חזניזמים

אז ככה. הבת בשנת שירות, המינוס בבנק דוחק, צ'יקן אלסקה רחוקה מתמיד, רעידת אדמה בצ'ילה, מכבי מפסידה ארבע אפס לצ'לסי (דווקא הגיע להם בגלל השלט המכוער.) אבל יש משהו קטן שנורא מפריע לי ואני כותב עליו כבר בפעם השנייה בתוך יומיים – אורן חזן.

עברו תשעים ושישה יום מאז התחקיר של ערוץ 2 והוא עוד סגן יושב ראש הכנסת.

איך זה קורה? במצב רגיל הוא היה נקרא לשיחה עם יו"ר הקואליציה ומסבירים לו יפה יפה שיניח את המפתחות על השולחן וילך הבייתה. בקואליציה של 61 ח"כים הוא כל מה שמפריד בינינו לבין בחירות חדשות, אז הוא נשאר בתפקיד. כן, גם כשיש האשמות של סרסרות וסחר בסמים. שלא לדבר על המכות לראש עיריית אריאל או מה שזה לא יהיה.

אז מצד אחד אני צריך לשמוח שהקואליציה הזו כל כך רופפת וכל זה. אבל מצד שני זו בושה וחרפה ואני מרגיש את זה כל הזמן כמו מין צביטה כזו, כל פעם כשאני רואה או שומע אותו. והבחור לא מפסיק להתראיין בתקשורת. באמת!

אז מה בעצם כל כך מפריע לי בזה? כשהייתי צעיר ועול בימים הייתי בעוונותי עוזר פרלמנטרי של חבר כנסת בשם חסיין פארס, ממפלגה שכבר לא קיימת הנקראת מפלגת הפועלים המאוחדת, שהאמינה בציונות, בסוציאליזם ובאחוות עמים, והיום היא חלק היסטורי ממפלגה שמאמינה בגראס ובטבעונות. שלומפר מרושל הייתי אז ושלומפר אני היום. יום אחד הזדמנתי לאותה מעלית עם יושב ראש הכנסת דאז דב שילנסקי. הוא נעץ בי עיניים שכמעט הפכו אותי לגל עצמות, ולמחרת יצא חוזר דחוף לכל העוזרים הפרלמנטריים שלא יגיעו לכנסת במכנסיים קצרים וכפכפים.

אז זה בערך העניין. לא הייתה לי שום סיבה לאהוב את שילנסקי. מבחינת הדעות הוא רחוק ממני אף יותר מחזן (כי אני מאמין שאצל חזן הלאומנות הקיצונית היא מנגנון הגנה והדיפת ההאשמות נגדו, ואילו שילנסקי היה איש ימין אידיאולוגי ומאוד מנומק) והיה לו גם קטע של טרור יהודי בעבר. אבל כשהוא דיבר שמעו את ההיסטוריה ואת השואה וגטו קובנה וכאלה ואי היה אפשר להיות במחיצתו בלי להרגיש בזה. היושב ראש וסגניו הם הפנים של הכנסת. ואוי לכנסת שאורן חזן הוא הפנים שלה.

אז זו בושה וחרפה שאלו הפנים של הכנסת. זו זילות נוראית של הכנסת שלא תיסלח. ובמדינה המתפשסטת והולכת שלנו, ששרי המשפטים והמשטרה מאיימים על בג"צ בהקטנת סמכויותיו אם יהיה אקטיבי מדי, בשם הפרדת הרשויות, ובה בעת מאיימים על שופטים שאם לא יתנו עונשים לפי רוחם לא יקודמו, פרלמנט חזק ועצמאי הוא אחת הערובות שלי לחירות, והערובה הזו נשחקת והולכת כל יום שאורן חזן סגן יושב ראש הכנסת ולי נמאס.

אז? יש לי מכר בשם רועי רוטמן (מכר? פה ושם באינטרנט ויש חברים משותפים) שיש לו בלוג נהדר בשם רועיגייסט, שכל פוסט שם מסתיים במשך שנים בסיסמה "ומלבד זאת אני סבור שיש להפיל את ממשלתו של בנימין נתניהו". זה כמובן נלקח מ'Ceterum censeo Carthago delenda est' של קאטו הזקן. כנראה שלרועי נתניהו מאוד מציק, כמו שקרתגו הציקה לקאטו.

אני פחות מוטרד מנתניהו. הוא מחזיק מעמד יפה מאוד כבר כמה שנים, מה שאומר שהוא ניחן בסט בסיסי של כישורים הדרושים למלא את משרתו. את הכרעת הבוחר לא אהבתי, אבל אני מכבד. אם נחזור אחורה ל-1999 אני סבור שמשני המועמדים שהיו אז נתניהו היה הטוב יותר, ולו היה מנצח היה מצבנו טוב בהרבה. הצבעה עבור ברק היא שגיאה שאני מכה עליה על חטא עד היום ולמדתי היטב את לקחי. אז כן, אני מסכים עם רועי שצריך להפיל את ממשלתו, ויפה שעה אחת קודם, אבל אין מה להזכיר את זה כל הזמן.

בין היתר כי לא מפסיקים לדבר על זה. אין יום שהאיש נתניהו ומעשיו לא עולים לדיון ציבורי. אורן חזן בונה על זה שלטווח של חצי שנה שנה אנשים ישכחו את התחקיר.

בדיוק בשביל זה אני כאן. עברו כבר שלושה חודשים – תשעים ושישה יום – מה-8 ביוני. התחקיר נדחק אל הצד. אף אחד לא מדבר על זה. אף אחד לא עושה כלום. והמואשם בסרסרות ובשידול לזנות (ועדיין – חף מפשע כל עוד לא הוכחה אשמתו, אבל לאיש ציבור זה לא מספיק) עדיין סגן יושב ראש הפרלמנט הישראלי.

אז מדי פוסט אם ייצא ואם יסתדר וכל זה אני אזכיר משהו בנוסח – חלפו X יום מהתחקיר של ערוץ 2 והוא עדיין סגן יושב ראש הכנסת. ככה בקטנה. שלא תשכחו.

ואם יש אנשים נוספים שיש להם בלוג – אז תזכירו את זה גם אתם. זה לא עניין של דעה פוליטית. זה הפרצוף של המדינה שלכם. אנשים רבי זכויות מהמחנה הימני, כמו בוגי יעלון ויולי אדלשטיין מתפוצצים מכעס ולא יכולים לעשות כלום. תעזרו להם.

עברו 96 יום (והזלתי 96 דמעות) מאז התזכיר של ערוץ 2 ואורן חזן עדיין יושב ראש הכנסת.

צ'יקן, אלסקה

ראש השנה הזה היה לי מין שעת התה הארוכה והאפלה של הנפש. העניינים עם הדוקטורט קצת יגעים ואני מחכה לפגישה עם פ' ב-7.10 כדי לדעת פעמינו לאן (ובמיוחד מתי). עוד כל מיני דברים כאלה ואחרים במישור האישי – לא משהו נורא חלילה, סתם כזה ואחרים שקורה לפעמים, במישור הלאומי רע לי מאוד עם שני דברים שתשע"ו התחילה איתם ואני מוכן לשים כסף שגם תשע"ז תתחיל איתם – שאורן חזן עדיין סגן יושב ראש הכנסת (קטע כזה של קאטו הזקן מעכשיו, אזכור מדי פוסט, עד שייפטרו מהחרפה הזו), ושבינינו מסתובבים חופשי שורפי הילדים מדומה, שסביבתם התומכת (פוסט עתידי על מאו ונערי הגבעות – כן זה מגיע משם. תתבעו אותי – צפוי אם יתחשק לי) מאמצת אותם בחדווה של שתיקה, השב"כ והצבא יודעים מי הם, הילד אחמד נמק בייסורים, יתום מאב ומאם במחלקת הילדים, והכל בסבבה.

לפעמים אני סתם פותח את העיתון או האינטרנט ורואה שרעיית שר המה בדיוק? שלנו, ג'ודי ניר מוזס שלום חושבת שקצב לא אשם ונותנת לסטיבי שלה קרדיט על בחירתו נוסח בית בורבון, שלא למדו כלום ולא שכחו כלום, גם אינתיפדת האבנים המרגשת שהתחילה עם הרצח המתועב במוצאי החג לא מוסיפה לי בריאות. העניינים יגעים, כבר אמרתי?

אז אני בקטע של החלטות לראש השנה, אז את ראש השנה תשע"ז החלטתי לחגוג בצ'יקן, אלסקה. יש מקום כזה ואגיע לשם. כסף אין, זמן אין, מיליון דברים יכולים לקרות בדרך טפו טפו טפו, מקטסטרופות בריאותיות ועד לכלכליות, או סתם תאונה כמו שהייתה לי בנובמבר שעבר ששברתי שלוש צלעות. אבל זה נותן לי איזה משהו לשאוף אליו. צ'יקן, אלסקה.

עוד כל מיני תכנים מזה יבואו במהלך השנה הקרובה. זה מאוד מרגש אותי שהחלטתי דבר כזה. לא לרדת מהארץ לצ'יקן אלסקה. רק להגיע לשם, לתקוע את דגל הסולטנות הד'אהריסטית באיזה ערמת שלג או מכרה זהב נטוש, ולחזור.

צ'יקן, אלסקה, היר ווי קאם.