על שני מכחישי השואה השולטים בנו

אתמול בערב כתבתי פוסט די שטותניקי, וכעבור כמה שעות אני כותב פוסט חדש, מתוך ידיעה שהמדובר בעומס בלתי נסבל על הקורא האומלל, אבל ככה זה כשמעצבנים אותי. או מעציבים אותי. או פוגעים בזכר השואה הקדוש לי. או משתמשים בגוויות של בני משפחתי לטיעון פוליטי.

והנה הדברים הבאים מפי ראש ממשלתנו ביבי נתניהו בקונגרס הציוני ה-37 – "בנאום בפני הקונגרס הציוני העולמי בירושלים, התייחס נתניהו לפגישה שהתקיימה בין המופתי להיטלר בנובמבר 1941. "היטלר לא רצה להשמיד את היהודים באותו זמן, הוא רצה לגרשם", אמר נתניהו. "חאג' אמין אל-חוסייני הלך להיטלר ואמר לו 'אם תגרש אותם, כולם יבואו הנה (לפלשתינה)'". על פי גרסתו של נתניהו, היטלר שאל "אז מה עליי לעשות איתם", והמופתי השיב לו "שרוף אותם"."

כל תלמיד תיכון יוכל לראות את השקר שבדברים. בנובמבר 1941 כשהיטלר נפגש עם המופתי הייתה כבר השואה בעיצומה. מיליוני יהודים כבר נעקרו מבתיהם ורוכזו בגיטאות, וארבע עוצבות המבצע כבר הרגו מאות אלפים במזרח. באבי יאר, על שלושים אלף קורבנותיה, התרחשה כחודש לפני כן, בסוף ספטמבר, וארבעים אלף יהודי וילנה כבר שכבו בקברותיהם בפונאר.

זו הכחשת שואה, פשוטו כמשמעו. היא מזכה את היטלר ורבים מהגרמנים, ומשאירה את מאות האלפים שנהרגו עד נובמבר 1941 מחוץ לתחום השואה. הכחשת שואה לפי הוויקיפדיה העברית היא "היא הטענה כי השואה לא אירעה, או כי לא הייתה בממדים המיוחסים לה על ידי ההיסטוריונים מהזרם המרכזי, או כי לא הייתה מכוונת ומאורגנת על ידי הממשלה הנאצית בגרמניה או כי לא הייתה מכוונת דווקא כלפי יהודים." בניגוד לדברים הלא טובים שיש לי להגיד על הוויקיפדיה בדרך כלל, עם ההגדרה הזו אני מסכים מן הסיבה הפשוטה שאני כתבתי אותה.

אני לא יודע במה בדיוק עסק הדוקטורט של אבו מאזן. עד כמה שאני מבין הכינוי 'מכחיש שואה' הודבק לו בשל הטענה שהציונים שיתפו פעולה עם הנאצים בתמורה לעזרה בהעברת כספי ה'העברה'. איני רואה במה טענה זו שונה מטענותיו של נתניהו כלפי התנועה הלאומית הפלסטינית. זה וזה משתמשים בשואה לצורך ניגוח התנועה הלאומית של העם השני.

תעזבו אותי בשקט, שניכם. תעזבו את המשפחה שלי בשקט. את זו שנורתה בשומסק ביולי 1942 (בלי שום קשר לחאג' אמין אל חוסייני, או לתנועה הציונית) ואת זו שנמצאת כאן ועכשיו וסובלת מסרבנות השלום הכרונית שלכם, מהשקרים שלכם, מההסתה של שניכם. לכו הבייתה. תביאו במקומכם מישהו אחר. מישהו שלא משקר. מישהו שלא מטיל את האשמה על הצד השני. מישהו שלוקח אחריות.

ועוד רעיון – לפי סעיף 2 לחוק איסור הכחשת השואה – "המפרסם, בכתב או בעל פה, דברים המכחישים את המעשים שבוצעו בתקופת השלטון הנאצי ושהם פשעים כלפי העם היהודי או פשעים כלפי האנושות, או ממעיטים את ממדיהם, בכוונה להגן על מבצעי הפשעים הללו או להביע להם אהדה או הזדהות, דינו – מאסר חמש שנים."

נתניהו המעיט את ממדי השואה בכך שקבע את נקודת ההתחלה שלה בנובמבר 1941. אין דרך לפרש את הזיכוי הנאה שהוא נותן להיטלר מערימת הגופות הגבוהה מאוד שקדמה לתאריך הזה אלא בכוונה להגן על מבצעי הפשעים האלו. והנה עוד דרך נהדרת להיפטר ממכחיש השואה השולט בנו. מישהו מרים את הכפפה?

יום הניצחון

תסתכלו טוב בתמונה הזו:aba1

זה מצעד יום הניצחון על הנאצים בעפולה ב-9.5.1945. לפני שבעים שנה ויום. המצעד לא היה ספונטני. הוא היה מאורגן. הודיעו עליו מראש בעיתון 'דבר' שהגיע לעפולה בשעות הבוקר. תלו גם מודעות. הנה הידיעה שבישרה לאנשי היישוב המאורגן בעפולה, פעילי ההסתדרות, כיצד עליהם לחגוג.

aba3החגיגות עצמן היו כפי שציפו –

aba2אנו רואים בתמונה את 'התהלוכה' שהייתה אחרי הצהריים. אלו נושאי הדגלים. השלושה בקדמת התמונה הם הנושאים את דגל בריטניה. אלו לבושים במדי 'הכבאים המתנדבים'. אוברול לבן מהודק באבנט שחור, קסדות נוצצות. גם היום אנו יודעים את שמותיהם. אחד מהם הוא גרשון שרצקי. האחר שכטמן. באמצע ישראל לוי . ישראל הוא עובד חברת החשמל, ואחד ממפקדי 'ההגנה' בעפולה. הוא גם כבאי מתנדב. בן 28. הוא מסתכל במצלמה בפנים רציניות. איש 'ההגנה' העומד בין שני דגלים בריטיים.

מאחור יש דגלים נוספים. אני מזהה את דגל פולין האדום-לבן אני מניח שדגל הלאום היה בקדמת התהלוכה, במקום אותו לא תפס הצלם בתמונה. את הצלם עניין האדם המופיע בצד ימין של התמונה. אוחז בדגל האדום. זהו סבא שלי ממש. יחיאל אוני. התמונה המקורית עוד נמצאת ברשותי. איני יודע מי הוא שצילמה, אך מאחוריה כתוב בכתב ידו של סבי 'מצעד יום הנצחון על הנאצים יימח שמו, מאי 1945'.

יחיאל מבוגר מעט מיתר הצועדים. הוא בן 41. צעיר בשש שנים ממני היום. הוא עובד מזה מספר שנים כשומר במתקן של חברת החשמל, המצוי כיום בעפולה במקום בו נמצאים משרדי חברת החשמל, ליד התחנה המרכזית. הוא עלה לארץ לפני שמונה שנים. נשוי ואב לבת בגיל 14 ולבן בן 3, שנולד כבר בארץ. הוא לבוש באופנה שאותה לבש עד יומו האחרון, חמישים ושש שנים לאחר שצולמה התמונה. מכנסי שלושת רבעי. כובע. חולצה עם צווארון. לרגליו, כנראה, סנדלים. החגורה גבוהה מאוד. כך היו לובשים אז. אנשים אחרים לבושים בבגדים חגיגיים יותר. מכנסיים ארוכים, חולצה לבנה. סבי לבוש בבגדי עבודה.

הוא אינו שמח. אף אחד אינו שמח בתמונת יום הניצחון. כולם חמורי סבר. הם לא לחמו בעצמם בנאצים. לוי ביקש לצאת להילחם במסגרת הבריגדה היהודית. נאמר לו שתפקידו בעפולה חשוב יותר. סבי היה מבוגר מדי ובעל משפחה. השנים הללו, בעפולה, היו שנים של פריחה שלווה, עצובה. מתוחה. המתח ניכר בפני האנשים, נקרא בין שורות הידיעות הקצרות בעיתונות.

יחיאל השאיר מאחוריו בפולין שמונה אחים ואחיות ומשפחותיהם. אשתו הותירה אם, שני אחים ואחות. שנתיים לאחר שיצאו לארץ ישראל מפולין נכבש חבל ווהלין בו גרו על ידי הסובייטים. אולי אז נותק הקשר. שנתיים לאחר מכן נכבש על ידי הנאצים. הם אינם יודעים עדיין מהו שאירע לבני המשפחה. אבל כנראה יש להם ניחוש טוב. מאוחר יותר בשנת 1945 יגיע לעפולה השריד היחיד מגיא ההריגה בעיר ורבה, שהצליח לקפוץ לתוך בור ההריגה, לשהות בו יום שלם, ואז לזחול בלילה מתוך ערימת הגופות. הוא יספר לסבי מהו שעלה בגורל אחיו ואחיותיו. רחל, אשתו של יחיאל, למדה בבית הספר הכללי בעיירתה, שומסק. היא תחדש קשר מכתבים עם בן כיתה, פולני. הוא יספר לה סיפור דומה. אם בעת המצעד יש להם תקווה, היא אינה ניכרת בפניהם. עמוק בלב ידעו עוד בטרם הגיעו הידיעות והמכתבים.

יחיאל אוחז בדגל האדום. הוא אוחז בו בגאווה. הוא עלה לארץ להיות חלוץ. סוציאליסט. לחיות מעמל כפיו. את חנות הנעליים שהייתה לו בפולין מכר, ואת הכסף מסר לקיבוץ בוורבה. זו הסיבה שהוא כאן, הראשון מבני הקיבוץ שקיבל סרטיפיקט. ואבוי – גם האחרון. הוא מאמין בעבודה מאורגנת. חבר ההסתדרות. הוא אינו אוהב את סטאלין מאוד, אבל הוא יודע שזה האיש שניצח את היטלר. שאם יש סיכוי שמשפחתו שרדה את התופת, הרי שזה בזכות האיש הזה. הוא אינו יודע יותר משיודעים אחרים על הגולאגים, על הטיהורים הגדולים, על הקולקטיביזציה הכפויה. הוא יודע על אושוויץ. הוא מנחש את שאירע בוורבה. הוא אינו רוצה לדכא אף אחד. הוא רוצה לחיות. לחיות מעמל כפיו בארץ ישראל. לכן הוא אוחז את הדגל האדום. לכן הוא לבוש בבגדי עבודה. בעוד שלוש שנים יקימו האנשים האלו את המדינה. לא כל מי שמופיע בתמונה יהיה חי שלוש שנים לאחר שהתמונה צולמה.בפברואר 1948 יצא לוי למשימה של תיקון קו החשמל שעבר בוואדי ע'ארה וחובל. הוא לא חזר חי.

סבי היה מבוגר גם במלחמת העצמאות. הוא היה בין מגני עפולה, אך לא ממש לחם בקרבות. הוא נמנע בדרך כלל מסיכונים. כשהגיע לארץ, עוד בנמל יפו, ראה תאונה ובה נכנס גמל במכונית. מאז סירב לנהוג במכונית. כל חייו רכב על אופניים. מעולם לא לחם במלחמה. את הקפיצה הנחשונית, המסוכנת, עשה פעם אחת בחייו, כשלקח את משפחתו אל מעבר לים, למקום רחוק, מסוכן ולא בטוח. מקום בו יש גמלים המתנגשים במכוניות. איני יודע מהו שציפה למצוא כאן. אני יודע מה מצא. גם זוהר יודע. זה נהדר שהוא מצא את זה. זה מאוד רחוק מהנופים הירוקים, הרחבים, של מה שהיה פעם חבל ווהלין והיום הוא אוקראינה, שסועת המלחמה, הרדיו-אקטיבית, בה טמונים בני משפחתו, לצד בני עיירתם, בקבר אחים אותו כרו בטרם נורו. תקשיב, סבא. אולי תאהב את זה. זה בשבילך.