כבשים לגן העדן עיזים לגיהינום

אחת לשנה אני נעלב מרבני צה"ר. להיעלב מרבני צה"ר זה כמו ללטף חתול ולהתפלא שהוא שורט אותך. הם יודעים לגרגר מאוד יפה כשמלטפים אותם, אבל זה בסך הכל חתולים. יצורים אנוכיים ומרושעים מטבעם. רבני צה"ר הם לא אנוכיים ומרושעים מטבעם, הם בסך הכל רבנים אורתודוכסיים ויש גבול למה שאפשר לצפות מהסוג המסוים הזה.

אז הם שוב לא רוצים לעשות תיקון שבועות עם רפורמים וקונסרבטיבים. אמאל'ה. מוישה לא רוצה לשחק איתי. מה שמצחיק זה שאותו תיקון מתיימר לייצג את 'מגוון הגוונים בפסיפס הזהות הישראלית' או משהו כזה. זה קצת מזכיר לי את הפלורליזם האשחרי המפורסם הנעצר בשער הצהוב שעיקרו סובלנות מופלגת לכל דעה, תהא אשר תהא, ובלבד שתהא זהה לדעתי.

אבל לזה יש להם הסבר נהדר – אנחנו מוכנים לשבת וללמוד תורה עם כל יהודי. מה לעשות שרפורמים וקונסרבטיבים אינם יהודים? ונמצא גם מי שניסח את זה לא רע ב-NRG.במאמר שאומר – הרפורמים והקונסרבטיבים בני דת אחרת. גם כאן אני לא מתווכח. הפוסט הזה יכול להיות מוקדש אם לדיון תיאולוגי עמוק (ולזה, חברים, איני מסוגל. כל רב צה"ר יכול להוריד אותי אל הרצפה בתיאולוגיה) אם לדיון היסטורי בדבר הדומה והשונה בין הקראים והרפורמים, או לדיון סוציולוגי בשאלה האם הרפורמה בארצות הברית היא 'הרס' כדבר המאמר, או שהיא הדבר היחיד המחזיק את יהודי ארצות הברית, ברובם, במסגרת יהודית. ועד כמה עמוק הקרע בין הרפורמים והאורתודוכסים מעבר לקרעים בין סוגים שונים של אורתודכסים כמו ליטאים וחסידי חב"ד, כמאמר הרב ש"ך זצוקלל"ה נבג"מ עזה"ה (זכר צדיק וקדוש לעולם ולעולמי העולמים, נשמתו בגנזי מרום, עזית הכלבה הצנחנית) – מכל הכתות בעולם הקרובה ביותר ליהדות היא חב"ד. וכמו שדרויאנוב אמר – כל יהודי צריך שיהיו לו שני בתי כנסת. האחד בו הוא מתפלל, והשני בו לא תדרוך כף רגלו. אבל לא אלך לשם.

אני מסכים איתו, אנחנו לא יהודים. אנחנו כמו הקראים, והבייתוסים, והצדוקים (הוא שכח את הפרנקיסטים, שם היה הכי כיף מבחינת הסקס הפרוע, אבל נסלח לו). דת חדשה שהורסת מבפנים את עם ישראל ומנתקת את הקשר של העם עם בורא עולם. אז תעזבו אותנו לעניינינו.

כי אם אנחנו עדה דתית – מגיע לנו בית דין של עדה דתית. אבל משום מה ממשיכים להכריח אותנו להסדיר את העניינים שלנו בנוגע לנישואים וגירושים בבתי הכנסת של האורתודוכסים. שם אין איש שמטיל ספק ביהדותנו, וגוררים אותנו לשם בעל כורחנו.

רגע, לא? אם אנחנו כל כך רעים, והרסנים, למה להתעקש ולהסדיר את חיי האישות (הפרועים. אין כמו קונסרבטיביות. ייגר אחד והן זורמות לכיוונים שלא ייאמנו. רפורמית בכלל משתוללת איך שהיא שומעת את הפקק של הבירה נפתח) שלנו בבתי הדין המוסריים כל כך שלכם? תנו לנו בית דין משלנו. ואם כבר אז גם לקראים. גם להם מגיע. היה להם בזמן התורכים, והבריטים לקחו את זה מהם, ומאז אתם מתעקשים לעשות להם את המוות ולדון בעניינים שלהם בניגוד לאמונה שלהם.

רגע, רגע, רגע! אבל זה יהיה פילוג בעם ישראל! אם נאמר הילד של הרפורמים לא ירצה להיות רפורמי ויחזור למורשת ישראל סבא אז אף אורתודוכסית אמיתית לא תרצה להתחתן איתו כי הוא יהיה חשוד בממזרות. אז כאן אני אומר – ממזרות היא תוצר של נישואים כדת משה וישראל. כאילו עם רב עבדקן שמקבל מעטפה עם דולרים, וממלמל את מה שהוא צריך למלמל וטקס שבו הבעל קונה את האישה כאילו הייתה חפץ. כל דבר אחר זה כאילו, וכאילו לא יוצר ממזר. תחליטו – אם מה שרבה רפורמית עושה זה בסדר וזה נישואים – תנו לנו בית דין. אם זה לא בסדר – תעזבו אותנו באמא שלכם. זה לא יוצר ממזרים. זה סתם השתוללות יצרים פרועה. רפורמים, קונסרבטיבים וחילונים ידועים בזה. עניין שלנו.

הסיבה האמיתית שבגללה אנחנו לא מקבלים בית דין רפורמי, היא כי כשזה יקרה אף אחד לא ירצה בחתונה של צה"ר. נכון, הרב ממלמל עברית יותר ברורה, ויש כל מיני צ'ופרים, והוא לא נראה ונשמע כאילו הרגע יצא מהשטעטל, ויש כמות אדירה של מתק שפתיים, אבל בבסיס זה אותו דבר, ואם הזוג חלילה מתגרש, הוא עובר דרך בית הדין הרבני, שם יש הרבה פחות צה"ר. כמובן שאף אחד לא אוהב לחשוב בחתונה על נקודת היציאה, אבל ברגע שיתנסו בדבר הזה שנקרא 'חתונה רפורמית', ויהיה גם בית דין רפורמי לגירושין, נשבור את השוק. זה די בטוח.

טוב. אני את תיקון שבועות שלי עושה עם פלורליסטים אמיתיים (רפורמים, אורתודוכסים, קהילת הלימוד החילונית) בכרמיאל. ב-23.5 בעשר. יש שני מוקדים – יש הרצאות בבית הכנסת של קהילת הכרם בכרמיאל, ואני מדבר אל מול כיסאות הפלסטיק באולם הריקודים בנעמ"ת  בואו בהמוניכם. אני כמובן מדבר על המילט, אבל אם לא הייתי מדבר על המילט, הייתי  מסביר לקהל את התגלית הדתית החשובה שנגלתה לי – כבשים לגן העדן, עיזים לגיהינום!

כך שחררתי את ירושלים או שלא

יום ירושלים! האמת היא שהאסוציאציה המידית שלי מהיום הזה היא איזו טינה כבושה שנובעת מאירוע שאירע לפני כעשרים וחמש שנים, כאשר נסיעה באוטובוס מנחלאות אל המושבה הגרמנית שבדרך כלל לוקחת עשר דקות ארכה שעה, כשמצעדים הזויים של כל מיני אלוהים יודע מה מגיע אל העיר הזאת ביום ירושלים חסמו את התנועה, ובחיקי, בסל קניות, חתולה מיוחמת הדורשת זריקה דחופה מהווטרינר הנמצא בצד השני של תהלוכת בני המקויה מיפן או מה שזה לא היה. החתולה מאז מתה ונקברה הרחק מעיר הולדתה, בגבעות הגליל הרחוקות, והיום בנוי על קברה הממ"ד שלי, ואני מבין שכל האקשן ביום ירושלים עבר לאיזה 'ריקודגלים' דוחה ולאומני שמתרחש במקומות בהם רגל אדם נורמלי אינה דורכת, דהיינו הרובע המוסלמי וכאלה, ובכל אופן – אני ירושלמי מדורי דורות. אבי נקרא אל הדגל במלחמת ששת הימים (לא ממש לחם בשוחות בגבעת התחמושת, שירת במודיעין, ובכל אופן, גם לאלו חלק בניצחון ההיסטורי) אמי אכלה חובייזה במשך חודשים על חודשים במצור על ירושלים והיא ילדה בת ארבע, סבי שפך את דמו בקרבות סן סימון וקטמון, ואני עצמי נשאתי נשק בחומת מגן, וקבעתי את עמדתי המבוצרת היטב במקום המשקיף אל כנסיית המולד בשכונת 'הר חומה'. ומדוע איני חש שמחה, אלא יגון עטוף במעין תחושת קבס?

אולי בגלל זה. זה הפוסט של שר החינוך שלנו נפתלי בנט הנוגע ליום ירושלים, שנועד לחנכנו בינה באשר להיסטוריה של העיר. נכשל, נפתלי. נכשל. אל תלחצו על הקישור, זה כואב. נעזוב את השגיאות הקשות נוסח 'דוד המלך ייסד את ירושלים'. הנה לב התיאור ההיסטורי –

לפני כ2000 שנה החריבו הרומאים את המדינה היהודית ואת בית המקדש, ומאז, שלוש פעמים ביום יהודים התפללו לירושלים.
הביטוי ציונות מבוסס על ציון.
ציון = ירושלים.
שיבת היהודים לארץ ישראל היתה בגלל ולמען ירושלים.
**
מאות שנים לפני הקמת ישראל יהודים התפללו (ראו תמונה) בכותל.
ב1948 ירושלים הקדומה נפלה לידי הירדנים.
**
הם שלטו בה 19 שנים בלבד (ומנעו גישת יהודים), עד מלחמת ששת הימים, אז הצנחנים שלנו שחררו את ירושלים ואיחדנו אותה שוב, בריבונות ישראל.

אמא'לה! כל כך הרבה פספסנו – ביזנטים וצלבנים וממלוכים וסלג'וקים ועות'מאנים (אלו האחרונים אהובים עלי מאוד. הם המציאו את שיטת המילט!) ובריטים ואדמונד אלנבי רוכב על סוסו והקייזר וילהלם על מרכבתו, וגי דה ליזיניאן מלך ירושלים מסתכל בפעם האחרונה על העיר, מרחוק, בטרם יעלה על סוסו ויצא צפונה, לקרני חיטין. אז כנסיית הקבר וצלאח א-דין וסולימן המפואר ועומר אל חטאב, וכיפת הסלע. וישו שנצלב בגבעת גולגולתא, ומוחמד עולה לשמיים על סוסו אל-בורק. כלום. שום דבר לא קרה בין הרומאים ל-1948. נאדה. היי – שר החינוך, יש לנו איזה בעייה קטנה כאן עם המציאות, נכון?

לפני כמה זמן הייתה בר מצווה של אחיין שלי. יש להם איזה מסורת לעשות את זה בכותל ואני לא ממש מתווכח. אחרי כן יש טיול בדרך כלל (יש לה ארבעה בנים, זו הפעם השנייה, צפויות עוד שתיים) מהכותל עד להר ציון דרך כיכר בתי מחסה, ששם זו נקודה מאוד חשובה למשפחה שלנו כי יש אגדה משפחתית שאני פחות או יותר המצאתי ומפיץ שסבת סבי, הבובע טויבע (טובה ברנדויין לבית הורוביץ! הורוביץ!) נלקחה שם בשבי והובלה למאסר בירדן יחד עם מגיני גוש עציון. בקיצור, לקחו שם מורה דרך לא פחות ולא יותר ממכון המקדש. השתדלתי לא להקשיב יותר מדי בשביל לא להתעצבן, אבל כשעוברים בכל הדרך הזאת, ומימין יש כנסייה היסטורית ומשמאל מסגד, וכאן ורוניקה מחתה את פניו של ישו במטפחתה, ושם הוא אכל את הסעודה האחרונה, והנה- מתנשאת מולנו, כנסיית הדורמיציון, וכל מה שיש לספר זה על על בית הכנסת הזה ובית הכנסת ההוא, ולוחמי הרובע, ופסל דוד המנגן בכינור שהוצב שם לפני יומיים בערך, ואיך פגמו פגימה באפו כדי שלא לעבור על לאו מפורש מעשרת הדברות, בכל אופן קופץ הפיוז. אבל זו הייתה בר המצווה של האחיין שלי אז הכרחתי את עצמי להבליג. אבל – הדורמיציון!

אחת החוויות המעשירות שלי הייתה מיסת חג המולד בערב חג המולד בדורמיציון. שירה מלאכית של ממש. חוויה רב תרבותית, מעשירה, נהדרת. אני זוכר שהייתי שם, מזמזם לעצמי את האווה מריה – פאטר נוסטר קווי אס אין קאיליס – סנקטיפיטור אין נומן טואום – פיאט וולונטס טואה אין קאילו אט אין טרם. אמן כן יהי רצון! – לא לנסות אותי בלטינית – ובכל אופן שורה מלפני בן דוד, צאצא לאותם אדמו"רי סטרעטין, יושב ומתענג על שירת הגויים בחגא! ועוד בן דוד כזה שלו היו יודעים שהוא שם אז לא כל כך היו מבסוטים מזה בקרבתו הקרובה. אמרתי לו – מה היה אומר סבא שלך (נשמתו בגנזי מרום מ-1974 בערך) לו היה רואה אותך כאן? ענה לי – בוא נעשה עסק. אם אני לא אגלה לו, אתה לא תגלה. אבל אני סוטה מהנושא. איך אפשר להתעלם מהדורמיציון? מבנה נהדר, מדהים, עם מגדל הפעמונים שעוצב בדמות פניו של הקייזר וילהלם. סיפור שהוא לחם וחמאה של כל מורה דרך. אבל הבחור מתעלם.

זו בדיוק הראייה של בנט. האוצרות האנושיים העשירים שהותירו אלפיים שנה של יהדות, נצרות ואסלאם בירושלים, לא ממש מזיזים לשר החינוך שלנו. כאילו – אם זה לא מהתרבות שלנו זה לא קיים.

נו שוין. אז יש לנו כאן סיפור שדומה קצת לקטע של 'כיכר השוק ריקה'. מה שלא יהודי לא קיים. ריק. אז ככה. אי אפשר לשחרר ולאחד אנשים – בהעדר מילה אחרת – שקופים. לא קיימים. אנשים כאלה כובשים, מטילים עליהם מרות בכוח, מספחים. אז מבחינתי יום ירושלים זה יום חגיגת הכיבוש, הסיפוח, ואני לא חוגג את זה, נורא מצטער, דווקא בגלל שאני נורא אוהב את ירושלים. כל אבן ואבן בה. כל תושב ותושב.

אז נורא תשמחו, ותרקדו בריקודגלים, ותביאו כל גזען לאומן ומטושטש מקרני ראמים עילית ועד מאחז ביצי כינים תחתית, ותעלו את כהנא על ראש שמחתכם. אני לא שם. אבל כשתתחיל האינתיפאדה השלישית שם (אם היא לא התחילה כבר. מישהו ניסה בזמן האחרון לנסוע ברכבת הקלה? נסיעה כיפית ורגועה, נכון?) אז אני אהיה עצוב מכדי לומר 'אמרתי לכם'.

ממתק? שניים אפילו. ויזואלי ואודיו. הראשון זה משהו שחפרתי ממעמקי הארכיון של אבי איש המודיעין שניצח לגמרי לבדו את מלחמת ששת הימים. זה היה עוד בימים שידעו לקרוא לילד בשמו, ואולי המסמך הצה"לי האחרון שכתוב בו ממש 'השטח הכבוש'.

עוד ממתק?

אני מבין שזו יום ההולדת של הכיבוש? ארבעים ושמונה? חשבתם על זה שבשנה בה מלאו שישים ושבע שנים למדינה מלאו ארבעים ושמונה שנים לכיבוש? אז ליום הולדת מביאים עוגה.