מעטים הפוסטים בהם מראש אפשר לחזות מראש שהכותב ייפול לכל מלכודת פוליטיקלי קורקט אפשרית, מעניינים של דימוי גוף ועד ענייני מגדר, ובכל אופן, בואו ננסה?
אז ככה – הבייקאוף וקרין גורן. דבר ראשון – ראיתי פרק אחד ולא אראה את השאר. למקור האנגלי (המשודר נדמה לי ב-BBC או בערוץ האוכל) אני מכור. ההבדל בין הגירסה הישראלית לזו הבריטית הוא כמובן כמו הבדל בין כוס תה אנגלית עם קיוקמבר סנדביץ' לבין מנה שווארמה. לא רק שהתכנית ארוכה פי שתיים ומספיקים חצי, מחלה מוכרת של התאמת פורמטים לישראליות הגרגרנית, לא רק שהאנדרסטייטמנט הבריטי הידוע שהוא שנותן לתכנית את קסמה נעלם לגמרי במעבר לישראל, אלא שפשוט העוגות נראות לא טעימות. המקור הבריטי משאיר אותי מרייר, רעב לפחמימות, ועם ריח של עוגות טריות. הגירסה הישראלית השאירה אותי אדיש. לו גם היו כל העוגות שנאפו שם מונחות לידי לא הייתי נוגע ולו באחת מהן. הן נראות מלאכותיות, לא טעימות, מתוקות מדי, לא מאתגרות. כאילו כולן נוצרו באותו פורמט לא מאוד מוצלח. ממש לא בא לי. לא נורא – כרגע אני צופה במקביל בשלוש עונות של ריאליטי בישול (הבייקאוף, המטבח המנצח 6 שאני רואה רק כדי ללמוד את התרבות והגיאוגרפיה של אוסטרליה, נשבע! ומשחקי השף) אפשר להוריד אחת.
אז קרין גורן. – שהופיעה כמנחה בגירסה הישראלית וספגה טוקבקים מעליבים ומשפילים שהתייחסו למשקלה. אגב, התגובה הכי נחמדה לעניין הייתה של אחת מחברות הפייסבוק שלי – 'קרין, תעשי לי עוגה!'
אז זה נורא לא בסדר שירדו עליה בטוקבקים ובפייסבוק. דבר ראשון – אין שום סיבה שאדם בשום משקל שהוא לא יופיע בפריים טיים טלוויזיוני. מבחינת דימוי הגוף יש פלוס אדיר שהצופים והצופות במיוחד בגילאים הרגישים, יראו אדם שלא מתבייש במשקל שלו, שגאה בגוף שלו, שחוגג את אורח החיים שלו.
כמובן שיש כבר כמה כאלה, והבולט ביניהם הוא כמובן מושיק רוט מ'משחקי השף'. גם רושפלד מ'מאסטרשף' סוחב איזה כרס קטנה. זה בא עם הג'וב. הסיבה שאף אחד לא מדבר על זה היא שהם גברים. לאישה אפשר לעשות את הביוש הפומבי הזה. כי אישה צריכה להיות רזה. לגבר מותר לעשות עם הגוף שלו מה שהוא רוצה ואף אחד לא יגיד על זה כלום.
אז יצאנו נורא פוליטקלי קורקט ובסדר, הערונת אחרוננת לסיום כדי לקלקל את הטעם הטוב – בכל אופן יש קשר בין אפיה ומשקל גוף. 'בישול' באופן כללי יכול להיות בריא. יכול לכלול איזון בין אבות המזון, להיות מגוון, ובאופן עקרוני לא לשדר את השחיתות הדקדנטית שתכנית העוגות משדרת. אפיה זה דבר אחר. זה מבוסס פחמימות, וספציפית לגבי המתכונים שהופיעו בתכנית – כמויות של סוכר וחמאה שרק מלצפות בהן עולים קילו והעורקים נסתמים. נכון, יש שוני עקרוני. 'בישול' יכול להיות על פי חוש. אפייה היא מדע מדוייק של זמנים וכמויות. אבל זה עניין של פורמט טלוויזיוני. באופן עקרוני קשה לי לראות תכנית אפייה שמשדרת בריאות או איזון. כל העוגות שנאפו בתכנית שראיתי היו מתכונים עשירים בסוכרים ובחמאה (ובקצפת, ובאבקת סוכר ובשוקולד ומי יודע מה עוד). משקל הוא לא רק עניין של דימוי גוף. משקל הוא גם עניין של בריאות. מה לעשות שיש קשר בין צריכת סוכר ובין סוכרת, שבאותו יום הכריז עליה אירגון הבריאות העולמי כמגיפה בינלאומית. מה לעשות שיש קשר בין עורקים בריאים וכמויות החמאה שצורכים. זה לא עניין אסתטי. קרין היא לדעתי אישה מאוד אסתטית. צריך ואפשר לבוא ולהגיד – כל אחד, גבר או אישה, שצורך את מה שרוקחים שם בתכנית, צפוי לכך שיעלה במשקל. יש קשר ישיר בין איך שנראים ומה שאוכלים. אי אפשר למכור לעולם עוגות קצפת באבקת סוכר עם חמאה ושוקולד, ולהוריד לגמרי את שאלת המשקל העודף מהשולחן. אפשר להגיד – אפשר להגיד – 'אני חיה בגוף שלי ונהנית ממנו וטוב לי עם זה'. אבל זה משהו שחייבים לדון בו. נגדיר את זה אחרת – העלאת הנושא כשמדובר במגישת חדשות, מגישת תכנית אירוח, או אפילו מגישת תכנית בישול היא שילוב של גסות רוח ושוביניזם. כשמדובר בתכנית אפייה, יש מקום לדיון. יש מקום לבוא ולאמר – יש קשר בין מה שאת עושה ומה שאת מוכרת לצופים לבין איך שאת נראית, ואיך שהצופים ייראו. לא כדחקה על חשבון אישה שמנה. לא כאמירה שוביניסטית או מתנשאת. כחלק מהאחריות של הזכיין כלפי הצופים שלו.
כמובן שמתבקש ממתק של מאמא קאס או קארן קרפנטר, שני הקורבנות האיקוניים של אכילה לא מאוזנת. אבל אני מביא לכם את בובי בראון גואינ' דאון של זאפה מתוך האלבום הקלאסי "Have I offended someone?" שאסף את כל השירים הפוגעניים של פרנק זאפה לחבילה מושלמת אחת. העלבתי כאן מישהו? מקווה שלא.
אבו אלמוג בוורדפרס 