תכניות פזורות שונות

פוסט מפוזר, למכורים בלבד.

עוד שבוע אני נוסע לארצות הברית לשבועים. לפני כן עוברת עלי תקופה קצת משונה שאני לא יכול להרחיב לגביה אבל מכל מיני סיבות שבעולם (חיי נישואי מאושרים כתמיד תודה מצטער לאכזב אתכן קוראותי) עברתי לגור אצל ההורים לשבועיים בגיל חמישים. גם הבריאות של ההורים טפו טפו טפו הכל בסדר. אבל זו חוויה די משונה המונעת ממני מחשבה סדורה וכתיבה מופתית.

אז יש שניים שלושה דברים שאני יכול לדבר עליהם ומי שיחזיק מעמד עד הסוף שיחזיק.

דווקא יש לי הרבה מה להגיד על הרכבות ואלה. אבל למה בעצם? מה אני צריך לשפוט בין כץ וביבי? לאחותי קוראים כץ. אני לא אובייקטיבי. מה שכן סך הכל מסתמן מהלך של הקדמת הבחירות ליום א' ואז כל האוטובוסים יהיו תפוסים עם החיילים, והערבים לא יוכלו לנהור לקלפיות. עוד מהלך גאוני של ראש ממשלתנו הראשון לזהות. עד כאן בעניין הזה כי באמת אי אפשר בלי.

בעניינים אישיים וענייני הסימולקרה הזדונית אכלתי אתמול במסעדה קינג ג'ורג' שזה רשת שספציפית הסניף שאכלתי בסטריט מול ברמת ישי. יש שם תמונה של ג'ורג' השני שזה כאילו הסמל של הרשת (למרות שכאילו ספציפית בדקור של המסעדה יש גם תמונות כלליות של היסטוריה של אנגליה מהפוריטנים במאה ה-17 ועד אשקרה ג'ורג' השלישי). אז ג'ורג' השני היה אחד הגדולים, והוא ניצח בקרב קאלודן (יותר נכון הבן שלו ויליאם שהיה בן זונה אמיתי) והיה בן זמנם של ד'אהר וקאנט וכל מה שמריח מהעשור החמישי של המאה ה-18 משחק אצלי תפקיד. אבל תהיתי בנפשי (בעוד אני אוכל סלט פטריות ובטטה – לא משהו לכתוב עליו ממש מוטבע ברוטב מתוק כזה) האם ג'ורג' השני אכל מעודו ולו מאכל אחד מאלו המופיעים בתפריט (העשיר והלא יקר) של מסעדת קינג ג'ורג'? ממש לא. שום דבר. עברתי מאכל מאכל ומשקה משקה. באמת! סך הכל תאמרו שניצל כי היה גרמני. אני מוכן להתערב שהיה די מתעצבן אם היה רואה את השניצל של קינג ג'ורג' כי שניצל עושים מעגל ולא מעוף. אז זו סימולקרה, אבל כאילו די שפירה. סימולקרה היא בדרך כלל זדונית ומאתמול אני חושב מה הזדון בלקרוא למסעדה קינג ג'ורג' ולשים תמונה של ג'ורג' השני, ולתת אוכל שאין לו קשר לג'ורג' השני, ולא מצליח למצוא אבל בטח יש.

16 באפריל 1746. אתם קולטים שהשנה היה שנה עגולה של קאלודן ועבר כאן ככה בלי שאיזכרנו? סך הכל היה שנה די סוערת מבחינה סקוטית עם המשאל עם והברקסיט. פיקשוש. נאסוף את השברים ונמשיך הלאה.

אז היה גם את יומולדת שבעים לשלום חנוך והשמיעו מיליון שירים שלו וגם את דפנה ארמוני. וקלטתי שהשנה שלושים שנה לאלבום 'דפנה ארמוני'. סך הכל לא אלבום משהו אם מקשיבים לו באוזן לא נוסטלגית. לא איזה יצירת מופת על זמנית ודווקא לשלום יש כמה כאלה. אבל אני כל כך אוהב אותו, וכל שיר שם מדבר אלי. אני אתן שלוש דוגמאות קצרות אפופות בנוסטלגיה –

כשהיינו בתיכון אז לא היה לנו בגרות בפיסיקה אבל היה לנו מבחן פנימי. היינו כיתה של מופרעים מוסללים לחינוך המקצועי והמורה שלנו היה בנאדם די מבוגר (אפילו בן חמישים יכול להיות, אשקרה רגל אחת בקבר) שלא הצליח להשתלט על הכיתה. אחרי שתפסנו את הפרינציפ היינו מקבלים אותו בזה שכל הכיתה הייתה עומדת על השולחנות ושרנו 'אלה אלה שמישהו יגלה לה' במהלך כל השיעור או עד שנמאס לו והוא הפסיק לנסות ללמד. יום אחד הוא בא עם גישה מקורית והבטיח לנו שאם לא נעמוד על השולחנות ונשיר, וניתן לו ללמד את השניים שרוצים ללמוד, אז הוא ייתן לכולנו שישים בתור הציון הפנימי ומי שייגש למבחן אז יקבל את הציון שיקבל במבחן. זה בערך עבד, כי אלה זה שיר גדול ולפעמים בא לנו לשיר. אבל לשניים שרצו ללמוד הוא עשה חתיכת מבחן שיצאו בוכים ואפילו הכשיל אחד מהם.  יש לסיפור הזה כל כך הרבה מוסר השכל שאני לא יודע מאיפה להתחיל.

היה גם את 'היא תיקח אותך'. הייתי בקורס מש"קים ואשקרה היה קשה נורא. ובאמת חסרו לי שיעורי הפיסיקה וגם במתימטיקה לא הייתי משהו. והייתי בחוליית מודדים שהייתי צריך לעשות כל מיני חישובים מסובכים בזמן קצוב, ובאמת בעייה. היינו נודדים במשך שעות על שעות בנגמ"שים כי באמת לא ידעתי גם לנווט, ואחרי כן בלילה מגיעים לאיזה הר באמצע שום מקום ומתחילים למדוד אותו. זה היה קשה ומדכא ברמה די גבוהה. היה לנו סמל מחלקה שקראו לו פיני, זאת אומרת זה מה שההורים שלו קראו לו וכולם קראו לו 'פיקי' שפתאום אנחנו כולנו מודדים הרים ונורא מעוצבנים ועייפים, אז שומעים בקשר 'היא תיקח אותך היא תיקח אותך'. אין מילים לתאר עד כמה זה הרים לנו את המורל, ואם כל הפגזים שטיווחתי מאז פגעו במטרה זה רק בגלל זה באמת.

'היא תיקח אותך' זה באמת שיר קצבי ויפה. מילים נהדרות של שלום. נורא מדליק. אז בקורס הזה (בחופשות מהקורס) התחיל הרומן הגדול של הצבא שלי, ובאמת המילים דיברו אלי שהיא תיקח אותי וזה. אני זוכר 'ותראה בתוך עיניה את פניהם של ילדיך'. שוין. נשמה רומנטית. אחרי שנה וחצי בערך נקלעתי למצב של 'אוהבת אותך עוזבת אותך' או יותר מדוייק 'התאהבתי בבחור אחד התאהבתי בשני' שני שירים מהתקליט האיום והנורא הזה שהייתי שומע שוב ושוב בשביל לפענח את מה שלא הסתדר עם'היא תיקח אותך' ששלום ודפנה הבטיחו לי וכוסאמא שלהם שיקרו במצח נחושה. דפנה ארמוני! ארור היום בו נכנסת לאולם ההקלטות! לא היית יכולה להסתפק בג'ינגלים?

לגבי 'ותראה בתוך עיניה את פניהם של ילדיך' אז ספציפית הסתבר שכל מה שהייתי צריך לעשות זה להסתכל בראי, כי הבת שלי לפחות זה גירסה בלונדינית בת תשע עשרה שלי. דומה בול.רק בלי זיפים, והקמטים האלה של גיל חמישים וכל זה. ועוד מעט היא תתגייס, אלוקים תשמור!

אבל כשאני מסתכל בעיניים של ש' אני רואה שם כל כך הרבה יותר ממה ששלום חנוך היה יכול לכתוב, ושדפנה ארמוני יכולה לשיר, שאני באמת צריך לכתוב שיר בעצמי. את יום השנה ה-25 לנישואים נחגוג בארצות הברית באיזה שמורת טבע בוורמונט או משהו.מאונט וושינגטון אני חושב. שם רואים את דגי הסלמון קופצים במעלה הזרם או את המוסים או האלקים עם הקרניים האלה.

אני נוסע גם לראות לווייתנים כי אין מעריץ של מובי דיק שמגיע לחוף המזרחי ולא עובר דרך ננטאקט. אמרתי את זה לאלמוג ואמרתי לה גם ש'מובי דיק' זה הספר הכי טוב שאי פעם כתבו, אז היא אמרה שאני אומר את זה על כל ספר. לא נכון! רק על נאמר השטן במוסקבה, ואם נחה עלי הרוח על 'לוליטה'. ובסדר גם על 'בלשי הפרא', ו'תמול שלשום' של עגנון… טוב. אני באמת אומר את זה על כל ספר.

אז מה היה לנו כאן? ביבי וכץ וג'ורג' השני ובודריאר (לא מוזכר בשם אבל הוא הכניס לי לראש את הקטע עם הסימולקרה הזדונית) ופיסיקה ושלום חנוך ודפנה ארמוני ואירועי 1987 והרמן מלוויל. נסיים בממתק. דפנה ארמוני למה לא. קליפ שכל כולו שנות השמונים. לא בקטע של נוסטלגיה אלא בקטע של תראו איך התקדמנו מאז. בעצם סטטיק ובן אל. תשכחו מזה. שחקי אותה דפנה.

הסטרנגלרס בישראל

פעם כשהייתי ילד, בערך לא יודע ארבע עשרה חמש עשרה כזה, הייתי מעריץ נורא שרוף של הביטלס. קניתי את הנרטיב הקוטנרי של חבר'ה פרועים ולא מסודרים שפתאום עברו איזה מהפך מרוקנ'רול בסיסי של שתי גיטרות, בס ותופים למשהו הרבה יותר מורכב כשהשיא (לטעמו של קוטנר) הוא 'יום בחיים' עם תזמורת שלמה שמשמיעים הפוך ופתאום מצלצל שעון מעורר או משהו כזה. היום אני קצת חושב אחרת. אני חושב שיש משהו נהדר ומשחרר ברוקנ'רול הבסיסי של הביטלס המוקדמים, ובמקומות שהם חזרו לבסיס גם באלבומים המאוחרים שלהם כמו החלקים ב'לט איט בי' שספקטור לא הצליח לחרב, או ב'הו דארלינג' באבי רואד, אז הם הכי הכי טובים, ושאמירה מוזיקלית היא הכי תקפה כשהיא הכי מזוקקת ולא צריך להחביא אותה מאחורי תזמורות והקלטות הפוכות וכינורות ונבל וחצוצרות, וסך הכל המילים שלהם הכי נהדרות ונוגעות כשהם לא שרים על אריות ים ובצלים מזכוכית, אלא 'אל תאכזבי אותי' למשל.

זאתי דוגמה מאוד טובה כי סך הכל הייתי עוד לפני הסיטואציה של 'Don't let me down' – הבחור הזה שמתאהב אהבה ראשונה ולא יודע אם זה יתפוס או לא אלא רק מבקש 'אל תאכזבי אותי'. והיי, נחשו מה? היא איכזבה אותי באבוה. טוב. אז עכשיו אני מבין כל מיני דברים שאז לא הבנתי, אבל זה ממש לא פייר כי אני באיזה שלושים וחמש שנה יותר מבוגר. איך הזמן עובר כשנהנים.

אז עקרונית הסטרנגלרס זה אותו דבר. מפאנק נורא בסיסי ובועט וצועק הם עברו ליצירות נורא נורא מורכבות ומלודיות, מין רוק מתקדם כזה, וזה עשה לי די סבבה. לא הייתי בוגר אז להבחין בין התופעה החברתית ובין המוזיקה. חשבתי שאם זה חבר'ה אנטי סוציאליים כאלה שלובשים מעילי עור ומחוררים את הפרצוף שלהם עם סיכות ביטחון ועושים תיספורות מוהוק, אז גם המוזיקה בטח לא משהו. היום אני גם מאוד מתחבר לתופעה החברתית – כי כשסיד וישס שר 'גוד סייב ד'ה קווין, ד'ה פאשיסט רג'ים' אז אני יודע על מה הוא מדבר, כי סורפרייז סורפרייז אני גם חי תחת משטר פשיסטי, אפילו יותר מזה שווישס המנוח חי בו. וגם הפאנק המוקדם של הקלאש והסטרנגלרס והפיסטולס ואולי כל מיני דברים שיצאו משם כמו הקיור (יודע שזאת לא דוגמה טובה) או הייזל אוקונור ובטח כל מיני צאצאים שלהם כמו הטוקינג הדז וכל הפוסט פאנק האמריקאי הזה זה דברים שאני שומע בסבבה, ואת הביטלס פחות. וכן, הפוליטיקה מתחברת לי עם המוזיקה, בטח אצל הקלאש, אבל זה גם מוזיקה סבבה, למרות שהם בדרך כלל למדו לנגן רק באלבום החמישי או השישי.

חשבתי שזה מה שקרה לסטרנגלרס, שהם פתאום למדו לנגן, ונהיו מורכבים ומתוחכמים. אבל היום כשאני שומע אותם אני שומע גם בבלדות הכי רכות ומסחריות שלהם את הקלידן שלהם שהוא חתיכת בן זונה, ואת הבאס נותן קצב, מה שהיה להם כל הזמן גם בימים של הפאנק הבסיסי. מה שתפס אותי בזמן אמת, ב-1982 כזה היה ה'גולדן בראון' שזו בלדה ממש כאילו די… מושלמת אני חושב. היום אני אוהב בה דברים שלא אהבתי אז – טוב, אי אפשר לראות את הקליפ שלהם בלי לחשוב על אדוארד סעיד – אבל סך הכל זה שיר נהדר, נורא רומנטי כזה. לא ממש מבין על מה המילים, הקליפ מדבר על איזה מסע לארץ אקזוטית אולי מצרים, ושיט בנילוס או משהו כזה. על משהו שהיה ואבד. או שלא היה מעולם. משהו עצוב. יש מקום גם למשהו עצוב. לא צריך להיות כועסים כל הזמן.

טוב, סך הכל להקה פיצוץ ונורא שמחתי לראות שהם מגיעים לארץ בנובמבר. הם אף פעם לא היו גדולים ברמה של אנ'לא יודע דברים שהגיעו לארץ קודם כמו הסטונס או ניל יאנג. אז זה אומר שיש סיכוי שתהיה הופעה יחסית אינטימית. יותר היכל התרבות מפארק הירקון. אנ'לא יודע אם אני רוצה ללכת כי זה שלושה ימים אחרי שאלמוג מתגייסת ובטח יהיה הרבה טררם, וגם, אתם יודעים, ללכת להופעת רוק כשהבת בצבא. יש משהו יותר פאתטי? אפילו שש' אמרה שהיא מכירה קצת ואוהבת קצת, ושיש לי ממש סיכוי ללכת איתה אם ארצה. אז להיות שם עם כל בני החמישים פלוס ולהיזכר ב-1982. פאתטי כבר אמרתי? באבוה. אבל מצד שני, הסטרנגלרס. לדעתי הם כבר בסוף שנות השישים שלהם, ובטח אולי החליפו שלושה ארבעה אנשים בהרכב ונותר אולי רק הסולן שמכירים את הפרצוף שלו. ואולי לא. ראיתי וידיאו חדש שלהם מהופעה לא מזמן ונדמה לי שכולם שם היו קשישים. אז בכל אופן לא יהיו לי הרבה הזדמנויות.

הם כבר היו כאן פעם אחת או יותר. אני זוכר הופעה בפברואר 87. אבל הייתי עסוק בלהילחם בחיזבאללה עם השברייה בין השיניים ולהתעסק עם הזאתי מ'דונ'ט לט מי דאון' אז לא הלכתי. היום יש לי צ'אנס לתיקון עוול היסטורי. אז אולי אני אלך ואולי לא. יש לי זמן להחליט אני חושב. לא סגור על זה שלמרות שהפוסט הזה ייקרא בטח על ידי מיליוני אנשים ויעשה להם חשק ללכת אז אני צריך להיות נורא לחוץ על כרטיסים. זה לא הסיה הזאתי. מי מכיר היום את הסטרנגלרס?

ממתק? ספציפית אני נורא אוהב את הביצוע שלהם לשיר הזה, וגם הווידאו עם החרק הזה חמוד. זה שיר נהדר. הביצוע המקורי הוא של איזה להקה של להיט יחיד משנות השישים שנקראת קווסצ'ן מארק אנד דה מיסטריאנס. אבל השיר הזה בנוי על הסטרנגלרס. קאבר מושלם. הבאתי אותו כאן כמה וכמה פעמים. כי הנושא של 'את היית ממש לא בסדר איתי אבל בסוף אני יוצא בסדר ואת לא' זה תמיד להיט אצלי בכל הקשר. אז שיהיה עוד הפעם. תשעים ושש דמעות.

ביביזמים

השבוע אירע אירוע חשוב שמעטים דיברו עליו. כהונתו המצטברת של בנימין נתניהו הגיעה לעשר שנים. שלוש וקצת קנדציה ראשונה 1996-1999 וקצת פחות משבע בקדנציות השנייה השלישית והרביעית החל ממרץ 2009. פרנקלין דלאנו ביבי.  (אם כי בניגוד לרוזוולט אני מאחל לו לראש ממשלתנו מקרב לב שיזכה להשלים את הקדנציה הרביעית בבריאות טובה). הוא עוד יכול בקצב הזה לעבור את בן גוריון, ובעצם למה לא? יש לו רק עוד ארבע שנים בשביל זה, ונראה שאנחנו הולכים לתת לו אותן ובסבבה. ישבנו אתמול בעיזה בסיינט פטריקס' שמענו הפוגז (מכוערים) וניסינו לנחש מי יהיה ראש הממשלה אחרי ביבי. יצא לנו שביבי ואחריו ביבי. אולי היה זה האייריש קאר בומב (טריק נחמד של ברמנים עם הכוס הקטנה של הבייליז' בתוך הכוס הגדולה) אבל גם אחרי שהשפעתו פגה אני לא יכול לחשוב על מחליף לביבי פרט לביבי ואחריו ביבי. אולי יהיה לנו איזה קטע עם שרה כמו קלינטון וקלינטונית שמתבשל עכשיו.

מה רע? נלך למקום החיובי. ראשית, היו גרועים ממנו. בתולדות מדינת ישראל רשומים שלושה ראשי ממשלה גרועים בהרבה מביבי, שניים מהם היו מתחריו. אף אחד מהם, אגב, אינו ליכודניק. מאזן הדם והקפיאה המדינית והחברתית של גולדה שנופץ רק בהלם של מלחמת יום כיפור מציב אותה במקום הראשון בין ראשי הממשלה הגרועים בפער אדיר מכל מתחרה אפשרי. השחיתות וצמאון הדם של אולמרט מכניסים אותו למקום השני הבטוח. נסיך האופל של הפוליטיקה הישראלית, אהוד ברק, משתחל למקום השלישי. הוא מין ביבי כזה רק יותר תככן, ויותר כושל. בעד אולמרט לא הצבעתי. אבל לו הייתי יכול להחזיר את שני הפתקים ששלשלתי לקלפי עם השם 'אהוד ברק' (בשתי מערכות הבחירות האישיות לראש הממשלה, 1999 ו-2001) הייתי מחליף אותו ב'בנימין נתניהו' ו'אריאל שרון' בלי בעיה. קוראי הבלוג הזה יודעים עד כמה אני אוהב הן את נתניהו והן את שרון, ויכולים להבין עד כמה אני אוהב את ברק. אגב, הייתה לי הזדמנות לפגוש אותו השבוע בהשקה של הספר של עמוס גלעד, שהוזמנתי אליה כפעיל בפורום 'רצועת הביטחון-מלחמה ללא שם' של יוצאי לבנון. ויתרתי והצטערתי. נשמע שהיה מעניין. הייתי יכול גם להצטרף לתצלום הקבוצתי עם התקווה הלבנה הגדולה גבי אשכנזי – פוסט נפרד יבוא.

גם האופציה המסתמנת לשלטון הנצחי של הביבי לא משהו. ממשלת לפיד ליברמן. תחזירו את ביבי, ומהר! יש מקומות שעדיף לא להגיע אליהם אפילו בדמיון.

אז? ביביסט? חלילה. המדובר במסית ומדיח (לרוב נגדי באופן אישי כשמאלן אשכנזי מן השורה) גרגרן תאב בצע שעיצב את החברה הישראלית בדמותו, וזו לא משהו. לא אוהב. מקווה שזה ייגמר. תאצ'ר נגמרה בזבנג אחד. החלטה שגויה בעניין מס הגולגולת וכל הטינה שנצברה כלפיה שנים בחברה הבריטית ובמפלגה שלה צפה ועלתה בבת אחת ואז זה נגמר. אבל זה לקח די הרבה זמן, ואחרי כן מה שקרה זה שבבחירות המשיכו השמרנים לנצח עם ג'ון מייג'ור, וגם מה שעלה אחרי כן זה לא הלייבור הסוציאליסטי הקלאסי אלא הניו לייבור של בלייר, שזה לא ממש שונה מהשמרנים. חזות קשה. אין כל כך למה לחכות.

סך הכל הבנאדם שולט בפוליטיקה הישראלית כמעט מרגע שעמדתי על דעתי ועד היום. מזה עשרות שנים אנחנו רק יכולים לחשוב מה הוא רוצה, ומה הוא אמר, ומה לא אמר, ולאן נסע, ובאיזה טעם הגלידה פיסטוק שלו. הבת שלי בת 19, נולדה בתחילת הקדנציה שלו, ואני די בטוח שכל מה שהיא יודעת על פוליטיקה זה ביבי. אין אופציה אחרת. ככה הפוליטיקה הישראלית מאמצע שנות התשעים עד היום עשרים שנה.

אני זוכר בוודאות את הפעם הראשונה ששמעתי את השם שלו. הייתה לי אז חברה שמאוד אהבתי (כמובן שהשנה היא 1987). הייתה בחורה מושלמת בכל המעלות אבל מה קצת ימין בדעות. קורה. אז הלכנו ביחד בשדרות ארלוזורוב בעפולה, ושם בחלון הראווה של חנות הספרים של 'דבר' היה הספר 'הטרור – איך המערב יכול לנצח'. נו באמת איך? כאילו אז היה לנו מלחמה עם הפתח החילוניים והמתונים שסך הכל היו די פתוחים למשא ומתן איתנו. היום יש לנו בלגן בין לאומי מג'בהת אל נוסרה ועד החמאס, ונראה שהמלחמה הזו עם הטרור רק הולכת ונהיית יותר גרועה, ואנחנו מפסידים על כל צעד ושעל. אותו טיול שעשיתי איתה אז רגוע בשדרות ארלוזורוב ב-1987 דורש היום לבישת שכפצ. אבל יכול להיות שפשוט אף אחד לא קרא את הספר הזה במערב, ואם יקראו אותו אז ינצחו את הטרור. ביבי הוא כמו מרק טוויין. לא מבחינת האיכות הספרותית (בעצם לא טרחתי, יכול להיות שהוא סופר גאוני). טווין אמר שהוא מומחה לגמילה מעישון מכיוון שהוא נגמל מעישון כל כך הרבה פעמים. כך גם ביבי מומחה למיגור הטרור. בכל אופן זו הייתה שנת 1987 והחברה שלי שראתה את הספר בחלון הראווה אמרה משהו כמו 'ביבי – אותו אני אוהבת'. אז עוד לא הכרתי את הכינוי הזה, ואפילו לא ביקשתי הסבר. רק סימנתי את הדבר הזה כמשהו שצריך לבדוק. האם היא עוד אוהבת את ביבי? נפגשתי עמה באקראי לפני כשנה לאחר שלא ראיתי אותה כמה שנים. לא דיברנו על ביבי או על כלום. אמרתי 'שלום' והיא אמרה 'שלום'. היא שידרה סוג של טבעונות תל אביבית בורגנית שלא כל כך הולך עם אהבה לביבי. אבל יכול להיות שכשם שדעותי לא השתנו כך גם דעותיה, והיא ניצלה בשמחה את כל מיליונת'לפים ההזדמנויות שהיו לה לאחר מכן להצביע ביבי. מקווה בשבילה כי אני נורא סובל מהשלטון הנצחי הזה.

אני חושב על סבא שלי, החירותניק, שישב בעיניים כלות שנה אחרי שנה וראה את בן גוריון והעבודה מנצחים במערכת בחירות אחר מערכת בחירות. הוא בטח הרגיש כך. לא יצא לי לדבר איתו על זה וחבל. מין תסכול מתמשך כזה. הוא היה בנאדם די פוליטי סבא שלי. כשהיה בן 57 קרה לו הנס ובגין עלה לשלטון. אז יש לי עוד תשע שנים לחכות. גם הוא בטח חשב שהוא לא יזכה לראות את הימין עולה לשלטון. ובסוף זה קרה לו. אבל אני לא כזה אופטימי. את בן גוריון הכריעה היוהרה והעיקשות שלו בעניין לבון, שהפכה אותו לפוליטיקאי לא רלוונטי. ביבי הוא בעל חושי הישרדות פוליטית מפותחים יותר, ובעל עקרונות מפותחים פחות. זה לא יקרה לו. את ביבי יכולה להכריע רק הביולוגיה. ומכיוון שהוא עדיין צעיר יחסית, וסך הכל סיירת מטכל וכל זה הוא בטח בריא כמו שור, זה ייקח עוד עשרות שנים.

אפשר להצטמצם בגבולות המדומיינים של הסולטנות הד'אהריסטית ולחכות שזה יעבור. לאכול בשקט גפילטע פיש בכל פעם שמסיתים את המזרחים כנגד האשכנזים ולהיפך. ללכת ולשבת על קפה עם חברים בסח'נין בכל פעם שמסיתים נגד הערבים. דברים כאלה. פשוט לחיות את החיים. כמו נתין צרפתי בתקופת מלך השמש. לא חושבים שזה יכול לעבור, נורא סובלים, אבל מחכים שהביולוגיה תעשה את שלה, ואולי לדור הבא יהיה יותר טוב. כרגע זו נראית לי האופציה האפשרית היחידה. זו גזירת טבע. את החיים החד פעמיים שלי, אלו שלא ניתן להשיבם לאחור או לשנותם, נגזר עלי לחיות בתקופת הביבי. לא נורא, יש תקופות יותר גרועות. בבניין הגליל הד'אהריסטי המבוסס על סולידריות ואחווה ננוחם.

אין כיבוש בעולם כלל

באמת! בחיי אדוני על ספר התורה. וגם לא אפרטהייד. תראו –

ישראל כץ היה לו רעיון מה זה מהפכני שהיה גומר את האינתיפאדת היחידים הזו בשנייה, ומזל שיש דוד ביטן, המתחרה השבועי עם אורן חזן על תואר 'הכסיל הליכודי' (ניצח בנקודות בשל הצעתו לציין את 'יום הגבר') שיכול להזיז דברים כי הוא יושב ראש ועדת הכנסת או משהו (פני הדור וכל זה) והשניים האלו רקחו מין מרקחת כזו – "הצעת החוק שקוראת לביטול אישור שהיית קבע למשפחות מחבלים תושבי ישראל ותושבי ירושלים, ותיחום מקום מגורים והרחקה למשפחות מחבלים מיהודה ושומרון."

סך הכל אני די עוקב אחר ישראל כץ והצעותיו ונורא איכפת לי ממנו ותיכף תדעו למה, אבל תודו שיש כאן איזה ירידת מדרגה מסויימת לעומת מה שהוא צועק כל הזמן שיגרשו משפחות מחבלים לסוריה, שסך הכל זה גיהינום עלי אדמות ודי לא סבבה להגיע לשם. אז כאילו בקטע של ענישה קולקטיבית ואינדיבידואלית, אם זה שהורגים אותם כאילו בהוצאה להורג מנהלית בלי משפט לא עוזר ומחזיקים את הגוויות שלהם במקררים של השבכ כמה חודשים לא עוזר ואחרי כן הורסים את הבתים לא עוזר אז בטח זה יעזור. כי אם יש משהו שלמדנו משלוש אינתיפאדות זה שמה שלא עוזר כוח עוזר עוד ועוד ועוד כוח.

אז למה כל כך איכפת לי מישראל כץ? צ'מעו סיפור. אני מגיע לעבודה אם לא בא לי לנסוע דרך 805 וצומת גולני אז אני נוסע דרך 784. והשבוע ממש כל בוקר היה פקוק וסתום בגלל תאונות דרכים. והייתה אחת ממש תאונת דרכים לא פשוטה שש' נהגה, ואיזה בנאדם בלי ממש שיקול דעת מכאוכב החליט להסתובב פניית פרסה על קו לבן אחרי עיקול בשדה ראות של נאמר חמישים שישים מטר גג וגם זה לא, ונתקע בה משמאל והעיף אותה לשוליים מימין. עכשיו היא יצאה בסדר ממש, טפו טפו טפו. מה זה דאגתי בהתחלה! אבל המכונית לא כל כך, ויש לי הרגשה שאם במקום היה איזה למשל גדר הפרדה בין הנתיבים, אז זה פחות היה קורה. אבל מה זה ה-784 הזה שנהרגים שם גג שלושה ארבעה אנשים בשנה וגם ביני לבינכם רובם ערבים לעומת האינתיפאדה שנהרגים בה כל כך הרבה כל שבוע. אז אני שמח ממש ששר התחבורה שלנו מקדיש גם ממרצו ומכוחו ויוזמתו כדי למצוא פתרונות, וחבל שהשמאלנים האלה בטח הכריחו אותו לרדת מהפתרון הסבבי של לגרש לסוריה ל'ביטול אישור שהיית קבע למשפחות מחבלים'. שזה פחות מרתיע, תודו.

אבל מה זה 'אישור שהיית קבע'? בואו נחשוב. אז כאן סקירה היסטורית.

כשב-67 שחררו את ירושלים – ואו! עוד מעט חמישים שנה וזה לא הולך ברגל. בונ'ה אני מרגיש מה זה זקן. כי אני זוכר עוד שבמאמי ב-87' שרו 'עשרים שנות כיבוש יותר לא נמתין בזקפה ובזרע נגאל את פלסטין'  אז עוד מעט זה אשקרה חמישים שנה. אמאל'ה. טוב נמשיך. אז כששחררו את בירתנו לנצח נצח נצח נצח נצחים (שבשנה הבאה ממש יקדישו לזה את כל שנת הלימודים! חבל שאלמוג כבר לא במערכת כי היא עוד עלולה לחשוב שירושלים לא מאוחדת או משהו, ושאנשים קצת נמנעים להגיע לאזור של שער שכם שיש שם איזה שניים שלושה פיגועים ביום, וכאלה) אז כאילו סיפחו את מזרח ירושלים. מה זה סיפחו? בהתחלה עשו חוק כזה (חוק לתיקון פקודת סדרי השלטון והמשפט (מס' 11), התשכ"ז-1967, ס"ח 499) שהשטח של מדינת ישראל זה בכל מקום שהממשלה מכריזה בצו, וזה ממש היה איזה יומיים אחרי השחרור כשעוד שמעו את השופר של גורן מהדהד בכותל. מייד אחרי כן הכריזו על כל מזרח ירושלים וכאלה שזה שטח מדינת ישראל בצו (צו סדרי השלטון והמשפט (מס' 1), התשכ"ז-1967, ק"ת 2064) וככה ממש סיפחו את העיר. זו טכניקה נורא חכמה, כי לא צריך חקיקה כדי לעשות שינוי נוסף ולמשל להסיר את השיפוט הישראלי מאני יודע מה, עיסאוויה או מה שזה לא יהיה, רק לעשות עוד צו שזה ראש הממשלה יכול לעשות מחר בבוקר אם בא לו. אבל לא משנה. בקיצ קיצור, זה מאוד משמח אותי שזה קרה כי חוץ מזה שאיחדנו את ירושלים לנצח נצח נצח נצח נצחים, אז גם זה עשה שם בלגן שלם עם בתי הדין השרעיים, והיום פועלים שם לא פחות משלושה בתי דין – ישראלי, פלסטיני וירדני, ויש לי מה לכתוב בדוקטורט שאחרת היה לי מאוד משעמם בחיים. וחוץ מזה היו שם אנ'לא יודע כמה מיליונת'לפים ערבים, שאי אפשר לתת להם אזרחות בגלל הדמוגרפיה וכל זה. גם לגרש אי אפשר כי לא יפה ומה יגידו הגויים. אז עשו מהם 'תושבים של קבע'. שזה פחות מאזרחים אבל בהרבה.

אז כנראה שההצעה של כץ מכוונת כלפי תושבי הקבע הפלסטינים (מותר להגיד? יש כזה דבר? ענת ברקו השמיעי קול!) במזרח ירושלים, שסך הכל מי שלמשל במשפחה שלו היה מחבל אז עוד בשבעה בסוכת אבלים, עם הבקלאוות והקפה המריר וכל זה שוללים להם את התושבות ומעיפים אותם לעזאזל. אני לא סגור על זה שלסוריה ולעזה, אבל בטח לאיזה מקום בשטחים.

אז נניח שזה עובר. ונניח שבג"צ קמו השופטים שלושה שיכורים ויעלימו עין. אז בואו נראה מה קורה. נאמר יש בחור מנאמר שועפאת או איזה מקום כזה, שהבן שלו בן 17 לקח סכין והרג מישהו (נלך על התסריט הקשה) כי הרשות הפלסטינית הסיתה אותו וכל זה. אז הוא גם הבן שלו מת, כי בדרך כלל הם לא יוצאים חיים מזה, וגם שוללים לו את התושבות ומגרשים אותו לקיבינימט. מה זה אותו, את כל המשפחה. ונאמר יש מאיזה מקום לא ממש רחוק במערב ירושלים איזה מישהו קטין כזה גם, שהסתובב עם איזה אחד חולה נפש, והזה שכנע אותו לתפוס מישהו ערבי נאמר ילד בן 15 ולשפוך לו בנזין לפה ולשרוף בעודו בחיים. אז יצא חי ובסבבה. יצא גם משפט וכל זה. ואף אחד לא חושב ולא יכול לגרש את אבא שלו ואמא שלו (ולא, אני לא חושב שצריך להעניש את המשפחות האלה בשום דבר. לא לגרש, לא להרוס בתים לא כלום. למרות שהילדים האלה מחבלים לכל דבר ועניין). אז זה מאוחדת לנצח נצחים? זה לא כיבוש? זה לא אפרטהייד אפילו קצת?

תענו בעצמכם.

ממתק? זה משהו מאוד חמוד ששמעתי. וזה כועס. וגם אני. תתקן לעזאזל את 784 לפני שאתה  מציע פתרונות לאינתיפאדות. אתה שר התחבורה, לא?

 טוב אז מילה הסבר וזה לא ממש קשור לפוסט. זה ביצוע פאנק של להקת פאנק נשכחת שנקראת וודינג פרזנט לסמייל של סטיב הארלי והקוקני רבל. שמעתי פעם ראיון עם הארלי שאמר שזה הביצוע הכי טוב שהוא מכיר כולל הקוקני רבל עצמם, וסך הכל אני מסכים. סמייל עצמו זה שיר נחמד בז'אנר ה'תראו מה היא עשתה לי יימח שימה' שתמיד התחברתי אליו, למרות שהארלי בראיון מסביר שזה בעצם על הלהקה שלו שרבה איתו על תמלוגים או משהו. אבל השיר עצמו כמה שהמילים כועסות והארלי מקפיד להתיז אותן בין השיניים, הוא שיר חמוד וקצבי עם הרבה אולללללה ברקע. וודינג פרזנט עושים מזה פאנק כועס וכך זה צריך להיות. אז זה מתאר בערך מה אני מרגיש כלפי ישראל כץ, והכיבוש וכל זה.

 

להשתטות קצת, לפעמים

בגל העניינים השוטף אותנו (הלהיט של הבוקר – נצחונה של ענת ברקו בתחרות 'הכסיל התורן' בליכוד. הישג אל מול המועמד הנצחי אורן חזן – שהיום, אגב, מלאו 243 ימים לתחקיר ערוץ 2 והבחור עדיין סגן יושב ראש הכנסת היישמע?) להתייחס למשהו שקרה לפני שבוע זה ממש חדשות בעתיקות, אבל אנסה. אני מנסה להתייחס כאן להתבטאות של מירי רגב ולפיה בעקבות מותו של הזמר גבי שושן, היא תקים 'ערוץ נוסטלגיה', וכך תכיר האומה יקר וכבוד לאומניה.

האמת – היה לי עצוב על גבי שושן. הדרך שהעם הזה יודע להשליך אל הצד את טובי האומנים שלו לא חדלה להפתיע אותי. אני זוכר את דוד אבידן בסוף ימיו מתגולל בסחי ובצואה בדירת חדר מעוקלת בדרום תל אביב, שוקע בחובות של ההוצאה לפועל. והמדובר באחד האנשים שייזכרו לדורות, יוצר ענק שתרומתו לשפה העברית ולתרבות הישראלית היא בלתי ניתנת להערכה. יש לזה כמה פתרונות אפשריים, חלקם, מה לעשות, עוברים דרך המדינה. כסופר אני מכיר מנגנונים כאלה בצורה של פרסים ספרותיים, מענקים למיניהם (לא קיבלתי ולא קיבלתי) או אפילו תשלום שנתי על השאלה בספריות (דווקא מקבל מדי שנה. חמוד, אבל לא משהו שמסדר מצב כלכלי). תחנת רדיו נוסטלגית יכולה לסייע באיזה מידה למישהו כמו גבי שושן, להחזיר לתודעה, ולהעניק קצת תמלוגים על השמעות. זה נושא שאפשר להתווכח עליו. תקחו את 'כוורת' למשל. למה גידי גוב לא יורד מעל המסכים ומושמע בלי הרף ברדיו, ומן הסתם חי לא רע, בעוד שקלפטר מושמע בייחוד בהקשר של 'ערבי הוקרה' שנועדים לחלץ אותו ממצב כלכלי או בריאותי קשה או שילוב של שניהם כשנקודת הפתיחה היצירתית של שניהם היא שווה, והיותר מוכשר, לדעתי, הוא קלפטר? אין כאן עניין של אחריות אישית והתנהלות אישית? אפשר להפיל הכל על הקהל? על המדינה? ומדוע עלינו להיות אחראים להתנהלותו של שושן שבחר לעזוב קריירה מבטיחה בארץ לטובת סיר הבשר המובטח בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות? אבל נעזוב את זה ונמשיך הלאה. נוסטלגיה?

נוסטלגיה, לפי אבן שושן – 'געגועים עזים וכיסופים על הבית או על המולדת, התרפקות על זכר הימים שעברו'. טוב. כאן אני חייב טיפ לכותבי הדוקטורט ביניכם. תמיד כשאתם רוצים להדגיש נקודה רטורית ולפתוח דיון אטימולוגי בהגדרה שבינה לבין מה שאתם רוצים לכתוב אין ולו דבר, תתחילו מאבן שושן, מהדורת 1984. אוצר בלום! כך, למשל, חגגתי במשך שני עמודים מ-320 העמודים של הדוקטורט שלי על זה שההגדרה שם ל'אומה' היא 'עם, לאום', בעוד שההגדרה ל'לאום' היא 'עם, אומה', וההגדרה לעם היא כמובן 'אומה, לאום'. מזכיר את הבדיחה על זה שההגדרה לכינור היא 'צ'לו קטן' ולצ'לו 'כינור גדול'. זה היה פתיח משעשע לדיון מעמיק במושג ה'אומה' האסלאמי, על שורשיו בספר במדבר כה 15, חידוש מרעיש שלו היה הדוקטורט האמור נפוץ אל מעבר לשני האקדמאים שיבדקו אותו כבודק פנימי וחיצוני וישתעממו ממנו עד מוות, היה יכול לזעזע את אמות הסיפין של המזרח התיכון כולו, אבל לענייננו.

מה זה נוסטלגיה בעצם? נעזוב את אבן שושן. בואו נלך להגדרה יותר אינטואיטיבית. ונתעסק במוזיקה. אז ככה. אם אני שומע שיר ברדיו וממש נפעם מסולו הגיטרות, או מזה שאחרי כל השנים איתך רציתי להגיד לך אוהב אותך הרבה יותר מכל מה שנדמה לך (כמילותיו של המשורר הלאומי עומר אדם) אז זה לא נוסטלגיה, זה טעם מוזיקלי. אם אני שומע שיר ברדיו ומייד נזכר איך במסיבת סיום כיתה ג' רקדתי סירטאקי צ'יק טו צ'יק עם מלכת הכיתה לימי המאממת, ולאחר מכן כשחלקנו בחדר המדרגות החשוך סיגריה ראשונה שלחתי יד מהססת אל מתחת לחולצתה אז זה נוסטלגיה. השיר הזה יכול להיות מזעזע, ומנוגד לחלוטין לטעמי המוזיקלי כאדם בוגר, אך הוא הוטבע בי בצירוף של נסיבות כאותה עוגיית מדלן של פרוסט, ולוחץ תמיד על אותו כפתור, הוא כפתור הנוסטלגיה. כך למשל, אני נורא נוסטלגי לשיר וויאז' וויאז' של דיזיירלס, שזו לדעתי אחת הזוועות הגדולות של שנות השמונים (לא מביא את הקליפ, רק מקשר. אמיצי לב בלבד שאינם נרתעים ממוזיקה איומה ותסרוקות בלתי אפשריות מתבקשים ללחוץ על הקישור בזהירות המירבית) תמיד ייקח אותי לנסיעה אחת ברכבת שערכתי לצד אישה שמאוד אהבתי בתאריך המדוייק של 21.7.1987. בין זה לבין מוזיקה אין ולו דבר, לדעתי, זו התנייה פבלובית. ועדיין, זו סוג של הנאה ממוזיקה, ואסור לשלול שום סוג של הנאה ממוזיקה. אז למה לא לעשות בעצם תחנת רדיו נוסטלגית, ולרגע, כשהזפזופ על פני הערוצים בנסיעה במכונית יעבור על פני התחנה תשוב לימי המאמי להיות מלכת הכיתה ולא הפקידה המעצבנת מביטוח לאומי, והשנה תשוב להיות 1987 או 1977 או 1947?

כי סך הכל יש כאן איזו בעייה. בואו ניקח את גבי שושן. שש עשרה מלאו לנער יצא ב-1973. זאת אומרת שהוא יכול להיות נוסטלגי לאנשים שהיו כאן בארץ בתקופה הזו, ונמצאים כיום בשנות השישים לחייהם. אחוז מזערי מהאוכלוסייה. חלק ניכר מבני השישים כיום נוסטלגים לאנ'לא יודע מי. אלה פוגצ'ובה? כך שהנוסטלגיה היא ממש עניין של הבנייה. השיר הזה הובנה כנוסטלגי, כך שגם לגבי יש לו ניחוח נוסטלגי, למרות שאני הייתי קטן מכדי לאהוב אותו בזמן אמת, 1973, כשהייתי בן חמש. דוגמה נהדרת להבנייה כזו היא סרטי אסקימו לימון שהפכו את המוזיקה הקיטשית של שנות החמישים (איי אם א סולג'ר, א לונלי סולג'ר, אווי פרום הום, ת'רו נו וויש אוף מיי און!) ל'נוסטלגיה' המובנית של ילידי שנות השישים והשבעים. כאן אנחנו זוחלים אל פאתי הסימולקרה הזדונית, ואל המסמנים שאיבדו את מסומניהם ולהיפך, אבל בפעמים קודמות שדיברתי על הסימולקרה הסתבר לי שרבים מקוראי אינם מבינים במה מדובר, אינם מכירים את המושג ואיש, כולל אלו שהשלימו כבר את הקריאה ב'סימולקרות וסימולציה' של בודריאר, אינו מבין למה זה כל כך מרגיז אותי, אז אסתפק באזכור. בכל אופן, אם נחזור אל הנושא. הנוסטלגיה אינה אינדיבידואלית, פרי נסיבות, אלא נושא של הבנייה חברתית. שיר מסומן כ'נוסטלגי', ובשל כך הוא 'נוסטלגי'. נמשיך הלאה.

ובהבנייה חברתית אנחנו מבינים, נכון מירי? נכון שאנחנו חושבים שאנחנו צריכים להגיד לאחרים מה לחשוב? ומה ליצור, ואיך? ורק מה שאנחנו חושבים שהיא תרבות היא באמת תרבות? וזה כבר פחות סבבה. והיי, אם היו מגדירים את התחנה כ'אולדיז' לא הייתה לי בעייה. כי ל'אולדיז' יש מבחן אובייקטיבי, הוא מבחן הזמן. ההגדרה כ'נוסטלגיה' מדברת ישירות על הבנייה. לא רוצה הבנייה. רוצה את החופש להחליט לעצמי מה נוסטלגי בשבילי.

אז? במדינה המסוגרת מכל צדדיה בגדרות, שנועדו להגן עלינו מפני חיות הבר שמבחוץ, אשב ביישובי המוקף אף הוא בגדר גבוהה שנועדה בערך לאותו דבר, ובו קבוע שער צהוב, והכניסה אליו ניתנת רק לבעלי זיקה יהודית וציונית, אשב ואשמע בתחנת הרדיו (שמן הסתם תחליף את 88 האהובה עלי בתור 'תחנת הנישה של קול ישראל (בפירוק מתקדם)) נוסטלגיה יהודית וציונית מהי.

“Two gin-scented tears trickled down the sides of his nose. But it was all right, everything was all right, the struggle was finished. He had won the victory over himself. He loved Big Brother.”

ממתק? משהו נוסטלגי? הנה משהו שיכול להיראות נוסטלגי, וילי דיקסון באקדור מן מ-1970. העניין הוא שבזמן אמת ב-1970 אני הייתי בן שנתיים ולא הכרתי את דיקסון, והרדיו שכן שמעתי היה עסוק בלהשמיע את פסטיבל הזמר וליל חניה, ולפעמים גם את גבי שושן. אבל לפני כמה ימים נסעתי בחמש בבוקר להביא את אלמוג לאיזה מיונים בצבא במסגרת שנת השירות שלי כנהג וסבל, ומישהו ב-88 FM השמיע את כל האלבום של דיקסון 'איי אם דה בלוז' שלא ממש היכרתי, ונגנבתי לגמרי, במיוחד מהבאקדור מן. היי, ואני מוכן להתערב שזה לא משהו שישמיעו בתחנת הנוסטלגיה של מירי רגב.

עריכה לשונית

ביום רביעי שעבר נפל דבר בעולמי. התהליך המורכב של כתיבה וקבלת משוב מהמנחה הסתיים, והתחיל שלב הטיח והגימור. העבודה עצמה הייתה כתובה מאוקטובר, אבל עברתי תהליך דיאלקטי מסויים עם המנחה, והיה צריך למצות אותו עד תומו. בשלב הזה דוקטורנט שהפרוטה מצוייה בכיסו היה פשוט מעביר את העבודה לעורך לשוני, אבל החלטתי לשמור את ה-5,000 ש"ח בכיסי, או יותר נכון לא לאתגר את תקרת החריגה שלי, ולעשות את זה בעצמי. זה נבע מכמה דברים – עברתי עריכה לשונית בהצעת המחקר, ולא הרגשתי שהיא הביאה לשינוי דראסטי בטקסט; באמת באמת שאין לי כסף לזה; זה תהליך שאני צריך לעבור בעצמי; ואולי הכי חשוב – אני מבצע גם שינויים תוכניים אדירים, תזוזות טקטוניות מהממות. פסקאות עוברות מקום, נמחקות בהינף מקלדת או מורחבות לעשרות עמודי טקסט. את זה לא הייתה עורכת לשונית עושה. גם הקשר הנפשי העמוק לשיטת המילט והחיבור הספיריטואלי לרוחו האתרית של ד'אהר אל-עומר אינם דברים שעורכים לשוניים נחנים בהם בדרך כלל, והם דרושים על מנת לכתוב את העבודה תוך שמירה הן על תעתיק עות'מאני – ולא עוסמאני, עותומני, או עותמני – נכון, והן על מידה מינימלית של שפיות הדעת.

כמובן שאם הייתי הולך לעורכת הייתי הולך לקרני עמית המעולה שהוכיחה את עצמה בעבר, אבל הסתכלתי קצת באינטרנט וראיתי כל מיני עורכי דוקטורטים שצמחו שם פרא, וחלקם אף מבטיחים (לא מקשר כדי לא לבייש) כי הדוקטורנט לא יצטרך לתת קרדית לעורך. נו באמת. קרדית מצויה בכל בית. אין צורך להעניק אותה לאיש. למעשה יש אנשים אלרגיים לסוג זה של חרק מיקרוסקופי והיו מעדיפים להיפטר ממנה מאשר לקבלה. אז בקיצור אם האנשים האלה שאינם נותנים קרדית לעורך הלשוני שלהם יהיו דוקטורים בסוף, אז חי ד'אהר, גם אני! בעריכה עצמית!

אז הסטתי אל הצד (כמעט) כל פרויקט אחר (זה דרש ויתור מכאיב על הקורס המתודולוגי של נורית נוביס שסיפק לי בשבועות האחרונים מידה רבה של עניין והנאה), הסתגרתי בחדרי ואני יוצא ממנו אך לשם פרנסה, ואני כותב וכותב וכותב וכותב. הפוסט הזה נועד רק להסביר למה לא תראו אותי הרבה בשבועות הקרובים אלא אם כן יקרה משהו מאמם, ולמה לא תדעו את דעתי המפורטת על נשאת מילחם, אריה דרעי שר הפנים, עזרא נאווי קדוש או נבל, ואילנה דיין או על הסרט החדש של טרנטינו או למה נזכרתי השבוע בדבר הנורא שקרה ב-1987 או משהו כזה.

הכתיבה עצמה הסתברה כקשה בכמה רמות ממה שציפיתי. מה שציפיתי שיהיה המכשול העיקרי עובר עד עכשיו לא רע. הערות השוליים. עשיתי לי עקרון כשכתבתי את העבודה גופא לכתוב את הערות השוליים על פי הפורמט של הבלובוק מהתחלה, ולהקפיד על דיוק ככל האפשר. זה חוסך לי המון עכשיו. כמובן שההערות הביזאריות נבדקות שוב. פסיקה פקיסטנית או חקיקה סרי-לנקית (ויש בדוקטורט כאלו וגם כאלו) דורשות בדיקת התאמה מדוקדקת לפורמט, אבל ההערות הרגילות המפנות למאמרים וספרים עוברות חלק. כרגע יש 983 הערות. אני חושב להוסיף כמה באופן מלאכותי כדי להגיע לאלף עגול.

מה שקשה הוא דווקא עבודת הרוחב. הדוקטורט נכתב בכמה וכמה מקטעים בתקופה של שנתיים. צריך להתאים אותו כך שייקרא כאילו נכתב בבת אחת. תובנות מתודולוגיות אפיסטמולוגיות פלורליסטיות-משפטיות וד'אהריסטיות שהגעתי אליהן בשלב מאוחר צריכות להישתל – ולו כרמזים מטרימים בספר בלשי – לאורך כל העבודה. מעברונים המסבירים מה עשיתי עד עתה ומה בכוונתי לעשות בפרק הבא, מעברים חלקים בין פרק לפרק ותת פרק לתת פרק, הפניות בין פרק לפרק, זרימה לוגית נאה. כל אלו עולים לי בבריאות. לקח לי 24 שעות ליצור מעבר ראוי בין פרק המבוא לפרק הראשון של הגדרת המושגים, מהסיבה שכשקוראים אותם באופן רצוף מסתבר שאני אומר בערך שלוש פעמים את אותו דבר – בסקירת הספרות ובהסבר המתודולוגי שפותחים את המבוא, ובפתיחה המלודרמטית של פרק ההגדרות.

בכוונתי לסיים את העבודה בתוך כחודש וחצי. עריכת פרק המבוא לקחה לי שלושים שעות עבודה בסוף השבוע. יש משהו כמו שבעה פרקים. זה שבעה שבועות.

הנה כמה עניינים שנתקלתי בהם –

מקף מפריד מקף מחבר – היו לי אלפיים חמש מאות מקפים. היה צריך למיינם למחברים ומפרידים (קצר ועבה ארוך ודק, פרדון מיי פרנץ')  לקבל החלטה מיניסטריאלית להתעלם מהמקף העברי המתועב (קצר עבה ונמצא גבוה מיתר האחרים). לדאוג שכל המחברים יהיו מחברים ולא מפרידים, ולדאוג להעיף חלק גדול מהמפרידים: אם באמצעות הפיכתם לנקודותיים (גם הפיכתם לסוגריים היא אפשרות במקרים מסויימים), או פשוט להטמיע את הטקסט המופרד באמצעות פסיקים או פסיק נקודה. הייתה לי מגיפה של מפרידים – וראו איננה עוד!

סכמטי / סכמתי – חלק מהסקירות שאני עורך במהלך הדוקטורט היו סכמטיות וחלק היו סכמתיות. האקדמיה חושבת שהן סכמטיות. באופן סכמטי אני יכול להסכים איתה.

שונה בתכלית. שלושים עניינים שונים היו אצלי שונים בתכלית. הם הפכו לשונים מאוד, שונים במהותם, או אף שונים ביסודם.

נישואים ונישואין – המוסד הברוך ייכתב 'נישואים' (ואחיו המקולל 'גירושים') אבל אם אני מביא ציטוט מטקסט הוא יישאר עם הסיומת הארמית במקום שהמקור נוקב בסיומת הארמית.

איסתנבול – ממש כך. אבל בשיר הפותח את הדוקטורט 'אני רואה את איסטנבול בעיניים עצומות' של אורחן ולי קניק (בו מהדהד 'אני שומע את אמריקה שרה' של ויטמן) – איסטנבול.

מונח או מושג? שאלה נורא קשה. ההבחנה לא ממש מוגדרת. שימו לב שבמהדורה של 1984 של אבן שושן שאני משתמש בה אין את המילה הזו או המילה הזו. מצאתי מאמר חמוד של עדי אופיר בדיוק בשאלה הזו, ובעקבותיו העפתי את כל המונחים מהדוקטורט והם הפכו למושגים, אבל באופן מנומק. אי אפשר להתווכח עם עדי אופיר.

מספרים – כל מספר שניתן לומר בשתי מילים (עקרונית עד מאה ועשר) ייכתב במילים. אחרים כגון 567 ייכתבו בספרות. מספרי סעיפי חוק או שנים ייכתבו בכל מקרה בספרות.  זה כלל ידוע, ודי אימצתי אותו אינטואיטיבית במהלך הכתיבה. רק כשאני כותב על העדות הדתיות (היו פעם אחת עשרה. עכשיו יש ארבע עשרה. נוספו הדרוזים, הבהאים והאוונגלים אפיסקופלים – אגב, היה צורך להעיף 5 מופעים בערך של אוונגליסטים כי הם לא. הם אוונגלים) אני מתרגש ומתבלבל לפעמים.

אז זה הדבר המשמח שצפוי לי במהלך השבועות הקרובים. שעתיים ביום בין אם חזרתי מהעבודה עייף, או שזה עתה קמתי לעמל יומי ויש לי שעה עד היציאה לעבודה. התרכזות מוחלטת בסוף שבוע עד כדי זניחת הבלי העולם נוסח העיזה באר (ממילא סגור בחורף) או העראק שנתן לנו האל כדי שנבין שכולנו בעצם עדה אחת. אז כך – נזירי, מצומצם, סגפני, נחוש מטרה! זה רודינו! זה סטאלינה! За Родину! За Сталина!  נתקלנו מלפנים בשיטת מילט מחופרת היטב. נהג החש, דופן קידמית אש, דופן ימין שלשל רימון! קדימה הסתער!

סוויט הום אלאבאמה של לינרד סקינרד שהתנגן בלופ בשעת הכתיבה הוכח כמחסום וכלא מספיק אינטלקטואלי, מה גם שגישתו הגזענית משהו מנעה ממני תובנות של ממש בשאלת האימפריות רבות הלאומים ששלטו באזורנו. החלפתי אותו בפוסט פאנק מהאייטיז, אינטלקטואלי כדבעי, וכולל אפילו צעקות בצרפתית שאף אחד לא מבין.

חלאה ניאו נאצית

ד"ר עופר כסיף (להסרת כל ספק – הכותרת של הפוסט לא מתייחסת אליו) הוא סוג של חבר שלי. בימים פרועים יותר הסתובבנו בכל מיני חוגי שמאל באוניברסיטה. בינתיים רעמת התלתלים שעיטרה את ראשו בימים הטובים התחלפה בסוג של קרחת סולידית, וכך גם אצלי. תואר הדוקטור נוסף אצלו, ובקרוב אם ירצה השם טפו טפו טפו גם אצלי, וחוגי השמאל האיזוטריים בהר הצופים התחלפו בפייסבוק. שם גם נפגשנו שוב. משום מה זכרתי שהיה בגרעין עם אשתי (לא מדוייק. הוא היה בחוג לעורכי עיתונים של קיבוצים או משהו כזה ביחד איתה ב-1987) והזכרתי לו נשכחות וכזה והתחברנו שוב ברמת הלייקים בפייסבוק. ואז הוא כתב ששרת המשפטים שלנו חלאה ניאו נאצית וקיבל את 15 דקות התהילה האנדי וורהוליות שכולנו רוצים ועכשיו כולם יודעים מיהו וגם אני יכול להסתופף בתהילה הזו. הבעייה היא שאני לא חושב שאיילת שקד חלאה ניאו נאצית, ואני גם חושב שאסור לכתוב את זה גם אם ממש חושבים שזה נכון.

בואו נתחיל מהקל אל הקשה. 'חלאה' מהי? אם מפרשים 'חלאה' כ'מי שדעתו נורא שונה מדעתי' אז אין על מה לדבר. אבל אפשר לומר, ואדם הגון (ועופר הוא כזה) יאמר – 'חלאה הוא אדם בעל תכונות שליליות העושה מעשים מתועבים, עם או בלי קשר לדיעותיו'. כך למשל, אולמרט, השולח 33 חיילים למות בקרב הסלוקי בשביל 'תמונת ניצחון' לאחר שכבר נקבעה הפסקת אש (ועופר היה ודאי כותב – וכותש את עזה בדם ואש במבצע 'עופרת יצוקה') כאשר כספי השוחד ממלאים את כיסיו הוא חלאה לדעתי, בשל הדיסוננס בין יומרתו להנהיג ולקבוע חיים ומוות עבור אחרים, ובין מעשים שעשה בהסתר. האם איילת שקד היא כזו? מסופקני.

מבחינה אישית איני יודע עליה יותר מדי, כך שאיני יכול לפסוק 'חלאה' רק בקשר לדיעותיה. נפגשתי איתה פעם אחת, כשחיכיתי לראיון באולפן טלוויזיה בקשר לתיק תקשורתי שטיפלתי בו בעבר. זה היה לפני הבחירות הקודמות, כשהייתה מתמודדת טרייה בפריימריז של הבית הלאומי. ביחד איתה הייתה עוד מתמודדת בפריימריז של העבודה. אותה מתמודדת הייתה נחמדה מאוד וקישקשנו קצת ואיחלנו הצלחה זה לזה. שקד ישבה די בהתנשאות, לא דיברה איתנו מילה, והתעסקה כל הזמן עם הסמארטפון כאילו הייתה ילדה בת 12. 'חלאה'? לא. פשוט לא אדם נורא נעים. או לא נעים בסיטואציה הזו. לך תדע. מעשה אחד מאוד מתועב שעשתה לדעתי הוא פירסום תמונות משפחת פוגל לאחר הרצח. גם כאן פסק הדין 'חלאה' הוא פסקני מדי. הנושא מורכב. ודאי שהיא לא כוס התה שלי, לא אצביע בעדה, ולא אזמין אותה לארוחת ערב. מכאן ועד 'חלאה' הדרך רחוקה.

'ניאו נאצית'? כאן הדרך יותר קלה, וכאן אני חושב שעופר שהוא ד"ר למדעי המדינה יכול היה לדייק יותר. אני חושב שהגדרה מדוייקת סוציולוגית (ה'ניאו נאציזם' בניגוד לנאציזם הוא לא אידיאולוגיה מוגדרת, לא מפלגה עם כרטיס חבר, וכולל המון אלמנטים שונים ולעיתים סותרים) תזהה דבר ראשון ב'ניאו נאציזם' התנהלות שנמצאת מחוץ לממסד, או אף אנטי ממסדית, המתנגדת למסגרות של המדינה. קשה לומר על שקד שהיא חוץ ממסדית או אנטי ממסדית. כך שלפי ההגדרה הפשוטה והבסיסית הזו 'ניאו נאצית' היא לא.

אבל עופר גם התראיין (המון) ואמר, נדמה לי ברשת ב', שהוא לא מדבר על גרמניה בשנות ההשמדה, שנות הארבעים, אלא על גרמניה בשנות השלושים. גם כאן ראוי דיוק היסטורי. אם ניקח את מה שהפנר קרא לו 'השנים הטובות' של הנאציזם, בין 1934 – 1937, אנחנו עדיין לא שם. יש לנו פרלמנט פועל, חופש הדיבור מובטח (ולראיה, אדם קרא לשרת המשפטים ניאו נאצית) השלטון נקבע בבחירות, הכוח מבוזר בין רשויות ולא מאוחד אצל אדם אחד המחזיק במשרת הנשיא בשילוב עם משרת ראש הממשלה, מחנות ריכוז לאויבי המשטר לא נפתחו, מפלגות אופוזיציה פועלות, וכך גם אירגוני החברה האזרחית… אני חושב שדי ברור שאנחנו לא שם, ולא מתקרבים לשם. וגם איילת שקד לא תומכת (עד כמה שדיעותיה פסולות בעיני בעניינים רבים) ולו במקצת מהמאפיינים האלו, שהם מאפיינים בסיסיים של המדינה הנאצית בשנות השלושים. נכון, 'חוק הסימון' שיזמה שקד (שזה מה שהביא את הזעם של עופר על שקד מלכתחילה) הוא צעד קדימה בכיוון הזה, כי הוא 'מסמל בתג' (מה שיוצר קונוטציה מיידית לנאציזם) ורודף אירגוני חברה אזרחית שדעתם שונה מזו של אנשי המשטר. אבל אנחנו באמת יודעים שבגרמניה בשנות השלושים החבר'ה האלה לא היו מוצאים את עצמם עם תג פלסטי על דש הבגד במסדרונות הכנסת, אלא עם טלאי צבעוני תפור על מדי אסיר בדכאו. יחי ההבדל הקטן.

אז חלאה היא לא, וניאו נאצית היא לא. אבל אפשר להתווכח (וזו מהות הדמוקרטיה). ונאמר שאני באמת באמת חושב שאיילת שקד היא חלאה ניאו נאצית זה משהו שראוי לכתוב?

לדעתי לא. לפני כמה ימים עצרה המשטרה בחור החמוש בסכין שזרק בקבוקים על מפגיני שמאל. לאחר מכן הסתבר כי המדובר בבחור בעל לקות – כמדומני אספרגר – שפעל מתוך מה שהוא תופס כ'שנאת שמאלנים'. כשכותבים משהו בפייסבוק ודאי כשיש חברים רבים, שלא את כולם אתה מכיר, ושהדברים יכולים להיות משותפים בקרב ציבור לא מוגדר, באופן שלא בשליטת המפרסם, זה מגיע גם לאנשים כאלו. ולשמאל אין מונופול על הנורמטיביות. יש אנשים בעלי ליקויים כאלו ואחרים גם בשמאל.

אז באמת אני יכול לדון עם עופר מה זה 'חלאה' ומה זה 'ניאו נאצי', ואני גם יודע מה התפקיד של ביקורת בדמוקרטיה, ואיך מדיחים בדמוקרטיה שלטון מכהן, ואיך מביעים דעה, ומה מותר ומה אסור, אבל יש ציבור גדול שיכול לקחת את הדברים לכיוון אחר והתוצאה היא סכין ובקבוקים בהפגנה, או במקרה שראינו כבר בשנות השמונים רימון על הפגנת שלום עכשיו. אבל אולי יושב בחור שליקוי כזה או אחר הפך אותו לנוח יותר להשפעה, הפך אותו אולי לבעל רצון מוחלש, ואומר לעצמו שאם היא חלאה ניאו נאצית אז אולי צריך לעשות לה מה שאדם הגון עושה לחלאה ניאו נאצית? אני לא רוצה לקחת אחריות על הרס החיים של בחור כזה, ואני בטוח שגם עופר לא. החברה שלנו נורא אלימה. באמת. כל מה שמוריד את הלהבות יבורך. משני הצדדים.

אז את הדיון צריך לערוך באופן קצת יותר תרבותי. אני חושב שהבסיס לעניין היה שבעוד שהיא קיבלה אחוז גדול מהתרומות שלה בפריימריז מאדם שהוא סוחר נשק, היא דורשת סימון וסיווג מארגוני זכויות אדם שמקבלים מימון מממשלות. אז כאן אפשר לכתוב הרבה, ואפשר גם לומר 'צבועה' וזה יעמוד בכל קנה מידה. 'חלאה ניאו נאצית' לא רק שאינו מדוייק, הוא גם מסיט את האש מהמקום הנכון. כולם יזכרו עכשיו שד"ר עופר כסיף אמר דבר נורא ואיום וזכה לגינויים ולחרפות וגידופים ושרון גל נורא ירד עליו בערוץ 20, ואף אחד לא ידבר על זה שמי שמקבלת מימון מסוחר נשק דורשת מאחרים שקיפות ותיוג. לא חבל? לא קצת נוגד את המטרה? וזה גם מה שמאפשר לה להופיע כצדיקה תמימה ולצעוק חמס שמסיתים נגדה.

ובאמת, רציתי לכתוב לעופר שהדבר החמור ביותר זה שמאז שהוא כתב מה שהוא כתב הפרצוף של איילת שקד לא מפסיק להופיע אצלי בפיד, וכבר נמאס לי לראות את הפרצוף הזה. שזה חטא מאוד חמור בפני עצמו.

12.11.85

מחר ימלאו שלושים שנה לגיוסי לצה"ל. אני די מתרגש. בשבת נפגשנו שלושה חברים עם המשפחות וציינו את האירוע. אבל כמעט ולא דיברנו על השירות הצבאי. מוזר.

בכל אופן ניסיתי להיזכר באותו יום רחוק, 12.11.85 ואני זוכר די הרבה יותר ממה שציפיתי. למעשה בערך את כל אותו היום דקה אחרי דקה מארבע בבוקר ועד שעות הלילה המאוחרות (הקרינו את 'כל הג'אז הזה של בוב פוסי, ומכיוון שגם אז זה נראה לי חרטא ברטא הלכתי לישון לפני שהסרט הסתיים כי ידעתי שיש שמירה בלילה. בסוף לא העירו אותי לשמירה. כנראה שאחד הטירונים שלפני שבר שמירה. אופייני).

האם צפיתי במשהו את מי שאני עכשיו? בפירוש לא.

מבחינת זוגיות הייתי מאוד ספקן אם מישהי אי פעם תסתכל עלי. הייתי מאוהב מאוד, ומאוד מרחוק במישהי שלא ידעה על קיומי, או שידעה ושכחה. לא ממש טרחתי לברר. סיפור האהבה הגדול שנמשך לאורך כל השירות הצבאי שלי – ונגמר לא ממש הכי נחמד בסופו – לא היה אז בכלל באופק, או אופציה, או אפשרות רחוקה. היינו אז חברים ממש טובים, ולא חשבתי עליה במונחים האלה בכלל. האם הייתי רואה את עצמי נשוי עם אישה מזה 25 שנה ושני ילדים? יכול להיות. היו גם מיליון אפשרויות אחרות.

מגורים באשחר? הזהות הד'אהריסטית הגלילית היא משהו שאימצתי לעצמי די מאוחר. אני חושב שרציתי להמשיך לגור בעפולה. יישוב קהילתי בגליל? פעם התחלתי באיזה טיול שנתי עם בחורה מתימרת. ולא כל כך ידעתי איפה זה או מה זה יישוב קהילתי. וזה נראה זר ומוזר. לא אופציה.

עיסוק בעריכת דין? אולי כפנטזיה. חשבתי על משהו במחשבים. לא חשבתי שאתקבל למשפטים. זה לא היה כמו היום. לא היה לי מושג ברור על ממוצע הבגרות שלי, והפסיכומטרי עוד היה בעתיד. רציתי להיות סופר. הייתי בטוח ש'אתגלה' יום אחד ואבלה את חיי בכתיבה. נכון 'התגליתי'. זה כנראה לא מספיק. הוצאתי שבעה ספרים שזה די הרבה. אבל אני עדיין לא רואה עצמי כ'סופר'. במגוון הזהויות שלי זו אחת הזנוחות יותר.

פוליטיקה – זה תמיד היה בראש שלי. אני חושב שהעמדות שלי אז והיום די זהות, רק שהיום אני הרבה יותר מנומק ואז הייתי יותר אינטואיטיבי. בהחלט ראיתי עצמי עוסק בפוליטיקה כעיסוק. כמה שנים כעוזר פרלמנטרי הוציאו לי את האמביציה הזו מהראש.

ראיית עולם – האמת היא שאז הייתי די אופטימי וחשבתי שהעולם פתוח בפני וכל האפשרויות פתוחות ושייצא ממני משהו ממש טוב וממש ילך לי בחיים. ושבכלל המדינה תלך לכיוון טוב, ובאיזה שלב המערך יעלה לשלטון ונחזיר את השטחים ויהיה לנו עולם סבבה אגוזים. אז המערך באמת עלה לשלטון אבל מהר מאוד הימין הוריד אותו באמצעות אקדח, וכמה שסבבה היום אז ככה האופטימיות שלי בכלל לגבי היקום בכלל ולגבי מצבי האישי בפרט.

מה שכן הטעם שלי במוזיקה, ספרות וקולנוע זה בערך אותו דבר. כאילו העולם קפא ב-1987 (שנה וחצי אחרי הגיוס) ולא זז עוד ממסלולו. מוזר? תופעה פאתטית ומוכרת מאוד. המצב שלי עוד טוב לעומת אבא שלי למשל שלא מכיר בקיומו של שום דבר שנוצר אחרי 1950. לי לפחות יש את הנדריקס.

ואת זאפה. אחד הדברים המשונים שעשיתי בחיים זה להקליט את מהדורת החדשות של ארבע בבוקר בלילה לפני שהתגייסתי (שרון מזהיר ממשא ומתן חשאי עם ירדן שבסוף גם רמת הגולן תעלה לדיון! מנפלאות 'ממשלת האחדות' של 1985, וכוסאומו הוא ידע בדיוק על מה הוא מדבר, כי פרס חתר כמו שרק הוא יודע לחתור. מכר את כל הסוסים לכולם, ובסוף פול גז בניוטרל. תוך שנתיים אינתיפאדה והכל הולך לעזאזל). ולפני כן היה קטע שלא הכרתי שנשמע כמו לחישה משונה שאחריה סולו הגיטרה הכי גאוני ששמעתי עד אז. אחרי כן, בסוללה, פגשתי את איתן ליברמן שהיה לי מין אורים ותומים מוסיקלי, והוא עשה לי היכרות עם ג'וז גרז' של זאפה, וזה אשקרה הקטע המסיים! זה נקרא WATERMELON IN EASTER HAY  (אבטיח בחציר חג הפסחא?) ומה שקורה זה שכל התקליט הזה (תקליט כפול. תקליט נושא. אופרת רוק. כמו שידעו לעשות בסבנטיז) מלא בקטעי קישור של 'הסוקר המרכזי' (Central Scruitinizer) שהוא שילוב של 'האח הגדול' של 1984 ומקהלה יוונית שמקדמת את העלילה (משהו על עולם שאסור בו לעשות מוזיקה, וג'ו שיוצר מוזיקה נפלאה בגרז' שלו) שזה פרנק זאפה לוחש דרך איזה מעוות קול כדי להישמע ממש מפחיד. זאפה גדול. אללה ירחמו. הלך לעולם שכולו גיטרה חשמלית בגיל 53, ואני לא ממש סגור שאגיע גם לזה.

מה שכן מחר אני חוגג את השלושים בזה שאני נותן את ההרצאה האקדמית הראשונה שלי בפני כיתה של סטודנטים באוניברסיטה. זה צעד גדול מבחינתי. לא כמו הגיוס, ואני מתרגש הרבה פחות, אבל עדיין. מתרגש. הנושא הוא כמובן שיטת המילט. ואם היו מספרים לי על זה ב-1985 אז בטח הייתי מתפלא למה זה לקח כל כך הרבה זמן, אבל מסיק שאני הולך לחיות חיים מעניינים שכדאי לחיותם.

אז הנה אבטיח בחציר חג הפסחא. שימו לב לקטע בהתחלה של ה'סנטרל סקרוטינייזר'. זאפה מצליח להצחיק את עצמו לשנייה ומוריד את המסיכה של הסנטרל סקרוטינייזר ונותן צחוק זפאי בריא, אבל אחרי כן מתחיל הקטע המושלם מאוד ועצוב מאוד של הגיטרה. מי שיפסיק שנייה לפני התשע אפס שש שזה לוקח אני בא ומרביץ לו מכות באופן אישי.

Be that guy

פעם פעם לפני הרבה שנים, בשנת 1987, כשהייתי צעיר ועול בימים, עשיתי קורס מש"קי איכון שנועד להכשיר אותי להיות מש"ק איכון. זה היה חלק מקורס מפקדי צוותים של חיל התותחנים – שמשום מה כונו צפרגולים – שכלל שלוש מגמות. מפקדי תומ"ת, שזה תותח מתנייע, סמפיקים שזה ראשי תיבות נורא סודיים של סמלי מרכז פיקוד ירי קדמי, ומשום מה כונו סמפיקיות, ואנחנו שהיינו משקי איכון.

אז אחרי שלושה ומשהו חודשים כשסיימנו, היה טקס סיום. במשך כמה ימים הריצו אותנו הלוך ושוב, נדמה לי בכפר סבא, בדבר הכי מטומטם בעולם שנקרא ת"ס תס"ח, שזה לצעוד כמו מפגרים קדימה ואחורה לפי פקודות שצעק איזה רס"ר שכולנו שנאנו.

עשו לנו גם חזרות על טקס הסיום שהיה אמור להיות די מתוקתק. היינו מאתיים ומשהו בוגרים לדעתי. ועם המשפחות וכל זה היה צריך לסיים מהר. היינו אמורים לעלות על הבמה במדרגות כאלה מצד ימין, לעבור את כל השורה של הגדוילים, לקבל את התעודה ואת הדרגות (רובנו קיבלנו רב"ט. מצטיינים קיבלו סמל. זה היה עניין של ציון. אני סיימתי את הקורס בציון של 69. בשביל סמל היה צריך מעל שמונים. אם זה אומר ש-69% מהפגזים שטיווחתי מאז פגעו במטרה אני קונה את זה.) להצדיע ואז לרדת מהצד השני. זה בדיוק מה שעשיתי. כשקראו בשמי, עליתי מצד ימין, קיבלתי את הדרגות ממפקד החיל, קיבלתי את התעודה, הצדעתי, וירדתי במדרגות בצד שמאל. ההורים שלי היו מאוד גאים בי, אני חושב.

אז בקיצור בין הסמפיקיות היה אחד שאני לא זוכר איך קוראים לו אבל אני זוכר איך הוא נראה לפני 28 שנה, ואני גם זוכר שאחרי כמה חודשים הייתי במעצר במפח"ש וביליתי יום שלם בהמתנה למשפט בלשכה של האלוף שהיה אז אורי שגיא ומאוד שמחתי לגלות שהרלשית היפה של האלוף היא החברה שלו וכך יכלנו לקשקש קצת. לא משנה. כשקראו בשמו הוא עלה, הצדיע, קיבל את הדרגות ואת התעודה, וירד מאותו צד שממנו עלה. אם מבטים היו יכולים להרוג, הוא לא היה איתנו כבר עשרים ושמונה שנה. אם לא היו הורים בקהל, מפקד החיל, הרס"ר, מב"ס שיבטה וכל מי שהיה על הבמה היו רודפים אחריו ומרביצים לו מכות, אני בטוח.

אז מה באמת יכול היה לקרות לו? כלום. הוא לא אמור לראות יותר את האנשים האלה לעולם. המסגרת של הקורס היא מסגרת חיילית והוא חוזר לגדוד. שם הוא בטח יהיה אגדה חיה, על זה שהוא ירד בצד הלא נכון של המדרגות.

לכולנו היה את האינסטינקט הזה למלא פקודה, ורק הוא פשוט חשב לעשות ההיפך. לא בקטע של מוסר או סירוב, אלא בגלל שזה סבבה. וזה אמר הרבה. שפקודה היא לפעמים דבר מטומטם שנורא כיף ונכון לעשות את ההיפך ממנו. ושאין שום ערך בלמלא פקודה. וכשכולם הולכים מימין לשמאל, לפעמים נורא טוב ללכת משמאל לימין. ושום דבר רע לא קורה. ולפעמים הג'סטה הזו של בנאדם אחד שהולך בכיוון ההפוך זה כמעט הדבר היחיד שזוכרים מהטקס עשרים ושמונה שנים אחרי.

הבת שלי סיימה אתמול תיכון. היא מבלה את הימים והלילות הבאים עד יום חמישי בחזרות עד אמצע הלילה על מסיבת הסיום, ונורא מעניין אותה באיזה שורה היא תהיה בריקוד בנות.

מצד אחד אני רוצה לומר לה 'Be that guy', תעשי משהו מטורף ויוצא דופן. תסרבי פקודה. תרקדי הפוך. את לא חייבת כלום לאנשים האלה. לא תראי אותם יותר. הבגרויות מאחורייך. יש לך את הזמן המאוד מועט עד שהכל מתחיל. תתחילי את החודש הזה עד אמצע אוגוסט כשאת הולכת לשנת שירות במשהו מאוד מאוד משוגע.

מצד שני – יש משהו כיפי בלהיות קונפורמיסט. לא תמיד צריך להיות היוצאים מהשורה. לא תמיד צריך להיות זה שמשקיף מהצד. יש כיף בלהיות משהו גדול. בללכת עם החבר'ה באותו צעד. בלרקוד בשורה הראשונה בריקוד בנות.

שש שנים אחרי אירועי הטקס והמדרגות איזה בחורה בשם הופ סנדובל נדמה לי בטקסס הקליטה את הדבר הבא, אבל היא לא קראה לעצמה הופ סנדובל אלא מאזי סטאר שזה שם נהדר לזמרת. בזמן אמת לא ממש שדרו את זה ברדיו, וגם עכשיו לא. אז אני שם את זה כאן. לא קשור לשום דבר שכתבתי, אבל שמעתי את זה לפני כמה ימים עוד פעם וזה פשוט מאוד יפה. בכלל אלבום מופת So tonight I might see. אז השיר הבא מוקדש לבת שלי שסיימה יב אתמול, וזה לא ממש נראה עלי כי אני קול, אבל די התרגשתי. שחקי אותה מאזי!

הופעה של יזהר אשדות

18.6.1982

שעת לילה מאוחרת

אל חדרו של הנער בן ה-14, נכנסת דמות של גבר זקן, ראשו מגולח, והחלק מפניו שאינו עטור בזיפים לבנים חרוש בקמטים. על גופו מקועקעים קעקועים שונים ומשונים, אך רק את זה שעל רגלו הימנית ניתן לראות מבעד לבגדים. הוא לבוש במכנסיים קצרות ובחולצת טריקו שעליה מצויירת קריקטורה גסת רוח.

'גל,' הוא אומר בקול דרמטי, 'נשלחתי לספר לך את עתידך'.

הנער מתיישב, ערני, על מיטתו.

'בעוד שלושים ושלוש שנים בדיוק, תצפה בהופעה של יזהר אשדות'

'למה יזהר אשדות?'

'זה מה שיופיע במועדון סמוך לביתך'.

'לא, התכוונתי אחרת. כאילו למה תיסלם? אני לא סובל אותם. אף אחד לא יכריח אותי ללכת להופעה שלהם.'

'תיסלם התפרקו מזמן. כל אחד הלך לקריירת סולו. כמו הביטלס'.

'תעשה לי טובה, תיסלם והביטלס?'

'כן.'

'והתפרקו? הם עושים טונות של כסף. הם בחיים לא יתפרקו'.

'זהו העתיד'.

'אז זה עתיד איום ונורא. אני בטח נורא אסבול'

'לא. אתה תהנה מאוד, תכיר את כל המילים של כל השירים, ותמחא כפיים. כולל בשירים של תיסלם. כולל חצבים פורחים שאתה חושב שהוא שיא הטיפשות לכתוב שיר על תכנית חיסכון של בנק. אתה תבין את העומק ואת הרבדים ואת הרפרנס למלחמת לבנון'

'מה בעתיד אני עובר ניתוח כריתת חצי אונת מוח?'

'לא. וגם ההומור שלך לא משתפר.'

'אבל למה בכלל יזהר אשדות מנגן עוד שלושים ושלוש שנים? אין זמרים חדשים?'

'יש זמרים חדשים אבל אתה לא סובל אותם'

'למה?'

'ראשית כי רובם שרים מזרחי ואתה אוהב רוק. והרוקיסטים שביניהם נראים לך בכיינים וילדותיים. ורובם גם בכלל שרים בסגנון שבין דקלום לשירה שאתה חושב שזו לא מוזיקה בכלל. אתה לא אוהב שום דבר שעשו אחרי 1987.'

'יש למה לחכות. עם מי אני אלך, לבד?'

'אתה תלך עם אשתך'.

'יש לי אישה. זו כבר התחלה טובה. רגע… היא… מתוסלמת?'

'יש מצב.'

'סליחה?'

'בעוד שלושים ושלוש שנים זה לא ייראה הפגם החמור שזה נראה עכשיו'.

'ספר לי עוד משהו על העתיד.'

'בשנת 2014 תהיה סגן אלוף העולם'

'במה?'

'בציונות. אתה תגור ביישוב קטן המוקף בגדר ובו שער חשמלי צהוב, ותוכרז כסגן אלוף העולם בציונות'

'אתה יכול לפרט?'

'לא. ועכשיו לך לישון ומחר בבוקר תשכח הכל, ובדיוק בעוד שלושים ושלוש שנים תיזכר, אבל לא תהיה בטוח אם זו אמת או הזיה.'

18.6.2015

שעת לילה מאוחרת. אל הבית נכנסים הזקן חרוש הקמטים ועמו אישה הנראית צעירה מגילה. בסלון יושבת נערה בת 18.

'אבוש איפה הייתם?'

'בהופעה של יזהר אשדות'

'של מי?'

'יזהר אשדות. הופיע בתרדיון.'

'לא שמעתי עליו'.

'פעם הוא היה חבר בלהקה הישראלית הכי מצליחה והכי אהובה.'

'והיום הוא מופיע בתרדיון? התקדם בחיים.'