גיליתי עולם חדש ומופלא

סך הכל טפו טפו טפו יצאתי בסדר. מה זה בסדר? מאה אחוז. בכל הטלה והטלה של המטבע היא נפלה בדיוק על הצד הנכון, הפריבילגי. גבר? צ'ק. יהודי? צ'ק. סטרייט? צ'ק. אשכנזי? צ'ק. שכחנו משהו? אה, כן. מעמד בינוני בורגני, צ'ק (אם ככה לקראת סוף החודש יש סיכוי שהוא יחזור אבל עדיין צ'ק).

אז ככה – אלו חיים די פריבילגיים, כמו שמי שלא נחן באותו מזל טוב ששפע עלי יודע. אני לא צריך להתלבט עם הזהות שלי, לא להתחבט, לא להסתיר, לא לפחד. סבבה אגוזים. כל המערכות שמסביבי עובדות רק בשבילי. הכל מסתנכרן כמו שצריך, הדלתות מנחשות אותי ונפתחות לי מעצמן, הכל סבבה.

לא שזה פשוט. יש את הקטע הזה של האליטה המשרתת שהיה רווח בחוגים הפריבילגיים של שנות השמונים, והיום פחות נהוג, שזרק אותי לכל מיני מקומות לא סימפטיים כמו לבנון או רמאללה, והיום האליטות מהסוג שלי למדו איך להימנע מזה, או המון רגשות אשם וקונפליקטים בלתי פתורים מהנכבה ועד ילדי תימן, אבל סך הכל עדיף להיות עם רגשות אשם על הנכבה מאשר להיעקר בנכבה.

אף פעם לא הייתי מיעוט בכלום, באמת! בכל מקום שהגעתי אליו הייתי הרוב והאליטה. כאילו דמיינו לעצמכם את התגלמות המילים 'הפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית, הר הצופים'. זה אני.

אני יכול רק לדמיין איך זה להיות מודר, מנושל, מקופח, מסומן, מופלה. לא קרה לי עדיין, עד עכשיו.

את הזהות הרפורמית אימצתי בשלב די מאוחר בחיים. עד גיל עשרים לא שמעתי את המילה הזאת, באמת. הסתובבו מעט מאוד רפורמים בעפולה בשנות השמונים. כשפגשתי את ש' היא בדיוק הגיעה מגרעין של צופי תל"ם לקיבוץ לוטן, שמי שמכיר יודע שזה ההארד קור של הרפורמים בעולם. אז התחתנו אצל רב רפורמי והיה נחמד, אבל שמתי את זה בצד לאיזה חמש עשרה עשרים שנה. לפני כמה שנים הייתה אצלי תחייה של העניין, אולי הזדקנתי. אולי הפכתי בעקבות קריאה לא נבונה מאתיאיסט דוקינסאי זועם לאגנוסטיציסט פוסט מודרני רגוע, אולי הבנתי שיש יותר דברים בשמים ובארץ, הורציו, מאשר אתה חולם עליהם בפילוסופיה שלך. קורה. מי שמכיר אותי יודע שכשאני מתחיל משהו אני נכנס עד הסוף.

אז פרט לחוויה הרוחנית (באמת! שום ציניות כאן. בשביל זה אני עושה את זה) ולערך המוסף המסורתי והמשפחתי וכל זה, אז פתאום למדתי איך זה להיות מיעוט. מופלה, מודר, מסומן.

היום שר הדתות בממשלה שלי אמר עלי את הדברים הבאים, תוך כדי דיון בחוק שעבר בוועדת השרים לחקיקה, ונועד להדיר את הרפורמים משירותי דת ציבוריים בהקשר של מקוואות – "מי שאינו מקבל את סמכותה של התורה ורומס את מצוותיה ברגל גסה אינו יכול לטעון שהוא מייצג דת בישראל. התנועות האלה שרויות בנסיגה והמספרים שהם מציגות מנופחים. זכותם לנהל טקסים וכל פולקלור שהם ירצו אבל היהדות היא לא תיאטרון שבאים אליו באוטו בשביל ליהנות. הגופים הללו שמבקשים לשנות את התורה וההלכה הם אינם זרמים בדת ישראל. כמו שלא ניתן לרופא להתקרב לבית חולים באמצעות כישוף ולא נקרא לו רופא, כך לא ניתן לגופים האלה להתקרב לתורת ישראל. מאז קום המדינה הקפידו כולם על שמירת הסטטוס קוו בענייני דת ומדינה. יש כאם מהלך שלא בר בידיים נקיות. עם כל הכבוד לציונות ולתמיכה שלהם במדינת ישראל, לא ניתן להם לנהל אותנו בשלט רחוק ולפגוע בצביונה היהודי של המדינה. אני מודיע לכם שכל ניסיון להתערב ולשנות כללים שלא על פי ההלכה לא יהיה”

 לא יהודי, לא דת, רופא אליל. ואת זה אומרת עלי ממשלת ישראל. הגוף שצריך לייצג אותי ולהגן עלי. לדאוג לזכויותי.

נעלב? כן, קצת. אבל גם מפחד. סימנו אותי. לא נותנים לי מה שמגיע לי לא בגלל נימוק ענייני (אין נימוק ענייני בדברים האלה) אלא בגלל מי שאני. מפלים אותי לרעה. רוצים שאתבייש בזהות שלי ואשים אותה בצד. וסך הכל זו רטוריקה די רגועה לעומת חברו לחרדיות אייכלר שקרא לנו 'חולי נפש' וכאלה. והיי, כולנו למדנו מה מילים יכולות לעשות.

אז כאן כל הפריבילגיות לא עוזרות לי. אני עומד בצד מושפל ומבוייש. הגבר האשכנזי הסטרייט הבורגני, פתאום מופשט מכל מנגנוני ההגנה, ומישהו בא ואומר לו עד כאן. הדבר הזה שאתה רוצה ומגיע לך, אתה לא תקבל אותו. כי אתה מיעוט ואני הכוח של הרוב. אבל… אבל… אבל… אני אשכנזי! שירתתי פה והייתי שם! אני גבר, באמת, תראה! לא עוזר. רפורמי. לא תקבל. שב בצד ותתבייש. כן, שם, איפה שהלא יהודים.

אז ככה – אי אפשר להשוות את החוויה הזו למה שעוברות נשים (מודרות, מופלות, נאנסות, מוטרדות מינית, מקבלות שכר נמוך יותר על עבודה שוות ערך, אם רק להתחיל את הרשימה) או ערבים או מזרחים או להט"ב. זה סדק קטן מאוד בשריון הפריבילגיות שאני עדיין עוטה, אבל מה, לא נעים. פתאום אני מרגיש את זה מבפנים, ופתאום זה נוגע בי. נכון. אמשיך עדיין לקבל שכר גבוה יותר מאישה, מזרחי או ערבי. הילדים שלי יקבלו חינוך טוב יותר, ואני יכול ללכת במקומות חשוכים בלי לפחד. זה לא שווה ערך. אבל זה שם.

מה אני רוצה?

ראשית, להגיד שהייתי צריך את החוויה הזו כדי להבין. להרגיש מופלה, מודר, מושפל, מוקע בפומבי. להבין איך זה כשהממשלה שלך פועלת נגדך. מסמנת אותך. אני מבין עכשיו טוב יותר, ואולי אתקרב קצת להיות יותר 'גבר טוב דיו' או 'אשכנזי טוב דיו' בהקשר של הרגישות שלי לרצונות והצרכים והנרטיב של מי שלא נולד עם הפריבילגיות שאני נולדתי, בכל הקשר שאינו הזהות הדתית שאימצתי לעצמי.

שנית – קצת סולידריות. מאוד אשמח לקבל. שמישהו יכעס על הדברים האלה קצת גם בשבילי.

שלישית –

זה לו ריד, והוא היה יהודי אמריקאי, אללה ירחמו, וישמרהו וינצרהו. אז רוב הסיכויים שהיה גם רפורמי. אז זה בערך מתאים. וגם בא לי לשמוע את זה.

שחרורו של האזרח קצב

בסוף החודש תתכנס ועדת השחרורים כדי לדון בעניינו של האזרח משה קצב שנדון על עבירות מין לעונש של שבע שנות מאסר. המדובר, לטעמי, בעניין פרטי של אותו עבריין מין ובני משפחתו. עם זאת, אמירה שנויה במחלוקת של שרת המשפטים שלנו ולפיה תתמוך בחנינה אם ועדת השחרורים תחליט שלא להעניק שחרור מוקדם, הציתה מחלוקת. בניגוד למוצג באמצעי התקשורת – ובבית הדין הגבוה ביותר בעולם ערכאה דצוקרברג – אין המדובר בעניין של 'טוב' מול 'רע', ואם קצב יצא בשליש השמים לא יקרסו.

אין המדובר בהכרעה עקרונית הנוגעת למעשיו, אלא בהכרעה שנוגעת בעיקר לנסיבות אישיות שלו, שלאזרח שאינו מקבל גישה לחומרים שעומדים בפני הוועדה קשה לדעת מה הן. סעיף 9 לחוק שחרור על תנאי ממאסר תשס"א – 2001 נוקב ברשימה ארוכה מאוד של קריטריונים לשחרור מוקדם שהוועדה צריכה לדון בהם. רובן נסיבות אישיות, ותוצאות של חוות דעת, שאף אחד מחוץ לוועדה, לרבות כל השופטים העליונים בפייסבוק, וביניהם כב' השופטת העליונה ביותר שלי יחימוביץ' לא יכול לדעת. שחרורו של האזרח קצב אינו עניין ציבורי, אלא עניין פרטי.

אגב, כדי להרגיע את הרוחות לכל מי שחושש שקצב יחזור על המעשים (ואיזה אישה שפויה תישאר איתו בארבע עיניים ולו לדקה?) הרי שיש חוק העוסק בפיקוח על עברייני מין שיצאו לחופשי, והוא חוק הגנה על הציבור מפני עברייני מין, התשס"ו – 2006. אחת מעובדות הטריוויה המשפטיות המשעשעות ביותר שאני מכיר, היא שעל חוק זה חתום נשיא המדינה משה קצב, הוא ולא אחר.

אז למה בעצם התכנסנו כאן? כי כאן יש כבר עניין אחר, והוא התבטאותה של שרת המשפטים איילת שקד, שבניגוד להכרעתה של וועדת הערעורים בעניינו של האזרח קצב (עד כמה אני נהנה לכתוב צמד מילים אלו! כמו בית הדין במהפכה הצרפתית ששב וכינה את לואי ה-16, נינו של מלך השמש, בכינוי 'האזרח קאפה', על שם אבי אבותיו איג קאפה) כל כולה עניין ציבורי ולא פרטי.

חומרה יתרה יש לראות בעיתוי של אותה הדלפה מכוונת היטב ממשרדה של השרה. יש טעם לפגם באמירה המגיעה לאזניהם של חברי ועדת השחרורים, בהם שופטים שהם במובן ידוע עובדי משרד המשפטים, התלויים במידה ידועה בשרת המשפטים לשם קידומם, מהי התוצאה שהשרה רואה אותה כחיובית בדיון בעניין זה. 'רוח המפקד' הנושבת מן השרה נושבת בכיוון ברור, וכל חבר ועדה הקורא עיתון או צופה בטלוויזיה יכול לדעת בדיוק מה רוצה השרה שיחליט. מעבר לכך, אומרת השרה כי תהיה אשר תהיה הכרעת הוועדה, היא מעמידה את שיקול דעתה מעל הוועדה, ותפעל למתן חנינה בכל מקרה.

מדוע זה מצאה השרה לנכון לפעול באופן הפסול בו היא פועלת? מסתבר ששותף לעמדתה הנשיא ריבלין. ריבלין, בן דורו של קצב בהיררכיה הליכודית, וכמוהו שר בדרג בינוני שמסלול הקידום הפוליטי שלו נחסם ומצא דרך עקיפה להגיע לראש הפירמידה, הוא ודאי בעל רגשות עזים וסנטימנט ברור בעניין ולא אופתע אם יתבטא באופן חריף כנגד השחרור או בעדו. עמדתה של שקד מוקשית יותר, ויש לחשוב כדי להגיע למניעיה.

כאישה צעירה בעלת עמדות שניתן לכנותן פמיניסטיות, יש להניח שהמקום הטבעי של שקד הוא בקרב המקהלה הפמיניסטית (קוראי בלוג זה יודעים שבכל מקום בו מוזכר פמיניזם הכוונה היא לסופרלטיב) היוצאת כנגד השחרור המוקדם, ולא בקרב מחייבי השחרור המוקדם. מבחינה פמיניסטית המדובר באדם שביצע כל חטא שניתן לבצע כנגד אישה – לא רק שאנס בנסיבות חמורות מאוד, אלא גם יצא במסע ציבורי להכפשת המתלוננות, דבר המביא לסיכון שמתלוננות אחרות שיראו את שנעשה למתלוננות אלו יחששו מלהגיש את תלונתן. מקומה הטבעי של שקד הוא בדיוק לצד הנשים הצעירות שנפגעות מעבירות מין, ולא לצד האנסים. לכל הפחות היא יכולה לשתוק. לא רק זה, אלא שמפלגתה, הבית הלאומי, הביעה עמדה ברורה מאוד בעניין עבירות המין כשהקיאה מתוכה את יינון מגל, שנחשד במעשה שאינו מתקרב מבחינת חומרתו למעשים בהם הורשע קצב. עמידתה לצד קצב לא יכולה להוסיף לה נקודות בקרב האלקטורט שלה – אנשי הבית הלאומי שערכי המשפחה קרובים ללבם, וליבם גס באנסים ועברייני המין. יש להניח שעמדה ציבורית בעד קצב לא נותנת לה נקודות גם בקרב אנשי משרדה שעמלו מאוד על מנת להביא את קצב למקום בו הוא נמצא.

אז מה גרם לה לנקוט בעמדה ההפוכה? איזה אינטרס עומד מאחורי ההצהרות? לטובת מי פועלת השרה? או כמו שלנין היה ודאי שואל – QUI BONO?

עד כמה שחשבתי אני יכול להגיע רק למסקנה אחת. היא פועלת לטובת הגילדה. זו של הפוליטיקאים המקצועיים. זו נקודת ההתייחסות המשותפת. היום קצב מחר אני. וכשיגיע תורי ארצה ששר המשפטים ינהג עמי ברחמנות. פוליטיקאי צריך להיות מורם מעם. לקבל סדרי דין מיוחדים, הקלות מיוחדות, יחס מיוחד. זה ההסבר היחידי שאני יכול למצוא לעמדה הזו. אם מישהו יכול לתת הסבר אחר  (כולל השרה עצמה. איילת – תהיי בנאדם ותסבירי. נורא קשה לי לחשוב עלייך את הדבר הזה. את שרת המשפטים שלי.) אז הוא מוזמן. יש כאן מנגנון תגובות.

ממתק? יאללה, למה לא. כמה שהיא עצבנה אותנו השקד מגיע לנו להאזין למוזיקה טובה. יש איזה להקת פאנקי שנקראת סולייב שהוציאה ב-2010 תקליט של ביצועי פאנקי אינסטרומנטליים של הביטלס שנקרא ראבר סולייב, במחווה ל'ראבר סול' הקלאסי של הביטלס שזה עתה מלאו חמישים שנה (אוי לנו ואבוי לנו) ליציאתו. רוב הביצועים שם לא משהו לדעתי, למרות שהחברה מסולייב הם גדולי הפאנקי עלי אדמות, אבל 'שיז סו האבי' כנראה נורא מתאים לפאנקי, ויצא להם משהו מאוד מגניב. כמובן אין הכוונה לשרה שקד, שאינה כבדה בשום מובן שאני יכול לחשוב עליו.