מזי כהן

אתמול הייתי בהופעה של דני סנדרסון ומזי כהן במשגב. סך הכל חוויה סימפטית. ראיתי את סנדרסון כמה וכמה פעמים בעבר, אפילו באותו מקום – פארק אוסטרליה. (רמז למתמודדים על ראשות המועצה משגב, מי שיפרק את להקת המחול שלקחה עשר דקות יקרות מזמני כ'חימום' לפני סנדרסון יקבל את קולי.) הסיפור זה מזי כהן.

אז כהן היא גדולת הזמרות הישראליות בכל הדורות, השם יברכה. יחסית למי שהרפרטואר שלה נע בין פופ עם נגיעות רוקנרוליות של שנות החמישים לפופ עם נגיעות ג'אזיות זה קצת אמירה שדורשת הוכחה אבל בחייכם זו מזי כהן. מה שכן היא הגיעה אתמול גמורה לגמרי מבחינת הקול. בקושי הצליחה לגמור שני שירים ברצף, עלתה וירדה מן הבמה, וזה היה נוסטלגי כזה ועצוב מכל הסיבות הלא נכונות. באחד השירים היא פשוט עמדה ועשתה סוג של קולות רקע לסולנית אחרת, גיטריסטית נחמדה ונורא מוכשרת בשם הילי בוימל, וזה רק הדגיש את זה שמה שהיה פעם הקול הכי גדול במוזיקה הישראלית כנראה נשחק עד דק.

אבל לא הייתי מעלה את האבחנה העצובה הזאת אלמלא הרפרטואר של הערב. סנדרסון פתח את הערב בשיר לא מוכר, שהוא כנראה מהאלבומים האחרונים שלו. הוא עדיין יוצר חומר חדש בקצב די אחיד במשך השנים. היו כמה וכמה כאלה במהלך ההופעה. ההופעה נשענה חזק על כוורת, גזוז ודודה שזה מכסה את שנות השבעים אבל היו חומרים שלו גם משנות התשעים ומשנות האלפיים.

כהן, לעומתו, שרה רק 'גזוז'. הייתה לה קריירה לא רעה, היו שם שניים או שלשה אלבומי סולו וכמובן הניסיון המעניין 'פרמיירה'. אבל שום דבר שעשתה אחרי 1978 (ונגיע לדבר החשוב בסוף. לא שכחתי אותו) לא מגיע מבחינת הקהל לקרסוליים של גזוז. אז היא עמדה שם, ברוך השם בת שישים עוד מעט, ועשתה את הדבר שעשתה בגיל 19.

אני מתאר לעצמי את מבחן הבמה ל'גזוז'. היא בטח חשבה שזה יהיה בוסט לקריירה ומשם היא תעלה לקריירת סולו, ויהיו לה שירים משלה. לא גברת. בגיל שישים את עוד תקועה עם ציפי פרימו מחולון. השיא שלך היה בגיל 19.

אז איך זה לעשות את הדבר הגדול לפני גיל 20 ומאז לחיות על התנופה שלו? ולדעת שאת מסוגלת לכל כך הרבה יותר ושהקהל המטומטם רוצה רק את ציפי פרימו מחולון, ואם את רוצה לשים לחם על השולחן את צריכה לתת לו את זה? ולא שהיא לא ניסתה. מזי היא אלופת העולם בניסויים. הניסויים האלה כשלו כי אנחנו רוצים אותה בת 19 בגזוז. וגם בת 59 בגזוז. אנחנו רוצים רק גזוז. פרמיירה לא מעניינת אותנו, וגם לא אלבומי הסולו. גזוז. רוני את יודעת. או שהיא לא תדע.

והלב שלי יצא אליה, כי ראיתי שהיא משתדלת, ועושה בנורא התלהבות, והקול שלה מאוד צרוד ולא סוחב שיר, אבל היא מנסה להמשיך. ורוקדת על הבמה. ובטח כבר נמאס לה מהשירים האלה ורק לנו לא נמאס. ואז כשהיא שרה את 'בתשע בכיכר' התאהבתי בה שוב כי נזכרתי בגירסה של סוללת האיכון של 215 שאני מביא בפעם הראשונה. (לחן – ד. סנדרסון, מילים ע. רמתי; ש. רושה; ג. אמיר) ושרתי איתה את המילים שלי, וחשבתי שזה מה שאני עשיתי בגיל 19, ושזה לא היה השיא של כלום, אלא רק התחלה, אבל כמו מזי כהן אני נאנס כל פעם לחזור לשם.

תשע בכיכר ביום שישי

השבאב בכיכר עומדים

אני וואליד סמיר ואיברהים (הוא עוד קטן, לא מבין כלום)

מסתכלים על הסיור ומתכננים

הכנו את הבקבוקים

סמיר מסמן שכדאי להתקדם לעברם

גיל 16 הכל כזה אבנים ובקבוקים

גיל 16 מעצר ראשון מוביל למעצר שני

תשע בכיכר ביום שישי

אנחנו בכיכר עומדים

אני ויואל ועודד וגל גם

מסתכלים על השבאב ומתכננים

הכנו את הרימונים

יואל מסמן שכדאי להתקדם לעברם

M-16 ארוך כזה משופצר עם גומי בקנה

M-16 ארוך כזה לפעמים הוא גם יורה.

 

וזה לוקח אותנו ישר לקליים טו פיים של מזי כהן מבחינתי. מה שהופך אותה להכי גדולה, וזה מאמי. שנכתב פחות או יותר כשכתבנו את השיר הזה, ימי האינתיפאדה הראשונה (קצת לפני, אבל זה היה הפסקול שלי לאינתיפאדה הזו). 'עשרים שנות כיבוש, יותר לא נמתין'… ראבק, כבר חמישים שנה. הייתי חייל וגרתי בצפון אז את מזי בצוותא לא ראיתי, רק שמעתי בקסטה פיראטית, שזה המדיום ההכרחי לשמוע את מאמי. רציתי לשמוע אתמול שיר ממאמי. משהו. זה לא פחות חשוב ולא פחות יפה מכל דבר אחר ששרו שם באותו ערב, ואם סנדרסון מזמין את מזי כהן ומתייחס אליה כשווה, צריך גם קצת מקריירת הסולו שלה. לא קרה. היו לדעתי שישה הדרנים (הוא באמת השתולל שם על הבמה ונתן תמורה מלאה לכסף) אבל לא היה מאמי. אז הנה השדות האדומים. אין, לא היה ולא יהיה משהו יותר חזק מזה. וזה מזי כהן.

 

מודעות פרסומת

מלטה

ביליתי עכשיו כמה ימים במלטה במשימה סודית ביותר שייתכן שאספר לכם עליה יום אחד. אז כמה רשמים. נתחיל בשתי עצות מעשיות ונמשיך לקיטורים הרגילים על פוליטיקה.

אז העצה הראשונה היא שיש שם שני סוגים נפוצים של בירה מקומית והם מיוצרים על ידי מפעל שנקרא פרסונס. הלאגר המקומי נקרא ציסק וזה שתן סוסים. לא להתקרב. האייל המקומי דווקא חמוד. יש שלושה ארבעה סוגים שלו והטוב ביותר לטעמי היה בלו לייבל, שאם תמצאו מקום שמגיש אותו מהחבית בכלל הרווחתם.

העצה השנייה היא שהמאכל הלאומי של מלטה הוא ארנבת. אז באמת חייבים לנסות (דווקא התנסיתי פעם בצרפת, אבל זה היה לפני עשרים וחמש שנה בערך). אתם לא חייבים. באמת שלא. אין שום הבדל בין בשר ארנבת לעוף. באחריות. כלום. אותו דבר בדיוק. חבל על הזמן. תנסו משהו אחר, נועז. לא שיש שם. אני בספק אם יש מטבח מלטזי אמיתי שתייר יכול לחוות, וזה מהסיבות שתיכף אציין.

אז הסתובבתי קצת וקראתי את הטיימס של מלטה. זו הייתה חוויה משעשעת בהתחלה כי הכותרת הראשית שם הייתה על מעצר של סוחרת סמים איומה שסחרה בשש מאות גרם גראס. יש שם שופט אחד – ג'ו מיפסוד (עוד נחזור אליו) ונראה לי שאם הטיימס אוף מלטה רוצה למלא עוד כמה טורים חסרים הוא פשוט שולח את הכתב לאולם של מיפסוד והוא נותן שם הצגה. מיפסוד היה פעם פוליטיקאי ושדר טלוויזיה והוא כנראה נהנה מכל רגע של חשיפה. בעיתון שקראתי היו כמה כתבות על עלילותיו שהמשעשעת ביניהן היא שהוא האריך כנראה מעצר של זוג תיירים אוקראינים שעשו סקס במרפסת של המלון, תוך שהוא אוסר על פירסום שמותיהם, ונוזף בהם כי בעתיד עליהם להגביל פעילות זו לחדר המיטות.

אחרי כן הגיע הדיכאון הרגיל. העיתון היה מלא ידיעות על מהגרים, ונראה שממשלת מלטה, אי שנמצא על הנתיב הלוהט בין בנגאזי וסיציליה ומשם לאיטליה ולב היבשת לא כל כך אוהבת אותם. האמת היא שראו מעט מאוד מהגרים שחורים בעיירה ששהיתי בה, וכנראה שנוקטים שם שיטות להרחיק אותם. היו שתי ידיעות מרכזיות. ספינה מלאה פליטים שטה ליד מלטה, קיבלה ליווי של חיל הים המלטזי כדי שתמשיך הלאה משם, ונעצרה על ידי חיל הים האיטלקי. הפליטים תקועים עכשיו בנמל באיטליה כשאיטליה דורשת שמלטה תקבל אותם, כי הם עברו ב'אזור החיפוש וההצלה' של מלטה, ומלטה כמובן לא ממש מתלהבת. הם נמצאים עכשיו על אונייה בנמל קטניה ולא מתאפשר להם לרדת. מזכיר לי את הסיינט לואיס או משהו, אבל זה רק אני. עוד סיפור הוא על חווה שנמצאו בה מאות מהגרים לא חוקיים שהועסקו בתנאי עבדות בתת תנאים. סקר שנעשה בקרב קוראיו הטובים של הטיימס אוף מלטה העמיד בפניהם את השאלה מה היה על הממשלה לעשות בעניין – להעניש את בעל החווה, לגרש את הפליטים, להעניש את בעל החווה ולגרש את הפליטים, או פשוט להתעלם. רוב מוחץ של 64% סבר שיש להעניש את בעל החווה ולגרש את הפליטים. 26% נוספים סברו שיש לגרש אותם.

מה שמצחיק או מאוד עצוב הוא שהמלטזים כל כך חוששים ממהגרים ומאובדן הזהות שלהם, אבל במהלך כל חמשת ימי שהותי במלטה אני לא ממש יכול להגיד שפגשתי מישהו שממש נולד שם. מהספרית במלון ועד למלצרים במסעדות. הם כולם היו ספרדים, איטלקים, אנגלים ויתר אנשי האיחוד האירופי ששנג'ן איפשרה להם להגיע לאי הטוב. אם זה לא מספיק ואם אתה למשל אוליגרך רוסי שממש רוצה אזרחות מלטזית – לא בעייה ממשלת מלטה מקיימת תכנית נהדרת של אזרחות למשקיעים, זאת אומרת שאזרחות מלטזית אפשר לקנות בכסף. קצת יותר ממה שיש ל-190 האפריקנים שתקועים בקטניה, אבל תמיד דופקים את השחורים.

וזה העניין, הצבע השחור. נשבע לכם שקראתי מאמר (שלא ממש מצאתי עכשיו) שבגלל חוקי האימוץ הנוקשים במלטה, וחוקי האימוץ החפיפיים בהודו, המון זוגות מלטזים מאמצים תינוקות הודים וזה משנה שם את המאזן הדמוגרפי. לא איכפת להם שהם נרמסים על ידי מאות אלפי אזרחי האיחוד האירופי, אבל מאה ותשעים אפריקנים או שבעה תינוקות הודים, זה כבר סיפור אחר.

הסתכלתי קצת מי זה הממשלה הנהדרת הזו שלהם וביני לבין עצמי הימרתי על ימין קיצוני נוסח ממשלת איטליה. אבל סורפרייז סורפרייז מי ששולט שם זה מפלגת הלייבור, בראשות בחור חמוד בשם ג'ו מוסקט. אבל כמו שקורה לפעמים במפלגות עבודה המדובר באותו סוג של תחמן ניאו ליברלי שמסתנן לשם לפעמים (מי אמר ברק?) שלפי האינדפנדנט הבריטי – "ג'וזף מוסקט טוב מאוד במה שהוא עושה. וזה באופן בסיסי מדיניות נאו ליברלית קיצונית של לאסה פייר, עם אובססיה לצמיחה ודירוגי אשראי. הוא גם יודע לזכות בבחירות, לרוב ברוב מוחץ. השניים האלו קשורים – ההצבעה היא אולי עממית אך היא מוטבעת במבני כוח והשפעה. יהיה זה אווילי להמעיט בהשפעתם של הכספים האדירים שמימנו את מסע הבחירות שלו והוזרמו על ידי יזמי נדל"ן עשירים מאוד." נשמע מוכר? סדנא דארעא חד הוא.

התרשמתי שהמדינה הזו מושחתת עד היסוד. כשעברתי בוואלטה ליד האנדרטה לקורבנות המצור ב-1565 ראיתי שם המון שלטים ונרות זיכרון. מסתבר שהאנדרטה הזו הפכה לאנדרטה לעיתונאית בשם דפני קרואנה גליציה שחקרה שם את השחיתויות ומצאה את מותה במכונית תופת לפני שנה בערך. אם זה לא מספיק אז כשחיפשתי על השופט ג'ו מיפסוד בגוגל מצאתי שזה שם די נפוץ, ובין היתר הוא שם של איזה טיפוס שכנראה היה איש הקשר בין טראמפ והרוסים, ועכשיו הוא נמלט מהרוסים, האמריקאים והאיטלקים מאיזה סיבה, והאף בי איי מת לשים עליו את הידיים כדי לסגור חשבון עם טראמפ. זאת התמונה של האנדרטה לעיתונאית (בתמונה נראית אישה נאה ואמיצה. היא הייתה בת 53 כשהחקירה הלא נכונה עלתה לה בחייה) שצילמתי בעצמי –

20180817_161249_HDR (1)

אז? אז שורה תחתונה אם חשבתי שחוק הלאום זה משהו שמדרדר אותנו לתהומות של גזענות שפלה, ויותר גרוע מזה אין, גיליתי שיש לאן להידרדר. כי אצלנו לא רוצחים עדיין עיתונאים (רצח אופי לאחר המוות בטלוויזיה הממלכתית נוסח ההספד של גאולה אבן סער לאורי אבנרי זה כבר דבר אחר) אבל אם כבר להידרדר אז זה עם החופים הנפלאים של האי הזה, והבירה בלו לייבל, ונזיד ארנבת. או עוף.

מתי שהוא אני אחזור לכרוז מס' 13 אבל אני צריך קצת להתאושש ולצבור זעם. נשתמע.

 

אחד ליום על חוק הלאום – כרוז מס' 12

סעיף 6 לחוק הלאום קובע –

א) המדינה תשקוד על הבטחת שלומם של בני העם היהודי ושל אזרחיה הנתונים בצרה ובשביה בשל יהדותם או בשל אזרחותם.
(ב) המדינה תפעל בתפוצות לשימור הזיקה בין המדינה ובין בני העם היהודי.
(ג) המדינה תפעל לשימור המורשת התרבותית, ההיסטורית והדתית של העם היהודי בקרב יהדות התפוצות.
נו… כבר ראינו ש'יהודי' לא מוגדר בחוק הזה, ובהתחשב בכוונות הזדון של מנסחיו, סביר להניח שהמדובר ב'יהודי נכון', זאת אומרת כזה שהוא חבר נאמר בקהילה אורתודוכסית ולא כל הערב רב הרפורמי הזה. או למשל מתנגד כיבוש כמו פיטר 'טעות בשיקול הדעת' ביינרט. אז ככה. תעזבו את הערבים. הם, אתם יודעים, ערבים, דפוקים בכל מקרה. אבל אני יהודי! החוק נועד בשבילי! אז הסעיף הזה פחות או יותר אומר לי שבמדרג הפנימי בתוך 'דרג א', היהודים בישראל ובעולם, למדינת ישראל איכפת יותר מחסיד חב"ד בברוקלין ממה שאיכפת לה ממני, יהודי רפורמי בישראל, וסעיף ג' בעצם אומר שהיא תדאג להפוך כמה שיותר יהודים בחו"ל לחסידי חב"ד בברוקלין.
אבל למה לי לשפוך אש וגופרית על הסעיף המטומטם הזה כשהחבר הכי טוב של ביבי, איש הקשר שלו לחאפז אל אסד בימים הטובים של הקדנציה הראשונה שכמעט החזירו ביחד את הגולן, ומי שבטח גנב איתו לא מעט סוסים בהקשר של התחביב האהוב על שניהם – להרוס את התקשורת ולהפוך אותה לתקשורת מטעם, בקיצור, רון לאודר, עושה את זה כל כך הרבה יותר טוב ממני?
זה מאמר ממש טרי בניו יורק טיימס (אנטישמים! שונאי ישראל!) שאתם יכולים ללחוץ על הקליק ולקרוא או שאאמלק לכם, בשיא הקיצור.
לאודר, שפרט להיות חבר של ביבי הוא גם ראש הקונגרס היהודי העולמי, מונה את כל הדברים הנחמדים שקרו בקיץ הזה – הפרת ההסכמות במתווה הכותל, סערת אפליית הלהט"ב, מעצרו של הרב דובי חיון, וכמובן חוק הלאום, ואז קצת ידה ידה ידה זה לא ממש בסדר שאתם נהיים כאלה כולירות פשיסטים, ואני מתרגם את שתי הפיסקאות החשובות –
"אם המגמה הנוכחית תימשך, יהודים צעירים לא ירצו להיות מזוהים עם אומה המפלה יהודים לא אורתודוכסים, מיעוטים לא יהודיים ולהט"ב. הם לא יילחמו בבי די אס, אם לא יתמכו בישראל בוושינגטון ולא יתנו לה את התמיכה האסטרטגית שישראל כה צריכה. בואו לא נשכח – רוב גדול של יהודי העולם אינם מזדהים כאורתודוכסים. הם מסורתיים, חילוניים, קונסרבטיביים, רפורמים או אינם מזוהים לחלוטין. יש לכבד את האורתודוכסיה אך איננו יכולים לאפשר לפוליטיקה של מיעוט רדיקלי לנכר מיליוני יהודים ברחבי העולם. אנחנו עם אחד, מספרנו מועט, ואנו חייבים להפסיק ליצור חלוקות בינינו. אם נתאחד אין גבולות ליכולותינו."

וואלה? אז החוק המטומטם שעשיתם בשביל להפלות ערבים יוצר קרע בעם היהודי? מי היה חושב על זה?

ומה עוד לקחתי ואהבתי, אתם יודעים בתור המיעוט הכי שולי וזניח, רפורמים. שגם אותו, כך אני חש, החוק הזה לא ממש אוהב? ממשלת ישראל, כל הנתניהו והסמוטריץ' וחזן ואמיר אוחנה ובנט ומירי רגב, נו כל הדבר הזה, הגוש המאיים הזה שמחניק ובודק ומאפשר רק את הביטוי שהוא אוהב, וכל זה, הם 'מיעוט רדיקלי'. זה קצת שם בפרופורציות, נכון? ככה אתם נראים מבחוץ. ואתם מיעוט. רוצים קשר עם יהודי התפוצות, תבינו שמי שתמצאו שם זה פחות הבנטים והסמוטריצ'ים שזה פיתוח ישראלי די ייחודי, אלא את רון לאודר ופיטר ביינרט. והם הרוב בעם שלנו. ואתם נורא מעצבנים אותם.

מיעוט רדיקלי. אהבתי.

אז מיום שהסיוט הזה התחיל אני כותב. לא התעסקתי בשום דבר אחר למרות שקרו כל מיני דברים נורא מעניינים בכל מיני עניינים אחרים. בשבוע הראשון היה באמת אחד ליום, אבל אי אפשר להמשיך ככה לאורך זמן, וזה הפך לאחד ליומיים . וגם זה די מכביד. בקיצקיצור, אני יוצא לחופש באי מלטה כי אני ממש נגנב מזה שיש באמת אי שנקרא גוזו. אשוב לקראת סוף החופש ואולי אעשה חושבים כדי לראות איך מתקדמים בכתיבה בבלוג הזה, כמה צריך להקדיש לחוק הלאום וכמה לכל מיני עניינים אחרים. זה הזמן לתת משוב על תריסר הכרוזים האחרונים. מתאים הפורמט? לא מתאים? נמאס לשמוע על זה? השתכנעתם? הייתם משוכנעים מלכתחילה? מעניין לשמוע.

אחד ליום על חוק הלאום – כרוז מס' 11

נו אז אני עדיין מתנגד לחוק הלאום אחרי שהיה את ההפגנה הזו בתל אביב שכוסתה כולה בדגלי אש"ף והתמלאה בעשרות אלפי ערבים רוצחניים ששרו 'בדם ואש נפדה את פלסטון'?

כנראה שכן.

ההפגנה הזו, של הציבור המודר והמקופח והמופלה ביותר במדינה, הייתה הדבר המתבקש והמובן מאליו. הייתי בעשרות ומאות הפגנות כאלו בעבר, לרוב לא בתל אביב אלא ברחובות הערים הערביות, לאחר אירועים נוראים כטבח שביצע עדן נתן זאדה בשפרעם, או שריפת המשפחה בדומא. וכן, מונפים שם דגלי פלסטין. ולפעמים גם דגלים גרועים יותר. ולפעמים צועקים שם ססמאות לאומניות. כי המדינה הזו שעושה כל מה שהיא יכולה כדי לפגוע באזרח הערבי, לא יכולה לצפות להמון המון אהבה בחזרה.

אחד ליום על חוק הלאום – כרוז מספר עשר

אז לאן זה לוקח אותנו בעצם?

בכרוז קודם כתבתי שבמשטר ההיררכי המסתמן, בו השירות הצבאי הוא קו פרשת המים המבדיל בין אזרח סוג ב' לאזרח סוג ג', באוכלוסיות שנשותיהן אינן משרתות בצבא, הצדקת מעמד 'סוג ב' לעומת 'סוג ג' תהיה לפי פוריות הרחם, והיכולת הפוטנציאלית להעמיד חיילים נוספים. זה הופך את האישה הישראלית לפות מהלך (לא כולן יכולות ולא כולן רוצות להיות מפקדת טייסת ביון) הנבחן בפוריותו.

הגזמתי? מישהי חושבת כאן שבמשטר המבוסס על היררכיה אתנית תיעלם מהעולם ההיררכיה המגדרית? המודל הוא כמובן המודל הפאטניסטי של משטרו המדכא של המרשל, בו החליפה הסיסמה – 'Travail, Famille, Patrie' את הסיסמה הקלאסית 'Liberté, Égalité, Fraternité'. ואכן שימו לב שעיקר הקרב הוא על היעדרה מהחוקה השמרנית ההיררכית החדשה שלנו של המילה 'שוויון', הבסיס האגליטרי שהנחילה לנו המהפכה הצרפתית. אגב, הדוגמה נלקחת מהמרשל ימ"ש, אבל אתם יודעים, היו שם בסביבה כל מיני אחרים שלא אוהב לדבר עליהם. אבל אנחנו סבבה עם היורשים שלהם – הורטי, טיסו, וכאלה נחמדים מרכז אירופים שאולי עדיף לא להזכיר.

אז תראו איך זה קורה, כי אנחנו הולכים לקחת דוגמה מהחברות הכי טובות שלנו בעולם, שמסתבר שזה הונגריה של ויקטור אורבן ופולין של מפלגת 'החוק והצדק'. ברית וישיגרד. החבר'ה האלה באמת מתגעגעים לתקופה הישנה והטובה ששרר חוק וסדר. וגם שוקדים להסדיר אותו בעצמם. הנה למשל, הטריגר לכתיבת הפוסט המאוד זועם הזה הוא האיסור שאסר היום החבר הטוב אורבן על לימודי המגדר בארצו. הסיבה הרשמית היא אגב שהם 'לא כלכליים'. בפעם הבאה שאתם פותחים רדיו ושומעים מישהו או מישהי מדברים על 'הדודות מלימודי מגדר' או דברים מהסוג הזה שככה נשמעים לפעמים, תבינו לאן זה לוקח אתכם. למשטר ההיררכי. כי היררכיה זה טוב. כי כך העולם בנוי. כי יש כאלה שלמעלה – יהודים גברים. יש כאלה שפחות. כי הם נולדו פחות. כי סדר צריך להיות. ובואו לא נבזבז זמן וכסף על מה שהנשים האלה כותבות, מי נתן להן לצאת מהמטבח מלכתחילה? מזועזע? כן. כי לימודי מגדר זה חלק מהזהות שלי. דואג? הרבה יותר. כי אני רואה איך זה קורה מחר. עם ההערצה הזו למתימטיקה 5 נקודות (גם אני נורא מעריץ. ובאמת צריך את זה. אבל צריך גם לימודי מגדר. בחיי אלוהים אמת התורה. תאמינו לי), והטינה לכל מה שנוטף ממנו אינטלקט. משר החינוך שלנו שלא ממש טרח להשלים את לימודי התואר הראשון.

תלכו מחר להפגין. עם הערבים. מי שאומר שהוא לא ילך להפגנה נגד חוק הלאום כי יש שם אנשים שלא מכירים בישראל כמדינת הלאום היהודי, הוא קצת בסתירה במונחים שלו ואולי צריך לחדד אותם. כי אתם יודעים נימלר וזה. זה לא שמחר יבואו לקחת אותי. זה שהם כבר דופקים על הדלת. מצלצלים בפעמון. וכמו שאמר ג'ון דאן – לך הם צלצלו.

שבת שלום ומנוחה.

אחד ליום על חוק הלאום – כרוז מספר תשע

הפייסבוק הביא לידיעתי – אני לא זוכר אפילו דרך מי – אירוע של 'שרים ומוחים על חוק הלאום'. הסתכלתי וראיתי שזה ביום שלישי בחילף, שזה יוצא בדיוק בדרך חזרה מהמסלול שלי באוניברסיטה. אז את הבוקר ביליתי באוניברסיטה, ואף מצאתי את שחיפשתי – כל אנשי הפחה, פרוזופוגרפיה של צבאו של מחמט עלי, שזה הבחור ששלט על ארץ ישראל בין 1831 ל-1841 שזה יותר ממה שביבי שלט, מה שמראה לכל דבר יש סוף – ואז יצאתי אל עין בוסתאן בכפר חילף.

כשהגעתי – הפתעה הפתעה. לא ציפיתי לראות יותר מדי אנשים שאני מכיר, כי כשמישהו מסמן "מתעניין" באירוע מחאה בפייסבוק, הלחיצה הזו על הכפתור היא כל המחאה שהוא ימחה, אבל פתאום ראיתי, בחנייה שליד הגן, את א' שהיה איתי ממש בצבא ושנינו לחמנו כתף אל כתף בנבי אל עוואדי ב-1987 עם השברייה בין השיניים. א' הוא בחור מאוד הוליסטי ואנתרופוסופי, מורה במקצועו, מה שמראה שיש תיקון לכל דבר, אלא אם כן הכלי ממש נשבר כמו במקרה שלי, והוא קשור אל העמותה שמפעילה את הגן. כי המחאה הייתה אירוע של גן דו לשוני בכפר חילף שאליו מגיעים ילדים מהגנים הסמוכים ומטבעון

אני בעד חינוך דו לשוני, ואף חינכתי דו לשונית את בתי אלמוג, שלמדה את היסודי ב'מדרסת אל ג'ליל'. ובאמת האירוע היה פלאשבק ליסודי של אלמוג, כולל כל האלמנטים שכל מילה שנאמרת על הבמה בערבית מייד זוכה לתרגום סימוטלני לעברית ולהיפך, וכל האנשים הנפלאים עם הכוונות הנורא טובות, שבאו למחות על מה שעושים האנשים הפחות נפלאים עם הכוונות הרעות. האווירה הייתה קסומה, הייתה בריזה, ישבנו על כסאות מפלסטיק, ומחינו בשירה. היו שתי זמרות, דיאן קפלן ומירה עילבוני, ואחרי כן עלו המחנך והמוזיקאי אמיר והאמנית לילה, שהדביקו את כולנו באנרגיות שלהם, וסחפו אותנו לריקוד ושירה של שיר שאמיר כתב –

 קאלב ואחד

אני מצרף כאן קישור לביצוע של השיר, אבל תיזהרו, זה שיר מדבק ברמות, והוא לא יוצא לי מהראש כבר מאתמול בערב.

אז? אמיר שלומיאן, שהיה מנחה האירוע וכנראה המקים של גן הילדים הדו לשוני בחילף (שעל זה כבר פרס נובל לשלום בלי לחשוב פעמיים) אמר ש'אנחנו מסרבים לקבל את חוק הלאום, ונפגין את ההתנגדות שלנו בכך שנחגוג את השונה שבנו'. זה מאוד סבבה, וזה גם המסר של השיר. זה יביא לביטול חוק הלאום?

יש איזה תקווה שאם יראו את הסירוב לקבל, את ההתנגדות, אם הערבית תקבל מקום בולט בחיים שלנו, בציבורי שלנו, אם יתייחסו לכל מי שאינו יהודי כשווה למי שאינו יהודי, הדבר הנורא הזה, חוק הלאום, יבוטל בסופו של דבר. כאן יש חשיבות עצומה פחות למפגני ענק כמו זה שהיה בתל אביב בשבת, ויותר להתנגדות עממית, שורשית, גראס-רוטס, כמו שראיתי אתמול בחילף.

או שכך אני רוצה לחשוב. האנשים הנהדרים האלה שראיתי אתמול בגן שהביאו את הילדים שלהם ללמוד עם יהודים וערבים ושרו בשתי השפות וניגנו בקלרינט, ועשו את טקס המים, שבו שני זרמי מים משני כדים שונים זרמו לתוך כד משותף, הם לא קהל היעד של חוק הלאום, הם הקהל שהחוק נועד לפגוע בו. החוק נועד ליצור מצב שבו העברית עדיפה על הערבית, והיהודי עדיף על הערבי. למרחב בו הערבי שווה ליהודי והערבית שווה לעברית אין מקום במציאות החדשה. הבסיס לקיום של האנשים האלה נשמט, והמחאה שלהם היא מחאה של המשוכנעים ממילא. אז? גרעין של מחאה עממית, שתסחוף ותביא לביטול החוק, או ערימה של דינוזאורים לבנבנים היושבים בשמש ומנגנים בקלרינט כשהם מסתכלים, מהופנטים ולכודים, על המטאור הענק המתקדם לעברם?

בחייו הקצרים והרעים של חוק הלאום חלף עוד יום אחד.

 

 

 

 

 

 

 

 

אחד ביום על חוק הלאום – כרוז מספר שמונה

אז נו באמת, על מה הרעש? הרי זה הכל הצהרתי. אין לזה במציאות שום משמעות. הכל ימשיך להיות כמו שהיה. אז זהו, שלא.

מה בדיוק זה עושה בשטח? כי על הצהרות לא יוצאים למלחמה (או שכן, אם עדיין יש שרידים של עמוד שדרה וכבוד עצמי). יש בדיחה של דרויאנוב שלפני המהפיכה ברוסיה הגיעו הפועלים לבית החרושת ודרשו שלוש דרישות – שבכניסה למפעל יתנוסס שלט 'פועלי כל העולם התאחדו'. שבארוחת הצהריים החבר איוואנוב יעלה על השולחן ויקריא קטעים נבחרים מ'הקפיטל' ושהשכר יעלה משתי קופיקות לשעה לשלוש קופיקות לשעה. בעל המפעל אמר שאת שתי הראשונות הם כבר קיבלו, אבל יצטרכו להסתפק בזה. גם זו גישה. מה שאין לו משמעות בשטח אלא רק הצהרתית אפשר לספוג. למרות שדי ברור מה קרה כאן. בעל המפעל חסך את הקופיקות, אבל התעמולה המרקסיסטית עשתה את שלה ובאיזה שהוא שלב הפועלים עשו מהפיכה וזרקו אותו לגולאג, כך שגם הצהרות הן בעלות משמעות מסויימת. אבל נזרום עם דרויאנוב. מה המשמעות המעשית?

אז ככה. לכל מי שמכיר את משטר המקרקעין המפלה בארץ, שכל כולו שמירה על 'אדמות הלאום' מפני העברתן ללא יהודים (אזרחים טובים של המדינה הזו) תוך יצירת מנגנוני ענק מושחתים ושואבי משאבים (סוכנות, קק"ל) כדי לשמר אותם במציאות שבהן הצורך שבשבילו קמו חלף מזמן (נאמר רק שקק"ל קמה ב-1901, והסוכנות היהודית ב-1929 כזרוע של ההסתדרות הציונית העולמית שקמה ב-1897. שלושה מוסדות שלא אמורים בכלל לתפקד במציאות של מדינת ישראל כיום). אז המשטר הזה מאותגר באופן יום יומי, וחקיקה מפלה רגילה יכולה להיפסל בבג"צ. נכון, הבסיס הגזעני תמיד שם וקשה להפיל אותו, וקעדאן לא הביא לנהירה של ערבים באוטובוסים אל היישובים הקהילתיים, ואלה שכן נהרו הוציאו להם את החשק לנהור מהר מאוד  יוסי גורביץ' בבלוג שלו חושב שזה הדבר העיקרי שהחוק עושה. יש לו פוסט חכם שמנתח את זה לעומק ואני רק מפנה.

יוסי גורביץ' חושב שלחוק הזה יש שתי סיבות. לעצבן שמאלנים (ובזה הוא נורא מצליח, אבל כמו שראינו זה קצת גול עצמי, כי לא חשבו עד הסוף ומעצבנים גם דרוזים) ולשמור על משטר המקרקעין המפלה. הלוואי והיה צודק. החוק הזה עושה דבר מאוד מעשי ומאוד פשוט. אם במדינתנו חסרת החוקה הסתמכו בשביל לתת זכויות על חוק יסוד כבוד האדם וחירותו כמקור מחייב, וערכי מגילת העצמאות כמקור פרשני, אז זה נגמר. יש לנו את החוק הזה שהוא פחות או יותר גומר את הסיפור של מגילת העצמאות (איך סחבנו את זה שבעים שנה לעולם לא אבין) ומכיוון שהוא מאוחר ומיוחד לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו הוא גם גובר עליו. אז החלפנו את המשטר החוקתי שדיבר על שוויון זכויות אזרחי וחוקתי מלא וכבוד האדם וחירותו, במשטר אתנוקרטי ופשיסטי, ופוצצנו את בתי המשפט במינויים שנועדו להבטיח שהמקור הפרשני הראשון שהשופטים ילכו אליו יהיה החוק הזה. יותר 'מעשי' מזה לא יכול להיות.

בואו ניקח למשל את הסיפור עם המרכולים בשבת. אם מישהו חשב שהחוק הזה שמדבר על הגשמת הזכות הדתית להגשמה עצמית וכולל סעיפי 'יום מנוחה' כחלק מהחוקה לא ישחק תפקיד מרכזי בבג"צים שיוגשו, אז הוא טועה. הסיכויים של הבג"צים האלה מאוד פחתו כתוצאה מחקיקת החוק, ושימו לב לעיתוי שדרעי הטיל את הפצצה הזו ופסל את חוקי העזר, שבוע וחצי לאחר כניסת החוק לתוקף. וזו רק דוגמה. אין תחום מתחומי החיים שהדבר הזה לא יכול לחדור אליו ולהשפיע עליו. מאבקים שנערכים שנים – גיורים רפורמיים, מתווה הכותל, שבתות ומועדים, הדתה בצה"ל, יכולים להיות מוכרעים אם התיק ייפול לשופט הנכון שיש לו עכשיו את הכלי המושלם להוציא פסיקה שתחזיר אותנו לימי הביניים. אבל לא רק עניינים שברומו של עולם של דת ומדינה. כשהסדר הזה נכנס לתוקף הכל מיישר קו. זה יגיע גם לדברים מאוד קטנים . כי כשהרכבת הזאת מתחילה לנסוע היא לא עוצרת. ניתן לכם שיעורי בית. קחו את כל הבג"צים הגדולים של הזמן האחרון – עמונה, מסתננים, בתי סוהר פרטיים. ותנסו לפסוק כאילו מה שמנחה אתכם זה לא חוק יסוד כבוד האדם וחירותו ומגילת העצמאות אלא חוק הלאום. עובד? בטוח עובד. הבנתם איפה אנחנו נמצאים? לא בטוח שאמיר אוחנה הבין. לא נורא, כשחוק 'איסור מעשי סדום ותועבה התשע"ח – 2019' יגמור את הסיפור הזה שנקרא להט"ב, ובג"צ שאיילת שקד מינתה ידחה את העתירה על הסף מטעמים שבחוק הלאום, הוא יבין.