/מילה ערבית ביום, בהנהלת חנין מג'אדלה הנהדרת, יש את הדף חדית' אחת ביום, שמוסיף לי הרבה, שכן בניגוד לקוראן ששני תרגומים שלו לעברית פתוחים על שולחני בזה הרגע, החדית' היא הרבה פחות נגישה לקורא העברי, ועוד דפים כמו ספר של רסלינג ביום המאוד משעשע וגם כל מיני 'מילה אכדית ביום', 'שיר אחד ביום', 'ח"כ אחד ביום' (בונה על בחירות אחת לרבעון?) מחקר אחד ביום ועוד ועוד.
אז חשבתי על 'מילה על המילט ביום', ופירסמתי בפייסבוק שאלה מי בכלל יקרא את הדבר הזה. זה לא שוס היסטרי כמו 'ספר של רסלינג ביום' והרבה פחות נגיש, אבל לדעתי יש כאן צירוף של רכיב מאוד בסיסי בחיים ובזהות שלנו, שאף אחד לא ממש יודע עליו כלום, ושאני יכול ליצור תערובת של מידע אינפורמטיבי נהדר, עם זוטות נוסח 'הידעת' ('הידעת – המילט הקטן ביותר במדינת ישראל הוא המילט הבהאי, שהוכר על ידי המדינה בשנת 1971. בשל כך שהבהא אוללה עליו השלום אסר על מאמיניו לגור בישראל בקביעות, מספר האזרחים השייכים למילט הבהאי הוא אפס) עם כל מיני דברים נורא אבסורדיים שתפסו לי את העין (נוסח 'אשת איש הנשואה לרווק' בפונק שלזינגר שהוא להיט היסטרי משנת 1962 ועד היום ואנשים ממש ייגנבו אם אני אסביר את זה כמו שאני יודע) ושאנשים יבינו באיזה מערכת הם בדיוק חיים, מה הכללים, מה הגבולות ובכלל.
אז ככה. קיבלתי כל מיני תשובות מתחכמות נוסח 'אם יחשבו שזה 'מילה ביום על המילף' אז יהיו לך הרבה קוראים'. אז אני מסתייג מהביטוי הסקסיסטי והשוביניסטי מילף, על אף ההכרה הטמונה בו שהאישה מגיעה לשיא חיוניותה ויופיה בגילאי ה-40+ ובמיוחד בגיל 48, ומי שמחפש חומר על מילף שילך למקום אחר. האמת, אני לא מתפלא שזה נמאס על הסובבים אותי מי שנמצא בעיזה בר מספיק זמן יודע שאחרי כוסית או שתיים ולרוב גם בלעדיה, השיחה תמיד מגיעה לזה. היו שניים שהביעו עניין אמיתי וכן, וסך הכל לא משהו שמצדיק פתיחת דף.
וחבל, כי זה הדברים הקטנים והסמויים מהעין שמכתיבים את עצם ההתנהגות היום יומית שלנו, הסדר משפטי ששולט ביד רמה בכל תושבי הארץ הזו משנת 1922, ושרד מלחמת עולם, מלחמת עצמאות, ושבעים בערך שנות מדינה, ולא מתכוון ללכת לאף מקום, למרות שמבקשים ממנו יפה. ואני מוכן להתערב שאפילו הקוראים המאוד אינטליגנטים והמאוד ידענים של הבלוג הזה לא מנחשים אפילו עד איזה עומק מגיעה מאורת הארנב.
אני מסוגל להבין מי שנמצא בסביבתי הקרובה שמסתייג, כי בכמה שנים האחרונות זה כל מה שאני מדבר עליו או עושה (נוסח ש', שכשאמרתי לה שאני בטוח שלדף שאפתח יהיו הרבה קוראים ושהוא יהיה ויראלי, אמרה 'גם איידס זה וירוס'.). אבל סתם אנשים מהיישוב שלא צפויים להתקפות המילט שלי בארוחת צהריים למשל, למה שלא ידעו? אם להישאר בעולם המונחים של המטריקס, כולכם לוקחים את הגלולה הכחולה, כשמוצעת לכם הגלולה האדומה, וחבל.
ומגדול ועד קטן
אבוי לנו מן השולטאן
כי לא ניתן להימלט
מדין ודוולט
מולכ ומילט.
זה שיר נהדר שכתבתי שאני חושב שישמש כדברי סיכום בדוקטורט, ומי שלא מבין מה כתוב שלא יבוא בטענות כי אם הייתי פותח דף ומסביר אז הייתם מבינים ובסבבה (הארבע שורות האחרונות זה הסיסמה של האימפריה העות'מאנית המאוחרת. דין – דת. דוולט – מדינה. מולכ – קניין. מילט – עדה דתית.)
אגב. נפתח מכרז פתוח לכל לפיסקה שתהיה המובאה בתחילת הדוקטורט – קטע משיר או מספר. עקרונית חשבתי על משהו מרומאו ויוליה (קללה על שני בתיכם! או על ארבע עשרה עדותיכם הדתיות!) אבל קראתי ולא מצאתי משהו מתאים. אני חושב על משהו של אדוניס. אם למישהו יש רעיון אחר זה הזמן והמקום.
ודווקא, לאור התגובות, כמה שתתחננו לא אפתח את הדף. רק אני אדע. ומי שיקרא את הדוקטורט. היתר בעיה שלהם. נעלבתי. גל אמיר לא חברה וגל אמיר לא משחקת.
בפעם השלישית שמישהו שיתף את הדבר הזה בפייסבוק שלי קפץ הפיוז, והחלטתי לכתוב את הפוסט הזה. זה פוסט שעוסק בשטויות שנכתב יום אחרי פוסט פרוגרמטי זועם שעוסק בנושא היהדות הרפורמית, ביום של ההחלטה הנבונה והמרגשת להפריד באוטובוסים בין יהודים ופלסטינים, אז תבינו כמה זה מפריע לי. אז הנה זה – התבשמו.
שייקספיר לא אמר את זה. איך אני יודע? כי שייקספיר לא היה משתמש בסימן ה'…' המכונה אליפסיס. השימוש המודרני בסימן הזה במשמעות של 'וואלה יש לי עוד משהו מאוד עמוק להגיד אבל תבינו לבד' התחיל בסוף המאה ה-19 ותחילת ה-20.
סך הכל המדובר בטקסט מאוד מעניין ורווי סתירות פנימיות. יש בו מעין הקדמה האומרת 'אל תצפה לשום דבר מאנשים כי הם מאכזבים, אז אם תנמיך את הציפיות תהיה מאושר', ולאחר מכן זה גולש לכל מיני מקומות עם ההמלצה המצויה בדיסוננס עם עצמה של – תחיה במלוא העוצמה, אבל תחשוב לפני כל פעולה. כי אף אחד אחר לא יעשה זאת במקומך. זרם תודעה מבולבל משהו וניו אייג'י זה עומד בניגוד לשאר מכלול יצירתו של הגאון מסטרטפורד אופון אייבון, כך שגם שלא קראתי את מלוא כתביו עד תומם בשפת המקור (נותרו לי עוד שלושה עמודים ב'טימון איש אתונה' וככה את המערכה האחרונה שלא זורמת ב'קוריולאנוס') אני יכול להיות די בטוח ששייקספיר לא אחראי לזה.
איך זה נוצר? ברור שמישהו כתב את זה ומי שכתב את זה יודע שזה לא שייקספיר שכתב. מן הסתם הוא חשב שזה יקבל יותר עוצמה אם הוא ייחס את זה לשייקספיר, ולא ירשום 'משה אברהם אמר…". בהתחשב באי הקוהרנטיות של הטקסט (שצבר לדעתי מאות שיתופים) הוא צדק, אבל מה הוא רצה להשיג? פעולה ממשית לפי המתווה הזה היא בלתי אפשרית, בשל כך שאיני יכול 'לחיות במלוא העוצמה' ו'להקשיב לפני שאני מדבר'. 'החיים קצרים ולכן תאהב אותם' הם גם כן לא משהו ברמה של הציווי הקטגורי, אלא המלצה אמורפית למדי. אם רצה להשיג תהילה בניסוח חד של עקרונות חיים שיהפכו את כולם למאושרים, הרי שלא היה צריך לייחס את דבריו לשייקספיר ולהישאר אלמוני.
זו הסימולקרה! הזדונית! במלוא תפארתה ורשעותה! סוג מוזר של מסמן שאיבד את המסומן. אוויר ריק המופרח אל חלל האוויר רק כדי להיפגש שם בעוד אוויר ריק. נמלטת ממשמעות, ובה בעת בפוסט זה ממש נטענת במשמעות. אז בקטע הפוסט מודרניסטי, הבודריארי, הזה גם אני הייתי יכול לשים 'לייק', אבל ראבק, מה כל אלו שאינם שוטפים בתורתו של בודריאר יעשו? מה לעזאזל הם חשבו לעצמם כששמו לייק?
טוב. כששייקספיר רצה להביע את אכזבתו מהמין האנושי, הוא ידע לעשות את זה יותר טוב מהפייסבוקיסט האלמוני יוצר הסימולקרה. בואו נשליך אל הצד את הסימולקרה הזדונית ונהגה במקור הנשגב – המלט. מערכה שנייה תמונה שניה.
that this goodly frame the earth, seems to me a sterile promontory; this most excellent canopy the air, look you, this brave o'er hanging firmament, this majestical roof, fretted with golden fire: why, it appeareth no other thing to me, than a foul and pestilent congregation of vapours. 'What a piece of work is a man! How noble in reason, how infinite in faculty! In form and moving how express and admirable! In action how like an Angel! in apprehension how like a god! The beauty of the world! The paragon of animals! And yet to me, what is this quintessence of dust? Man delights not me; no, nor Woman neither;
…שהאדמה הטובה הזו נראית לי אך כרמה צחיחה; שכיפת השמיים המופלאה, התלויה מעלינו כגג קסום, משובצת באש מוזהבת, נראית לי אך כאסופת אדים מבאישה ומצחינה; כמה מופלאה יצירת האדם! כמה אציל בתבונתו? אין סופי ביכולותיו, בתנועתו ובצורתו כה נערץ, בפעולותיו ייראה כמלאך, בהבנתו ידמה לאל. היופי שבעולם, כתר עולם החי. ועבורי, מהו זה, אך אפר ועפר? לא אמצא עונג באדם. גם לא באישה.
לפעמים, כשהעולם רע אלי, או כשאיני מוצא עונג באדם, או אף גם לא באישה, אני מזמזם את זה לעצמי.
מי שכן גורם לי עונג הוא ריצ'רד אי. גראנט שנתן את הביצוע האולטימטיבי למונולוג הזה בווית'נייל ואני ב-1987. מי שהגיע לשיא הזה בגיל 30 בסרטו הראשון, ולאחר מכן בילה קריירה שלמה בלשחק את 'האנגלי המופרע' בסרטים כמו 'האדסון הוק' ו'ספייס וורלד', יכול אולי להתחבר לטקסט שלמעלה ברמה של אין מה לצפות מהחיים והייתי צריך לחשוב לפני. אז סגרנו מעגל. והנה – גראנט בתפקידו הגדול ביותר. וילדים – תיזהרו מסימולקרות, הן נושכות, ולא לשתף אם אתם חברי פייסבוק שלי כי זה עולה על העצבים.
אבו אלמוג בוורדפרס 