אתם לא יודעים כלום קוראי טמקא

בניגוד לכותרת הרעשנית הטמקאית 'הספוילר הגדול בכל הזמנים' איש לא הופתע מחזרתו לחיים של ג'ון סנואו במשחקי הכס. היה גם די ברור איך זה יקרה. בעולם שיצר מרטין 'החייאת מתים' היא הליך שגרתי המבוצע אחת לכמה עמודים. זה לא ממש הוגן שדווקא מסנואו הגיבור האהוב יישלל התהליך הזה שנמצא כנראה בסל התרופות של ווסטרוז. כך שגם אני, הספקן מטבעי, האמון, כיהודי רפורמי, על אי האמונה בתחיית המתים (בסידור שלי מופיע ב'תפילת גבורות' הפסוק 'ונאמן אתה להחיות כל חי' במקום 'ונאמן אתה להחיות מתים'. כנראה שמי שערך את הסידור הבין את ההבדל בין מי שאני מתפלל אליו לבין 'אדון האור' של ג'ורג' ר. ר. מרטין) לא הטלתי ספק ולו לרגע שסנואו יקום לתחייה, גם כאשר האירוע לא אירע בפרק הראשון של העונה, אלא נמשך ונמתח כמסטיק עמוק לסוף הפרק השני.

בחיים אין החייאת מתים. מי שמת לא קם לתחייה. גם אם מאוד רוצים. גם אם אוהבים מאוד את המת. בכלל אין סוף טוב. כולנו נמות, חלקנו הגדול באופן מכאיב ומייסר, רובנו בטרם נרצה בכך. ברווח הזה בין מה שאנחנו רוצים שיקרה לבין מה שקורה לנו בפועל נכנסים המון המון אנשים שנורא אוהבים לעשות על הבעיה של המצב האנושי הבסיסי קופה. להרוויח קצת מחוסר הרצון שלנו להאמין שמשהו רע יקרה ליקרים לנו או לנו – למרות כל הראיות המוצקות שמראות את ההיפך הגמור – או שברגע האחרון יגיע איזה קוסם טוב לב (מדען מטורף. חייזר. מחק את המיותר) ויציל אותנו.

אז ברמה הפחות מזיקה זה יוצרי 'משחקי הכס' (הטלוויזיונית. מרטין עצמו חף מהנטייה הזו ונהנה בצורה סאדיסטית כמעט להתעלל בדמויותיו עד כמה שאפשר ולאחר מכן להרוג אותן באופן (כמעט) בלתי הפיך) שמחזירים לחיים דמות אהובה כדי לזכות במעט רייטינג. פחות מזיקה כי 'משחקי הכס' היא 'בידור' או 'אמנות'. הרמה היותר מזיקה זה למשל מוכרי הקמעות, ההומיאופתים והדוקרים הסינים, שמוכרים לנו אמונות בריפוי קל ומהיר במקום שבו הדבר קצת בעייתי, נאמר, מבחינה מדעית. גם כאן הדברים לא חדים וחלקים. 'רפואה לא קונבנציונלית' על כל נזקיה, יוצרת דיאלקטיקה שיכולה להיות חיובית בסופו של דבר בהתקיים תנאים מסויימים. בנוסף לזה לפעמים יש לה ערך שולי כפלצבו או משכך כאבים. (נושא לפוסט נפרד. אל תתחילו לדקור את עצמכם).

הרמה המאוד מזיקה זה טמקא. בקטע של סנסציונליזם ורידוד השיח. "תגלית הסרטן" אומרת הכותרת הראשית. "תקווה גדולה לחוקרים בעתיד". ובגוף הטיזר המוביל לכתבה העיקרית – תגלית ענק, פריצת דרך חסרת תקדים, תרופות שישמידו את המחלה בעתיד. צריך לקרוא עד לסוף הכתבה כדי להבין ש'לפחות בעשור הקרוב לא צפוי שינוי מהותי בטיפול הגנטי בסרטן" ו-"ביום יום, אין למחקר הבסיסי הזה עדיין השפעה על היכולת שלנו לרפא חולים והוא עדיין לא מביא לשינוי דרמטי."

נכון, כנראה גילו משהו חשוב. כפי הנראה לא באיזו תגלית מדהימה שאירעה כתוצאה מהברקה, כמו ארכימדס באמבטיה או ניוטון והתפוח, אלא בעבודת נמלים של מיפוי גנטי, הנערכת בשנים האחרונות בתחומים רבים מאוד של הגנום האנושי. בין התגלית החשובה הזו לבין הישג מדיד כלשהו בסרטן – אם זה הארכת תוחלת החיים של החולים במחלה, או ירידה במספר האחוזים של החולים בסוג של המחלה מקרב האוכלוסייה הכללית, יש עשרות שנים של מחקרים, שהתוצאה שלהם לא וודאית.

אני חבר מזה כעשור בוועדת הלסינקי. אישרתי מאות מחקרים העוסקים בהתמודדות עם מחלת הסרטן. ההתקדמות בתחום הזה בעשור האחרון היא אדירה, אבל היא התקדמות איטית, עקב בצד אגודל, תוך מאבק קשה, ונבנית על ים של דמעות וסבל. אין 'פריצת דרך' דרמטית. לפחות לא מהסוג שמצדיק כותרת ראשית באמצעי התקשורת הנפוץ בארץ.

אז? אז יש כאן מניפולציה ברגשות שלנו. מישהו מוכר לנו משהו שהוא לא יכול למכור. מישהו רוצה שנלחץ על הטיזר ונגיע לגוף הכתבה. זה טוב לו שנעשה את זה. ואין לו את ההגינות הבסיסית לשים את הכתבה הזו במדור ה'בריאות', ולשים קצת מהסייגים שבגוף הכתבה בכותרת. גם התמונה של שתי הנשים היפות שמלווה את הטיזר היא מניפולציה. המחלה היא הרבה פחות פוטוגנית מהתמונה הזו. גם שערן של החולות אינו כה ארוך ושופע. לצערי אני יודע.

אני לא אוהב שעושים מניפולציה ברגשות שלי. אני רוצה עיתונות שאומרת לי את האמת. ששמה דברים בהקשר ובפרופורציות. שלא מוכרת לי חלומות ורודים. שמספרת לי גם אמת לא נעימה. שלא מרדדת את השיח. כנראה שאני מחפש אותה במקום הלא נכון. זה נכון גם בכיוון ההפוך. זה שמוכרים לי תרופה לסרטן זה נחמד, אבל לפעמים הם למשל מפחידים אותי מאיום איראני שלא היה ולא נברא. מה שמוכר עיתונים. או מקדם איזה אג'נדה מסחרית או פוליטית של הבעלים. אז כנראה בטמקא אני לא אמצא את העיתונות שאומרת אמת, אבל אמשיך לחפש. בניגוד למציאת תרופה לסרטן, או החייאת מתים, זה דבר שקל מאוד לעשות כדי ליצור עיתונות כזו. פשוט צריך לדבוק בכמה כללים בסיסיים של אתיקה עיתונאית והגינות. זה הדבר הפשוט, שכנראה קשה מאוד לעשותו. עוד לא התייאשתי. אמצא את זה עוד.