קריניזמים

מעטים הפוסטים בהם מראש אפשר לחזות מראש שהכותב ייפול לכל מלכודת פוליטיקלי קורקט אפשרית, מעניינים של דימוי גוף ועד ענייני מגדר, ובכל אופן, בואו ננסה?

אז ככה – הבייקאוף וקרין גורן. דבר ראשון – ראיתי פרק אחד ולא אראה את השאר. למקור האנגלי (המשודר נדמה לי ב-BBC או בערוץ האוכל) אני מכור. ההבדל בין הגירסה הישראלית לזו הבריטית הוא כמובן כמו הבדל בין כוס תה אנגלית עם קיוקמבר סנדביץ' לבין מנה שווארמה. לא רק שהתכנית ארוכה פי שתיים ומספיקים חצי, מחלה מוכרת של התאמת פורמטים לישראליות הגרגרנית, לא רק שהאנדרסטייטמנט הבריטי הידוע שהוא שנותן לתכנית את קסמה נעלם לגמרי במעבר לישראל, אלא שפשוט העוגות נראות לא טעימות. המקור הבריטי משאיר אותי מרייר, רעב לפחמימות, ועם ריח של עוגות טריות. הגירסה הישראלית השאירה אותי אדיש. לו גם היו כל העוגות שנאפו שם מונחות לידי לא הייתי נוגע ולו באחת מהן. הן נראות מלאכותיות, לא טעימות, מתוקות מדי, לא מאתגרות. כאילו כולן נוצרו באותו פורמט לא מאוד מוצלח. ממש לא בא לי. לא נורא – כרגע אני צופה במקביל בשלוש עונות של ריאליטי בישול (הבייקאוף, המטבח המנצח 6 שאני רואה רק כדי ללמוד את התרבות והגיאוגרפיה של אוסטרליה, נשבע! ומשחקי השף) אפשר להוריד אחת.

אז קרין גורן. – שהופיעה כמנחה בגירסה הישראלית וספגה טוקבקים מעליבים ומשפילים שהתייחסו למשקלה. אגב, התגובה הכי נחמדה לעניין הייתה של אחת מחברות הפייסבוק שלי – 'קרין, תעשי לי עוגה!'

אז זה נורא לא בסדר שירדו עליה בטוקבקים ובפייסבוק. דבר ראשון – אין שום סיבה שאדם בשום משקל שהוא לא יופיע בפריים טיים טלוויזיוני. מבחינת דימוי הגוף יש פלוס אדיר שהצופים והצופות במיוחד בגילאים הרגישים, יראו אדם שלא מתבייש במשקל שלו, שגאה בגוף שלו, שחוגג את אורח החיים שלו.

כמובן שיש כבר כמה כאלה, והבולט ביניהם הוא כמובן מושיק רוט מ'משחקי השף'. גם רושפלד מ'מאסטרשף' סוחב איזה כרס קטנה. זה בא עם הג'וב. הסיבה שאף אחד לא מדבר על זה היא שהם גברים. לאישה אפשר לעשות את הביוש הפומבי הזה. כי אישה צריכה להיות רזה. לגבר מותר לעשות עם הגוף שלו מה שהוא רוצה ואף אחד לא יגיד על זה כלום.

אז יצאנו נורא פוליטקלי קורקט ובסדר, הערונת אחרוננת לסיום כדי לקלקל את הטעם הטוב – בכל אופן יש קשר בין אפיה ומשקל גוף. 'בישול' באופן כללי יכול להיות בריא. יכול לכלול איזון בין אבות המזון, להיות מגוון, ובאופן עקרוני לא לשדר את השחיתות הדקדנטית שתכנית העוגות משדרת. אפיה זה דבר אחר. זה מבוסס פחמימות, וספציפית לגבי המתכונים שהופיעו בתכנית – כמויות של סוכר וחמאה שרק מלצפות בהן עולים קילו והעורקים נסתמים. נכון, יש שוני עקרוני. 'בישול' יכול להיות על פי חוש. אפייה היא מדע מדוייק של זמנים וכמויות. אבל זה עניין של פורמט טלוויזיוני. באופן עקרוני קשה לי לראות תכנית אפייה שמשדרת בריאות או איזון. כל העוגות שנאפו בתכנית שראיתי היו מתכונים עשירים בסוכרים ובחמאה (ובקצפת, ובאבקת סוכר ובשוקולד ומי יודע מה עוד). משקל הוא לא רק עניין של דימוי גוף. משקל הוא גם עניין של בריאות. מה לעשות שיש קשר בין צריכת סוכר ובין סוכרת, שבאותו יום הכריז עליה אירגון הבריאות העולמי כמגיפה בינלאומית. מה לעשות שיש קשר בין עורקים בריאים וכמויות החמאה שצורכים. זה לא עניין אסתטי. קרין היא לדעתי אישה מאוד אסתטית. צריך ואפשר לבוא ולהגיד – כל אחד, גבר או אישה, שצורך את מה שרוקחים שם בתכנית, צפוי לכך שיעלה במשקל. יש קשר ישיר בין איך שנראים ומה שאוכלים. אי אפשר למכור לעולם עוגות קצפת באבקת סוכר עם חמאה ושוקולד, ולהוריד לגמרי את שאלת המשקל העודף מהשולחן. אפשר להגיד – אפשר להגיד – 'אני חיה בגוף שלי ונהנית ממנו וטוב לי עם זה'. אבל זה משהו שחייבים לדון בו. נגדיר את זה אחרת – העלאת הנושא כשמדובר במגישת חדשות, מגישת תכנית אירוח, או אפילו מגישת תכנית בישול היא שילוב של גסות רוח ושוביניזם. כשמדובר בתכנית אפייה, יש מקום לדיון. יש מקום לבוא ולאמר – יש קשר בין מה שאת עושה ומה שאת מוכרת לצופים לבין איך שאת נראית, ואיך שהצופים ייראו. לא כדחקה על חשבון אישה שמנה. לא כאמירה שוביניסטית או מתנשאת. כחלק מהאחריות של הזכיין כלפי הצופים שלו.

כמובן שמתבקש ממתק של מאמא קאס או קארן קרפנטר, שני הקורבנות האיקוניים של אכילה לא מאוזנת. אבל אני מביא לכם את בובי בראון גואינ' דאון של זאפה מתוך האלבום הקלאסי "Have I offended someone?" שאסף את כל השירים הפוגעניים של פרנק זאפה לחבילה מושלמת אחת. העלבתי כאן מישהו? מקווה שלא.

פזורות שונות וכיוצא בזה

אני עדיין תחת הרושם של הכנס של מדעי הרוח, והנה כמה הבזקים וגם קצת אורן חזן וקצת ד'אהר.

– קמפוס הנמל! תגלית נהדרת. פשוט המקום הכי מגניב עלי אדמות. נכון, יש שם קצת יותר רעש כי יש הסדר כזה שהמרפסת שבה יוצאים לעשן (ולנגן. הם הביאו בחור עם גיטרה שינגן בהפסקות בין ההרצאות) מופרדת מחדר ההרצאות רק בשורה של חלונות זכוכית גדולים ודקים, והמעשנים עושים רעש ובדיוק כשאני דיברתי הייתה שם קבוצה גדולה שדיברה וצחקה וכולם הסתכלו עליה ולא עלי. אבל איזה נוף! מצד אחד חיפה, עם מקדש הבהאים (עוד נשוב אליהם) ומצד שני הנמל. סוף הדרך. ממש. הקמפוס העיקרי על הכרמל הוא נהדר, כמובן, אבל הוא מין מתחם סגור ומנותק. קמפוס הנמל נמצא למטה בעיר התחתית כשבסביבה בתי קפה ומסעדות ופאבים וגלריות לאומנות. וים חנייה ברחוב קפטיין סטיב שזה השם הכי מגניב לרחוב, במרחק הליכה מתחנת הכרמלית ומתחנת הרכבת. בקיצור, הכנס הבא שלי מתכנס שם, וגם כשאהיה דיקן הפקולטה למשפטים אוריד את כולה, על קרבה וכרעיה, לקמפוס הנמל.

– למה בעיזה באר כשהרצתי את המצגת בפני כמה מבאי המקום (דווקא שניים מתוך הארבעה היו סטודנטים לתארים מתקדמים, ואחת הייתה ש' שיש לה כבר תואר שני במשפטים בהצטיינות) לקח לי 25 דקות ובכנס עצמו הצגתי בעשרים דקות? אפקט האלכוהול ניתן לקיזוז כי גם כשאני שותה כשמדובר בעניינים אקדמיים אני מאוד מאוד ממוקד. ההבדל הוא שכשאני אומר בכנס של מדעי הרוח שיש שם כמות רצינית של לומדי היסטוריה כללית – 'מלך רומא האחרון, טרקוויניוס סופרבוס', אני לא צריך אחרי כן חמש דקות להרגיע אותם ולהדוף בדיחות על קווי אוטובוס.

– ובערב בהרצאה האחרונה – שהייתה על תערוכה שהייתי בה ממש 'קדימה' ב-1998 במוזיאון ישראל, ומסתבר שאני פחות או יותר האדם היחיד שנכח בהרצאה עליה שהיה בה, כולל המרצה – ניבט מעבר לחלון, גדול ומואר, המקדש הבהאי. את הימים האחרונים הקדשתי לשיפוץ החלק ה'בהאי' בדוקטורט, כי שמתי לב להבדל בין הערות שוליים, כשאחד המקורות כותב שיש בישראל אלפיים בהאים, והשני כותב שאין בארץ בהאים כי הבהא אוללה עליו השלום אסר על הבהאים לגור בישראל, והצוות שמתחזק את המקדש מורכב ממתנדבים מתחלפים. אני חושב שהראשון נכון ויש כאן אוכלוסייה בהאית מקומית, כמו שהשם 'רחוב הפרסים' בחיפה רומז. ומה שכן, קשה מאוד למצוא על זה מקורות. הלמ"ס שותק, ורוב המקורות האקדמיים מדברים על המקדש והארכיטקטורה שלו. אבל כשראיתי את המקדש הוא ממש דיבר אלי והבהיר לי שאני בדרך הנכונה, ושאין מקום בעולם חוץ מחיפה שבו יכול היה הטקסט הזה להיכתב.

– נגמר בפאב קוויז מאוד נחמד, שזה גם משהו שאקח לכנס שלי. עוד כמה ימים נפתח הפאב חורף אחרי השיפוצים. אפשר לפתוח עם פאב קוויז. היו שם קבוצות קבועות שעושות את זה המון, וגם כולם היו מתחומים של פילוסופיה והיסטוריה כללית. אבל אני וש' די קרענו אותם עד קבוצת השאלות האחרונה שהייתה במוסיקה. השמיעו יצירות רוק בעיבוד קלאסי, וזיהיתי בערך רק את 'רפסודיה בוהמית'. אז היינו מקום שני. בסדר. ועדיין שני משפטנים הכריעו בערך שלושים פילוסופים והיסטוריונים.

– אפרופו היסטוריה, אז אני נורא חושש כי באחד הסיבובים האחרונים בין תורכיה לרוסיה בשנות השבעים של המאה ה-18 זה הסתיים בזה שערפו את הראש של ד'אהר. צריך להיזהר. זה די צפוי כששני אגומניאקים אימפריאליסטים עם רצון להקים את הקיסרות ההיסטורית שקרסה כמו פוטין וארדואן רבים על הפגר הסורי, ומי יקרע ממנו יותר נתחים. אז שני דברים – מה שמרקס אמר בשמונה עשר בברימאר של לואי נפוליאון, שההיסטוריה תמיד חוזרת על עצמה בפעם הראשונה כטרגדיה ובפעם השנייה כפארסה הוא בערך נכון. כי המצב בסוריה הוא די טראגי אבל המעורבות הרוסית והתורכית היא די פארסה. ולמה האנשים האלה לא לומדים מההיסטוריה, ורואים מה קרה לאימפריות הגדולות שלהם בעבר? ודבר שני – שחס וחלילה איזה אידיוט חמום מוח בממשלה שלנו לא יחליט גם לקחת את הנתח שלו. אבל זו ממשלה של ביבי שתלויה בחסדי אורן חזן אז אני לא מעז לקוות.

* טוב, אורן חזן. אז יהיה סערה יום יומיים שהוא אמר מה שאמר, וועדת האתיקה תנזוף, ואחרי יומים יישאר המצב בו איינץ צוויי דריי, נאמר 170 הימים מאז התחקיר, שמישהו שהוא חשוד בסחר בנשים ובסמים הוא סגן יושב ראש הכנסת. כן והוא גם מאוד גס רוח. בחוגים מסויימים זו מעלה. נראה לי שהספירה הזו תימשך זמן רב.

– ואפרופו – יינון מגל. למה אני לא מופתע? הבית היהודי, אם אתם כבר מביאים חילונים מהצד האפל, אלה שהשנאה מניעה אותם, אז תדעו שזה בדרך כלל בא עם טיפוסים כאלה, ושהחילונים שממש תומכים בעונש מוות וסיפוח וכדור בין העיניים וכל הדברים הטובים שיש לכם להציע לחילונים זה לא הלפלף עם העיגולדים שלא דוחף ידיים אלא דווקא כאלה שאוהבים לחפון.

ממתק? הנה מישהו שנותן ליינון מגל ואורן חזן שיעור בגסות רוח. אבל הוא גאון מטורף והם חברי כנסת מסיעות קלריקליות ולאומניות. אז לו מותר.

12.11.85

מחר ימלאו שלושים שנה לגיוסי לצה"ל. אני די מתרגש. בשבת נפגשנו שלושה חברים עם המשפחות וציינו את האירוע. אבל כמעט ולא דיברנו על השירות הצבאי. מוזר.

בכל אופן ניסיתי להיזכר באותו יום רחוק, 12.11.85 ואני זוכר די הרבה יותר ממה שציפיתי. למעשה בערך את כל אותו היום דקה אחרי דקה מארבע בבוקר ועד שעות הלילה המאוחרות (הקרינו את 'כל הג'אז הזה של בוב פוסי, ומכיוון שגם אז זה נראה לי חרטא ברטא הלכתי לישון לפני שהסרט הסתיים כי ידעתי שיש שמירה בלילה. בסוף לא העירו אותי לשמירה. כנראה שאחד הטירונים שלפני שבר שמירה. אופייני).

האם צפיתי במשהו את מי שאני עכשיו? בפירוש לא.

מבחינת זוגיות הייתי מאוד ספקן אם מישהי אי פעם תסתכל עלי. הייתי מאוהב מאוד, ומאוד מרחוק במישהי שלא ידעה על קיומי, או שידעה ושכחה. לא ממש טרחתי לברר. סיפור האהבה הגדול שנמשך לאורך כל השירות הצבאי שלי – ונגמר לא ממש הכי נחמד בסופו – לא היה אז בכלל באופק, או אופציה, או אפשרות רחוקה. היינו אז חברים ממש טובים, ולא חשבתי עליה במונחים האלה בכלל. האם הייתי רואה את עצמי נשוי עם אישה מזה 25 שנה ושני ילדים? יכול להיות. היו גם מיליון אפשרויות אחרות.

מגורים באשחר? הזהות הד'אהריסטית הגלילית היא משהו שאימצתי לעצמי די מאוחר. אני חושב שרציתי להמשיך לגור בעפולה. יישוב קהילתי בגליל? פעם התחלתי באיזה טיול שנתי עם בחורה מתימרת. ולא כל כך ידעתי איפה זה או מה זה יישוב קהילתי. וזה נראה זר ומוזר. לא אופציה.

עיסוק בעריכת דין? אולי כפנטזיה. חשבתי על משהו במחשבים. לא חשבתי שאתקבל למשפטים. זה לא היה כמו היום. לא היה לי מושג ברור על ממוצע הבגרות שלי, והפסיכומטרי עוד היה בעתיד. רציתי להיות סופר. הייתי בטוח ש'אתגלה' יום אחד ואבלה את חיי בכתיבה. נכון 'התגליתי'. זה כנראה לא מספיק. הוצאתי שבעה ספרים שזה די הרבה. אבל אני עדיין לא רואה עצמי כ'סופר'. במגוון הזהויות שלי זו אחת הזנוחות יותר.

פוליטיקה – זה תמיד היה בראש שלי. אני חושב שהעמדות שלי אז והיום די זהות, רק שהיום אני הרבה יותר מנומק ואז הייתי יותר אינטואיטיבי. בהחלט ראיתי עצמי עוסק בפוליטיקה כעיסוק. כמה שנים כעוזר פרלמנטרי הוציאו לי את האמביציה הזו מהראש.

ראיית עולם – האמת היא שאז הייתי די אופטימי וחשבתי שהעולם פתוח בפני וכל האפשרויות פתוחות ושייצא ממני משהו ממש טוב וממש ילך לי בחיים. ושבכלל המדינה תלך לכיוון טוב, ובאיזה שלב המערך יעלה לשלטון ונחזיר את השטחים ויהיה לנו עולם סבבה אגוזים. אז המערך באמת עלה לשלטון אבל מהר מאוד הימין הוריד אותו באמצעות אקדח, וכמה שסבבה היום אז ככה האופטימיות שלי בכלל לגבי היקום בכלל ולגבי מצבי האישי בפרט.

מה שכן הטעם שלי במוזיקה, ספרות וקולנוע זה בערך אותו דבר. כאילו העולם קפא ב-1987 (שנה וחצי אחרי הגיוס) ולא זז עוד ממסלולו. מוזר? תופעה פאתטית ומוכרת מאוד. המצב שלי עוד טוב לעומת אבא שלי למשל שלא מכיר בקיומו של שום דבר שנוצר אחרי 1950. לי לפחות יש את הנדריקס.

ואת זאפה. אחד הדברים המשונים שעשיתי בחיים זה להקליט את מהדורת החדשות של ארבע בבוקר בלילה לפני שהתגייסתי (שרון מזהיר ממשא ומתן חשאי עם ירדן שבסוף גם רמת הגולן תעלה לדיון! מנפלאות 'ממשלת האחדות' של 1985, וכוסאומו הוא ידע בדיוק על מה הוא מדבר, כי פרס חתר כמו שרק הוא יודע לחתור. מכר את כל הסוסים לכולם, ובסוף פול גז בניוטרל. תוך שנתיים אינתיפאדה והכל הולך לעזאזל). ולפני כן היה קטע שלא הכרתי שנשמע כמו לחישה משונה שאחריה סולו הגיטרה הכי גאוני ששמעתי עד אז. אחרי כן, בסוללה, פגשתי את איתן ליברמן שהיה לי מין אורים ותומים מוסיקלי, והוא עשה לי היכרות עם ג'וז גרז' של זאפה, וזה אשקרה הקטע המסיים! זה נקרא WATERMELON IN EASTER HAY  (אבטיח בחציר חג הפסחא?) ומה שקורה זה שכל התקליט הזה (תקליט כפול. תקליט נושא. אופרת רוק. כמו שידעו לעשות בסבנטיז) מלא בקטעי קישור של 'הסוקר המרכזי' (Central Scruitinizer) שהוא שילוב של 'האח הגדול' של 1984 ומקהלה יוונית שמקדמת את העלילה (משהו על עולם שאסור בו לעשות מוזיקה, וג'ו שיוצר מוזיקה נפלאה בגרז' שלו) שזה פרנק זאפה לוחש דרך איזה מעוות קול כדי להישמע ממש מפחיד. זאפה גדול. אללה ירחמו. הלך לעולם שכולו גיטרה חשמלית בגיל 53, ואני לא ממש סגור שאגיע גם לזה.

מה שכן מחר אני חוגג את השלושים בזה שאני נותן את ההרצאה האקדמית הראשונה שלי בפני כיתה של סטודנטים באוניברסיטה. זה צעד גדול מבחינתי. לא כמו הגיוס, ואני מתרגש הרבה פחות, אבל עדיין. מתרגש. הנושא הוא כמובן שיטת המילט. ואם היו מספרים לי על זה ב-1985 אז בטח הייתי מתפלא למה זה לקח כל כך הרבה זמן, אבל מסיק שאני הולך לחיות חיים מעניינים שכדאי לחיותם.

אז הנה אבטיח בחציר חג הפסחא. שימו לב לקטע בהתחלה של ה'סנטרל סקרוטינייזר'. זאפה מצליח להצחיק את עצמו לשנייה ומוריד את המסיכה של הסנטרל סקרוטינייזר ונותן צחוק זפאי בריא, אבל אחרי כן מתחיל הקטע המושלם מאוד ועצוב מאוד של הגיטרה. מי שיפסיק שנייה לפני התשע אפס שש שזה לוקח אני בא ומרביץ לו מכות באופן אישי.