ביביזמים

השבוע אירע אירוע חשוב שמעטים דיברו עליו. כהונתו המצטברת של בנימין נתניהו הגיעה לעשר שנים. שלוש וקצת קנדציה ראשונה 1996-1999 וקצת פחות משבע בקדנציות השנייה השלישית והרביעית החל ממרץ 2009. פרנקלין דלאנו ביבי.  (אם כי בניגוד לרוזוולט אני מאחל לו לראש ממשלתנו מקרב לב שיזכה להשלים את הקדנציה הרביעית בבריאות טובה). הוא עוד יכול בקצב הזה לעבור את בן גוריון, ובעצם למה לא? יש לו רק עוד ארבע שנים בשביל זה, ונראה שאנחנו הולכים לתת לו אותן ובסבבה. ישבנו אתמול בעיזה בסיינט פטריקס' שמענו הפוגז (מכוערים) וניסינו לנחש מי יהיה ראש הממשלה אחרי ביבי. יצא לנו שביבי ואחריו ביבי. אולי היה זה האייריש קאר בומב (טריק נחמד של ברמנים עם הכוס הקטנה של הבייליז' בתוך הכוס הגדולה) אבל גם אחרי שהשפעתו פגה אני לא יכול לחשוב על מחליף לביבי פרט לביבי ואחריו ביבי. אולי יהיה לנו איזה קטע עם שרה כמו קלינטון וקלינטונית שמתבשל עכשיו.

מה רע? נלך למקום החיובי. ראשית, היו גרועים ממנו. בתולדות מדינת ישראל רשומים שלושה ראשי ממשלה גרועים בהרבה מביבי, שניים מהם היו מתחריו. אף אחד מהם, אגב, אינו ליכודניק. מאזן הדם והקפיאה המדינית והחברתית של גולדה שנופץ רק בהלם של מלחמת יום כיפור מציב אותה במקום הראשון בין ראשי הממשלה הגרועים בפער אדיר מכל מתחרה אפשרי. השחיתות וצמאון הדם של אולמרט מכניסים אותו למקום השני הבטוח. נסיך האופל של הפוליטיקה הישראלית, אהוד ברק, משתחל למקום השלישי. הוא מין ביבי כזה רק יותר תככן, ויותר כושל. בעד אולמרט לא הצבעתי. אבל לו הייתי יכול להחזיר את שני הפתקים ששלשלתי לקלפי עם השם 'אהוד ברק' (בשתי מערכות הבחירות האישיות לראש הממשלה, 1999 ו-2001) הייתי מחליף אותו ב'בנימין נתניהו' ו'אריאל שרון' בלי בעיה. קוראי הבלוג הזה יודעים עד כמה אני אוהב הן את נתניהו והן את שרון, ויכולים להבין עד כמה אני אוהב את ברק. אגב, הייתה לי הזדמנות לפגוש אותו השבוע בהשקה של הספר של עמוס גלעד, שהוזמנתי אליה כפעיל בפורום 'רצועת הביטחון-מלחמה ללא שם' של יוצאי לבנון. ויתרתי והצטערתי. נשמע שהיה מעניין. הייתי יכול גם להצטרף לתצלום הקבוצתי עם התקווה הלבנה הגדולה גבי אשכנזי – פוסט נפרד יבוא.

גם האופציה המסתמנת לשלטון הנצחי של הביבי לא משהו. ממשלת לפיד ליברמן. תחזירו את ביבי, ומהר! יש מקומות שעדיף לא להגיע אליהם אפילו בדמיון.

אז? ביביסט? חלילה. המדובר במסית ומדיח (לרוב נגדי באופן אישי כשמאלן אשכנזי מן השורה) גרגרן תאב בצע שעיצב את החברה הישראלית בדמותו, וזו לא משהו. לא אוהב. מקווה שזה ייגמר. תאצ'ר נגמרה בזבנג אחד. החלטה שגויה בעניין מס הגולגולת וכל הטינה שנצברה כלפיה שנים בחברה הבריטית ובמפלגה שלה צפה ועלתה בבת אחת ואז זה נגמר. אבל זה לקח די הרבה זמן, ואחרי כן מה שקרה זה שבבחירות המשיכו השמרנים לנצח עם ג'ון מייג'ור, וגם מה שעלה אחרי כן זה לא הלייבור הסוציאליסטי הקלאסי אלא הניו לייבור של בלייר, שזה לא ממש שונה מהשמרנים. חזות קשה. אין כל כך למה לחכות.

סך הכל הבנאדם שולט בפוליטיקה הישראלית כמעט מרגע שעמדתי על דעתי ועד היום. מזה עשרות שנים אנחנו רק יכולים לחשוב מה הוא רוצה, ומה הוא אמר, ומה לא אמר, ולאן נסע, ובאיזה טעם הגלידה פיסטוק שלו. הבת שלי בת 19, נולדה בתחילת הקדנציה שלו, ואני די בטוח שכל מה שהיא יודעת על פוליטיקה זה ביבי. אין אופציה אחרת. ככה הפוליטיקה הישראלית מאמצע שנות התשעים עד היום עשרים שנה.

אני זוכר בוודאות את הפעם הראשונה ששמעתי את השם שלו. הייתה לי אז חברה שמאוד אהבתי (כמובן שהשנה היא 1987). הייתה בחורה מושלמת בכל המעלות אבל מה קצת ימין בדעות. קורה. אז הלכנו ביחד בשדרות ארלוזורוב בעפולה, ושם בחלון הראווה של חנות הספרים של 'דבר' היה הספר 'הטרור – איך המערב יכול לנצח'. נו באמת איך? כאילו אז היה לנו מלחמה עם הפתח החילוניים והמתונים שסך הכל היו די פתוחים למשא ומתן איתנו. היום יש לנו בלגן בין לאומי מג'בהת אל נוסרה ועד החמאס, ונראה שהמלחמה הזו עם הטרור רק הולכת ונהיית יותר גרועה, ואנחנו מפסידים על כל צעד ושעל. אותו טיול שעשיתי איתה אז רגוע בשדרות ארלוזורוב ב-1987 דורש היום לבישת שכפצ. אבל יכול להיות שפשוט אף אחד לא קרא את הספר הזה במערב, ואם יקראו אותו אז ינצחו את הטרור. ביבי הוא כמו מרק טוויין. לא מבחינת האיכות הספרותית (בעצם לא טרחתי, יכול להיות שהוא סופר גאוני). טווין אמר שהוא מומחה לגמילה מעישון מכיוון שהוא נגמל מעישון כל כך הרבה פעמים. כך גם ביבי מומחה למיגור הטרור. בכל אופן זו הייתה שנת 1987 והחברה שלי שראתה את הספר בחלון הראווה אמרה משהו כמו 'ביבי – אותו אני אוהבת'. אז עוד לא הכרתי את הכינוי הזה, ואפילו לא ביקשתי הסבר. רק סימנתי את הדבר הזה כמשהו שצריך לבדוק. האם היא עוד אוהבת את ביבי? נפגשתי עמה באקראי לפני כשנה לאחר שלא ראיתי אותה כמה שנים. לא דיברנו על ביבי או על כלום. אמרתי 'שלום' והיא אמרה 'שלום'. היא שידרה סוג של טבעונות תל אביבית בורגנית שלא כל כך הולך עם אהבה לביבי. אבל יכול להיות שכשם שדעותי לא השתנו כך גם דעותיה, והיא ניצלה בשמחה את כל מיליונת'לפים ההזדמנויות שהיו לה לאחר מכן להצביע ביבי. מקווה בשבילה כי אני נורא סובל מהשלטון הנצחי הזה.

אני חושב על סבא שלי, החירותניק, שישב בעיניים כלות שנה אחרי שנה וראה את בן גוריון והעבודה מנצחים במערכת בחירות אחר מערכת בחירות. הוא בטח הרגיש כך. לא יצא לי לדבר איתו על זה וחבל. מין תסכול מתמשך כזה. הוא היה בנאדם די פוליטי סבא שלי. כשהיה בן 57 קרה לו הנס ובגין עלה לשלטון. אז יש לי עוד תשע שנים לחכות. גם הוא בטח חשב שהוא לא יזכה לראות את הימין עולה לשלטון. ובסוף זה קרה לו. אבל אני לא כזה אופטימי. את בן גוריון הכריעה היוהרה והעיקשות שלו בעניין לבון, שהפכה אותו לפוליטיקאי לא רלוונטי. ביבי הוא בעל חושי הישרדות פוליטית מפותחים יותר, ובעל עקרונות מפותחים פחות. זה לא יקרה לו. את ביבי יכולה להכריע רק הביולוגיה. ומכיוון שהוא עדיין צעיר יחסית, וסך הכל סיירת מטכל וכל זה הוא בטח בריא כמו שור, זה ייקח עוד עשרות שנים.

אפשר להצטמצם בגבולות המדומיינים של הסולטנות הד'אהריסטית ולחכות שזה יעבור. לאכול בשקט גפילטע פיש בכל פעם שמסיתים את המזרחים כנגד האשכנזים ולהיפך. ללכת ולשבת על קפה עם חברים בסח'נין בכל פעם שמסיתים נגד הערבים. דברים כאלה. פשוט לחיות את החיים. כמו נתין צרפתי בתקופת מלך השמש. לא חושבים שזה יכול לעבור, נורא סובלים, אבל מחכים שהביולוגיה תעשה את שלה, ואולי לדור הבא יהיה יותר טוב. כרגע זו נראית לי האופציה האפשרית היחידה. זו גזירת טבע. את החיים החד פעמיים שלי, אלו שלא ניתן להשיבם לאחור או לשנותם, נגזר עלי לחיות בתקופת הביבי. לא נורא, יש תקופות יותר גרועות. בבניין הגליל הד'אהריסטי המבוסס על סולידריות ואחווה ננוחם.

ימי שנה

בחמישי ביוני השנה ציינו מלאת 48 שנה לכיבוש. השישי ביוני שזה ממש היום הוא יום השנה השלושים ושלושה למלחמת לבנון הראשונה.

אני נולדתי לתוך הכיבוש, ואיני מכיר מציאות אחרת. הדור הראשון של הכיבוש היה בשירות סדיר כשהתוצאה המסתברת של הכיבוש – התקוממות עממית – פרצה ב-1987. הולדנו את הדור השני של הכיבוש לתוך תהליך אוסלו, והתוצאה המסתברת של תהליך 'שלום' שאף אחד מן הצדדים אינו רוצה בו באמת – האינתיפאדה השנייה. אבל מכיוון שאיני מכיר מציאות אחרת, יום השנה היותר משמעותי מבחינתי הוא זה של מלחמת לבנון הראשונה. אציין אותו בסקירה היסטורית שמחה ועליזה שאינה מתעלמת מן העובדות, אינה משתמשת בלשון מכובסת, ומביאה את הדברים כהווייתם. היי, בשביל זה אני כאן! יש תמורה בעד האגרה!

אירוע היסטורי מכונן זה, בו הופעל צה"ל במערכת של שקרים ומניפולציות, לפלישה פושעת למדינה שכנה על מנת להביא בה לשינוי אסטרטגי (שעיקרו הפיכתה של לבנון למדינת וסאל העושה רצון אדוניה, שינוי ש-מה אתם יודעים- כשל בפיצוץ אסטרטגי אחד שהעיף לעזאזל את בשיר ג'ומייל ואת החלומות האימפריאליים של חברו לטבח אריק שרון) אירע כשכבר עמדתי על דעתי הפוליטית. גם אז זה היה מוצאי שבת. אני זוכר את זה כאילו זה אירע היום. עמדתי כמו אידיוט בצדי הכביש בעפולה והסתכלתי בשיירות העולות צפונה בתערובת של גאווה והתרגשות. זה לא נמשך הרבה זמן. המוצדקת – ולזמן רב עד יורשתה ב-2006 גם הכושלת – במלחמות ישראל הותירה אחריה מספר מסקנות אליהן הגעתי באופן אישי בגיל המתקדם של 14 (בו מצוי עכשיו בני פלג) ב-1982 –

* משקרים לי.

* לא להאמין להם.

* הם משקרים גם לעצמם.

* אין שם למעלה אנשים מאוד חכמים.

* נותנים – תיקח. יורים – תברח.

כשלוש שנים לאחר מכן (וכאן אנו מגיעים ליום השנה השלושים המתקרב ובא! וגם אותו אציין, בנובמבר, בפוסט נוגע ללב ומרגש) פעלתי בניגוד לכל המסקנות הללו שהסקתי והתגייסתי ליחידה קרבית בצה"ל. פעל כאן כנראה הקטע הזה של ההתניה הציונית, והקטע הרפובליקני הזה של לתת למדינה כמה שאפשר שעוד היה רווח בחוגים החילוניים כשהייתי ילד, לפני שקיבל טוויסט קלריקלי קוקיאני ועבר לצד הסרוג של המפה הפוליטית. אבל מה שקרה הוא שהדור שלי נטחן כברווזים במטווח במוצבים של הדבר הלא חכם שנקרא 'רצועת הביטחון', וכך גם אני ביליתי שם זמן לא מבוטל בסדיר ועוד זנב קטן של שלושה קיצים קסומים במילואים. ואז אחרי עוד כמה מאות או אלפי או אנ'לא יודע כמה הרוגים, פשוט נסוגו משם בלילה אחד, השאירו אלפי חיים הרוסים של עקורי צד"ל ואלפי משפחות שתוהות עד היום למה בדיוק השאירו את הבן שלהם בחלקה הצבאית, ולמה זה היה טוב, והכריזו שמעכשיו הכל סבבה.

כמובן שזה היה מהלך גאוני של האסטרטג המבריק אהוד ברק, האיש שהצליח להרוס בקריירה הפוליטית שלו (האמת שגם הצבאית. נחשו מי שימש כאלוף פיקוד המרכז עד כמה שבועות לפני האינתיפאדה הראשונה, וכראש אמ"ן מייד לאחר מכן?) כל דבר שנגע בו, מתהליך השלום עם הפלסטינים ועד למפלגת העבודה, שלא לומר מדינת ישראל, הצליח להרוס הרבה גם כאן. הקטע הזה של 'נסיגה חד צדדית' הוא רעיון אידיוטי איך שלא מסתכלים על זה. לצאת ולהשאיר אדמה חרוכה וחזבאללה חופשי לפעולה ומאוד כועס, עם תחושת הישג היסטורי אדיר, זה משהו אידיוטי ברמות. אבל אם כבר מדברים על רמות, אז כמובן שאפשר היה לחשוב, למשל, על מהלך אסטרטגי שכולל פירוז של דרום לבנון ושלום עם סוריה. אבל ההיגיון של הכיבוש שלל את זה. אפשר רק לפנטז על משטר סורי מתון ופרו מערבי (מסוג משטרו של א-סיסי) הנמצא מצפון מזרח לנו, שהיה יכול להתפתח לו היה מקבל את 'חבילת השלום' האמריקאית שמן הסתם הייתה מגיעה, ונפתח לעולם, במקום מדינה בכאוס ומלחמת אזרחים וג'בהאת אל נוסרה על הגדרות. אבל ברק הוא גאון אסטרטגי ואנליטי ומי אני שאתווכח איתו. על דבר אחד אי אפשר להתווכח – הבריחה המבוהלת הזו בלילה אחד קרתה בשנת 2000 ויכולה הייתה לקרות באותה מידה גם ב-1984. כל מה שהרגנו ונהרגנו ב-16 שנים של 'רצועת הביטחון' היה לשווא.

דרך אגב, אותו הגיון מופתי של נסיגה חד צדדית הופעל גם ב'התנתקות', שבקיץ, אם המלחמה האזורית תאפשר לנו, נציין גם לה עשור שמח ומבדח, וייתכן פוסט שבוחן את השקרים הנפוצים בעניין, שבטח ישובו ויצוצו. כמו למשל – פרומו היסטרי – ביבי לא ממש התנגד להתנתקות אלא ממש ממש הצביע בעד. אבל הקטע הוא אותו קטע. יצאנו בבריחה עם הזנב בין הרגליים, השארנו אחרינו אדמה חרוכה, ואויב שלא השכלנו להגיע איתו להסכם שמאוד מאוד שמח לנצל את החופש האסטרטגי שניתן לו. אגב, ההבדל בהתנתקות היה שהרווח שקיבלנו מהמהלך הזה – עקירת גידול הפרא של ההתיישבות הישראלית בעזה – בכל אופן היה שווה, ואולי אולי הצדיק במעט את החד צדדיות שבמהלך, בקטע של ממילא צריך לעשות את זה. ב'נסיגה מלבנון' לא היה רווח דומה. סתם נכנסנו, הרגנו, נהרגנו וחזרנו.

אז מה, יש לי סיבה לכעוס? כן. בהחלט. רימו אותי, דפקו אותי, ואת כל הדור שלי, ואת הדור שקדם לו, החבר'ה שהרגו ונהרגו במלחמת השולל שבין 1982 ל-1984, שקדמה למלחמת השולל בעצימות הנמוכה שבין 1984 ל-2000.

מסקנות? בסך הכל האווילות והרצחניות של המלחמות של ישראל בעשור האחרון, מ-2006 ועד מבצעי עזה למיניהם, הטביעו בדם את זכר מלחמת לבנון הראשונה. אם תשאל שלושה אנשים ברחוב מה קרה שם בדיוק, אני לא סגור על זה ששלושתם יוכלו לספר. סטטיסטית אחד מהם נולד אחרי, וזה בשבילו אירוע היסטורי בנוסח מלחמת קרים או המרד הגדול, ואחד עלה לארץ אחרי, ויודע על זה רק מהתעמולה בעיתונים ובכיתות הלימוד. אז רגע. אם כבר שכחו את זה, ומה שאחרי כן היה כל כך נורא ואיום, אז זה אומר שתמיד יכול להיות יותר גרוע? כנראה שכן. והיי, אנחנו נכנסים לקיץ! תמיד יש הפתעה נחמדה בקיץ. אז אנחנו אופטימיים, נכון? סוג של.

ממתק? אנ' לא חושב שיש לזה קשר למשהו, אבל זו להקת הדבורים הידועה מלהיטם ההיסטרי א מיניה מנינה, שבאמת מעט מאוד אנשים מכירים אבל אני מאוד אוהב. ויש להם עוד שיר שווה שנקרא פאנצ'באג. טוב, בעצם יש קשר. תיהנו!