שלא ייגמר לעולם

בשבועות הזה קרה לי דבר מוזר. ניסיתי לנצל את שלושת הימים הרצופים לכתיבה. אבל כשהבנתי שאני כותב מהר מדי, ועוד מעט אסיים את תת הפרק, האטתי במכוון והספקתי הרבה פחות ממה שיכולתי. אני מפחד שזה ייגמר.

השבוע מלאו לנסיגה מלבנון 15 שנים. דברים קרו שם בבועה של זמן. מבחוץ זה לקח את הזמן שזה היה צריך לקחת, בין 85 ל-88. מבפנים זה נמשך לנצח. אני חושב שהבנאדם מתחיל להיות בנאדם רק בגיל 19 בערך. נולדתי ב-1987. אבל השנה היא עדיין 1987 והמקום הוא עדיין נבי אל עוואדי.

"בעומק החדר היו עדיין המדפים מלאים ספרים סתומים, מגילות קלף ושולחן עבודה נקי ומסודר, והדיו שעודנה טריה בקסתות. בחדר עמדו אותו אוויר טהור, אותו זוך שקוף, אותה חסינות מאבק ומחורבן שידע אאורליאנו השני בילדותו… 'ברור שאיש לא היה כאן כבר מאה שנים. בטח יש כאן גם נחשים' אמר הקצין לחיילים לפני שסגר את הדלת"

זהו התיאור ב'מאה שנים של בדידות' של אותו חדר שהזמן קפא בו ביום שלישי אחד, לפני מאה שנה. אלא שהזמן אינו קופא באמת, רק לאותם יחידי סגולה או אומללים שנלכדו בו. ליתר האנושות המדובר בחדר מלא אבק, שהוזנח כבר מאה שנה.

לא מאה שנה אלא חמש עשרה שנה. אותה עמדת תצפית בנבי אל עוואדי שכשאני הייתי בה ב-1986 הסתובבו בה עוד יומני תצפית מ-1978, ודאי נראתה כמו שהייתה בזמני באותו יום של הנסיגה בשנת 2000. אולי הייתה קצת יותר מבוצרת או מבוטנת. החיזבאללה נהיו רעים יותר וטכנולוגיים יותר ככל שהתקרבה הנסיגה. את העמדה עצמה ודאי פוצצו. או שלא. אני לא חושב שזו נקודה ממש אסטרטגית למי שמסתכל דרומה. אולי זו גבעה נטושה. חורבה. אבל אם אגיע לשם בשתיים בלילה אשמע את ההמיה החרישית של מכשיר ראיית הלילה, את הגנרטור הפועל על הטיפות האחרונות של הדלק, כי התצפיתן מתעצל לצאת החוצה ולתדלק אותו, את הלחישות של המארבים במכשירי הקשר.

לפני שירדה החשיכה הם היו מתניעים את כל הכלים בבת אחת, שם למטה, כדי לטעון את מכשירי הקשר, וכדי שלא ידעו מהרעש של המנוע כמה כלים נמצאים שם בדיוק. הדבר האחרון שהייתי שומע לפני שירדה השמש זה 'תחנות קלף היכון להגר. אחת שתיים שלוש. הגר'. אני לא הייתי צריך להתניע כי הייתי למעלה והיה לי גנרטור דולק כל הערב, והייתי צריך רק לתדלק אותו אחת לכמה זמן. אהבתי את השקיעות. את השעה הזו שהבתים הרחוקים רוקדים מול המשקפת. בגלל האפקט הזה של האופטיקה.

אבל עכשיו אין שם כלום.

כשזה היה ידעתי שזה ייקח כמה זמן שזה ייקח. זה נסחב עוד קצת כי עשיתי את זה גם שלוש שנים במילואים. הפעם האחרונה שהייתי בלבנון הייתה ב-1991 בראס ביאדה. זה היה יותר כמו חופשה על הים. הגזרה המערבית תמיד הייתה שקטה יותר ונחמדה יותר. הם היו דגים שם עם חומרי נפץ. אחת לכמה דקות היית שומע 'בום' מהחוף ורואה עמוד של מים עולה באוויר. משום מה היו קוראים לזה 'גזר'. לא זוכר אם כשעזבתי את ביאדה בפעם האחרונה ידעתי שלא אגיע יותר לעולם ללבנון. אבל כשהייתי בסדיר ידעתי שזה ייגמר וידעתי מתי. ורציתי שזה ייגמר.

זה לא השאיר מאחוריו שום דבר. יש לי תמונות מהבופור כי הוא היה יותר פוטוגני. עם המצודה וכל זה, והנוף הנשגב באמת של הליטאני. נבי אל עוואדי זה סתם גבעה. והייתי אמור להתחיל את החיים האמיתיים שלי, וללמוד, ולהקים משפחה וכל זה.

הדוקטורט ישאיר אחריו מסמך שיתוייק בספרייה באוניברסיטת חיפה ואף אחד לא יקרא. ואני לא יודע מה אני אעשה אחריו כי בחישוב הכי אופטימי עם הקצב הכי מהיר אני אהיה בן חמישים כשזה יקרה. אני לא יודע אם אזכר למשל במדף השמורים בספריה בכזו חיות וחדות כמו שאני זוכר את העמדה בנבי. אני חושב שלא תהיה לי אף פעם פרספקטיבה של שלושים שנה.

אבל זה פחות או יותר בשליטה שלי. היום הבנתי שמה שחשוב זה לא התוצאה אלא הדרך. ואני איפה שהוא אחרי האמצע של הדרך הזאת, וזה מאוד עצוב לי. יש לי 170 עמודים, ו-47,000 מילים. אני חושב שאני אגיע ל-250 עמודים ומשהו כמו 70,000 מילה. זה יכול להיות כמו הסוודר הזה של פנלופה. שהיא ארגה בכל בוקר ופרמה בכל ערב, מחכה ליוליסס שישוב. אני יכול למשוך את העשרים אלף מילה שנותרו לי עוד הרבה זמן, ולהגיע בדיוק לדדליין בנובמבר 2017. אבל זה לא יהיה פייר למשפחה שלי או למנחה שלי ובסופו של דבר לעצמי. אני חושב שאקח חופש ביולי ועד הראשון בספטמבר הטקסט של הדוקטורט יהיה כתוב, אם לא יקרה משהו לא צפוי ולא טוב. זו רק ההתחלה של העבודה כי אחרי כן יש פינג פונג עם המנחה, ותיקונים, ושיפוצים, והדבר המאוס שנקרא הערות שוליים, אבל זה העיקר וזה יכול להיות מאחורי וזה מפחיד.

קורים דברים דרמטיים. עם כל ההאטה המכוונת גיליתי אתמול דבר חשוב וזה עד כמה עמוק הולכת אי ההבחנה של המילט בין כושר לצורה בנישואים, או כמו שאומר מורפיאוס לניאו – see how deep the rabbit hole goes. ניסיתי לחשוב עכשיו על דברים שראיתי בצבא כמו שהטנק ירה ממרחק של חצי קילומטר על הבית הזה בג'רג'ועה והמחבל שעמד שם על הגג וירה צרורות פשוט נעלם בענן של אבק. זו אותה הרגשה בערך. מוזר.

הבת שלי הולכת היום לנשף סיום התיכון. אחרי כן היא מתחילה שנת שירות. היא עומדת להיכנס לתוך הבועה שלה. אני יודע את זה והיא לא.

כשאצא מהבועה הנוכחית אחפש עוד בועה. החלטתי.

אליפסיס

בפעם השלישית שמישהו שיתף את הדבר הזה בפייסבוק שלי קפץ הפיוז, והחלטתי לכתוב את הפוסט הזה. זה פוסט שעוסק בשטויות שנכתב יום אחרי פוסט פרוגרמטי זועם שעוסק בנושא היהדות הרפורמית, ביום של ההחלטה הנבונה והמרגשת להפריד באוטובוסים בין יהודים ופלסטינים, אז תבינו כמה זה מפריע לי. אז הנה זה – התבשמו.

SHAKESPEAR

שייקספיר לא אמר את זה. איך אני יודע? כי שייקספיר לא היה משתמש בסימן ה'…' המכונה אליפסיס. השימוש המודרני בסימן הזה במשמעות של 'וואלה יש לי עוד משהו מאוד עמוק להגיד אבל תבינו לבד' התחיל בסוף המאה ה-19 ותחילת ה-20.

סך הכל המדובר בטקסט מאוד מעניין ורווי סתירות פנימיות. יש בו מעין הקדמה האומרת 'אל תצפה לשום דבר מאנשים כי הם מאכזבים, אז אם תנמיך את הציפיות תהיה מאושר', ולאחר מכן זה גולש לכל מיני מקומות עם ההמלצה המצויה בדיסוננס עם עצמה של – תחיה במלוא העוצמה, אבל תחשוב לפני כל פעולה. כי אף אחד אחר לא יעשה זאת במקומך.  זרם תודעה מבולבל משהו וניו אייג'י זה עומד בניגוד לשאר מכלול יצירתו של הגאון מסטרטפורד אופון אייבון, כך שגם שלא קראתי את מלוא כתביו עד תומם בשפת המקור (נותרו לי עוד שלושה עמודים ב'טימון איש אתונה' וככה את המערכה האחרונה שלא זורמת ב'קוריולאנוס') אני יכול להיות די בטוח ששייקספיר לא אחראי לזה.

איך זה נוצר? ברור שמישהו כתב את זה ומי שכתב את זה יודע שזה לא שייקספיר שכתב. מן הסתם הוא חשב שזה יקבל יותר עוצמה אם הוא ייחס את זה לשייקספיר, ולא ירשום 'משה אברהם אמר…". בהתחשב באי הקוהרנטיות של הטקסט (שצבר לדעתי מאות שיתופים) הוא צדק, אבל מה הוא רצה להשיג? פעולה ממשית לפי המתווה הזה היא בלתי אפשרית, בשל כך שאיני יכול 'לחיות במלוא העוצמה' ו'להקשיב לפני שאני מדבר'. 'החיים קצרים ולכן תאהב אותם' הם גם כן לא משהו ברמה של הציווי הקטגורי, אלא המלצה אמורפית למדי. אם רצה להשיג תהילה בניסוח חד של עקרונות חיים שיהפכו את כולם למאושרים, הרי שלא היה צריך לייחס את דבריו לשייקספיר ולהישאר אלמוני.

זו הסימולקרה! הזדונית! במלוא תפארתה ורשעותה! סוג מוזר של מסמן שאיבד את המסומן. אוויר ריק המופרח אל חלל האוויר רק כדי להיפגש שם בעוד אוויר ריק. נמלטת ממשמעות, ובה בעת בפוסט זה ממש נטענת במשמעות. אז בקטע הפוסט מודרניסטי, הבודריארי, הזה גם אני הייתי יכול לשים 'לייק', אבל ראבק, מה כל אלו שאינם שוטפים בתורתו של בודריאר יעשו? מה לעזאזל הם חשבו לעצמם כששמו לייק?

טוב. כששייקספיר רצה להביע את אכזבתו מהמין האנושי, הוא ידע לעשות את זה יותר טוב מהפייסבוקיסט האלמוני יוצר הסימולקרה. בואו נשליך אל הצד את הסימולקרה הזדונית ונהגה במקור הנשגב – המלט. מערכה שנייה תמונה שניה.

that this goodly frame the earth, seems to me a sterile promontory; this most excellent canopy the air, look you, this brave o'er hanging firmament, this majestical roof, fretted with golden fire: why, it appeareth no other thing to me, than a foul and pestilent congregation of vapours. 'What a piece of work is a man! How noble in reason, how infinite in faculty! In form and moving how express and admirable! In action how like an Angel! in apprehension how like a god! The beauty of the world! The paragon of animals! And yet to me, what is this quintessence of dust? Man delights not me; no, nor Woman neither;

או בתרגומו של ג. א. אלמוג –

…שהאדמה הטובה הזו נראית לי אך כרמה צחיחה; שכיפת השמיים המופלאה, התלויה מעלינו כגג קסום, משובצת באש מוזהבת, נראית לי אך כאסופת אדים מבאישה ומצחינה; כמה מופלאה יצירת האדם! כמה אציל בתבונתו? אין סופי ביכולותיו, בתנועתו ובצורתו כה נערץ, בפעולותיו ייראה כמלאך, בהבנתו ידמה לאל. היופי שבעולם, כתר עולם החי. ועבורי, מהו זה, אך אפר ועפר? לא אמצא עונג באדם. גם לא באישה.

לפעמים, כשהעולם רע אלי, או כשאיני מוצא עונג באדם, או אף גם לא באישה, אני מזמזם את זה לעצמי.

מי שכן גורם לי עונג הוא ריצ'רד אי. גראנט שנתן את הביצוע האולטימטיבי למונולוג הזה בווית'נייל ואני ב-1987. מי שהגיע לשיא הזה בגיל 30 בסרטו הראשון, ולאחר מכן בילה קריירה שלמה בלשחק את 'האנגלי המופרע' בסרטים כמו 'האדסון הוק' ו'ספייס וורלד', יכול אולי להתחבר לטקסט שלמעלה ברמה של אין מה לצפות מהחיים והייתי צריך לחשוב לפני. אז סגרנו מעגל. והנה – גראנט בתפקידו הגדול ביותר. וילדים – תיזהרו מסימולקרות, הן נושכות, ולא לשתף אם אתם חברי פייסבוק שלי כי זה עולה על העצבים.