זעם

זו לא ביקורת קולנוע על סרט שלא ראיתם, אלא קינה על הזמן החולף. אבל -בעוונותי צפיתי ב'זעם' סרטו הזוועתי של איזה במאי שאני לא מכיר עם בראד פיט בתפקיד הראשי. במשך שעתיים החבר'ה האלה מתרוצצים להם ברחבי גרמניה באפריל 1945, רוצחים, אונסים, שודדים, ולרגע כמעט מתחשק לך שהאמריקאים יפסידו במלחמה. כמות הפלאברות לשנייה בסרט הזה כמו שני טנקים הולכים דוגפייט כמו מטוסים דו כנפיים במלחמת העולם הראשונה, מגיעה לשיא בסוף המר בו טנק אחד שפרש זחל מחסל גדוד חי"ר שלם. חמודים, פנצרפאוסט אחד בתובה גומר את העניין. גדוד חי"ר שלם. וואפן אס אס. איך הם לא חשבו על זה? סתם להסתער כמו מתאבדים שיעים ולחכות שבראד יקצור אותם עם המקלע. לא פלא שהפסידו.

אז האפס שלוש שם לא מפסיק לירות. ארגז פעולה אחרי ארגז פעולה בלי הפסקה. לא מתחמם, לא עוצר, לא מתפוצץ, לא שובק. יורה ויורה ויורה, שעתיים סרט האפס שלוש לא מפסיק לירות. כך הם ניצחו במלחמה האמריקאים. עם בראד פיט יורה צרור אחרי צרור מאפס שלוש. ואז נזכרתי שגם לי היה אפס שלוש בדיוק כזה בנגמ"ש. עם הכיתוב – בראונינג אינדוסטריס 1919, שתמיד נתן לי הרגשה שאני בחפירה במלחמת העולם הראשונה. למעשה זה היה הפק"ל האישי שלי בקורס מפקדים. אני הייתי אחראי על האפס שלוש. בונ'ה זה היה חתיכת תיק. היה לזה פירוק ראשוני ופירוק משני עם חלקים מאוד מורכבים ועדינים שנקראו בשמות כמו 'אמא בהריון' ו'סבתא במילואים', עם קפיץ מאוד אכזרי שאם טיפלת בו לא נכון היה עף ומוציא לך עין, או פשוט עף למרחק של כמה עשרות מטרים במדבר המחורבן, ולך תמצא אותו בין הדיונות (והיו דברים מעולם). המקלע הזה התנהג כמו פרימדונה ובמשך שלוש שנות שירות סדיר אף פעם, אבל אף פעם, לא הצלחתי לירות בו יותר מכדור אחד רצוף. וגם זה היה הישג. מה שכן, בכל מיני תרגילים של הסתערות וכאלה (כמה שכבר יש בתותחנים) תמיד הייתי נשאר איתו ועם המרגמה 52 ברתק, פולט את הכדור היחיד שלי, שוכב על הגב, מחכה לבום של ה-52 וחושב על אלו שרצים קדימה וממש סומכים על זה שאני או ההלם השני עם המרגמה נצליח לא להרוג אותם גם הפעם.

אז בכל אופן הרגשתי קצת קרבה. הקטע שהטנק פורש זחל מאוד דיבר אלי, למרות שהגענו להישגים די נאים – דווקא במילואים – בלסדר זחל של נגמ"ש במשהו כמו רבע שעה של עבודה מאומצת, אז נאמר בטנק שלהם זה צריך לקחת נאמר עשרים דקות, אבל אצלם זה לוקח המון זמן ובסוף משבית את הטנק, אבל אי אפשר הכל גם שהנשקים כל הזמן יורים וגם לדעת לחבר מחדש זחל כמו שצריך. אז החוויה הזו של להיטלטל בקופסת מתכת (אצלי כאמור זה היה נגמ"ש) ולחבוט את הראש בכל זיז מחורבן, ולהסתכל דרך פריסקופ כזה שמרכיבים מסביב, וכל החימוש שלהם שם – אפס שלוש מקלע משני אפס חמש מקלע ראשי (גם בזה יריתי פעם, בערך באותם הישגים) וקשר פנים שפעם עובד ופעם לא, זה לא משהו זר לי ומאוד התחברתי.

ואז חשבתי שהעולם שאני הכרתי דומה מאוד לזה של בראד פיט, והחימוש הוא אותו דבר והטכנולוגיה אותו דבר ובטח הילדים של היום עם מערכות ירי וניווט משוכללות וג'יפיאס ומחשבים וראיית לילה וחימוש מונחה וכל זה זה נראה מדע בדיוני לעומת זה, ואיך זה שבראד פיט במלחמת העולם השנייה משתמש בציוד שהוא הרבה יותר קרוב לציוד שאני השתמשתי בו ממה שאני רואה היום בצה"ל. ועשיתי את החישוב – 1945 – 1985 – 2015.

פאק! אני בערך באמצע הדרך בין בראד פיט לאייזנקוט! עוד חמש שנים בערך אני אהיה יותר קרוב למלחמת העולם השנייה מלילדים האלה בצה"ל היום! משב הרוח הקר מהקבר הקפיא את עצמותי.

מסקנות:

א. 2016 שנת הדוקטורט. עכשיו או לעולם לא. לפני שהאלצהיימר יכה.

ב. בכל דבר אחר זמני חלף. העולם שייך לצעירים. אני כמו בגין ששאל על הבופור 'היו להם מכונות יריה?'.

ג. אז הנה דוגמה לזקנים אך תוססים. זה השאריות של ג'פרסון שקוראים לעצמם ג'פרסון סטארשיפ. הם החליפו את גרייס סליק במשהו יותר בלונדיני וצעיר בכמה עשורים וזה בלתי נסלח, אבל הם עדיין עושים את ב-2012 את אותו דבר שעשו ב-1967, וזה נותן סוג של תקווה. או שזה נראה מאוד פאתטי. תחליטו אתם.

שלא ייגמר לעולם

בשבועות הזה קרה לי דבר מוזר. ניסיתי לנצל את שלושת הימים הרצופים לכתיבה. אבל כשהבנתי שאני כותב מהר מדי, ועוד מעט אסיים את תת הפרק, האטתי במכוון והספקתי הרבה פחות ממה שיכולתי. אני מפחד שזה ייגמר.

השבוע מלאו לנסיגה מלבנון 15 שנים. דברים קרו שם בבועה של זמן. מבחוץ זה לקח את הזמן שזה היה צריך לקחת, בין 85 ל-88. מבפנים זה נמשך לנצח. אני חושב שהבנאדם מתחיל להיות בנאדם רק בגיל 19 בערך. נולדתי ב-1987. אבל השנה היא עדיין 1987 והמקום הוא עדיין נבי אל עוואדי.

"בעומק החדר היו עדיין המדפים מלאים ספרים סתומים, מגילות קלף ושולחן עבודה נקי ומסודר, והדיו שעודנה טריה בקסתות. בחדר עמדו אותו אוויר טהור, אותו זוך שקוף, אותה חסינות מאבק ומחורבן שידע אאורליאנו השני בילדותו… 'ברור שאיש לא היה כאן כבר מאה שנים. בטח יש כאן גם נחשים' אמר הקצין לחיילים לפני שסגר את הדלת"

זהו התיאור ב'מאה שנים של בדידות' של אותו חדר שהזמן קפא בו ביום שלישי אחד, לפני מאה שנה. אלא שהזמן אינו קופא באמת, רק לאותם יחידי סגולה או אומללים שנלכדו בו. ליתר האנושות המדובר בחדר מלא אבק, שהוזנח כבר מאה שנה.

לא מאה שנה אלא חמש עשרה שנה. אותה עמדת תצפית בנבי אל עוואדי שכשאני הייתי בה ב-1986 הסתובבו בה עוד יומני תצפית מ-1978, ודאי נראתה כמו שהייתה בזמני באותו יום של הנסיגה בשנת 2000. אולי הייתה קצת יותר מבוצרת או מבוטנת. החיזבאללה נהיו רעים יותר וטכנולוגיים יותר ככל שהתקרבה הנסיגה. את העמדה עצמה ודאי פוצצו. או שלא. אני לא חושב שזו נקודה ממש אסטרטגית למי שמסתכל דרומה. אולי זו גבעה נטושה. חורבה. אבל אם אגיע לשם בשתיים בלילה אשמע את ההמיה החרישית של מכשיר ראיית הלילה, את הגנרטור הפועל על הטיפות האחרונות של הדלק, כי התצפיתן מתעצל לצאת החוצה ולתדלק אותו, את הלחישות של המארבים במכשירי הקשר.

לפני שירדה החשיכה הם היו מתניעים את כל הכלים בבת אחת, שם למטה, כדי לטעון את מכשירי הקשר, וכדי שלא ידעו מהרעש של המנוע כמה כלים נמצאים שם בדיוק. הדבר האחרון שהייתי שומע לפני שירדה השמש זה 'תחנות קלף היכון להגר. אחת שתיים שלוש. הגר'. אני לא הייתי צריך להתניע כי הייתי למעלה והיה לי גנרטור דולק כל הערב, והייתי צריך רק לתדלק אותו אחת לכמה זמן. אהבתי את השקיעות. את השעה הזו שהבתים הרחוקים רוקדים מול המשקפת. בגלל האפקט הזה של האופטיקה.

אבל עכשיו אין שם כלום.

כשזה היה ידעתי שזה ייקח כמה זמן שזה ייקח. זה נסחב עוד קצת כי עשיתי את זה גם שלוש שנים במילואים. הפעם האחרונה שהייתי בלבנון הייתה ב-1991 בראס ביאדה. זה היה יותר כמו חופשה על הים. הגזרה המערבית תמיד הייתה שקטה יותר ונחמדה יותר. הם היו דגים שם עם חומרי נפץ. אחת לכמה דקות היית שומע 'בום' מהחוף ורואה עמוד של מים עולה באוויר. משום מה היו קוראים לזה 'גזר'. לא זוכר אם כשעזבתי את ביאדה בפעם האחרונה ידעתי שלא אגיע יותר לעולם ללבנון. אבל כשהייתי בסדיר ידעתי שזה ייגמר וידעתי מתי. ורציתי שזה ייגמר.

זה לא השאיר מאחוריו שום דבר. יש לי תמונות מהבופור כי הוא היה יותר פוטוגני. עם המצודה וכל זה, והנוף הנשגב באמת של הליטאני. נבי אל עוואדי זה סתם גבעה. והייתי אמור להתחיל את החיים האמיתיים שלי, וללמוד, ולהקים משפחה וכל זה.

הדוקטורט ישאיר אחריו מסמך שיתוייק בספרייה באוניברסיטת חיפה ואף אחד לא יקרא. ואני לא יודע מה אני אעשה אחריו כי בחישוב הכי אופטימי עם הקצב הכי מהיר אני אהיה בן חמישים כשזה יקרה. אני לא יודע אם אזכר למשל במדף השמורים בספריה בכזו חיות וחדות כמו שאני זוכר את העמדה בנבי. אני חושב שלא תהיה לי אף פעם פרספקטיבה של שלושים שנה.

אבל זה פחות או יותר בשליטה שלי. היום הבנתי שמה שחשוב זה לא התוצאה אלא הדרך. ואני איפה שהוא אחרי האמצע של הדרך הזאת, וזה מאוד עצוב לי. יש לי 170 עמודים, ו-47,000 מילים. אני חושב שאני אגיע ל-250 עמודים ומשהו כמו 70,000 מילה. זה יכול להיות כמו הסוודר הזה של פנלופה. שהיא ארגה בכל בוקר ופרמה בכל ערב, מחכה ליוליסס שישוב. אני יכול למשוך את העשרים אלף מילה שנותרו לי עוד הרבה זמן, ולהגיע בדיוק לדדליין בנובמבר 2017. אבל זה לא יהיה פייר למשפחה שלי או למנחה שלי ובסופו של דבר לעצמי. אני חושב שאקח חופש ביולי ועד הראשון בספטמבר הטקסט של הדוקטורט יהיה כתוב, אם לא יקרה משהו לא צפוי ולא טוב. זו רק ההתחלה של העבודה כי אחרי כן יש פינג פונג עם המנחה, ותיקונים, ושיפוצים, והדבר המאוס שנקרא הערות שוליים, אבל זה העיקר וזה יכול להיות מאחורי וזה מפחיד.

קורים דברים דרמטיים. עם כל ההאטה המכוונת גיליתי אתמול דבר חשוב וזה עד כמה עמוק הולכת אי ההבחנה של המילט בין כושר לצורה בנישואים, או כמו שאומר מורפיאוס לניאו – see how deep the rabbit hole goes. ניסיתי לחשוב עכשיו על דברים שראיתי בצבא כמו שהטנק ירה ממרחק של חצי קילומטר על הבית הזה בג'רג'ועה והמחבל שעמד שם על הגג וירה צרורות פשוט נעלם בענן של אבק. זו אותה הרגשה בערך. מוזר.

הבת שלי הולכת היום לנשף סיום התיכון. אחרי כן היא מתחילה שנת שירות. היא עומדת להיכנס לתוך הבועה שלה. אני יודע את זה והיא לא.

כשאצא מהבועה הנוכחית אחפש עוד בועה. החלטתי.