בתורכיה זה לא היה קורה

נכון שהפוסט הקודם היה מוצלח? כמה שחשבתי שאני כותב מפוזר ושטויות אז אנשים נורא נהנו. זכרונות ילדות, קורטוב של רכילות, דפנה ארמוני. מה יכול להיות מושך יותר. אז עכשיו משהו קצת יותר הייתי אומר אקדמי אבל זה ממש לא, סתם כדי שלא תחשבו שירדתי ברמה והפכתי לפוסט הנוסטלגיה והרחמים העצמיים של אבו אלמוג, או סתם כדי שלא תיהנו יותר מדי. באנו לכאן לעבוד.

אז הנה זה משהו מגלובס מהימים האחרונים שצילום שלו רץ ברשתות החברתיות וכנראה נורא מצחיק –

לא התכנסנו כאן בשביל פיירברג. גנבה – תשב. לא גנבה – לא תשב. בית משפט יחליט ומה שיוצא אני מרוצה וחזקת החפות וזה. אני רק רוצה להגיד שבתורכיה זה לא היה קורה. כי התורכים כותבים כמו בני אדם משמאל לימין ולא להיפך, אחרי שהסיקו את המסקנות לגבי הכתב הערבי שהיה נהוג אצלם בתקופת האימפריה העות'מאנית. אז הכיוונים של המספרים לא מתבלבלים אצלם.

קטע העיתון הזה יכול להיות דחקה נורא מצחיקה (חבר פייסבוק שלי הכתיר אותו בכותרת 'פיירברג הבת של יודה ממלחמת הכוכבים'), אבל זו יכולה להיות עדות נוספת לצורך הדחוף בליטון השפה העברית, שאי מימושו משאיר אותנו הרחק מאחור בעידן הדיגיטלי. בשנות העשרים הגיעו שני מנהיגים למסקנה שצריך ללטן את שפתם. ז'בוטינסקי ומוצטפא כמאל. יורשיו של ז'בוטינסקי שולטים בנו ביד רמה, אך עדיין נותרנו כותבים מימין לשמאל בניגוד לכל העולם. מורשתו של כמאל מוכחדת באכזריות, אך התורכים שומרים את מתנתו – הכתב התורכי הלטיני, ולא יימצאו טעויות כאלו בעיתוניהם. בקיצור – אם כבר פאשיזם אז עד הסוף. אם הולכים עם ז'בוטינסקי בשבירת האיגודים המקצועיים וחיסול מדינת הרווחה (יא ברעכען) ובזה שאין אף פעם עם מי לדבר (קיר הברזל) למה לעצור שם? תנו לנו עברית באותיות לטיניות!

אין לי מילים לספר כמה הדבר הזה מציק לי. ז'בוטינסקי, שעברית לא הייתה שפת אמו, רצה בליטון הכתב כדי להקל על אלו המגיעים מהשפות בהן נהוג כתב לטיני ללמוד את השפה. אני, שעברית היא שפת אמי, ואהובה עלי במיוחד, על כל בני תתי גוני הגוונים שבה, עדיין נתקל מדי יום בבעיית המימין לשמאל. לפעמים זה מטרד זניח כמו בעריכת אישורים נוטריוניים בעברית ובאנגלית, לפעמים מפריע קצת יותר, ולפעמים מפגע הגורם נזק של ממש, כמו בהערות שוליים אקדמיות שעל פי כללי האזכור האחיד דינן להיכתב מימין לשמאל ואחת היא באיזה שפה נכתבו. ניסיתם פעם לערוך הערת שוליים אקדמית בשתי שפות האחת נכתבת בלטינית והשנייה בעברית? זה לא כל כך קריא, וזה פי שבע עשרה עבודה. ועבודה מיותרת, ופגיעה ממשית בפריון של החוקר. הנה דוגמה ממאמר שהיה לי הכבוד והעונג להשתתף בכתיבתו, והוא 'מיניות מגדר ומשפט: חלק א' מכלכלת מין לקלקלת מין' מאת שולמית אלמוג וקארין כרמית יפת, משפטים מה 385, 389:

תנסו לכתוב את ההערה הזאת בוורד, ותראו כמה זמן לוקח לכם, וכמה התאמות מעצבנות אתם צריכים לעשות. לא חראם? לא כדאי להגיע למאה ה-21? ואפילו ה-22? תלוטן העברית לאלתר. וזה רק מדעי החברה. אני די בטוח שזה דופק את המדעים המדוייקים ומדעי החיים בערך פי עשר, בשל הצורך להשתמש בנוסחאות בטקסט.

אמרתי כאן משהו לא יפה על ז'בוטינסקי שהיה פשיסט. מה לעשות. מי שקורא 'דואר היום' משנות העשרים (אני לפעמים, כשנורא משעמם לי) יודע שהתפרסם שם המדור 'יומנו של פשיסטן' בו כונה ז'בוטינסקי 'הדוצ'ה שלנו'. אז ככה. אני מבקש מהחבר'ה שאחראים,במדורים הנמוכים של הגיהנום, להוריד קצת את כמות הגופרית. לזכותו של המנוח עומדות שתי נקודות זכות המחווירות אומנם אל מול הנזק שהוא גרם, אך יש בהן להביא להקלה – ולו זמנית, הנצח הוא נורא ארוך – בעונשו של המנוח. האחת היא כמובן קריאתו לליטון העברית – והשנייה תרגומיו הנהדרים לשירת א.א. פו (והדהודם המענג בתרגומה המופתי של דבורה שטיינהרט ל'לוליטה'). יש לי רשימה של ספרים ויצירות שהתרגום עולה על המקור. כך למשל 'חולית' בתרגומו של לוטם, או אפילו אעז ואומר שהנופך שאוסטרידן מוסיף ל'מאה שנות בדידות' מעלה עוד קצת את המקור העילאי בפני עצמו. אז ככה גם ז'בו ופו. תסכימו ש'מלכות על ים ערפילי' יפה יותר מ-'kingdom by the sea'. יפה לראות משפט כמו המשפט האחרון בו הנקודה לפני המילה הראשונה? לא – זה צורם בעין וכואב בלב. ככה זה בשפה לא מלוטנת. הבה נלטן לאלתר. ונשמע את יוסי בנאי שר ז'בו. באמת יפה.

בורקיני פאסו

כל הרשת גועשת וסוערת סביב התמונה של השוטרים בניס מפשיטים אישה מוסלמית מהבורקיני שלה על החוף. 'בורקיני' למי שיקרא את המילים האלו בעוד שבוע, כשהסערה תשכח (או במילים אחרות 'בורקיני פאסו') הוא מין חליפת צלילה כזו, מגניבה, שנשים מוסלמיות באירופה לובשות בשביל ללכת לים. מישהו שם החליט שאם לא רואים פופיק וציצים אז זה לא בסדר וכופה את ההחלטה האווילית הזאת באמצעות משטרה על נשים בחוף.

סך הכל כמעט כל מי שאני מכיר די הזדעזע מהדבר הזה. יש כל מיני אנשים שניסו לקחת את זה לכיוון של ניגוח בין השמאל לימין בישראל או להיפך. זה לא עובד כי השורשים של זה הם שונים. לא מדובר באיזה התנגשות ציביליזציות בין הליברליזם המערבי לאיסלם הפונדמנטליסטי, אלא במשהו שהשורשים שלו הם בוויכוח בין האולטרמונטניסטים לאטטיסטים בצרפת במאה ה-19, שנלקח, ונתלש משורשיו, עבר שינוי, בדרך קרה מה שבדרך כלל קורה וכל המסמנים איבדו את כל המסומנים ולהיפך, ועכשיו הפרקטיקות האלה משמשות כסימולקרה פוליטית זדונית בידי זוללי המוסלמים לתיאבון בימין הצרפתי (ובשמאל אובד העצות שם). לא משהו שאנחנו (כמעט) יכולים להתייחס אליו.

מה שלא מפריע לאנשים לכתוב כמויות אדירות על הדבר הזה. והנה יש בנאדם ששמו אלון מזרחי, שברוב המקרים כותב דברי טעם (מי שלא עוקב אחר הדף שלו בפייסבוק אז שיתחיל. הבחור מעניין, רהוט, ונורא משעשע) שכתב על זה פוסט נורא ארוך עם עשר נקודות למה זה בסדר מה שקרה שם בניס. כל נקודה בפוסט הזה העלתה לי את הסעיף יותר, אבל זה נורא ארוך אז אני אנתח את הכי מעצבנת עם המשפט הכי מקומם, שמתייחסת אל דעתן של 'הפמיניסטיות הנרקיסיסטיות'. כפמיניסטית נרקיסיסטית, או כ'מחזיק תיק הפמיניזם הנרקיסיסטי במינוי בפועל' – באמת! עם קבלות! והערת שוליים אוהדת במאמר על כלכלת המין של שולמית וקארין במשפטים! – אני חייב להגיב. 

אז זה מה שאלון כותב –

"הפמיניזם הנרקסיסטי: אולי הזווית הכי מעצבנת. "גם מהאישה המערבית מצופה ללכת עם עקבים" או "מלמדים אותה לחשוף את עצמה". וזה כל כך מטופש וכל כך נרקסיסטי. מה הקשר "האישה המערבית" עכשיו? למה היא צריכה להידחף לדיון? ומילא גישת "זה הכל עלי בעצם": גרועה ממנה ההשוואה בין תחושות של מי שמתלבשת לא נוח כי ככה החברה מלמדת אותה שהיא מושכת (נניח) לבין מי שסטיה מקוד הלבוש עלולה להביא לסיום חייה. "האישה המערבית" יכולה לבחור איך היא הולכת ואף אחד לא יהרוג אותה על לבוש מכוסה או גלוי מידי. אז אולי שתנוח קצת מהמאוהבות העצמית ותתמקד לרגע באחותה הנתונה לדיכוי אלים ואכזרי מאין כמותו."

טוב. עד כאן אלון. יש משהו בדברים? אז בואו נסתכל על זה קצת מנקודת ראות פמיניסטית. איך פמיניסטית צריכה להסתכל על המצב הזה? אז פמיניזם זה שחרור האישה, לא? יש משהו יותר משחרר מללכת עם ביקיני לים? אז זהו שזה לא עובד כך, ופמיניסטית טובה מסתכלת קודם כל על יחסי הכוחות הבסיסיים, וכשהיא רואה שלושה גברים לובשי מדים עומדים על אישה ומכריחים אותה להתפשט לא צריך להיות אנדריאה דבורקין כדי להבין שמשהו בסיסי כאן פגום מבחינה פמיניסטית. ומה עם ה'שחרור'? השאלה היא מה יותר משחרר, ללכת חצי עירומה בחוף או להשתחרר מהמבט הגברי לחלוטין בדרך שבה בחרה הגברת שבתמונה שעטפה את כל גופה בבד.

אז כאן הגענו ללב העניין, כי מזרחי מניח שהגברת מתלבשת כך כי אחרת הבעל שלה יהרוג אותה. וואלה. זו למעשה ההנחה הבסיסית העומדת מאחורי כל הפוסט הארוך על עשר הנקודות שהבאתי מהן רק אחת. ההנחה היא שאף אחת לא מתלבשת כך כי בא לה, או מטעמים של עצמה – החל מאמונה דתית, דרך קבלת הערך התרבותי של 'צניעות', עד העדפה אסתטית. מישהי מתלבשת כך כי הכריחו אותה וכי אחרת בעלה יהרוג אותה.

כל דעה קדומה על 'אסלאם' ו'מוסלמים' נמצאת כאן, כמו גם כל דעה קדומה על הדת. ואי הבנה למה זה 'דתי' ומה זה 'אישה'. 'דתי' זה לא אחד שהכריחו אותו, לרוב. אדם מקיים אחר מצווה דתית, החל מקודים של אכילה וכלה בקודים של לבוש ממגוון של טעמים, חברתיים, תרבותיים, ולפעמים גם מאמונה דתית אותנטית. כך גם האישה שבתמונה. ככלל, נשים לא מקיימות אחר קוד לבוש דתי כי הכריחו אותן. דתיות לאומיות לא לובשות את הטורבן האופנתי הזה כי מישהו עומד עליהן עם רובה. הן לובשות אותו דבר ראשון כסימון תרבותי (משהו שמקביל לכיפה הסרוגה. יש כאן מערכת של קודים שנורא ברורה למי שהיא צריכה להיות ברורה), דבר שני כי הן הפנימו את ערך הצניעות ואישה יהודיה דתיה נשואה באמת לא תרגיש בנוח בלי כיסוי ראש, ובדיוק זה שאליו הורגלה. דבר שלישי בגלל אמונה דתית אותנטית. כך, בהבדלים המחוייבים, האישה שבתמונה. ההנחה שבגלל שהיא מוסלמית אז הדבר נכפה עליה באיומי מוות היא הנחה מתנשאת, פטריארכלית, וחסרת קשר למציאות בצורה מאוד קשה.

נכון, יש מקומות שבהם נכפה קוד לבוש על נשים. חלק מהם מקומות מוסלמיים. אני מניח שמשמרות הצניעות בטהרן, וחבריהם במאה שערים אוכפים קוד נוקשה על אוכלוסייה שלא תמיד חפצה בו. בזה צריך להילחם, אבל לא באופן של 'משמרות הטבור' בניס. אלו שני צדדים של אותה מטבע. הכל מתחיל ונגמר במתן כבוד לאוטונומיה של האישה, והמנעות מהנחות מוקדמות לגביה. וכאן אין כבוד לאוטונומיה של האישה ויש יציאה מכל הנחה מוקדמת אפשרית, לרוב למקרי הקיצון הגרועים ביותר.

ואם כבר מדברים על כבוד לאוטונומיה, אז גם בדברים של פמיניסטית הקש שמביא אלון יש משהו תקף יותר מהטיעונים של אלון. 'מלמדים אותה ללכת עם עקבים' או 'מלמדים אותה לחשוף את עצמה'. האישה המערבית חשופה למגוון של פרקטיקות מסמנות ומגבילות ששומרות על המבנה הפטריארכלי לא פחות של החברה המערבית (והחברה הצרפתית בכללה) מאשר חברות מוסלמיות מסויימות. וכן, עקבים זה מסמן ומגביל (ניסית פעם, אלון, ללכת עם עקבים? זהו, שגם אני לא ניסיתי. זו הפריבילגיה שלי, כגבר, וכאן בדיוק הנקודה שאתה מפספס). הקיצונית ביותר והמגבילה ביותר היא כמובן ניתוחי הגדלת חזה, פרקטיקה דכאנית, מגבילה, פוגענית, חודרנית, מכאיבה באופן מאוד קשה, מסמנת, ונהוגה בחברה המערבית ובדרך כלל באה גם עם לבוש חושפני.

אז הגברת שהלכה לרופא ושילמה לו אי אלו עשרות אלפי שקלים, ועברה תהליך מאוד מכאיב שבסופו עוותה צורתה הטבעית, היא הסתכנה בכל מיני תוצאות בריאותיות ארוכות טווח, שהפחות מזיקה מביניהן (ותלונה שכיחה מאוד אצל מי שעברה את הניתוח) היא כאבי גב, והכל בשביל לעמוד בסטנדרט שנוצר עבורה על ידי המבט הגברי, היא בעיני עצמה קורבן של פרקטיקה מדכאת? לא. היא בעיני עצמה לרוב אישה מושכת שהגשימה את המיניות שלה, ומימשה את הזכות שלה כאישה להיראות איך שהיא רוצה, בלי שאף אחד יקבע לה. אז זה בדיוק הבורקיני, אבל בדיוק.

מה למדנו כאן? שום דבר על הבורקיני, כי מחר התמונה הזאת תישכח, כשתגיע תמונה מעניינת יותר. אבל כן על סולידריות, איך שמאל לא הולך עם דעות קדומות על מוסלמים, וששמאל זה לא 'ליברליזם' מושג שממש ממש קשה לתחם, ושאם לוקחים אותו בסיבוב הלא נכון אז מוצאים את עצמך מוריד בגדים מנשים בחוף הים, אלא דבר ראשון ודבר אחרון 'סולידריות'.

מין, אישה, ומטען הבושה

קוראיו הוותיקים של הבלוג הזה שמו, מן הסתם, לב לכך שיש לי פעילות אקדמית ענפה שאינה מתבטאת בכתיבת הדוקטורט, אבל מעולם לא כתבתי כאן מהי. זה עניין של אתיקה בסיסית. אני עוזר מחקר של פרופסורית מקסימה ודוקטורית מקסימה לא פחות, ומחוייב בשתיקה באשר לחומרים המחקריים שאני נחשף אליהם, כל עוד המחקר נמצא בשלבי עבודה וטרם התפרסם.

אז לפני שנה וחצי בערך הפכתי להיות עוזר מחקר. זו הייתה תוצאה של שיחת טלפון כמעט מקרית, שלאחריה זומנתי לפגישה, ונמסר לידי קלסר אפור ובו המון מאמרים באנגלית. זו הייתה שבת של קריאה בלתי פוסקת, שלאחריה הבנתי שאני נכנס לאחת ההרפתקאות האקדמיות הגדולות של החיים שלי. הנושא היה מרתק – 'כלכלת המין'. תהליך העבודה היה מבחינתי תענוג של ממש. פינג פונג משולש של מיילים משלוש תיבות דואר, אחת בחיפה, אחת בעפולה ואחת באשחר, בקצב של סיעור מוחות מהיר שעדיין לא ידעתי כמוהו, והתוצר שהלך והתגבש מול עיני היה לא פחות ממהפכני.

המאמרים עוד לא התפרסמו (לא לדאוג. התקבלו לפירסום, ויתפרסמו ב'משפטים' בשני חלקים) אבל היום התפרסמה כתבה ב'הארץ' בה שוטחות הפרופסורית והדוקטורית את משנתן. לחלק מהקוראים והקוראות כאן, שמישל פוקו הוא לא כוס התה שלהן, והעוגיה שלצידו זה לא סעיפי חוק העונשין, יש אפילו יתרון בקבלת הגירסה ה'פופולרית' הקצרה יותר והמרוכזת יותר של המאמר עצמו שאורכו עשרות רבות של עמודים. אז הנה זה בא. כלכלת המין (או 'קלקלת המין'). תיאוריה חדשנית המתארת מנגנון פטריארכלי ומשפטי המביא להכפפה ודיכוי של נשים באמצעות קנס בושה המודבק לכל גילוי של מיניות נשית. אני יותר מגאה שהיה לי חלק במחקר הזה.

זה כנראה (ולעולם לא אבין מדוע) נושא מושך ומעניין יותר מן המילט, ואני מניח שגם לאחר פירסום הדוקטורט הכתבה במגזין הארץ העוסקת בתיאוריות האחרונות על המילט תאחר לבוא. אבל המבט הוא אותו מבט, הרואה את החומה הפטריארכלית המקיפה אותנו – גברים ונשים – ומנסה לפרוץ בה עוד לבנה, ועוד אחת.

אז זה הקישור לכתבה, ולא להתעצל ולקרוא מהתחלה ועד הסוף. אבל אני בטוח שגם אם לא הייתי אומר הייתן קוראות את זה מהתחלה ועד הסוף. זה פשוט מעניין, ותחשבו שהייתה לי את הזכות הענקית להיות עם שתי אלו במשך שנה וחצי, ולחיות באופן יום יומי את הנושא הזה. תודה שולמית, תודה קארין-כרמית.