גל בק

בימים האחרונים משתפים חברים שלי בפייסבוק תמונה של צעירה נחמדה וחייכנית עם פוסט שמאשים אותה בהריגת אדם בנהיגה בשכרות ולאחר מכן שימוש בקשרים של אביה לטייח את העניין. כל אדם סביר היה נחרד מהתנהגות כזו, מגנה אותה, ותומך בחשיפתה. אז לייק או שייר? ואם רואים אותה במקרה ברחוב או שהיא יושבת בבית קפה לידך אולי לגשת לשם ולהגיד לה בדיוק מה חושבים עליה? ואולי אפילו לנסות ליצור איתה קשר ולדרוש ממנה להתוודות?

ואז צריך לשאול. קראתי את חומרי הבסיס? את תיק החקירה? את פסק הדין? אני מכיר אישית את המעורבים? או שאני חי מתכנים בתקשורת ושופט לפי פייסבוק? אדם סביר בודק וחוקר לפני שהוא חורץ  דין. בואו נתחיל מהשאלה פרקליטות או תקשורת.

זה שסגרו את התיק – פעמיים – יכול להוביל למסקנה של טיוח. יכול להיות. טיוח זה לא דבר בלתי סביר במציאות שלנו. התחקיר ששודר בטלוויזיה היה מאוד קשה. גם זה נכון. אז למי להאמין, לפרקליטות שבטח הפעילו שם לחצים וקשרים או לתקשורת האובייקטיבית? לאיילה חסון שכבר הראתה כמה פעמים שהיא עיתונאית חוקרת שאין לה אלוהים וחשפה את פרשת בראון-חברון?

בואו נתחיל מכאן. עובדות. הקישור הזה, שאני מתחנן בפני הקורא שילחץ עליו, מוביל להחלטת פרקליט המדינה בערר על סגירת התיק. חייבים להתחיל כל דיון מקריאה ביקורתית של החלטת הפרקליטות שסוגרת את התיק. והנה כבר הפתעה ראשונה. שי נשר, בעלה של איילה חסון, היה שותף עסקי של האב של הדורסת, והיחסים התערערו. אז האובייקטיביות של התקשורת כבר לא מה שהייתה. ויכול להיות שהפרקליטות היא לא המקום היחידי שיש שם אינטרסים ולחצים. אופסי.

עוד משהו? כן, מי שקורא את ההחלטה רואה בדיוק את שיטות העבודה של התחקיר. הגירסה של נהגת המונית שהייתה עדה לתאונה ונטען כי עדותה לא הייתה אמת היא כי "למחרת בלילה התייצבו אצלה בפיצוציה איילה חסון, יפעת גליק ורוני, הטיחו בה האשמות שקריות לפיהן היא תודרכה על ידי המשטרה, רצחה ילד וכי היא קשורה למשפחה העשירה (משפחת החשודה), הגם שכלל אינה מכירה את משפחת החשודה. עוד סיפרה, כי דרשה מהם לעזוב את המקום, אך הם לא עשו זאת ואיילה חסון אף ניגשה לנהגי מוניות ששהו במקום, סיפרה להם כי נהגת המונית משתמשת בסמים ומעורבת בפלילים, ושאלה אותם האם נהגת המונית קשורה לקציני משטרה ו/או לעולם התחתון. בהמשך, כשלא שמה לב, חיטטה לה יפעת גליק בפלאפון ללא רשותה." אז? אז יכול להיות שהיא משקרת עוד הפעם. מה שכן, עובדה שלא ניתן לערער עליה היא שהצוות הזה של תכנית הטלוויזיה יצר קשר עם עדים עוד לפני שיצרה איתם המשטרה קשר, וזה מערער מאוד את הערך של העדות שלהם.

אבל… אבל… איילה חסון היא לא עורכת דין! היא חוקרת ובודקת את האמת! כן, אבל בהחלטה להעמיד לדין כן לוקחים בחשבון שיקולים משפטיים. וכאן הפייסבוקיסט עם היד על כפתור השייר צריך לשאול את עצמו, אני באמת בקיא במה שקורה בתיק מהרגע שהאירוע מתרחש עד ההחלטה להעמיד לדין? כך, למשל, האם אני באמת יודע הליכים של בדיקת אלכוהול? אני באמת יודע מה קורה ומה צריך לקרות לבדיקה כדי שתחזיק בבית משפט? אני יודע מי צריך לדבר עם עד ועל מה מותר לדבר ומה אסור? אני יודע איך עובד בוחן תנועה? אני יודע מה בדיוק קורה בצומת מרומזרת?

אם אין לי תשובה לכל השאלות האלה, אני באמת לא יכול להחליט שהיה טיוח. אני לא חייב לקבל את העמדה של הפרקליטות. אני לא חייב להאמין לכל מילה שאומרים אנשי החוק. להיפך – ראוי להטיל ספק. אבל בין הטלת ספק לחריצת דין יש הבדל ענקי. ברגע שלחצתם 'לייק' או 'שייר' חרצתם דין. ועשיתם את זה בלי לדעת את העובדות, על סמך דעה – שיכולה להיות נכונה או לא – למי יש חיוך יפה יותר לאיילה חסון או לשי ניצן. תזכרו שבבסיס יש ילד שמת, עם משפחה. אבל יש גם אישה שהייתה מעורבת בטרגדיה וודאי תסבול מכך כל חייה. ויש ים של אינטרסים. והמון המון אנשים שרוצים שתחשבו כך ולא אחרת, ולפעמים קצת משחקים גם ברגשות שלכם, וגם קצת מטפסים על הגב של המשפחות האלה שאיבדו את יקיריהם. וכן, זה ממש מועיל למשפחה וצדק דמוקרטי מהמדרגה הראשונה שאוהדים של קבוצת ספורט אחת מקנטרים את הקבוצה השנייה תוך שימוש בתמונות של הילד שנהרג בתאונה. וואלה. כך אני רוצה לראות את החברה הישראלית.

אז כללי הבסיס הם נורא נורא פשוטים – מכיר את העניין באופן אישי? ספר לנו מה שאתה יודע. קראת את התיק ויש לך תובנה? אהלן וסהלן. לא מכיר, לא קראת, ניזון משמועות? אל תשתתף בשיימינג באינטרנט עד כמה שזה נראה מפתה. אני לא רוצה לדבר על מה שאנשים שמכירים אותי בטח מנחשים שעומד ברקע הדברים, אבל בואו נאמר שלהיות הקורבן של שיימינג באינטרנט זה לא החוויה הכי נעימה שאפשר לעבור. גם כשאתה חזק. גם כשאתה בן של בנאדם מאוד עשיר. גם כשאתה למשל פרקליט שסגר תיק. או שניהל תיק. זה באמת באמת אחת החוויות הכי קשות שאפשר לעבור. אני לא מוכן להעביר מישהו את החוויה הזאת. לא על סמך פוסטים בפייסבוק. לא על סמך תחקירים בתקשורת. אף פעם.