מג'דל שמס

רצה הגורל וימי ההולדת של כל בני משפחתי הקרובה, אני, אשתי ושני ילדי, אינם מפוזרים על פני לוח השנה אלא מרוכזים בשבוע וחצי שבין עשרים ושביעי בינואר (מוצרט ופלג) וה-10 בפברואר (ברכט וש'). מכיוון שכך הזמנו מזה שבועות רבים חדר ב'מלון הציידים' בנווה אטיב וחגגנו  את יום ההולדת המשותף בסוף שבוע בחרמון.

מלון הציידים צד לא מעט שקלים עבור סוף שבוע בשיא העונה, אבל היה שווה כל פרוטה. באמת! היה סוף שבוע נחמד, כולל חוויית סקי טראומטית לעכוז אך מרוממת את הנפש, אבל זה לא העניין של הפוסט. הדרך מנווה אטיב לאתר החרמון, ובעצם לכל מקום אחר כולל נגמר לי הזהו באמצע הלילה ואני צריך מקום פתוח שמוכר את הזהו, עוברת דרך היישוב הדרוזי מג'דל שמס.

האמת היא שבמהלך סוף השבוע הייתי ער מאוד לכך שבעוד שאני ומשפחתי חוגגים במלון בוטיק שכמוהו ניתן למצוא באתרי הנופש והסקי הגדולים בעולם, מחליקים על שלג ואוכלים במסעדות, קילומטרים ספורים משם מתחוללת מלחמת האזרחים האכזרית ביותר במאה הזו, שגבתה עד עתה מאות אלפי קורבנות, הותירה מיליונים חסרי בית, ומצויה בשלב אכזרי של מצור על המורדים המותיר אותם גוועים מרעב, כפי שמקפידה ידידת הפייסבוק שלי אליזבת צורקוב לדווח. הקפדתי שלא להעביר מחשבות אלו לסובבים אותי כדי שלא לקלקל, חלילה, את חופשתם, ובכל אופן.

מג'דל שמס היא שמורה של המשטר הסורי העלאווי. תמונה אידיאלית של כפר נידח בימים שלפני מלחמת האזרחים. דגל סוריה מתנוסס בגדול מעל חנות ממתקים מקומית, וכשנכנסים ללאפיה (מקום שמוכר לאפות. מחידושי הלשונאי ג. אבו אלמוג) ויושבים לשתות גם את התה והסחלב (ארוחה נהדרת. פיתה דרוזית עם לבנה טרייה, תה וסחלב. אם השף הזה שהתאבד היה מבסס את המסעדה שלו על התפריט המצומצם הזה לא היה מאבד את כוכב המישלן) הטלוויזיה פתוחה על הערוץ הסורי האסאדי. צפיתי כמהופנט. ראיון ארוך עם בעל חנות, כמדומני בדמשק, תמונה גדולה של אסד על פוסטר המודבק על הקיר החיצוני של החנות. כאילו אין מלחמה בעולם. במעברון – נופיה של פאלמירה, היא תדמור. הנופים הללו לא קיימים היום. דאעש השתלט על העיר והרס את אוצרותיה. הקריינית בלבוש מערבי וגלויית ראש, חייכנית ורהוטה. יכולה הייתה לשמש כקריינית רצף בכל תכנית בוקר ישראלית.

בעל הלאפיה, הבעלים של חנות הממתקים, וללא ספק כל אדם נחמד ומאיר פנים (תושבי מג'דל שמס הם כאלו, ככלל) שפגשנו, אינם מן הסתם תומכים בג'נוסייד. המשטר האסדי הוא ג'נוסיידי ורוצחני. זה אינו מקל על הרצחנות של דאעש. שני האירגונים הפושעים, דאעש וממשלת סוריה, צריכים לעבור מן העולם. מנהיגיהם צריכים להיענש בשיא החומרה, נוסח נירנברג. הסתירה הזו שבין החיוכים והכנסת האורחים לבין התמיכה במשטר הרצחני היא רק אחד מהפרדוקסים של הכיבוש הישראלי ברמת הגולן. בניגוד לזה שביהודה ושומרון, נראה כי הנסיבות ההיסטוריות תאפשרנה המשך הכיבוש עד עולם. ונסיבות אלו אף הופכות את הכיבוש באופן אבסורדי לטוב ומיטיב. אין ספק שעבור הדרוזי מן השורה ברמה, עדיף לתמוך במשטרו של אסד תחת כיבוש ישראלי מאשר לחוות את החוויה המפוקפקת של כפיפות ישירה למשטר זה.

שמורת טבע מוזרה אמרנו? בלב העיר – פאב אירי – גרין אפל שמו. ישבנו בו בערב. אכן מוגש בו מבחר סביר של בירות, חלקן לפחות, מאירלנד. המוזיקה שהושמעה היא מוזיקה מערבית, והכתלים אכן צבועים בירוק, אם כמחווה לאירלנד, ואם לתפוח הירוק. מהיכרותי עם המבנה החברתי של הדרוזים בישראל, הנשלטים באופן מאוד הדוק וישיר על ידי הנהגה דתית ורוחנית המעורבת בכל אספקט של חיי הדרוזי מן השורה, אני בספק אם פאב אירי יכול היה להתקיים בדליית אל כרמל או בית ג'אן. והנה, הוא חי ומשגשג במג'דל שמס. אם סברתי שהפאב הוא מקום אליו מגיעים התיירים החוסמים את רחובותיה של מג'דל שמס בפקק בלתי נגמר עשרים וארבע שעות ביממה (אין בכיכר הזו זמן בו ניתן לחצות אותה בפחות מחמש דקות ותאמינו לי שנסעתי בה בשעות די מוזרות) הרי שמשהגעתי לשם התבדיתי. המקום הוא גם אבן שואבת למקומיים היושבים ושותים את האלכוהול עליו אוסרת דתם. לטעמי זו אמירה חיובית על החופש היחסי ממנו נהנים הדרוזים ברמת הגולן. מנפלאות הכיבוש.

ממתק? אנחנו באירלנד נכון? זו ת'ין ליזי. הבחור עם האפרו המוזר הוא פיל ליינוט, אללה יחונן רגבי עפרו, שבינואר השתא מלאו שלושים שנה למותו משילוב נהדר של סמים ואלכוהול. הלהקה הזו היא לטעמי אחד הדברים הטובים שיצאו מאירלנד, והופיעו בה גם חבר'ה שלדעתי לא מופיעים בקליפ הזה כמו גארי מור (זצוקלל"ה נבג"מ זיע"א) וסנואי וייט (נ"י יבדל"א). סטיל אין לאב וית' יו. זה גם מה שיש לי לומר לש' ליום הולדתה הקרב ובא.

סימן שאתה צעיר.

כשהייתי צעיר ועול בימים הייתי בקורס איכון בצבא שהיה בו אלמנט משמעותי של מתימטיקה. היה צריך לדעת איזה משהו שקשור בטריגונומטריה שאני לא זוכר מה זה בדיוק, ובטח היום לא הייתי מבין אפילו מאיפה להתחיל וכל הפגזים היו נופלים במקום הלא נכון. בקיצור, היה לנו מבחן גדול מאוד ביום ראשון ונשארנו שבת ללמוד אליו. היה ליחידות האיכון שם של מקום מאוד צ'ופרי להיות בו לעומת הגדודים האכזריים בהם שוחים כל היום בגריז 040 ועושים שמירות ומטבחים, ולכן נורא רצינו לעבור את הקורס. בקיצור כולנו ישבנו ולמדנו כמו משוגעים, ורק ג' ישב בצד שמע רדיו ועישן ללא הרף. מה קורה, למה אתה לא לומד? שאלנו. 'עבודה בשבת אין עמה ברכה'. אמר. ואכן, הגיע יום ראשון, וכולנו עברנו את המבחן אליו התכוננו חוץ מג'. מאז אני לא מאמין ש'עבודה בשבת אין עמה ברכה' ואני עובד כמו משוגע.

לכן בערך הדוקטורט שלי נכתב בעיקר בשבתות ובחגים. אני יכול לתת ביום שבת עשר אחת עשרה שעות של כתיבה אם אני רוצה. ככה עם הספורט והכביסה והבישולים. בחגים אני יכול לעשות מרתונים של שלושה ארבעה ימים. ככה אני מתקדם. אין לי זמן אחר.

אז ביום חמישי נורא התכוננתי והוצאתי תדפיסים במשרד שלי של המאמרים שאני צריך לעבור עליהם. השיטה שלי היא לקרוא טקסט מרכזי שמהווה את הציר המרכזי של הפרק, ולצאת מהביבליוגרפיה שלו לכיוונים שאני צריך להגיע אליהם. יש לי עכשיו לכתוב פרק נורא מעניין על שיטות משפט איסלמיות. אז יש לי מאמר מרכזי, שהכותב שלו גם נתן הערות לפרזנטציה שלי בסמינר דוקטורנטים בנובמבר. אז אני לוקח את המאמר ואת ההערות, מחפש לאן אפשר לצאת משם, למאמרים שעוסקים בתתי נושאים שמעניינים אותי, או שיש להם כותרת מעניינת, או שהכותב התבסס עליהם, או שנשמע שהכותב לא מסכים איתם, ואז  אני יוצא מזה עם רשימת חיפוש ופושט על הספריה באמצע השבוע לקראת כתיבה בשישבת. זו השיטה. כך זה עובד.

אלא אם כן שוכחים את המשקפיים במשרד שנמצא במרחק של שעה נסיעה.

אחרי רבע שעה בערך שניסיתי לקרוא את האותיות הקטנות הבנתי שאני פאתטי ושאני גורם לעצמי יותר נזק מתועלת, ופשוט נכנעתי.

עַד אֲשֶׁר לֹא-תֶחְשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ, וְהָאוֹר, וְהַיָּרֵחַ, וְהַכּוֹכָבִים; וְשָׁבוּ הֶעָבִים, אַחַר הַגָּשֶׁם.  ג בַּיּוֹם, שֶׁיָּזֻעוּ שֹׁמְרֵי הַבַּיִת, וְהִתְעַוְּתוּ, אַנְשֵׁי הֶחָיִל; וּבָטְלוּ הַטֹּחֲנוֹת כִּי מִעֵטוּ, וְחָשְׁכוּ הָרֹאוֹת בָּאֲרֻבּוֹת.  דוְסֻגְּרוּ דְלָתַיִם בַּשּׁוּק, בִּשְׁפַל קוֹל הַטַּחֲנָה; וְיָקוּם לְקוֹל הַצִּפּוֹר, וְיִשַּׁחוּ כָּל-בְּנוֹת הַשִּׁיר.  ה גַּם מִגָּבֹהַּ יִרָאוּ, וְחַתְחַתִּים בַּדֶּרֶךְ, וְיָנֵאץ הַשָּׁקֵד וְיִסְתַּבֵּל הֶחָגָב, וְתָפֵר הָאֲבִיּוֹנָה:  כִּי-הֹלֵךְ הָאָדָם אֶל-בֵּית עוֹלָמוֹ, וְסָבְבוּ בַשּׁוּק הַסּוֹפְדִים.  ו עַד אֲשֶׁר לֹא-ירחק (יֵרָתֵק) חֶבֶל הַכֶּסֶף, וְתָרוּץ גֻּלַּת הַזָּהָב; וְתִשָּׁבֶר כַּד עַל-הַמַּבּוּעַ, וְנָרֹץ הַגַּלְגַּל אֶל-הַבּוֹר.

יש לי משהו מאוד משמעותי לומר, ואני מתכוון לומר אותו, בפורמט של הטיעון הארוך הנקרא 'עבודת דוקטורט'. אבל הזמן הולך ומתמעט, ואם לא אומר אותו ממש עכשיו, אז אף אחד לא ישמע אותו וחבל.

זה נשמע קצת מתבכיין, אבל זו ההרגשה שלי, והיציאה של אלמוג לשנת שירות לא ממש תורמת לעניין הזה. מצד שני זה נותן לי כוחות לא ישוערו. או שכן ישוערו. אני נמצא מרחק חמישים עמודים בערך מלכתוב את כל הטקסט של הדוקטורט. ואני מתכוון לעשות את זה. אפילו אם זה דורש לקנות עוד עשרה זוגות משקפיים. (למעשה יש לי חמישה בערך, שיש רק אחד שאני יודע איפה הוא והוא במשרד. אז צריך לקנות רק עוד חמישה. או למצוא את אלו שאיבדתי.)

מי שישמע את הממתק של היום בטח מכיר את זה בביצוע העברי הירחמיאלי משהו של 'זה סימן שאתה צעיר'. זה למעשה שיר עם אירי בשם 'ויסקי אין דה ג'ר' שיש לו ביצוע חמוד של מטאליקה. אבל הכי איקוני זה של ת'ין ליזי. יצאו משם גארי מור אללה ירחמו וסנואי וייט יבדל"א, אבל המנוע של הלהקה היה פיל לינוט זצוקלל"ה נבג"מ זיע"א, שסך הכל גם כן שרף מנועים מהר וגמר את העסק בגיל שלושים ושבע, שזה עשר שנים יותר צעיר ממני אז אני יחסית בסדר. מצד שני הוא אמר את מה שיש לו להגיד. אז הנה הוא אומר את מה שיש לו להגיד. שימו לב למילים, הן הרבה יותר נחמדות מאלו של חיים חפר. באמת!