סוף הדרך / האופרה הצפה, קריאה פמיניסטית

את 'סוף הדרך / האופרה הצפה' של בארת קנה לי אבו אבשלום ליום הולדתי, ומסר אותו לידי כמה חודשים לאחר מכן. יום ההולדת הנ"ל חל בפברואר, וזו ראיה עד כמה הזיקה והציקה לי ההתמכרות ל'משחקי הכס' ולאחריה הניסיון לבלוע את 2666 של בולניו, שנמשך בעזרת השם מסוף מאי עד סוף אוגוסט. אמרתי לעצמי שאקדיש לבארת את יום כיפור, וכך היה. המדובר בספר לא חדש, ולמעשה בשני ספרים של אותו סופר. שניהם יצאו לאור ב-1955, ויצאו בהוצאה מאוחדת בהוצאת הספריה החדשה ב-1996 עם הדפסה מחודשת ב-2009. אין ספק שהמדובר בקלאסיקה אמריקאית של המאה ה-20, אבל, בין היתר, העובדה שהגוגל אינו כולל ביקורות משמעותיות על הספר, הביאה אותי לכתוב את הפוסט הזה.

בארת כתב את שני הספרים בהיותו בן 24, הישג משמעותי לכל הדעות. העלילה בשני הספרים די פשוטה (כתוב על גב הכריכה). באחד מהם מחליט עורך דין המעורב במשפט של ירושה להתאבד בעת הופעה של 'אופרה צפה' בספינת שעשועים באמצעות פיצוץ הספינה עם כל אשר עליה. בשני, מרצה צעיר לדקדוק נורמטיבי מוצא עצמו מעורב בפרשייה עם אישה נשואה, רעייתו של מרצה אחר באותו הקולג'. שני הגיבורים מדברים עצמם לדעת, מנתחים את עצמם ואת כל הסובב אותם עד זרא. אם נשמיט את המלל הפילוסופי  – הגיגים, דיאלוגים – (הלא מאוד עמוק), נישאר עם בערך חמישים אחוז מהטקסט. כמעט כל הדיאלוג שבספר 'סוף הדרך' עוסק בבעיות פילוסופיות, בהן עוסקים הגיבורים בשעה שאחד מהם שוגל את אשתו של רעהו. 'האופרה הצפה' פחות קשקשני מהבחינה הזו, והפילוסופיה נותרת ברקע ולא מקבלת את קדמת הבמה, ועדיין הוא ספר מאוד פילוסופי.

אבל לא 'כבד'. שני הספרים משעשעים מאוד. תיאור מאבק הירושה ב'אופרה הצפה' בו יכול כל אחד מהצדדים לזכות אם בשלושה מיליוני דולר או ב-129 צנצנות חמוצים הכוללות את השפכים של המוריש, הוא משעשע ביותר, בין היתר כי הוא מדוייק מאוד מבחינה משפטית. התיאור המוטרף של חיי הקולג' הכפרי ב'סוף הדרך' הוא משעשע לא פחות. 'סוף הדרך' מרגש יותר, ומעניין יותר, אם כי 'האופרה הצפה' כולל יותר זיקוקי די נור מילוליים – פרק הכתוב במקביל בשני טורים עם שינויי נוסחאות קלים, חיקויים (שכנראה אבדו מאוד בתרגום) של מבטאים שונים, תיאורים פרטניים של הופעות מינסטרל.

ה'מינסטרל' הופעת הזמרים הכושים, היא נקודה חשובה. היום לא היה שורד תיאור כה לא 'פוליטיקלי קורקט'. שני הספרים נוגעים באומץ ראוי לתקופה בנושאים של מיניות, הפלות, יחסי גזעים, והממד הזה שלהם משעמם ומיושן, כי מה לעשות ומ-1955 עברנו את שנות השישים, עם המהפכה המינית ומהפכת זכויות האזרח. כך שנותרנו עם הטקסט הלא מאוד שערורייתי לכשעצמו.

המדובר למעשה בעלילות כמעט זהות, בהן חודר צד שלישי מעוניין למערכת יחסים בין זוג נשוי, פחות או יותר בעידודו האקטיבי של הבעל הנבגד. שתי העלילות מונעות על ידי מצב רפואי ביזארי של הגיבור (גיבור 'האופרה הצפה' לוקה במחלת לב העלולה להמיתו בכל רגע. גיבור 'סוף הדרך' לוקה בשיתוק מוזר היכול לשתקו לימים שלמים. שני המצבים מניעים קדימה את העלילה, ומשמשים לה אם כרקע, אם כסיבה ראשונית, ואם כדחיפה קדימה במקום בו היא נעצרת לרגעים). שתי העלילות מסתיימות במעין 'דאוס אקס מאכינה' שאינו פותר את הקונפליקטים המרכזיים. ב'האופרה הצפה' נכשלת התאבדותו הגרנדיוזית של הגיבור באופן סתמי, מבלי שהדבר מוסבר באופן מניח את הדעת. על סופו של 'סוף הדרך' לא אדבר. קריאת הספרים בזה אחר זה, כראי בו מהדהד הספר השני. נראה כי 'סוף הדרך' הוא העמוק והטראגי יותר, ו'האופרה הצפה' הוא אך השתקפות שלו במראה צבעונית ומעוותת.

'סוף הדרך' הוא, אם כן, היצירה המשמעותית יותר מבחינתי. והקריאה בו היא כמעט בלתי נסבלת לפמיניסט בן המאה ה-21 (על אף שהיא מהנה מאוד, ובחלקים רבים מרגשת), בשל היחס לאישה. האישה – רני מורגן שמה – הנדחפת על ידי בעלה באופן בלתי מוסבר לרומן עם מרצה צעיר בקולג' בו מלמד הבעל, ולאחר שהבעל 'מגלה' את הרומן הוא דוחק בה להמשיך בו בשל עקרונות של עקביות פילוסופית, עד לסיום הטראגי והמתבקש של מערכת היחסים (לא, האקדח המופיע במערכה הראשונה לא יורה בשלישית, וזו רק אחת מההברקות של בארת), היא יצור מושפל ומעונה, מוכה ונאנס. הבעל נוהג להכותה על מנת להעמידה על הדרך הנכונה לבטא את העקרונות הפילוסופיים של הזוגיות שלהם. המאהב ממשיך עמה ביחסי המין גם כשברור שהיא נדחפת לכך בניגוד לרצונה על ידי הבעל. היא עצמה חסרת עצמיות, כלי בלבד לשימושם של הבעל והמאהב.  לפני שפגשה את הבעל חיה כאילו בחלום. היא מוצאת מימוש עצמי רק במסגרת הפילוסופיה של הבעל (האווילית לכשעצמה). הספר נקרא – די בניגוד לכוונת בארת, כסיפור ארוך בו שני גברים מתעללים באישה בכל דרך נפשית ופיזית שניתן להעלות על הדעת.

כשקראתי את הספר יכולתי לערוך את המקבילות לספר הגדול בן תקופתו, 'לוליטה' של נאבוקוב. גם שם המדובר במעין משולש אהבים, ועיירת הקולג' הפרובינציאלית בארצות הברית משמשת תפאורה לשניהם. לוליטה, המוצאת עצמה לכודה בין קווילטי והומברט, מושפלת ונאנסת בערך כמו רני מורגן במשחקים האכזריים שבין שני מעניה. לוליטה אומנם בת 12 כשמתחיל הספר, אך רני מורגן אינה בוגרת נפשית הרבה מעבר לזה (על אף שהיא בוגרת קולג', נשואה, עם שני ילדים). ולהיפך. מורגן מפגינה תלות ילדותית מוחלטת בגברים המנהלים את חייה. לוליטה, בניגוד לרני מורגן נהנית משנה או שנתיים של עצמאות, לאחר שהצליחה להימלט מהומברט ומקווילטי. שתי הנשים מוצאות את סופן באופן דומה. בזרם התודעה הארוך בגוף הראשון של שני הספרים, מצאתי נקודות מקבילות, והתבטאויות דומות. נראה שבארת קרא את לוליטה קרוא היטב. או שמוחות גדולים חושבים באופן מספיק דומה.

מדוע נהניתי כל כך מ'לוליטה' בעוד שאת 'סוף הדרך' מצאתי קשה לקריאה? מדוע כעסתי על הסטירה שמעניק ג'ו מורגן לאשתו כדי 'לאפס אותה' ולא כעסתי על מכה דומה שהעניק הומברט לאשתו הראשונה ולריה, בנסיבות דומות? ראשית, נבוקוב סופר גדול בהרבה מבארת. על אף שבארת אינו קוטל קנים. שנית, הומברט הוא אישיות שניתן להזדהות איתה ולהתייחס אליה. הוא אדם במלוא מובן המילה. המניעים שלו ברורים ומפורשים לאורך כל הספר. ההתלבטויות שלו הן התלבטויות אמת. הקורא נלקח על ידי נבוקוב למסע בתוך מוחו של פדופיל, מסע שאמור להיות איום ונורא, ומוצא עצמו בניגוד לרצונו מזדהה ואף מחבב את הומברט. ג'ייקוב הורנר של בארת אינו דמות אמיתית. הוא בבואה. משחק. השלכה של רעיון. הוא מונע על ידי מצב רפואי ביזארי (שמאובחן על ידי רופא מסתורי שבא ונעלם). הוא פועל מתוך מניעים פילוסופיים שאיש בעולם המציאות לא היה פועל לפיהם.  לא ניתן להזדהות עמו. לכן ההזדהות בספר 'סוף הדרך' היא לא עם הפושע אלא עם הקורבן. וזו הזדהות נעימה פחות. כי סבלה של רני מוחשי יותר מזה של לוליטה, המעומעם בשל ראייתו דרך זרם התודעה המעוות של הומברט. וחשוב מכל – לוליטה הוא סיפור של חרטה, ומעגל של כפרה. שני הפושעים – הומברט וקווליטי – באים על עונשם. קווילטי נרצח על ידי הומברט. הומברט נדון למוות על רצח קווילטי. לפני מותו הוא מביע חרטה ומתוודה. גיבורי 'סוף הדרך' שהתעללו כך באישה אינם מגלים חרטה או כפרה. מצבם הנפשי בסופו של הספר זהה לזה שבתחילתו. ומלאכותי בעיקרו.

אז? כמובן לקרוא, כי אלו יצירות גדולות, משעשעות ומאתגרות. ולחשוב על הנשים שבחיינו ומה אנו עושים להן. ולראות איך בארת הצליח להעמיד שני ספרים כאלו בגיל 24 ולקנא. מי שלא צריך לקנא הוא סגן יושב ראש הכנסת הצעיר, אורן חזן, שהגיע להישג זה בגיל צעיר מאוד, אך זה עתה עברו 104 ימים מאז התחקיר של ערוץ 2 שהטיל ספק בכשירותו לתפקידו. נותר רק לקוות שלא כבארת שהגיע לשיאו בכתיבת שני ספרים אלו ולא הצליח לחזור על ההישג, צפויים לאורן חזן עוד חיים ארוכים של הישגים לטובת העם והאומה (או שיעיפו אותו כבר מהתפקיד הזה שאינו ראוי לו).

שר הטבעות – ניתוח מעמדי

לפני כמה ימים הייתי לאחד האנשים היחידים בעולם שסיימו את כל 888 העמודים של '2666' של בולניו. אני לא אכתוב על הספר עצמו, כי זה מאוד מורכב. בולניו הוא ענק, ו'בלשי הפרא' שלו אחד הטובים שקראתי. אולי ציפיתי ליותר מדי מ-2666 אבל השורה התחתונה היא – אכזבה. אם כי בולניו, גם כשהוא מאכזב, הוא עדיין סופר נהדר. הבלוג הזה הוא לא המקום. תקצר היריעה וכו'. בקיצור, חלק מהחלק האחרון של הספר מוקדש לסיפורו של סופר מדע בדיוני סובייטי בשם איוונוב שהתפרסם בשנות השלושים בכתיבת סיפורים אותם מתאר בולניו כך (עמ' 705) –

"קולו של ילד שנוסע ברכבת שמהירותה הממוצעת מאתיים קמ"ש סיפור בו על כל החולף לנגד עיניו: בתי חרושת מבהיקים, שדות מעובדים היטב, כפרים חדשים לדוגמה ובהם שניים או שלושה בניינים בעלי עשר קומות או יותר, שמבקרות בהם משלחות עליזות מארצות חוץ שמתעדות בקפידה את ההתקדמויות שהושגו כדי להחיל אותן בארצות השונות…"

בהמשך הספר מתקדם איוונוב וכותב מדע בדיוני שכולל טלפורטציה וחייזרים במציאות סובייטית של מלחמה ומהפכה. סופו שהוא מוצא להורג בטיהורים הגדולים ב-1936 (לא ממש ספוילר. אל תדאגו). אבל מחשבותי נדדו אי שם מערבה משם לקיימברידג', שם ישבו טולקין וסי אס לואיס במקביל לאיוונוב שכתב במוסקבה, וכתבו את עלילותיהם השמרניות והקתוליות.

אז? טולקין הוא ה'בוריס איוונוב' של המערב? ואם כן של מי בדיוק? האנלוגיה המקובלת מדברת על שר הטבעות כאיזה אנלוגיה למלחמת העולם השנייה. הסתכלתי השבוע שוב בסרטים (היה מרתון בשישי שבת ואי אפשר היה לברוח מזה. 'ההוביט' הוא בעיני בלתי נסבל. זה פשע בל יסולח לקחת יצירה מינורית של מאה וחמישים עמוד שהם יותר הרהור על מציאות אלטרנטיבית מסיפור סגור, מעין טיוטה למבוא, אם כי טוב בהרבה לדעתי מ'שר הטבעות', דווקא בגלל המינוריות, ולהפוך אותה לטרילוגיה של עשר שעות במצטבר. אבל את כל שלושת 'שר הטבעות' ראיתי ונהניתי שוב.) ואני חושב שגיליתי את התשובה.

ראיתי עולם מעמדי, ארכאי, פטריארכלי, מונארכי, דתי, הומוגני מבחינה גזעית (ספרו לסבתא על עלפים והוביטים. כולם לבנבנים עם עיניים כחולות, רק מה לחלק יש אוזניים מחודדות ולחלק שערות על הרגלייים), דתי מאוד, הנלחם באין ספור יצורים הצועדים בצעד אחיד כדי להרוס את התרבות של הארץ התיכונה. אז זה יכול להיות מלחמת העולם השנייה, אבל זה לא, זה המלחמה הקרה.

האורקים הם האיום הגדול מהמזרח. אין אצלם היררכיה של ממש, אין שם מעמדות. יש שם סאורון או סארומן הפוקד עליהם, מכוח הכריזמה שלו, והם צועדים בצעד אחיד. אז כן, זה יכול להיות גם הנאצים, אבל זה כל דבר פרולטרי ארור עם 'סוציאליזם' כחלק מהשם שלו.

המעמדות מאוד מודגשים בשר הטבעות, לא רק המונרכיה. לא רק תארי האצולה שטולקין מקדיש להם די הרבה מהיצירה. לא רק שהספר עוסק בעלייתו של המלך אראגורן, שעולה מבין השורות רק הודות לדם המלכים הזורם בעורקיו וגובר על שושלת העוצרים שמתגלים כבלתי ראויים. זה בולט בדברים הקטנים, במיוחד ביחס בין סאם גאמג'י לבין פרודו. 'מאסטר פרודו'. יש אורק שהיה קורא כך לאורק אחר?  הם חיים כהמונים חסרי מבנה חברתי מסודר עד שמגיע מישהו מרושע ממש שאומר להם מה לעשות. ומצעיד אותם באופן מסודר אל גבולות גונדור, רוהאן ומינאס טירית. הפרולטרים עולים על העיר הבצורה ורוצים להוריד את ראשו של המלך. כמעט והייתי בעדם.

פרודו מייצג את אנגליה הכפרית, הקטנה, של השייר. היא טובה בגלל שכל אחד יודע את מקומו. רק יחידי גבולה שנחנו במורשת הגנטית הנכונה (כפרודו או אראגורן) יכולים להעז ולחרוג. שילוב של שמרנות עמוקה עם קפיטליזם מאוס.

שר הטבעות התעצב בברית ריבנטרופ מולוטוב. קריאה נכונה מראה שיש במזרח גוש של אורקים מכוערים ומגעילים. נאצים, קומוניסטים, אותו דבר. סארומן הטוב כרת ברית עם סאורון ונהיה רשע. הממלכה שלו עומדת בין הארץ התיכונה לבין מורדור. זה בדיוק היטלר שהפך את עורו וחבר לסטאלין. אז סארומן זה היטלר וסטאלין הוא סאורון. ואם כך אז 'שני הצריחים' הוא מלחמת העולם השנייה, ו'שובו של המלך' מדבר על העימות הסופי, שלא הגיע, בין המוני הפרולטרים / אורקים ממזרח לבין אנשי הארץ התיכונה.

טוב, אז כך אני רואה את שר הטבעות. זה כמובן סקץ' להרצאה של שעתיים באייקון 2017 אם יימצא מישהו שיסכים להזמין אותי, ואז גם אני לא מבטיח שלא אדבר על המילט.  האמת – אני לא סגור על משטר הנישואים בארץ התיכונה. אצל האורקים בכלל אין מינים, והסיפור של אראגורן והעלפית החתיכה שמשחקת אותה ליב טיילר רומז על איזה אפשרות חוקית לקידושין בין גזעיים, אבל נראה לי שזה רעיון לפוסט דוק – שר הטבעות והמילט. אבל לעת עתה הכל נשאר בצורת טיוטה למבוא.

אז עכשיו ואן מוריסון כי סתם שמעתי אותו היום ברדיו ועשה לי טוב.

נשמה כשרה – המילט מכה שנית

הבלוג הזה משתדל לשדר טעם אנין ואיכותי. כך זה עם ספרות, מוזיקה, קולנוע. במשך שש השנים שהבלוג הזה פועל על גלגוליו השונים נחשפו הקוראים לאהבתי הגדולה לגבריאל גרסיה מרקז ורוברטו בולניו, פרנסואה טריפו ובכלל גל חדש צרפתי, מבחינה מוזיקלית נחשפתם בכל פוסט לקליפ אחר, לעיתים קרובות לא מוזיקה מאוד פופולרית, אבל תמיד מעניינת. כך אומרים. לכל זה יש חריג אחד – טלוויזיה. מעולם לא טרחתי, ולהיפך, הבלטתי, את טעמי ההמוני משהו – ריאליטי טראש, ומה שיותר נמוך יותר טוב.

לפני שנה בדיוק הפציעה בחיי שמש חדשה. ערוץ הביוגרפיה הפך לערוץ 'לייף טיים' (או טיים לייף?). התהליך היה של יושרה אינטלקטואלית וכל הכבוד לפרנסי 'יס'. ערוץ ההיסטוריה למשל כבר מזמן לא משדר היסטוריה (פרט לחריג של הכנה לבגרויות) ונתחים מאוד משמעותיים של השידורים שלו מוקדש לאיך למצוא דברים משומשים ולקנות ולמכור אותם ברווח. אותו דבר קרה גם עם ערוץ הביוגרפיה שהלך ושידר פחות ביוגרפיות, עד שלבסוף נפלה ההחלטה הישרה והקנטיאנית, שלא נפלה בערוץ ההיסטוריה (שלא שינה את שמו ל'ערוץ האיך לקנות דברים משומשים) והוא הפך רשמית לערוץ ה'לייף סטייל' שזה ריאליטי טראש – וגאה בזה. ואיזה ריאליטי טראש! גמדות! ונשים שחורות! ונשים של אסירים! וילדות קטנות שמשתתפות בתחרויות ריקודים! ויצאתי עם פסיכופט! והשכן שלי עקב אחרי! הידיים רועדות מהתרגשות. האמת שגם הם לא ממש מתנזרים מ'איך לקנות דברים משומשים בזול' ויש שם כמה עונות במקביל של 'ציידי המציאות'. אבל זו מגפה שתפסה את כל הערוצים התיעודיים מנשיונל ג'אוגרפיק ודרומה בשלט של יס.

אז במסגרת הזו משודרת דווקא תוכנית דווקא חמודה שנקראת בעברית 'אהבה כשרה'. אבל כמו ש'המעמד האישי' לא מצליח להעביר את עומק המשמעות של 'personal status', או ש'כלבי אשמורת' לא מתקרב ל-reservoire dogs, כך השם של התכנית במקור הוא Kosher Love. זה מספר על סטייליסטית יהודיה בשם מרים שמתחתנת עם קומיקאי כושי בשם אוניל.

התכנית אמורה להראות מפגש של תרבויות, ועושה את זה באופן הכי סטראוטיפי והכי ירוד, כולל אין סוף בדיחות שאמורות להסביר בדיוק מה עושה הכלה הזו מתחת לחופה המסויימת הזו (כמובן סטראוטיפים על עצמתו אונו וגודלו של אבר המין השחור, בו נחן אוניל). אז בפרק האחד שראיתי אוניל מנסה לשכנע אותה לבשל סול פוד (היא מבשלת שפמנון, אחרי שמסבירה לו שזה לא כשר, ואומרת שזה יהיה רק פעם אחת) והוא מנסה לאכול כבד קצוץ. ברמה הזו.

טוב. יש אנשים שזה מכעיס אותם. רבקה היא אחת מהן. היא צייצה בטוויטר 'יהודים ושחורים זה לא מפגש של תרבויות זה החיים שלי!'. ונראה לי שהיא צודקת באיזה מקום, למרות שסך הכל אם מסתכלים על התרבות השחורה האמריקאית ועל התרבות היהודית המדובר בשתי תרבויות שונות באופן מובחן, ואני מניח שברי המזל המעטים (יחסית. אמריקה, מקום גדול) ששייכים לשתי התרבויות, רואים אותן כאחת, וגם לא אוהבים מי יודע מה את הדרך ששתיהן מוצגות בסדרה הזו. את יודעת מה, רבקה? מרגישה קצת גזענות שם? בואי תבלי כאן בישראל יום יומיים כיהודיה שחורה, ואחרי כן נדבר.

זה מה שעשה לי את הרעיון מה היה קורה אילו. מה היה קורה אילו מרים ואוניל היו באמת עולים למדינת המילט הגזענית שלנו, שם שחור ויהודי הולך טוב ביחד, ובאמת תרבות אחת של לחטוף מכות מהמשטרה ולהיות מופלה בכל תחומי החיים.

אז ככה. נראה שהאדון אוניל עובר הליכי גיור, ושהחבר'ה מתחתנים בחתונה יהודית. התמונות מהחתונה מראות את מרים חותמת על כתובה בנוכחות רבה חובשת כיפה. יש רק זרם אחד ביהדות שמגיע לשפל המדרגה הזה, וזה כמובן הרפורמים. כך גם הליכי הגיור של מר אוניל נראים לי לא אורתודוכסים משהו, למרות שאין לי ספק בכך שמר אוניל באמת באמת רוצה להיות יהודי, ועובר תהליך רוחני, ולראיה שהוא עובר איזה סימולציה של ברית שכוללת הקזת דם מאבר המין, ותאמינו לי שגבר צריך להיות מאמין מאוד גדול בשביל לעשות את זה מרצון, בגיל מבוגר, במדינה שבה 'יהודי' זה לא שייכות לקאסטה שלטת אלא רק דת.

אז יש להניח שמרים הייתה מקבלת אזרחות מכוח שבות. לגבי אוניל אני לא סגור. נראה שהוא התגייר גיור רפורמי בחו"ל שלפעמים תופס כאן, אבל דורשים כל  מיני דרישות במשרד הפנים כמו קשר לקהילה בארץ וכאלה. אז ההימור שלי שהיא תקבל אזרחות מכוח שבות ואוניל קשישא מעמד שוהה עם אשרה מסוג א/5 של שוהה ארעי בדרך לקבלת אזרחות של קבע. אז הוא יכול להיאבק ולהפעיל קשרים ולקבל אזרחות מכוח שבות אם הוא יתאמץ, אבל אם הוא לא יתאמץ או לא יצליח הוא יהיה שוהה זמני לתקופה של כמה שנים (תלוי בפקידים) בלי זכויות מינימליות ועם בעיות מכאן עד הודעה חדשה עם ביטוח רפואי, וביטוח לאומי וכאלה, שבמהלכן אם חלילה יקרה משהו למרים והיא תלך לעולמה (חס ושלום!) או שהם יתגרשו, הוא ימצא את עצמו על המטוס הראשון בחזרה לארצות הברית.

אגב גירושים, אם חלילה זה יקרה (ואין סיבה שזה יקרה – השניים נראים נורא נורא מאוהבים ונורא מתאימים ותראו איזה יופי של שמלה לחתונה), אז כמובן שהם הולכים לבית  הדין הרבני, שם יסבירו להם יפה יפה שהאדון אולי התגייר אצל איזה רבאיי בארצות הברית, אבל להם זה לא מזיז, ותלכו לבית המשפט לפי חוק התרת נישואים מקרים מיוחדים, כי גיור רפורמי אולי טוב בשביל משרד הפנים וגם זה אחרי שבג"צ אמר להם, אבל אנחנו בקשר ישיר עם אלוהים והוא אמר שאסור. שזה בסך הכל אומר לאדון אוניל שנורא רצה להיות יהודי – גיי היים שווארצע. צריך יותר מזה כדי להיות יהודי. כן, וזה מכוער כמו שזה נשמע.

אבל זה יכול להיות יופי של עונה שנייה. עם כל מיני טוויסטים בעלילה כמו מלחמה אזורית, ומשטרת ההגירה חושבת שאוניל אריתראי, והוא נקלע לפיזור אלים של הפגנת אתיופים, או סתם מבקש משהו במשרד הפנים. זה יכול להיות להיט בארצות הברית, ולהקפיץ את האחוזים של הערוץ לייף סטייל הזה שזה נראה לי ערוץ נישה למטורפי ריאליטי כמוני, ובטח היו מתים לשבור את האחוזים של הנישה המסויימת הזו. אני מקווה שמישהו בערוץ לייף סטייל באמת יקרא את הפוסט הזה וירים את הכפפה, למרות שאני לא סגור שזה עובר טוב בגוגל טרנסלייט.

ממתק? הוא יהודי, הוא שחור, הוא קומיקאי. ואם מישהו חשב ששמואל דוד זה רק הרב של עפולה, קבלו את סאמי דייוויס ג'וניור. אני חייב להיות אני. גם אני.

שבוע הספר

שבוע הספר! אף אחד לא פנה אלי. לא עומד באף דוכן. לא מרצה אף הרצאה. נשכח מלב. עלבון רב נעלבתי כשהסתבר לי שהמועצה האזורית מטה אשר המצויה במקום בו דהר ד'אהר על סוסיו את רכיבתו האחרונה כנגד העות'מאנים האכזרים הזמינה את הפתח תקוואי ליעד שוהם להרצות על 'מאחורי הקלעים של כתיבת ספר מתח' כשיש להם סופר מתח ד'אהריסטי מדופלם במרחק יריקה! סתאאם. ליעד מדבר נהדר וזו הזדמנות לפרגן ולהזמין את כולם. האמת היא שעברו שנתיים מהספר האחרון. יצירתי הבאה, 'תפיסת הריבונות בדיני מדינת ישראל לאור הסדר העדה הדתית במשפט הישראלי' תצא לאור רק בעוד כשנתיים. וגם אז יקראו אותה אולי שני אנשים, והיא תישלח אחר כבוד למדף נידח במיוחד בספריית אוניברסיטת חיפה וטוב שכך. כמו הנקרונומיקון, שכתב הערבי המשוגע עבד אל הזרד, חזקה על כל הקורא יצירה זו שדעתו תיטרף עליו. יצירתי 'ד'אהר, חנין, והזומבים מסח'נין', ההולכת ונכתבת מזה כעשור, והגיעה כבר לנפח של כמה מאות עמודי שותתי דם, תצא לאור אם ירצה השם, בשנת 2020, אם יימצא המוציא לאור שיהין לשים את כספו על ספרות ספקולטיבית מסוג זה.

מה נשאר, אם כן? רשימה של עשרת הספרים הכי הכי שהכי השפיעו עליו וכל זה. כמו 'הארץ' ספרים האחרון, רק שאני מקווה שפחות ירדו עלי בפייסבוק על האירופוצנטריות שלי. באמת רשימה אירופוצנטרית לעילא ולעילא, כולה גברים, כולם לבנים, רובם מתים. אבל אלו הספרים שנתנו לי את הבעיטה בשיפולי הבטן ואין בלתם, ואנוכי אך גבר לבן. זה רק הטעם האישי שלי, רק אלו שאני מאוד מאוד אוהב. אולי עם כמה אפשרויות אלטרנטיביות בכל סוג של ספר. אגב – כמה שהספר יותר 'גדול' ויותר 'מוכר' אכתוב עליו פחות. סופרים עבריים לא נכנסים לכאן. הרומן שלי עם העברית הוא סודי. זה לא דברים שמדברים עליהם. אני אוהב אותם יותר מכדי שאוכל לכתוב עליהם.

בישראבלוג הישן והטוב היה מין קטע כזה של 'שרביט' שכל אחד כותב פוסט בנושא מסוים ומעביר לכתיבה לאחרים כמו 'חמישה דברים שלא יודעים עלי' (יש לי אח בפתח תקווה. אבל אני לא מכיר בו עד שיעבור דירה). או 'הפעם הראשונה שלי' (אל תשאלו. חמישה ימים אחרי כן הלכתי ברגליים פשוקות. סובב כינרת איז א ביץ'). אז טליק, מניפה, קנקן, שיר דמע וכל הכינויים המוזרים בעלי הבלוגים – ראו שורבטתם.

מה הרשימה הזו מלמדת עלי? אני חושב בסך הכל שהמדובר בעניין של הערכה לספר בנוי טוב. למבנה שהוא או פורץ דרך או חדשני. משהו על התוכן שמתאחד עם הצורה. 'מאה שנות בדידות' בנוי כמעגל. 'לוליטה' הוא פלאשבק אחד גדול. 'הדודה חוליה' בנוי מעלילה המתקדמת במקביל לתסכיתי רדיו שכותב אחד הגיבורים. 'טריסטרם שנדי' הוא משהו שקשה להסביר.  'בלשי הפרא' גם כן בנוי משלוש אפיזודות שמתקשרות סופית רק בשורה האחרונה.

יש גם איזו אמירה ביוגרפית, וכאן אני קצת קצת מחפש את עצמי ושואל את עצמי איזה אדם הייתי כשקראתי את כל הספרים האלו. ואיך זה שאת רוב הספרים שאני אוהב קראתי לפני גיל 20? – אז הנה – בסדר כרונולוגי לפי השנים שנחשפתי אליהם –

המרד_על_הקיין(1)

1981. הייתי בן 13 בערך כשנחשפתי ליצירה הנהדרת הזו. קראתי אותה לאחרונה רק לפני כמה ימים שוב. ספרות גדולה? אני בספק. ווק הוא מלודרמטי, שמרן, צבוע, אורתודוכסי להחריד וסופר בינוני ומטה. הספרות הפופולרית שכתב בשנות השבעים, המגנום אופוס שלו 'מלחמה וזכרון' ו'רוחות מלחמה' נשכחו זה מכבר וטוב שכך. שלא לדבר על 'התקווה' ו'התהילה' הנוראיים המגוחכים והבלתי קריאים. אבל זה ספר נהדר, כי אלו חוויות שחווה בעצמו על שולת מוקשים במלחמת העולם השנייה. לא נלחמים שם הרבה. כמעט ואין יפנים, ואם יש, אז הקברניט הפחדן של הקיין, 'קפטיין צהובכתם' עושה כל מה שהוא יכול כדי להתרחק מהם. אבל יש תיאור נהדר של הווי החיים בכל יחידה צבאית, עם תובנות נהדרות, אוניברסליות שכמה שנים לאחר מכן גיליתי שהלקחים הבסיסיים שאפשר ללמוד, ממנו נכונים גם לשולת מוקשים בפאסיפיק במלחמת העולם השנייה, וגם לסוללת תותחנים בשטחים באינתיפאדה הראשונה. התיאור של החנון האולטימטיבי (שיש לו אגב, רומן בלתי מסתבר לחלוטין, עם זמרת ג'ינג'ית על החוף) ויליס סיוארד קית' הנופל לידיו של קפטיין קוויג המתוסבך והפחדן, הוא כל כך מדוייק, שקנה לספר הזה מקום ברשימה הזו. נכון שהוא ירגיש קצת מוזר בין מארקס, בולניו וחוויאר מריאס. בעייה שלהם. בז'אנר הזה של ספרי מלחמה יש כמה נהדרים, אפשר גם לציין את 'השגעון הגדול' של אביגדור המאירי, ואת 'מלך עכברוש' של קלאוול. אבל ווק נכנס לרשימה והם לא.

2-70320b

 1981? לפני? אחרי? עוד ספרות גדולה. סיפורים קטנים, מצחיקים עצובים. מרירים. לא שמחים. מאוד אנושיים, מאוד צ'כיים. כולל הסיפור הבלשי הטוב ביותר שקראתי – 'הרצח בסניף הדואר'. סיפור על צדק, ועל אהבה, ועל עיירה קטנה ועל חמלה ועל גורל. אני חושב שהספר הטוב ביותר שכתבתי, 'השלישית בשורה השנייה' הוא הומאז' ל'איש שידע לעופף'. בדרכו. אתם יודעים. קטונתי וזה. בז'אנר הזה של סיפורים קצרים יש כמה וכמה ראויים, שלא ייכנסו ממש לרשימה. 'מוצרט הקטן שלנו' של וולפגנג בורכרט, שמוכיח שאפשר להיות אדם במלוא מובן המילה גם כשכופים עליך לשרת את מערכת הרצח והרשע הגדולה ביותר, ו'אחרי עשרים שנה' המתוק מריר של או. הנרי.

20292527b

1981? שנה קשה עברה על כוחותינו. זה ספר המדע הבדיוני הטוב ביותר שנכתב. יש בו הכל, אמירה מעמיקה על ההיסטוריה האנושית, על המעגליות שלה, על הנטייה שלנו להשמדה עצמית, עלילה מרתקת, סיום מרגש, וכמובן – זה הספר שהוביל אותי לאהבה רבת שנים לשפה הלטינית אותה דוברים גיבורי הספר, כמו גם לכמיהה לא ברורה שכנראה לא תתממש בימי חיי להגיע לאותה עיירת גבול שבין ארקנסו לטקסס – טקארקנה. זו גם מסה די מהממת בסוציולוגיה ומדע המדינה, ואמירה על כוחה של הדת, ובמיוחד הדת הקתולית. ותשימו הכל בצד – זה פשוט ספר נהדר עם עלילה סוחפת. אם מישהו שם יד על ההמשך – Saint Leibowich and the wild horse women, אז בבקשה, כי אני אוהב גם נשות סוס פראיות. בז'אנר הזה של מד"ב יש כמה וכמה ראויים. כמובן ש'השליטים' של הנליין, אבל גם "Lest darkness fall" של ל. ספרג דה קאמפ, שעד כמה שידוע לי לא תורגם מעולם לעברית, וקניתי אותו רק בגלל שסאגאן המליץ עליו ב'מוחו של ברוקה'. אופתע אם מישהו מהקוראים אי פעם שמע אפילו על הספר הזה, אבל אם מישהו רוצה מבוא טוב למלחמות הגותיות באיטליה, ביחד עם קצת אקשן נוסח 'משחקי הכס' אז זה זה.

הורד

1982. התקדמנו בחיים. זו גם השנה שהוא זכה בנובל. כל מילה מיותרת. זה הספר הראשון שקראתי במלוא מובן המילה. ספרות ענקית, גדולה מהחיים, פתח לי את העיניים וכל זה. מצוי עדיין ליד מיטתי, וכל עמוד ממנו חדש כאילו קראתיו היום לראשונה. עד כמה אני אוהב אותו? על הגב שלי מקועקעת הספינה מהעטיפה שלו. זה עד כמה שאני אוהב אותו. מארקס בכלל ענק, אבל האהוב עלי ביותר שלו אחרי 'מאה שנים של בדידות' הוא 'סתיו של פטריארך'. אתם יודעים מה? גם 'ארנדירה'. למרות שהכריחו את אלמוג ללמוד לבגרות את 'איש זקן מאוד עם כנפיים עצומות' ועשה לי רע מאוד שהיא לא אהבה את זה.

הורד (2)

1985. שנייה לפני הגיוס. וכבר הייתה את הזו ואת האחרת וכזו וכאלה. אז התבגרתי קצת. ובכל אופן – מכה מתחת לחגורה. איזה ספר! אין מילים. אני צופה אדוק בפעם המיליון ותשע עשרה בערך בסידרה שמשודרת בערוצים הרוסיים (עם תרגום בערוץ 9. בלי תרגום – חוויה ביזארית כי הבנתי כל מילה ובעצם לא הבנתי כלום ביס ראדוגה) ולכן מי שעוקב אחר הבלוג כמה שנים רואה זליגה של תכני 'השטן במוסקבה' לבלוג הזה. אומר רק שהחוויה המתומצתת והמרוכזת של לקרוא את 'השטן במוסקבה' המקוצר והפגום, שהוברח לארץ בחוברות סאמיזדט ותורגם בעילום שם, היא חד פעמית וקריאת 'האמן ומרגריטה' עב הכרס והמואר לא משתווה לה. לפני כמה ימים היה לי ויכוח עם פ' שסבורה שהסתובבתי בחברה רעה, וקראתי את האנשים הלא נכונים, וכתוצאה מזה ראיית העולם שלי מאוד הצטמצמה לפריזמה שמפריעה לי קצת לכתוב. 'There are more things in heaven and earth, Horatio, than are dreamt of in your philosophy" אמרה, ואני נזרקתי בבת אחת לאגמי האבות.

הורד (3)

1986. כנראה שהיה לי זמן רב לקרוא. הספר עצמו עוסק באדם מתועב שמבצע את הפשע האולטימטיבי – אונס של ילדה קטנה, לאחר שחדר לחייה, הרג פחות או יותר את אמה, ולקח אותה למסע אונס ברחבי ארצות הברית. אבל הכתיבה, אלוהים אדירים, הכתיבה! ובסוף הספר מגלים שהכל היה תשבץ מוחין עם רמזים בלתי פוסקים לנוכחות דמות סוטה ומאיימת לא פחות, איזה קווילטי אכזרי, שנוכח נסתר בין השורות לאורך כל הספר. חד פעמי.

10612

1986 עדיין. וזה משהו דרום אמריקאי, פראי, סקסי להחריד, וארס פואטי. כל סופר בהתהוות, וכך ראיתי את עצמי, אם כי עדיין בתפקיד מחבר הרומן העברי הגדול של שלהי המאה העשרים ולא בתור סופר מתח כושל (שגם לספריה במטה אשר לא מזמינים אותו), יתחבר לזה. ותמצאו את בן ה-18 שהרומן של הגיבור בן אותו גיל עם הדודה החורגת הסקסית בת השלושים לא ידבר אליו. אבל גם היום זה מדבר אלי. יש לי אמביוולנטיות לוורגס יוסה. מצד אחד כתיבה נהדרת, אבל לא אחידה. יש לו גם קטעים מאוד לא נכונים בעיני גם מבחינת כתיבה וגם מבחינה פוליטית. האהוב עלי ביותר אחרי 'הדודה' הוא 'חגיגת התיש'. שכמעט כמעט נכנס לכאן, אבל הדודה חוליה לקח ודי בלי מאמץ.

ce9160a75a9be46167ea12f31a3361e2_0

1993 – אנחנו על ספה של המאה ה-21 אבל חוזרים למאה ה-18. זה אחד המוזרים, לא ממש חוויה רגשית, אבל רכבת הרים שאי אפשר לרדת ממנה. מי שלא קרא לא יבין. האיש הזה, סטרן, לקח את השפה של הספרות, פירק אותה לגורמים, והרכיב אותה בחזרה. הוא הקדים את זמנו בשלוש מאות ארבע מאות שנה לפחות. אתם יודעים מה? עד היום אף אחד לא חזר על ההישג הזה.

הורד (4)

2003. קצת אחרי חומת מגן הייתי תקוע חודש בשלג באיזה חור מאחז בלתי חוקי בשטחים. כתבתי שם את 'השלישית בשורה השנייה', אבל גם קראתי את חוויאר מאריאס. הוא לא גדול ברמה של מארקס או ורגס יוסה, ואפילו לא בולניו, אבל הוא כותב נהדר, והוא פחות או יותר חווית הקריאה המשמעותית של העשור הזה. סוג של מותחן שמתרחש במדריד, אבל עמוק בכמה וכמה שכבות וכתוב הרבה יותר טוב ממותחנים רגילים. בעצם 'מותחן' עושה לו עוול. 'מחר בקרב חשוב עלי' שיצא לאור כמה שנים אחרי כן נותן בערך את אותה חוויה. אם כבר חוויארים, לכו גם על חוויאר סרקס, 'חיילי סלאמיס'. שווה.

הורד (5)

2012 – ידעתם שאגיע לזה. כל מי שקורא את הבלוג הזה היה עד בזמן אמת להתאהבות שלי ברוברטו בולניו. אני מחשיב את 'בלשי הפרא' לאחד משלושת הטובים שקראתי, רק לא יכול להחליט איזה השניים האחרים. עד כדי כך. אני לא רוצה לדבר עליו יותר מדי. פשוט תקחו ליד ותקראו. אני עכשיו באמצע של 2666 שמסתמן כחוויית קריאה מאוד מאתגרת, אבל נהנה לעת עתה הרבה פחות. בערך חצי מהספר הוא תיאור מאוד מפורט של סידרת רציחות מאוד מזוויעות, ודי נמאס לי אבל זה רוברטו אז אני סוחב. אבל זה לא קילקל לי את 'בלשי הפרא'. הכי ענק שיצא בשנים האחרונות.

אז זו הרשימה המצומצמת שלי. לא נכנסו בורחס והמינגווי וג'ניפר איגן וריימונד צ'נדלר וריימונד קארבר, ופיליפ רות' וג'ורג' אורוול וכאלה, אבל חבר'ה אין הרבה מקום ודי מכובד גם ברשימה של העשיריה השנייה והשלישית

אז עכשיו תורכם. אפשר גם בתגובות.

Aufklärung, Suzie Q עזמי בשארה, פוגרטי

בורחס נשאל פעם מהי המילה האהובה עליו בשפה האנגלית, והשיב כי היא המילה uncanny. מה היו הסיבות לכך לא אדע. לי אישית קשה מאוד להחליט וסך הכל אני חושב ש- upgrade מבטאת עבורי איזו כמיהה ישראלית מצויה לקבל משהו טוב שלא ממש מגיע לך. אבל בשפה הגרמנית המילה היא ללא ספק Aufklärung (נאורות) שמזכירה לי שבשפה הזו דיברו גם קאנט והברמס, ולא רק אייכמן והימלר. יש לה גם צליל חמוד כזה של אאוף בהתחלה, מין אנחת רווחה, עד שמגיעים ל'רונג' בסוף שהוא מאוד גרמני, אבל זה הז'אנר אין מה לעשות. יש גם אומלאוט שזה בכלל פיצ'ר שאין באנגלית למשל. וזה האומלאוט החמוד שמעל האה, שממש ברור איך הוגים אותו. כמעט. אולי.

האם עולם תוכן זה זר לכותביו וקוראיו אוהבי עמם והפטריוטים של ישראל היום? האם אלו נתקלו במאמרו של קאנט 'הנאורות מהי' (Was ist Aufklärung?)  במקור או בתרגום? האמת היא שהגרמנית שלי היא די דלה, וחוץ מאוצר מילים העוסק בדרכים שונות לבצע ג'נוסייד באופן ביורוקרטי, וקצת פה ושם מונחים פילוסופיים, אני לא ממש שוטף. לכן נזקקתי לתרגום לאותו מאמר בסיסי, ומי סיפק לי אותו? עזמי בשארה.

בשארה זה היה, מסתבר, אקדמאי לפני שהיה מרגל. ובמסגרת זו ערך ספר בשם 'הנאורות – פרויקט שלא הושלם' ובו תרגומים למאמרים שונים בנושא 'הנאורות'. קאנט והברמס נמצאים שם, ועוד כמה וכמה טובים ויפים שחיוו דעתם בנושא, וביניהם גם עזמי שלנו. סך הכל, תמיכתו של בשארה במשטר הסורי, שאשקרה לא טורח לבסס את מעשיו לא על הציווי הקטגורי, וגם לא על מאמרו של קאנט על 'השלום הנצחי' גורמת לי לחשוד שעזמי לא ממש הפנים את התכנים, אבל זה כבר סיפור אחר.

הקובץ עצמו הוא די חשוב, ואהין לומר שאיני יודע איזה נזק גרם בשארה לישראל כמרגל – וסך הכל הטילים שטיווח כוונו אלי ממש! באופן אישי! – אבל חלק מזה אולי מתקזז עם תרומתו לעריכת הקובץ הזה, כי מי שרוצה, למשל, כמוני, לבסס את החלק התיאורטי של הדוקטורט שלו על בסיס מודרני מוצק, צריך להסביר קודם לכן למה הוא עוצר את הקו במודרנה ולא גולש לפוסט מודרנה, וכאן הקובץ 'הנאורות – פרויקט שלא הושלם' נותן בסיס תיאורטי חמוד ובעברית במקום לקרוא ים חומר באנגלית או חלילה בגרמנית. זה גם טקסט בסיסי מאוד בתארים פחות מתקדמים, ואם אני הייתי מעביר כל קורס שהוא בנושאים של דת ומדינה / היסטוריה של החשיבה המערבית או משהו כזה, הייתי נותן אותו כקריאת חובה. סך הכל שם מופיעה ההבחנה של קאנט בין שיקול הדעת הפרטי לזה הציבורי, שהיא א' ב' של כל דיון אקדמי בנושאים האלה. והאמת שלא רק אני חושב כך, אלא גם, מסתבר, אנשי המכללה האקדמית תל אביב יפו. ואלו ההינו לתת את המאמר של קאנט כחומר קריאה לתלמידיהם.

טוב שיש ישראל היום שחושף את הדברים האלה מישהו מהתלמידים קרא פחות או יותר את הדף הראשון של הספר (שכתוב: עורך, עזמי בשארה) והרים טלפון ליעל ברנובסקי כתבתנו לענייני חינוך, וזו, נאמנת לתפקידה ככלב השמירה של הדמוקרטיה או מה שזה לא יהיה שישראל היום עושה כתבה כתבה בכותרת 'זעם במכללה – עזמי בשארה בחומר הלימוד' ובה הלינה כי  "סטודנטים הלומדים במכללה האקדמית תל אביב־יפו הופתעו לגלות כי ברשימת הקריאה שלהם נמצא גם מאמר מתוך ספר בעריכתו של עזמי בשארה, שגם כתב את המבוא אליו".  הנה הכתבה במלואה, ואני לא יכול להחליט אם היא יותר מחרידה או יותר משעשעת. תגובתה האפולוגטית של המכללה האקדמית תל אביב־יפו הייתה כי היא מוסד אקדמי ופלורליסטי, ובאמת מי שכתב את המאמר זה קאנט ועזמי רק ערך.

זה לא עזר. הסטודנטית הזועמת ציינה כי ""אולי בשם החופש האקדמי אפשר ללמד כל טקסט, אבל בשם חופש הביטוי וערכי הצדק סטודנטים במכללה זכאים, ואף חייבים, למחות על העוול הנורא הזה".

סך הכל, על זה שאינה מבחינה בין קאנט איש המאה ה-18 ועזמי בן המאה ה-21 ובין חומר אקדמי ומה שעשה או שלא עשה כותב החומר האקדמי (היידגר הוא דוגמה טובה. חבר רשום במפלגה הנאצית ובנאדם שאי אפשר ללמוד פילוסופיה בלי לקרוא. וגם קארל שמיט בעצמו נאצי לא קטן, אלא מה שרונן שובל מ'אם תרצו' נורא אוהב להסתמך עליו), ורוח האנטי אקדמית הכללית שנושבת מהרעיון להרים טלפון לעיתונאי ולמחות על חומר קריאה שנתנו לך לקרוא הייתי מכשיל אותה בקורס 'תולדות הרעיון הפוליטי'. אבל מה, הרעיון שבשם חופש הביטוי חייבים לצנזר חומר אקדמי הוא כל כך נהדר, ופוסט מודרניסטי והפוך על הפוך (בטח אפשר למצוא אותו איפשהוא אצל בודריאר. או דרידה. בעצם אצלם אפשר למצוא כל דבר) שהייתי מעביר אותה בהצטיינות ופוטר אותה מקריאת חובה נוספת. בעצם אורוול. טוב, הלאה.

לא הייתי מקדיש לזה פוסט שלם, וגם התגוששות פייסבוק כל היום עם נח ואביעד, אילולא היה בלבי חשש רציני ועמוק שבמצב הנוכחי של איוש משרת שר החינוך באדם חסר תואר ראשון, ואיוש משרת שרת התרבות באישה הנוהגת להצטלם מחוייכת עם כהניסטים שבאמת מישהו יוציא את הספר הזה מתכנית הלימודים. כאן ועכשיו אני אומר – אני לא יודע אם אי פעם אעמוד מול כיתה, אבל אם כן, זה יהיה אחד הספרים שאדבר עליהם. הוא מאוד בסיסי בהשקפת העולם שלי. זה קאנט. אי אפשר ללמוד שום דבר בלי קאנט. גם אם ערך אותו עזמי, וגם אם זה עוול נורא לדרוש מסטודנט לקרוא משהו שעזמי ערך. עוול עוול אבל קאנט תדעו כי אי אפשר להיות אקדמאי במדעי הרוח או החברה בלי להכיר את קאנט. 'צטער.

טוב. עד כאן. ממתק? אם אתם שואלים את עצמכם למה פוסט יום אחר יום, ויש עבודה ודוקטורט ועניינים, וגם אתם בטח יש לכם משהו יותר טוב לעשות, אז ככה – מחר אני נוסע לארבעה ימים לרודוס ולא לוקח איתי מחשב כי אני רוצה לנוח עם 2666 של רוברטו בולניו ולא לחשוב על שום דבר חוץ ממנו וש' בבגד ים. אז זה ככה בשביל להשאיר לכם טעם טוב בפה. וגם היום יומולדת שבעים של גדול הגדולים כמוהו כקאנט אלא שקאנט לא התחרע על הבמה בוודסטוק, וזה ג'ון פוגרטי וגם אם כתבתי אתמול פוסט כי הארץ עצבנו אותי אז לא יעזור בית דין וחייבים לציין את התאריך הזה. הבחור בן שבעים, ודווקא נראה בסדר. ראיתי אותו לא מזמן בפרק של סידרה אמריקאית נורא מטומטמת שנקראת המאתר (שבאמת ירדה אחרי עונה אחת אם זה בגלל שהייתה מטומטמת או כי הכוכב הראשי שלה – מייקל קלארק דנקאן שזה השחור הענק מגרין מייל – מת) שהוא שיחק שם את עצמו והמאתר איתר את הגיטרה שלו שהלכה לאיבוד או משהו, והוא נראה בסדר גמור ונורא צעיר ועד מאה ועשרים ותמשיך ככה. אז הנה קרידנס בסוזי קיו. לא מקורי שלהם, אבל זה הביצוע הכי סבבי והכי מוכר. וגם מהאלבום הראשון וגם זה קרידנס מזוקק וכמה שאני יותר מזדקן אני יותר אוהב אותם ודי להשתפך. ביי! – עולה על המטוס לרודוס –