כנס הדוקטורנטים והדוקטורנטיות

שוב לקחתי על עצמי אירגונו של כנס, שיתקיים ב-31.5.2016 בחדר 3044 בפקולטה למשפטים בחיפה. בין יתר ההרצאות תהיה הרצאתי המרתקת 'על החקירה הגנאלוגית של מונחים משפטיים'. אסור להפסיד וגם יגיב עו"ד הרן רייכמן מהקליניקות שזה בכלל ערך מוסף. לאור התרגשותי מהכנס הקרב ובא גאלתי פוסט נשכח שפירסמתי ביוני 2013 בבלוג הקודם שנקרא 'יוצא מארון הספרים' ואני שב ומפרסם אותו כאן:

– אמא, אבא, יש לי משהו לספר לכם.

– אתה יודע, חמוד, שלא משנה מה זה, אנחנו אוהבים אותך.

– זה מאוד מקל עלי. אני… אני…

– תוציא את זה, חמוד. זה לא יכול להיות דבר רע.

– אני אינטרדיסציפלינרי.

– (בדמעות) – אבריימל'! זה אשמתך! זה הכל אשמתך! אתה רשמת אותו לספריה כשהיה קטן. אתה לקחת אותו למוזיאון. אתה!

– אמא!

– זה בסדר, חמוד. זה בסדר. אנחנו אוהבים אותך איך שאתה. זה כבר הרבה זמן?

– אתם יודעים. אחרי התואר הראשון לקח 13 שנים עד שנרשמתי לתואר השני. ונשבע לכם שאפילו לא הסתכלתי כל הזמן על…

– אף פעם?

– פעם אחת. קורס קטן קטנטן באוניברסיטה הפתוחה. 'אירופה ערש הלאומיות'.

– היסטוריה?

– כן, אבל הרבה יותר רחב. עם נגיעות במדע המדינה ובלימודי תרבות. רק רציתי להתנסות, אמא, רק פעם אחת.

– פעם אחת, הא?

– אבל… אבל… לימדו שם על הלאומיות לפי המוזיקה של סמטנה ושל ואגנר, והתמונות של קספר דוד פרידריך…

– מדעי הרוח?

– לגמרי. אבל זה היה רק פעם אחת.

– ואחרי כן?

-באמת כמה שנים הכל היה בסדר. הקורס בפתוחה היה עוד ב-1997. אבל הייתי כותב ביום טענות לבית המשפט בסדר דין מקוצר, וחוזר הביתה וכאילו הכל בסדר, אבל מתחת לכר – 'לאומים ולאומיות' של ארנסט גלנר.

– גלנר זה לא נשמע נורא.

– אבל זה הלך והחמיר. אחרי כן באו פוקו, וז'יז'ק, וגרמשי, ודרידה והברמס.

– פוסט מרקסיסטים ופוסט מודרניסטים?

– מאיפה את יודעת, אמא?

– הבן של השכנה סיפר לי. אל תסיט את הנושא!

– ונשבע לך שלא יכולתי יותר.

– מילא תגיד רולס או דוורקין, הם דיברו על צדק וזכויות שזה נושא משפטי מובהק. אבל ז'יז'ק? אתה וז'יז'ק?

– כן. נשברתי ורכשתי את 'ברוכים הבאים למדבר של הממשי' ב-2003 בשבוע הספר. בדוכן של רסלינג.

– תגיד, למה בכלל חשבת להגיע לשם? לדוכן של רסלינג? מה חשבת שתמצא שם? פסקי דין של אהרון ברק?

– הרגליים לקחו אותי לשם מעצמן. לא רציתי. נאבקתי. ונשברתי.

– ואז מה?

– ואז נרשמתי ללימודי דמוקרטיה רב תחומיים באוניברסיטה הפתוחה.

– רב תחומיים?

– רב תחומיים.

– וכל הזמן הזה אתה עובד כעורך דין פעיל ומופיע בבית המשפט. ואמא שלך המסכנה חושבת שהכל בסדר. אין לך רחמים?

– הייתי מופיע בבית המשפט, וטוען בתביעות פינוי, אבל בלב ניתחתי את כל הסיטואציה לפי תיאוריית השדות של בורדייה.

– סוציולוג? אין לך רחמים על האמא שלך? אין?

– וכתבתי תזה. באמת. אני מצטער אמא.

– אל תגיד לי שפירסמת משהו.

– מאמר ב'זמנים' ב-2011, ועכשיו עומד לצאת אחד נוסף ב'פוליטיקה' הקרוב.

– היסטוריה ומדע המדינה. יפה יפה. כך גידלתי אותך? כך?

– אבל אמא, זה פעם היה מאוד מקובל, בתרבויות אחרות.

– כן, אריסטו ואפלטון. עם כל הצעירים האלה באקדמיה. אבל הזמנים השתנו מאז.

– אבל גם ליאונרדו דה וינצ'י!

– הוא ברנסנס.

– ובמאה העשרים ויטגנשטיין, ואפילו טיורינג.

– טיורינג – תראה מה עשו לטיורינג! אתה רוצה להיות כמו טיורינג?

– אמא, הוא היה מתימטיקאי ופילוסוף. אני לא מתעסק עם מתימטיקה. מעט מאוד סטטיסטיקה בתזה ב-MA. לא יותר ממה שבאמת צריך.

– ואתה חושב שזה מרגיע אותי? טיורינג? ולחשוב שהאמא הזקנה שלך לא תראה אותך דוקטור. מי יסכים להנחות אותך עכשיו, מי?

– דווקא מצאתי מנחה נהדרת.

– משפטנית?

– מלמדת בפקולטה למשפטים.

– משפטנית???

– היסטוריונית.

– אוי א-ברוך!

– אמא, לא לבכות. יכול להיות יותר גרוע.

– איך יכול להיות יותר גרוע?

– כשחיפשתי מנחה הגשתי מועמדות גם למילגה של האיחוד האירופי בפקולטה לגיאוגרפיה בבאר שבע.

– גיאוגרפיה? באר שבע?

– אבל המנחה היה כל כך נחמד! והיה לי ממש סיכוי! והנושא של המילגה ממש התאים לתיאוריה שלי! והראיון הלך כל כך יפה!

– אני לא מכירה אותך יותר.

– אמא!

– טוב. בוא הנה. בוא. חיבוקי. הנה. כך יותר טוב. תשמיע לי שיר לסיום?

– מוזיקה אינטרדיסציפלינרית את אוהבת?

– יש לי ברירה?

– טוב, את קווין את מכירה?

– מה, הם אינטרדיסציפלינרים?

– הגיטריסט שלהם, בריאן מיי, הוא גם דוקטור לאסטרופיזיקה וכתב ספר על ההיסטוריה של היקום.

– דווקא עליו לא הייתי מאמינה.

פזורות שונות וכיוצא בזה

אני עדיין תחת הרושם של הכנס של מדעי הרוח, והנה כמה הבזקים וגם קצת אורן חזן וקצת ד'אהר.

– קמפוס הנמל! תגלית נהדרת. פשוט המקום הכי מגניב עלי אדמות. נכון, יש שם קצת יותר רעש כי יש הסדר כזה שהמרפסת שבה יוצאים לעשן (ולנגן. הם הביאו בחור עם גיטרה שינגן בהפסקות בין ההרצאות) מופרדת מחדר ההרצאות רק בשורה של חלונות זכוכית גדולים ודקים, והמעשנים עושים רעש ובדיוק כשאני דיברתי הייתה שם קבוצה גדולה שדיברה וצחקה וכולם הסתכלו עליה ולא עלי. אבל איזה נוף! מצד אחד חיפה, עם מקדש הבהאים (עוד נשוב אליהם) ומצד שני הנמל. סוף הדרך. ממש. הקמפוס העיקרי על הכרמל הוא נהדר, כמובן, אבל הוא מין מתחם סגור ומנותק. קמפוס הנמל נמצא למטה בעיר התחתית כשבסביבה בתי קפה ומסעדות ופאבים וגלריות לאומנות. וים חנייה ברחוב קפטיין סטיב שזה השם הכי מגניב לרחוב, במרחק הליכה מתחנת הכרמלית ומתחנת הרכבת. בקיצור, הכנס הבא שלי מתכנס שם, וגם כשאהיה דיקן הפקולטה למשפטים אוריד את כולה, על קרבה וכרעיה, לקמפוס הנמל.

– למה בעיזה באר כשהרצתי את המצגת בפני כמה מבאי המקום (דווקא שניים מתוך הארבעה היו סטודנטים לתארים מתקדמים, ואחת הייתה ש' שיש לה כבר תואר שני במשפטים בהצטיינות) לקח לי 25 דקות ובכנס עצמו הצגתי בעשרים דקות? אפקט האלכוהול ניתן לקיזוז כי גם כשאני שותה כשמדובר בעניינים אקדמיים אני מאוד מאוד ממוקד. ההבדל הוא שכשאני אומר בכנס של מדעי הרוח שיש שם כמות רצינית של לומדי היסטוריה כללית – 'מלך רומא האחרון, טרקוויניוס סופרבוס', אני לא צריך אחרי כן חמש דקות להרגיע אותם ולהדוף בדיחות על קווי אוטובוס.

– ובערב בהרצאה האחרונה – שהייתה על תערוכה שהייתי בה ממש 'קדימה' ב-1998 במוזיאון ישראל, ומסתבר שאני פחות או יותר האדם היחיד שנכח בהרצאה עליה שהיה בה, כולל המרצה – ניבט מעבר לחלון, גדול ומואר, המקדש הבהאי. את הימים האחרונים הקדשתי לשיפוץ החלק ה'בהאי' בדוקטורט, כי שמתי לב להבדל בין הערות שוליים, כשאחד המקורות כותב שיש בישראל אלפיים בהאים, והשני כותב שאין בארץ בהאים כי הבהא אוללה עליו השלום אסר על הבהאים לגור בישראל, והצוות שמתחזק את המקדש מורכב ממתנדבים מתחלפים. אני חושב שהראשון נכון ויש כאן אוכלוסייה בהאית מקומית, כמו שהשם 'רחוב הפרסים' בחיפה רומז. ומה שכן, קשה מאוד למצוא על זה מקורות. הלמ"ס שותק, ורוב המקורות האקדמיים מדברים על המקדש והארכיטקטורה שלו. אבל כשראיתי את המקדש הוא ממש דיבר אלי והבהיר לי שאני בדרך הנכונה, ושאין מקום בעולם חוץ מחיפה שבו יכול היה הטקסט הזה להיכתב.

– נגמר בפאב קוויז מאוד נחמד, שזה גם משהו שאקח לכנס שלי. עוד כמה ימים נפתח הפאב חורף אחרי השיפוצים. אפשר לפתוח עם פאב קוויז. היו שם קבוצות קבועות שעושות את זה המון, וגם כולם היו מתחומים של פילוסופיה והיסטוריה כללית. אבל אני וש' די קרענו אותם עד קבוצת השאלות האחרונה שהייתה במוסיקה. השמיעו יצירות רוק בעיבוד קלאסי, וזיהיתי בערך רק את 'רפסודיה בוהמית'. אז היינו מקום שני. בסדר. ועדיין שני משפטנים הכריעו בערך שלושים פילוסופים והיסטוריונים.

– אפרופו היסטוריה, אז אני נורא חושש כי באחד הסיבובים האחרונים בין תורכיה לרוסיה בשנות השבעים של המאה ה-18 זה הסתיים בזה שערפו את הראש של ד'אהר. צריך להיזהר. זה די צפוי כששני אגומניאקים אימפריאליסטים עם רצון להקים את הקיסרות ההיסטורית שקרסה כמו פוטין וארדואן רבים על הפגר הסורי, ומי יקרע ממנו יותר נתחים. אז שני דברים – מה שמרקס אמר בשמונה עשר בברימאר של לואי נפוליאון, שההיסטוריה תמיד חוזרת על עצמה בפעם הראשונה כטרגדיה ובפעם השנייה כפארסה הוא בערך נכון. כי המצב בסוריה הוא די טראגי אבל המעורבות הרוסית והתורכית היא די פארסה. ולמה האנשים האלה לא לומדים מההיסטוריה, ורואים מה קרה לאימפריות הגדולות שלהם בעבר? ודבר שני – שחס וחלילה איזה אידיוט חמום מוח בממשלה שלנו לא יחליט גם לקחת את הנתח שלו. אבל זו ממשלה של ביבי שתלויה בחסדי אורן חזן אז אני לא מעז לקוות.

* טוב, אורן חזן. אז יהיה סערה יום יומיים שהוא אמר מה שאמר, וועדת האתיקה תנזוף, ואחרי יומים יישאר המצב בו איינץ צוויי דריי, נאמר 170 הימים מאז התחקיר, שמישהו שהוא חשוד בסחר בנשים ובסמים הוא סגן יושב ראש הכנסת. כן והוא גם מאוד גס רוח. בחוגים מסויימים זו מעלה. נראה לי שהספירה הזו תימשך זמן רב.

– ואפרופו – יינון מגל. למה אני לא מופתע? הבית היהודי, אם אתם כבר מביאים חילונים מהצד האפל, אלה שהשנאה מניעה אותם, אז תדעו שזה בדרך כלל בא עם טיפוסים כאלה, ושהחילונים שממש תומכים בעונש מוות וסיפוח וכדור בין העיניים וכל הדברים הטובים שיש לכם להציע לחילונים זה לא הלפלף עם העיגולדים שלא דוחף ידיים אלא דווקא כאלה שאוהבים לחפון.

ממתק? הנה מישהו שנותן ליינון מגל ואורן חזן שיעור בגסות רוח. אבל הוא גאון מטורף והם חברי כנסת מסיעות קלריקליות ולאומניות. אז לו מותר.