סיפור מעשה נורא

נכון שכבר נמאס מזה? כמה אפשר להתעסק עם זה? הרי כולנו יודעים איך זה ייגמר ומה יהיה הסוף. ראינו אותם מקצב ועד אולמרט. יש לזה שלבים כמו השלבים של אבל -הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון וקבלה. עכשיו אנחנו איפשהו בין ההכחשה למיקוח. זה תמיד נגמר אותו דבר. אז היום נגנב לי המוח ממשהו שונה לגמרי ואני משתף. מי  שמעניין אותו הדבר האיום שקרה בטבריה ב-1875 שימשיך לקרוא. היתר יכולים להמשיך להתעסק עם מקבל השוחד וענייניו. תיהנו! זה נורא מהנה, באמת.

אז ככה. אמא שלי זו רבקה ואמא שלה זו חיה-שרה שהייתה מנקה ומבשלת בבית החולים ביקור חולים. אבא שלה זה אלתר שהיה בניל"י ואבא שלו זה פנחס שאני לא יודע עליו כלום, ואבא שלו זה אברהם צבי הלוי סג"ל שהיה המון שנים הרב האשכנזי של טבריה והיו לו בחיים בלגנים לא קטנים. פעם אפילו הייתי בקבר שלו בטבריה ודווקא לפני כמה שנים חיפשתי שוב והזיזו שם כמה קברים ועשו גשר עילי ולא מצאתי, אבל לא היה לי זמן ובטח חיפוש יותר מקיף יוכל למצוא. אז הנה קטע עיתון מאמם שמראה שטבריאני זה טבריאני, ומה שהיה הוא שיהיה, ועוז הלב הד'אהריסטי עודו שורר כאז, ובכלל. שימו לב איך מישהו משתולל והסבא של סבא של אמא שלי משלם את המחיר, ונראה לי שהוא הוריש את התכונה הזו לצאצאיו ואם כן יש לי חשבון איתו. ולענייננו – ידיעה מ'הלבנון' 21.7.1875 מובאת כלשונה כשירות לציבור. תחזיקו מעמד עד הסוף זה אחד המאממים שקראתי  –

טבריה עה"ק ת"ב י"ב לחודש סיון שנת התרל"ה ליצירה – לבבינו לחוקקי ישראל שרי צבאות אדוני הארץ רוזנים אפרתים שרים פרתמים ראשי אלפי בני יהודה.

 

 

 

מודעות פרסומת

יומולדת

ינואר 2018 היה החודש הראשון שלא כתבתי בו בבלוג הזה מאז אוקטובר 2009. אני כנראה עסוק במיליון דברים אחרים. זה היה גם החודש שנכתבו בו ארבעים עמודים ברומן הבלתי נגמר 'ד'אהר, חנין, והזומבים מסח'נין' הצובר נפח ומשמעות לקראת גניזתו הסופית בנבכי הלפטופ שלי. אבל היום יומולדת, ואני חייב פוסט במסורת של השנים הקודמות.

בשנים הקודמות ציינתי את יום ההולדת בספורט המשעשע של למצוא אנשים שמתו בגיל אליו הגעתי, ולנסות ללמוד מהתנהגותם לקחים שיסייעו לי להגיע ליום ההולדת הבא. השנה יש דווקא כמה מעניינים כמו ג'יימס קוק (אל תתעסק עם ילידים כועסים), איזדורה דאנקן (צעיף הוא פריט לבוש חינני, אך מסוכן) או מייקל ג'קסון (אל תעשה שום דבר שהאיש הזה עשה) אבל מה זה משנה בעצם?

לפני חודש בערך הייתי בערב ריקודים של חמישים פלוס, וזה הוציא לי את החשק לחיות פשוטו כמשמעו. אם מישהו לא הבין עד הסוף את הפרק האניגמטי ביותר בתנ"ך קוהלת יב אז הוא רק היה צריך להיות בערב הזה שבו קירטעו לצלילי מוזיקה נוסטלגית שלא סבלתי עוד לפני ארבעים שנה, והתעוותו אנשי החיל ושחו כל ציפורי השיר. לעזאזל, אפשר כבר להביא את הציטוט המלא – עַד אֲשֶׁר לֹא-תֶחְשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ וְהָאוֹר וְהַיָּרֵחַ וְהַכּוֹכָבִים וְשָׁבוּ הֶעָבִים אַחַר הַגָּשֶׁם:  בַּיּוֹם שֶׁיָּזֻעוּ שֹׁמְרֵי הַבַּיִת וְהִתְעַוְּתוּ אַנְשֵׁי הֶחָיִל וּבָטְלוּ הַטֹּחֲנוֹת כִּי מִעֵטוּ וְחָשְׁכוּ הָרֹאוֹת בָּאֲרֻבּוֹת:  וְסֻגְּרוּ דְלָתַיִם בַּשּׁוּק בִּשְׁפַל קוֹל הַטַּחֲנָה וְיָקוּם לְקוֹל הַצִּפּוֹר וְיִשַּׁחוּ כָּל-בְּנוֹת הַשִּׁיר:  גַּם מִגָּבֹהַּ יִירָאוּ וְחַתְחַתִּים בַּדֶּרֶךְ וְיָנֵאץ הַשָּׁקֵד וְיִסְתַּבֵּל הֶחָגָב וְתָפֵר הָאֲבִיּוֹנָה כִּי-הֹלֵךְ הָאָדָם אֶל-בֵּית עוֹלָמוֹ וְסָבְבוּ בַשּׁוּק הַסּוֹפְדִים: עַד אֲשֶׁר לֹא- (יֵרָחֵק) [יֵרָתֵק] חֶבֶל הַכֶּסֶף וְתָרֻץ גֻּלַּת הַזָּהָב וְתִשָּׁבֶר כַּד עַל-הַמַּבּוּעַ וְנָרֹץ הַגַּלְגַּל אֶל-הַבּוֹר: אפשר לחשוב שהוא ממש היה שם, קוהלת בערב הריקודים הזה – הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר הַקּוֹהֶלֶת הַכֹּל הָבֶל.

אז אולי חסד עשה הבורא עם איזדורה שלא יסתכל בה החגב, ועם מייקל שלא הפר לו את האביונה. בכל אופן, זו שאלה פילוסופית מאוד כבדה שאני מקווה להכריע בה עד ליום הולדתי הבא. אני לא אובדני חלילה, ועדיין מאמין כי ישועת השם כהרף עין. אני נורא רוצה להספיק את הדברים הרגילים כמו נכדים וכאלה, ולגמור את הספר על ד'אהר, ואת זה שאני כותב עם נעמה על עורכי הדין הערבים, ולעמוד מול כיתה ולספר לה על המילט האכזר, וכמובן להספיק ולראות את סוף ממלכת הרשע של המשפחה הקיסרית, ואת עונשם הצודק; ולהתעצבן פי כמה מממשלת הרשע של לפיד, ולכתוב כאן טור יומי נגדו, ולהתנגד לו יותר ממה שאני מתנגד לביבי. אבל אני נורא מודע למצב הקוגניטיבי והפיזי בו אהיה כשכל זה יקרה. וכן, אני מרגיש את גולת הזהב רצה מרתון, ולא אוהב את זה בכלל. אני גם רוצה נורא שלחיים שלי תהיה משמעות, כך שכשעושים עכשיו את הדבר הנורא והאיום של גירוש הפליטים, אני רוצה לעשות את הדבר הנכון ולדעת שכשהיה צריך להכריע, הכרעתי לכיוון המתבקש מהאימפרטיב הקטגורי, למרות שקאנט הפרוסי הצייתן לא היה שמח בכלל מהתנגדותי למשטר הרשע. זה יגרום לי להרגיש טוב גם כשישבר הכד על המבוע.

מי שקורא את הבלוג הזה כמה שנים יודע כבר לאן זה מגיע, אבל זה הכרחי. הציווי לעשור השישי בחיי הוא כמובן –

רְאֵה חַיִּים עִם-אִשָּׁה אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ כָּל-יְמֵי חַיֵּי הֶבְלֶךָ, אֲשֶׁר נָתַן-לְךָ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ, כֹּל יְמֵי הֶבְלֶךָ,  כִּי הוּא חֶלְקְךָ בַּחַיִּים וּבַעֲמָלְךָ, אֲשֶׁר-אַתָּה עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.  י כֹּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ – עֲשֵׂה,  כִּי אֵין מַעֲשֶׂה וְחֶשְׁבּוֹן וְדַעַת וְחָכְמָה בִּשְׁאוֹל, אֲשֶׁר אַתָּה הֹלֵךְ שָׁמָּה.

לרישא של הפיסקה הזו דאגתי כבר כשהייתי בן עשרים ואחת, אז אני פחות או יותר מסודר. לגבי היתר – נראה.

עורכי דין פלסטינים בישראל 1948-1952

ב-23.1 ימלאו שנה לקבלת תואר הדוקטור שלי. מה עשיתי בשנה הזו? די הרבה. לא שאיזה מוסד ממש שכר את שירותי כמרצה, אבל אני ממשיך במחקר, וב-2017 התקבלו לפרסום שלושה מאמרים שלי. שניים מהם בנושא הזנות – האחד לקובץ מאמרים בעברית, והשני בכתב עת באנגלית, ועוד אחד חמוד על קאנט ואיך שלא יודעים לאכול אותו בבית המשפט בישראל שגם ייכנס לקובץ שאני בין עורכיו לכבוד שופט עליון שפרש לפני כמה שנים. אבל הפרויקט העיקרי שלי הוא מחקר על עורכי דין פלסטינים בראשית ימי המדינה.

היו בדיוק תריסר כאלה ששרדו את המעבר ממנדט למדינה. היו 109 עורכי דין ערבים בשטחים שיהפכו למדינת ישראל בתקופת המנדט, ותריסר לאחר קום המדינה. זה לכשעצמו נתון מדהים, אבל מסתבר שכל אחד ואחד מעורכי הדין ששרדו נושא עמו סיפור מרתק, וביחד הם נותנים תמונה מחקרית מרתקת ואפשר לומר גם מרגשת. העבודה היא נבירה בארכיונים, ראיונות עם קרובי משפחה והמון קריאה של תיאוריה בנושאים היסטוריים. המתודולוגיה היא 'פרוזופוגרפיה' תיאור ביוגרפי של קבוצה, מה שדורש המון התאמות מתודולוגיות והכרה עם תחומי מחקר ושיטות שלא הכרתי בלימודי המשפטים. את העבודה אני מבצע עם שותפה לפשע בשם ד"ר נעמה בן זאב ממכללת תל חי.

אז לפני חודשיים הופעתי בכנס האגודה להיסטוריה ומשפט ביד בן צבי, ונתתי הרצאה של רבע שעה שמציגה פרק מהמחקר. זה סיפור מעניין, איך גם לאחר הנכבה שקצת קיצצה 90% ממספר עורכי הדין הפלסטינים הפעילים, היה מי שדאג לזה שלא יהיו חיים קלים לאלה שנשארו. מסתבר שיש בחור מאוד חרוץ, ששכחתי את שמו, שמגיע לכל כינוס משפטי ומתעד בערוץ יוטיוב שנושא את השם 'חוק ומשפט – המשפט העברי'. זה בכלל ערוץ שחייבים להיות מנויים עליו, כי כל הרצאה משפטית בכל כינוס בארץ עולה לשם. כך למשל היה לפני כמה זמן רעש בעיתונות של הימין על זה שמני מזוז אמר שהחלטה בעניינים חוקתיים צריכה להיות אינטואיטיבית. החבר'ה לא ממש נכחו בנאום של מזוז, אבל אני בטוח שהם מנויים על ערוץ היוטיוב.

אז עוד מעט הווידאו. אתם חייבים לראות את ההרצאה. כולה רבע שעה אבל מעניינת בטירוף. קצת רכילות? אנחנו בלוג אז למה לא. יחד איתי בפאנל שתי נשים נהדרות, נעמה בן זאב וקמר מישרקי אסעד, וגם גיורא גודמן והמנחה סנדי קידר. אז נעמה היא השותפה שלי לכתיבה, ומציגה פרק נוסף מהעבודה שלנו – איך עורכי הדין שאני מספר עליהם השתלבו בפרשה שהייתה בשנות החמישים בכפר ראמה, בה ניסו לגזול מהתושבים את יבול שמן הזית שלהם. וקמר מדברת על גזל הקרקעות בסוסיא. ושתיהן קשורות למשרד עורכי הדין שלי בעפולה.

הקשר עם נעמה נוצר כשהגיעה להיעזר בשירותי משרדי כנוטריון, כדי לתרגם את תעודת הזהות שלה, כי דרשו ממנה את זה באחד הארכיונים באנגליה. הייתי אז בשלבים התחלתיים של הדוקטורט, והתחלנו לדבר, והבנתי שהיא דוקטור להיסטוריה שמתעסקת בסביבה של מה שמעניין אותי. שלחתי לה את הפרק שעבדתי עליו באותו זמן והשאר הוא היסטוריה. אני חייב הרבה לדיוק שלה ולרוחב האופקים המתודולוגי שלה. חוץ מזה היא הסבירה לי שחוקר אמיתי לא משתמש בקוראן של בן שמש אלא בזה של רובין, ומנעה פאדיחה בסדר גודל משמעותי. והיא גם בנאדם נהדר שכיף לעבוד איתו.

קמר היא סיפור מעניין יותר, ואני לא בטוח שאפילו היא מכירה אותו. לפני כמה שנים הייתי מופיע בתיקי תעבורה. עיקר העבודה היה להגיע אל משרדי התובעים המשטרתיים ולסגור איתם עסקאות, כי זיכויים בתעבורה זה דבר נדיר. יום אחד קבעתי עם אחד התובעים שלא אפרט כאן את שמו, בין היתר כי אני לא זוכר. אני זכרתי שקבענו בשמונה וחצי, הוא זכר שקבענו בשמונה, וכשהגעתי סירב לראות אותי. אמרתי למזכירה שלו בחיוך 'See you in Court' שזה משהו שאני אומר לעורכי דין שמופיעים מולי בערך פעמיים ביום אם לא יותר. מסתבר שזה נקלט שם כאיום, קיבלתי כל מיני טלפונים ותלונות, והפכתי לפרסונה נון גראטה במשרדי התובעים המשטרתיים. כמובן שדיברתי איתו והסברתי שעד כמה שאני מטומטם, להיכנס למשרד של קצין משטרה ולאיים עליו זה עדיין לא בטווח של הטמטום שלי, ולחצנו ידיים והתחבקנו כאחים אבודים, אבל זה כבר היה מאוחר מדי, והנזק ליחסים שלי עם משטרת ישראל כבר נגרם, והייתי שם פופולרי בערך כמו ביבי אחרי הנאום שלשום. אז הייתי צריך להיעזר במישהו אחר שיעשה את התיקים האלה, ושכרתי את שירותיה של קמר, שבדיוק סיימה התמחות בפמ"צ. היא עבדה אצלי שנה או שנה וחצי, עד שהתחתנה ועברה לירושלים, ולא כל כך שמרנו על קשר, למרות שזכרתי אותה לטובה כאדם מאוד נעים שעשתה עבודה מאוד טובה. ופתאום בכנס הדוקטורנטים ב-2016 ראיתי אותה בין הדוקטורנטיות. נורא שמחתי. קמר הרצתה לפני בפאנל אז היא זו שאוספת את הדברים מהבמה ומתיישבת בקהל בתחילת ההרצאה.

אז אחרי שאתם רואים את הווידאו שלי, תציצו קצת בערוץ המשפט העברי ותראו גם את ההרצאות של נעמה ושל קמר. וסך הכל לפי מונה הצפיות ביוטיוב אוכל לדעת אם חיפפתם, ומי שלא יכין שיעורי בית לא יהיה מעודכן בחזית המחקר הפרוזופוגרפי בישראל, אז זה לא סיכון שאתם רוצים לקחת, נכון?

 

 

 

היפאטיה ,טראמפ, ארנדט, המתים המהלכים, דן מרגלית

נצחונו של דונאלד טראמפ נתפש בחוגים אינטלקטואליים מסויימים – בוא נאמר אלו שחושבים בדיוק הפוך ממני – לא רק כנצחון של 'ימין' על 'שמאל' או כל הקטע הזה של עכשיו יהיה טוב ליהודים אחרי שמונה שנים של השווארץ המוסלמי בבית הלבן, אלא גם כנצחון על הזרם האקדמי של ה'פוליטיקלי קורקט', כפי שבישר דן מרגלית לקוראי ישראל היום בסמוך לאחר הניצחון – "נצחון טראמפ סוף עידן הפוליטיקלי קורקט". תנו לי לעצור שנייה ולהתענג על הצירוף 'דן מרגלית' ו'ישראל היום'. התענגתי מספיק יש  לי הרבה מה לכתוב נמשיך הלאה.

סך הכל כשמאלן פמיניסט מן השורה אני חובב גדול של מדיניות ה-PC, אבל גם רואה את הבעייתיות שבה. יש אנשים שרואים בשימוש בלשון נקייה איזה מדרון חלקלק שעלול להוביל בסוף למשטרת מחשבות. יש לזה המון דוגמאות מזעזעות באקדמיה האמריקאית. בתחילת השנה כמעט ונסגר ירחון בשם 'Hypatia' למחשבה פמיניסטית בשל כך שהעז לפרסם מאמר בו מושווית הטרנס ג'נדרית הידועה קייטלין ג'נר לרייצ'ל דלזל, אישה לבנה שהציגה עצמה כשחורה, וניסתה לטעון כי אדם יכול לשנות את גזעו כשם שהוא יכול לשנות את מינו.  המאמר הזה ספג אש קשה מכל הכיוונים, כמעט והביא לסגירת העיתון, להתפטרות של המערכת, למכתבי מחאה, ולמה שכונה 'ציד מכשפות ברשת'. דוגמה קצת יותר מוצדקת היא "Third world Quarterly" שבחוסר רגישות מסויים פירסם מאמר בשם "The case for colonialism" שכשמו כן הוא, כלל הצדקות לקולוניאליזם, ולאחר שכמעט וחיסל את הקריירות של כל מי שהיה מעורב בפירסום מהכותב ועד לעורכי כתב העת, נמשך על ידי כותבו.

שתי הדוגמאות האלו נורא מייצגות לדעתי. מצד אחד יש כאן סוג של ציד מכשפות והשתקה (במיוחד במקרה של היפאטיה) שמציג את כל מה שגרוע ומגוחך ב-PC. מצד שני יש כאן התייחסות לאוכלוסיות מוכפפות – תושבי 'העולם השלישי' ונשים טרנסג'נדריות, שבאמת הזהירות הלשונית מוצדקת כלפיהם. דעתי האישית היא כי אם זה הדבר הגרוע שגורם ה-PC אז אני ספציפית סבור שיתרונותיו גדולים על חסרונותיו, אבל אני גם מבין מי שחושב אחרת.

בכל אופן, המחשבה הימנית השמרנית, השואפת לשמירת יחסי המוכפפות הקיימים, והפוסט מודרנית נוסח טראמפ (אני באמת לא יודע איך לקרוא לזרם הזה אבל אני בטוח שיש לו איזה שם. בוא נקרא לזה פוסט מודרני כי שמרני זה לא), שנורא אוהבת נאצים שצועדים בשרלוטסוויל, סימנו את הפוליטיקלי קורקט כאוייב מספר אחד, ונורא שמחים על כשלונו או מה שזה לא יהיה כשקרתה התאונה ההיסטורית וטראמפ נבחר. אה. וליברטריאנים. שכחתי ליברטריאנים. גם הם נורא שונאים PC. לא בא להם בטוב להתייחס למישהו אחר כבנאדם. לא משנה. נמשיך הלאה.

אז ככה, לפני כמה ימים התפרסם שאנשי ממשל טראמפ אסרו על אנשי המרכז לבקרת מחלות באטלנטה (מכאן 'המתים המהלכים בכותרת. אני רואה את כל הסידרה מהתחלה ולא מזמן ראיתי את הפרק שם מגיעים ל-CDC ומוצאים שכנראה כל הבלגן התחיל משם, ודאי עקב האירועים שתיכף אסקור, שפירושם שה-CDC מת לכל דבר ועניין כמוסד מדעי) להשתמש בפירסומים שלהם בשבעה מושגים –

vulnerable," "entitlement," "diversity," "transgender," "fetus," "evidence-based" and "science-based."

אז אפשר לראות ברשימה הזאת איזה תגובת נגד לפוליטיקלי קורקט, כמו למשל האיסור בשימוש במילים שהן הבסיס של הפוליטיקלי קורקט כמו 'פגיע' 'זכות' או 'מגוון'. השינאה של טראמפ לטרנסג'נדרים משתקפת גם כאן, וגם הוויכוח על הפלות. אבל אני לא רואה מוסד מדעי שיוכל לעבוד בלי המושגים 'מבוסס על ראיות' ו'מבוסס על מדע'. יש כאן באמת אמירה של אנשי הזרם הטראמפיסטי הפוסט מודרני, שבאמת כל הקטע הזה של התחממות כדור הארץ שלא בא טוב לתאגידים הגדולים זה משהו שאפשר להתווכח עליו, וכך גם האבולוציה, וכל זה, ובסך הכל אמת זה דבר שאנחנו לא ממש צריכים כי יש לנו תיאוריית קונספירציה טובה. טראמפ ידוע בחיבתו ל'אמת אלטרנטיבית'. ארנדט הסבירה את זה יפה ב'יסודות הטוטליטריות' (עמ' 531) "תעמולתם [של התועמלנים הטוטליטריים] מצטיינת בבוז הקיצוני המופגן בה כלפי עובדות בתור שכאלה, שכן על פי השקפתם העובדה תלויה לגמרי בכוחו של האדם המסוגל לייצרה".

וזו ההבנה המאוד ברורה. אפשר לקרוא לניסיון לדבר בלשון נקייה ומכבדת, המתארת מציאות פוליטית, מציאות של דיכוי ומוכפפות, בשם 'משטרת מחשבות'. ברגע שנסיר מעלינו את ההגנות האלו, נהיה כפופים למשטרי דיכוי גרועים בהרבה, ודווקא מהסוג שאנחנו מכירים לא רע. הנצחון של האמת האלטרנטיבית של טראמפ על 'הפוליטיקלי קורקט' הוא דיכוי. דיכוי של חשיבה חופשית, דיכוי של היכולת לטעון לקיומה של אמת מדעית, וציד מכשפות לא פחות אכזרי מזה שחוו עורכי היפאטיה או ירחון העולם השלישי. טראמפ לא פועל בשם הניסיון לקדם איזה אמת מדעית המושתקת על ידי משטרת המחשבות של הפוליטיקלי קורקט. הוא פועל כדי להסיר מהשולחן את האפשרות לקיומם של 'עובדות מבוססות מדע' ו'עובדות מבוססות ראיות' מלכתחילה. זה יכול לעבוד בתעמולת המונים. אם תשכנע מספיק מטומטמים שהילרי המושחתת מריצה רשת לפורנוגרפיית ילדים מפיצריה בוושינגטון, תיבחר לנשיאות ארצות הברית. זה פחות עובד עם מדע, כי אם תיקח לנו את העובדות מבוססות הראיות, נגמור עם המתים המהלכים. באחריות.

רכבת ישראל, הרב שטיינמן, רוגל אלפר

אתמול נסעתי ברכבת מכרמיאל לירושלים. הנסיעה נמשכת ארבע שעות, ולכן הבאתי עמי מחשב נייד והתכוונתי להקדיש את הנסיעה לעבודה על מאמר של חברה שעוסק באלימות כלכלית בבית הדין השרעי. מכיוון שהגעתי לרכבת באיחור מסויים והייתי בין האחרונים לעלות, המקום היחיד שהיה בו שקע חשמל תקין היה קרון ה'אופניים'. המדובר בקרון עם משטח לאופניים ומעט מושבים יחסית. במקום לא היה רוכב אופניים אחד, אבל התיישבה שם חבורה של חרדים שהתפללו בצוותא.

התפילה הייתה בקול, אבל היא לא הפריעה לי. למעשה הייתי צריך לעצור בעצמי לא לענות 'אמן' בקדיש, או להצטרף ל'שמע ישראל'. החבר'ה היו חמודים, עם טליתות ותפילין. יתר יושבי הקרון עסקו איש איש בענייניו (לרוב בעיון במה שמספר להם הסמארטפון), וגם האלימות הכלכלית בבתי הדין השרעים התקדמה.

ואז, אחרי חצי שעה, נכנס לקרון באחת התחנות בחור עם אופניים כשהוא משמיע מוזיקה רועשת וצועק 'חברותא, חברותא, תלכו למקום אחר, כאן קרון לאופניים'. אחרי חמש דקות בערך הם הבינו שזה מאבק אבוד ועברו לקרון אחר. הבחור, אגב, המשיך לריב עם החילונים שנותרו בקרון ורצו שינמיך את המוסיקה.

אז רוגל אלפר והרב שטיינמן.

אלפר (כזכור, מבקר הטלוויזיה של 'הארץ') נושא דגל של אתיאיזם קיצוני ובוטה. הדת היא לדעתו ביטוי של פרימיטיביות. האל הוא 'חבר דמיוני', שמי שעובד אותו הוא אידיוט, חשוך, פרימיטיבי. אין מקום לשום הפגנה של דת במרחב הציבורי, וכך למשל שמירת הכשרות בצה"ל היא עלבון לאינטליגנציה ותרבות של כוחנות ושליטה על אוכלוסייה, וכיוצא בזה.

אז כך כתב, לדעתי בהתענגות בלתי מוסתרת , על מותו של הרב שטיינמן – "הרב שטיינמן לא היה "גדול הדור", אלא, למרבה הצער, הוביל תנועה אווילית. שכן ככל בן תמותה היו חייו חד פעמיים. ובניגוד לדעתו השגויה, הוא איננו שוכן כעת בעולם האמת אלא בקבר, שם תירקב גווייתו ותתכלה, בדיוק כמו כל יצור חי. הוא לא ניחן בנשמה נצחית שממשיכה להתקיים בנפרד מגופו. "גדול הדור" הכוזב הקדיש את חייו לחבר דמיוני שאותו מעולם לא ראה ושעמו מעולם לא שוחח, שכל אמרותיו המצאה אנושית שיסודה בהבנה מוטעית של המציאות. זה לא חכם במיוחד."

נעזוב את חוסר הרגישות בכך שלאחר הלוויה בה נכחו מאתיים אלף מאזרחי מדינת ישראל שביכו מנהיג גדול שהלך לעולמו, מקדיש עיתון נפוץ מאמר המוקדש להתנגחות בו וגידופו. יכלו לחכות שבוע, שבועיים חודש, או אתם יודעים מה? לא חייבים. לא חייבים לגדף מנהיג מת. ודאי שלא, במונחים הפיזיולוגיים של רוגל אלפר, עוד בטרם התקררה הגופה, או בלשון בני אדם בעוד המת מוטל לפני האבלים. אבל זה רק בשוליים, כי כשיש אמת קדושה שיש להפיץ, רגשותיהם של מאות אלפים, מהם?

אלפר מאשים את שטיימן והנוהים אחריו 'הבנה מוטעית של המציאות'. אדם החי במרחב בו הדת היא הגורם המרכזי, המוביל והמשפיע ביותר, קובע את סדר היום הציבורי, ומניע מיליוני אנשים, הקובע כי מנהיג דתי 'הוביל תנועה אווילית' וכי הקדשת חייו לדת לא הייתה 'דבר חכם במיוחד' סובל מהבנה מוטעית של המציאות. ייתכן שאלפר שעל פי הוויקיפדיה יש בעברו לימודים לתואר ראשון לפילוסופיה חקר, שנה, ומצא פתרון לשאלת קיומו של האל שהעסיקה את מיטב המוחות מדקארט ועד קאנט, וסבור שמי שלא שנה ובדק כמותו הוא 'פרימיטיב'. סבבה. אבל לשלול לחלוטין את הדת, ולומר קטגורית שכל מי שעוסק בה הוא 'פרימיטיב', זה כבר להתעלם מגוף ידע בסוציולוגיה, פסיכולוגיה, פילוסופיה מדינית (יירגן הברמס, לא פחות, והפוסט סקולריזם שלו. קרא, רוגל את התכתבותו עם האפיפיור בנדיקטוס – עוד אדם שמקדיש את חייו לשיחות עם חבר דמיוני – ותבין כל מיני דברים שאולי נעלמו ממך), ומי שמתעלם מזה, הוא לא פחות שוגה באשליות ממי שמקדיש את חייו לשיחות עם חבר דמיוני. שטיינמן לפחות דיבר עם מישהו שנמצא מחוץ לעצמו. אצל אלפר יש אני ואפסי עוד. אני נורא חכם וכל השאר נבערים מדעת, ו'פשיסטים' (כינוי המודבק לכל מי שקצת סוטה מהקו האלפריסטי, האחרון כמדומני רפי רשף, איש ארגון להב"ה, ומקים הסניף הישראלי של מפלגת מארי לה פן, שהעז לראיין חיילת שמנעה פיגוע).

למה הארץ מתחזק את התופעה הזו? יש שם דברים לא ברורים כמו האיתרוג של יצחק לאור, או ההופעה המתמשכת של הטור של בני ציפר. זה מושך תשומת לב, כמו הפוסט הזה ממש, ולפעמים אני חש שהמו"ל המדוד, עמוס שוקן, מעריך קצת יותר מדי את ערך הפרובוקציה על פני איזשהו אינטגריטי עיתונאי.

איפה הנזק? הנזק חמור, ולאו דווקא במקום המובן מאליו. הנזק המובן מאליו הוא זיהוי של ה'שמאל' עם העמדות החשוכות והלא סובלניות האלו, שיסודן, כך אני סבור, בבורות ואטימות. אני לא צריך להסביר את אלפר, ולא רואה את עצמי איתו בשום 'מחנה'. אבל אני 'שמאל' ו'שמאל' זה הארץ, והארץ נותן במה לאלפר, ולכן הוא 'מייצג דעות של שמאלנים'. כל שנייה שאני צריך לבלות באפולוגטיקה על הדבר הזה היא שנייה שתלך מהחיים שלי לבלי שוב. אבל זה רק הנזק שעל פני השטח. הנזק החמור הוא שהאמירה שהרב שטיינמן המנוח (נבג"מ זיע"א. לא יכולתי להתאפק) היה חשוך ופרימיטיב כי עבד את האל והוליך אחרים לעבוד את האל אחריו, שהיא הבסיס של המאמר המתלהם של אלפר, מונעת דיון של ממש במה שבאמת היה הרב שטיינמן, בדרכים שבה האוכלוסייה החרדית מנסה להתאים עצמה למאה ה-21, על כל המופעים החשובים שלהם במרחב הציבורי כיום – מרכולים, שירות צבאי, הדרת נשים בצבא ובאקדמיה. וכן, רוגל, איך ההנהגה של הציבור החרדי מאפשרת ומתחזקת את הכיבוש מזה חמישים שנה, במקרה התקופה בה הרב שטיינמן עלה לעמדת הנהגה והנהיג את הציבור שלו. לכל אלו אפשר לגשת רק מתוך הערכה והבנה כי לפנינו לא תנועה של טועים ההולכים אחר מנהיג אווילי אלא כוח רב עוצמה בציבוריות הישראלית, שיש לחשוב על הדרכים לחיות עמו בצוותא, כי הם לא קוראים הארץ ולא יודעים שאין אלוהים, וכנראה ימשיכו לאחוז בדעותיהם בעתיד הנראה לעין. הוויכוח העקר שלך עם כל אלו 'שהולכים אחר החבר הדמיוני' פשוט לא מאפשר שיח עמוק יותר.

ונקודה אחרונה למחשבה. הציבור החילוני, 'הנאור' שאינו שומר על כשרות, וחי חיים חופשיים מדת הוליד מתוכו הנהגה מושחתת ונהנתנית, בה המנהיגים מתחרים זה בזה בפאר ובשחיתות. אנחנו הולדנו את בנימין מקיסריה, איש הסיגרים הקובניים והשמפניה הוורודה. הציבור הפרימיטיבי והחשוך של החרדים הוליד את שטיינמן, שחי כל חייו בדירת שני חדרים בבני ברק, שמעולם לא שופצה, על פי הוראתו. יש לנו מה ללמוד מהם, אם רק נקשיב. הרעש שעושה רוגל, כמו המוסיקה של הבחור ברכבת, מונע חיים משותפים, מונע את ההקשבה.

שלושים שנה לאינתיפאדה הראשונה

השבוע הבת שלי, שהיא מדריכת טירוניות, הגיעה אחרי מחזור ראשון שסיימה להדריך, וסיפרה לי את כל הסיפורים על הטירוניות, ואיזה כיף היה, וכמה טוב לה להדריך אותן. שיא התמימות. היא נולדה בהפרש של יומיים מיום ההולדת שלי, כך שאם היא בקרוב בת 21 אני בגילה (שונא את המילים האלה) כבר הייתי הבנאדם השחוק והציני שאני היום, אחרי שירות של די הרבה לבנון, וכל מה שאפשר לראות ולעשות באינתיפאדה הראשונה. אני חושב שאם הייתי נפגש איתה כששנינו בני 21 לא היה לנו הרבה על מה לדבר.
כשזה פרץ, ב-9 בדצמבר 1987, בדיוק לפני שלושים שנה, הייתי במוצב הבופור. היינו שם וניסינו לבנות מחדש את החשיבה שלנו אחרי ליל הגילשונים. שהיה מכה מוראלית לא קלה. אבל עכשיו הכל מתערבב לי עם הטראומה של האינתיפאדה הראשונה, וקצת קשה לי להבדיל. בכל אופן אני זוכר את ההרגשה הנוראה כשכל פעם שמענו בקשר על הרוג נוסף. כמה ימים אחרי כן כשהתחילה 1988 כבר מצאנו את עצמנו בבית לחם. אחרי כן רמאללה, טול כרם וקלקיליה. אני חושב שהכי גרועה הייתה רמאללה.
למי שלא נולד אז או שלא חווה, הקטע של אז היה הפרות סדר המוניות כאלה, עם המון אבנים. נשק חם היה בשוליים אם היה בכלל. השגרה היומית שלנו הייתה להסתובב שם ברחוב הראשי, לפתוח עם קאטר את החנויות שנסגרו בשביתה, כי אם נפתח אותן, אז זה ייעלם, ואחרי כן להסתובב ולשטר הפרות סדר. קיבלנו אלות, ופקודות נורא עמומות מה לעשות איתן (לשבור ידיים ורגליים של מפרי סדר. ראיתי. יותר מפעם אחת. ביותר ממקום אחד), ורימוני גז, וררנטים כאלה של גומי. וכובעים כאלה עם מגיני פנים שהיו נורא מסורבלים אז אף פעם לא לבשתי אותם.
שנאתי כל רגע? כן. אבל אני לא רוצה לקטר כאן על מה שהיה כי הייתי חלק מצבא כובש, ולא בצד הנכון של העימות הזה. לא אני הקרבן כאן. אבל צירוף המקרים של מה שעשיתי אז ומה שקרה אז בחיים הפרטיים שלי דפק אותי פחות או יותר לכל החיים. אני חושב שהילד שהיה במוצב הבופור ב-4 בדצמבר 1987 ועשה את הדברים שהוא מאוד אוהב מתוך אמונה שלמה וציפייה לעתיד ממש טוב לו ולמדינה שלו, באותה שמחה שהבת שלו עושה את הדברים האלה בערך עכשיו, שונה מאוד מהזקן הסיעודי המריר והתשוש שחזר לאותה גיזרה לאחר סיבוב האינתיפאדה מתי שהוא במאי (?) 1988.
יכול להיות שהקורבן שלהם ושלנו היה באיזה מקום מוצדק, אם היינו מסיקים את המסקנות וגם הם. אבל שלושים שנה לאחר מכן אנחנו במקום הרבה יותר גרוע, עם סכסוך שהפך בינתיים לבלתי פתיר. הם הוסיפו לתערובת מחבלים מתאבדים וקסאמים ואת החמאס. אנחנו הוספנו התנחלויות והקצנה ימנית לאומנית. לא למדנו כלום ולא שכחנו כלום. אני חייב לתקן. עד רצח רבין (בדצמבר 1987 האיש הרע, שר הביטחון שהורה לפזר את המפגינים תוך שימוש בכוח) פחות או יותר האמנתי שלמדנו מכל העניין ואנחנו הולכים למקום טוב יותר ויהיה כאן שלום בסוף.
היום אני מאמין שאולי נצליח להעיף מאיתנו את משפחת הפשע שהשתלטה עלינו ואיכשהו להציל את הדמוקרטיה הישראלית בגבולות האתנוקרטיה של הקו הירוק, אבל המצב המחורבן בשטחים הוא בלתי הפיך, ואם עכשיו רע יהיה רק רע יותר.
והיי! הכל חוזר כמו שהיה. הימים הקרובים יראו אם ההכרזה של הפירומן בארצות הברית שעליה שפכו הפירומנים שלנו את כל הנפט שבעולם (כן, ירושלים היא בירת ישראל. לא, יש זמן ומקום להגיד את זה. כמו אחרי הסדר קבע למשל. כל הרוג מהרוגי אתמול, היום, ומחר, הוא תוצאה ישירה של הטמטום הלאומני הזה) תהפוך למה שהפכה תאונת הדרכים התמימה מדצמבר 1987, או שתדעך ותהפוך לעוד אבן דרך קטנה בסיפור המאוד מדמם של הסכסוך הזה. כמו בסיפור הודי לא מוצלח על נשמה שלא מצליחה להתגלגל כמו שצריך נדונתי לחיות את האינתיפאדה הראשונה, והשנייה והשלישית (והיי! זקן אבל עדיין במדים) שוב ושוב, ובכל פעם בצורה גרועה יותר. הרגע הכי מפחיד שהיה לי באינתיפאדה הראשונה היה כשידעתי שהבחור מאחורי (ישבתי שוטגאן בג'יפ, ומאחורי איזה סג"מ, ודהרנו לתוך ערימה של משליכי אבנים) הולך בכל רגע לירות את הגומי, ושזה יעשה לי את המכה הזאת באוזן, והכי גרוע לחכות לזה כי כשזה ממש קורה זה לא נורא. באינתיפאדה השנייה הייתה לי פעם תחושת בטן שיש באיזור צלפים וצריך לעוף משם מה שיותר מהר, ובאמת עפנו משם, ובאמת היו שם צלפים אבל הם הרגו מישהו אחר. מה תביא השלישית? אני יודע ממה אני מפחד עכשיו. זה לא משהו שאפשר לכתוב כאן. גרוע בהרבה מכל היתר.
אז אנחנו רוצים את ירושלים עיר הנצח, ואת ההתנחלויות, ושיכירו בנו כמדינה יהודית, ואת כל הדברים האלה. ונורא צודקים כמובן. שלושים שנה אותו דבר מחורבן. אני לא יכול להגיד שצריך לנסות משהו אחר, כי ניסו, ונתקלנו בתגובה נוראית שלהם עם המחבלים המתאבדים, ושלנו עם המחבלים שלנו שירו במערת המכפלה ורצחו את רבין.
זה מה שאתם רוצים? סבבה. רק תעזבו אותי בשקט. תנו לי לחלום על אימפריית הזעתר הד'אהריסטית שלי בין הכיפות הירוקות של מסגד אל ג'זאר לכיפות הכחולות של בית הקברות העתיק בצפת.
לא יקרה, נכון? כי כבר חסמו היום את כביש 65 בוואדי עארה. זה יגיע גם לכאן, נכון? כמו ב-2000. אז יומולדת 30 שמח אינתיפאדה ראשונה. הבת שלך והנכדה שלך גרועות ממך. את זה אומר לטובתך.

ישראבלוג ז"ל

אני מניח שרוב הקוראים שלי כאן יודעים שאת הבלוג הזה התחלתי בישראבלוג וכתבתי שם בין נובמבר 2009 למאי 2015. והשבוע הודיעו על סגירת הפלטפורמה הזו, ואבדן כל העושר שהיה בה. הסיפריה הלאומית הודיעה שהיא מגבה את התכנים, אבל זה פרויקט מפלצתי ויקר, ותרשו לי להיות סקפטי.

לישראבלוג הגעתי די במקרה, כשהחלטתי לכתוב בלוג שילווה שתי חוויות שלי – צפייה ב'אמן ומרגריטה' של בורטקו ב'יס ראדוגה' ערוץ רוסי נידח ב'יס'. הסידרה שודרה ברוסית וללא תרגום, אבל אני יודע בעל פה את הספר והבנתי כל מילה. החוויה השנייה, שהייתה אז די חדשה, זה כתיבת התזה – שהפכה אחרי כמה שנים גם לדוקטורט – שהרעיון העיקרי שלה זה שמשהו מאוד מוזר קורה עם השיטה הזו של המעמד האישי שמתחתנים ומתגרשים רק בבתי דין דתיים.

זה התפתח למשהו די מפלצתי, ליומן רשת שאני מנהל כבר כמה וכמה שנים, שמתעד את החיים שלי בצורה רציפה, ושאני לא יכול בלעדיו. מצאתי שם גם כמה חברים נהדרים – לא מונה שמות כדי לא להעליב את מי שלא ייכנס לרשימה הדי ארוכה הזו – שחלקם הפכו לחברים טובים מאוד שלי גם בחיים האמיתיים שמחוץ לבלוגיה. דרך אחת הבלוגריות התחברתי לחברים שלה שהיו חבורה של דוקטורנטים באוניברסיטת תל אביב, הצטרפתי ל'טרקלין' ולקבוצת פייסבוק סודית של דוקטורנטים, וזה פחות או יותר מה שהתניע את הדוקטורט וכל מה שקרה שם מאז, וחיבר אותי . אם לא הייתי כותב את הבלוג ולא מכיר את הבלוגרית שחיברה אותי לאנשים האלה, החיים שלי היו שונים מאוד, והרבה פחות מעניינים ועשירים.

בסוף 2014 התחיל להיות ברור שזה רק עניין של זמן עד שישרא ימות. עזרתי קצת לטליק בתחנונים לאנשים האלה מערוץ 10 שמשום מה רכשו את הזכויות להחליט מה יקרה לחומרים האישיים הכי חשובים שלי. וקיבלנו איזו הארכה, אבל היה לי ברור שזה לא יימשך, ושמה שקורה היום חייב לקרות במוקדם או במאוחר. אז סגרתי ועברתי לוורדפרס. איבדתי את הקהילה, כי בוורדפרס אין ממש קהילה, ואיבדתי די הרבה קוראים, כי היו מגיעים אלי מכל מיני מקומות שישראבלוג מקושר אליהם כמו העמוד הראשי של נענע 10 שהיה מכניס תכנים שלי מדי פעם, אבל אני כאן בבלוג חי ונושם ומפרסם עם קוראים, וישרא הולך למות. ואני שורד.

אז אני מגבה. מגבה ובוכה. כי חלק מהתכנים אובדים, כמו למשל היפר קישורים למגיבים, וסרטונים, וכל מיני חומר אודיו ויזואלי אחר, ואני מאבד אפשרויות חיפוש לפי קטגוריות, ואת כל מה שיש בבלוג שהוא לא טקסט. ואתם מאבדים את היכולת לגשת לכל מה שהיה שם לפני מאי 2015. והבלוג בישראבלוג, גם כשלא מתפרסמים שם תכנים, מקבל ארבע חמש כניסות יומיות, לרוב דרך מנועי חיפוש, זאת אומרת שיש ארבעה חמישה אנשים ביום שלא ימצאו משהו בעל ערך בשבילם כשיחפשו אותו.

אז יש שם כמה פוסטים מופלאים לדעתי. כמו הפוסט על מאגוט בריין, שלדעתי הוא הכי טוב שכתבתי אי פעם, והפוסטים 'הרווק – ניתוח גראמשיאני' ו'הרווק עם דודו אהרון – ניתוח קאנטיאני' או הפוסטים שלי שפירסמתי מדי לילה ב'עמוד ענן' שנמצאה גם הנשמה האומללה שכתבה עליהם עבודה סמינריונית בחוג לתקשורת… הפוסט הכי פופולרי שזכה לעשרות אלפי כניסות הוא פוסט שכתבתי די במקרה שכתב את דעתי על ניתוחי הגדלת חזה (מנגנון סימון פטריארכלי מחליש), כמובן בניתוח לפי תורת השדות של בורדייה. איכשהו זה הגיע לעמוד הראשי של ישראבלוג, והתחיל מבול של תגובות. אני זוכר ערבים שהייתי מקבל התראה על תגובה אחת לשתי דקות. אשתי קראה לי אז בכינוי (המגונה והשוביניסטי למדי) 'מלך השטוחיות'. כמה מהן די הגזימו ואפילו שלחו לי תמונות של איך הן נראות יפה ללא ניתוח וללא בגדים. לא נראה לי שהן קראו עד הסוף או שלא ירדו לסוף דעתי.

וכמובן המון חומר אישי. מה אמרו הילדים שלי בגילאים שונים, וכל מיני טלטלות ותהפוכות שעברתי עם ש' ועם עיסוקיה הבטחוניים, ואיך פתאום החלטתי לכתוב דוקטורט, והפעם הראשונה שנפגשתי עם פ' המנחה, ויומולדת ארבעים לאחותי המתנחלת, ואלוהים יודע מה עוד.

והכל הולך כמעט לאיבוד. זה יישאר באיזה מקום במחשב שלי ואף אחד לא יקרא את זה יותר לעולם.

אז ככה – דבר ראשון – טליק ועדה ורותי ואוגניה וחווה וכל מי שהיה חבר שלי שם ועובר לוורדפרס בלי ברירה ובאונס – כל יזמה שלכם כדי ליצור כאן מחדש את הקהילה מתקבלת בברכה. הפניות הדדיות, בלוג מרכזי עם חומרים נוסח 'העמוד הראשי' של ישראבלוג בעריכה משותפת, כל דבר שתרצו, אני בעניין.

ודבר שני – אחת לכמה זמן אנגיש כאן פוסט היסטורי, מהעבר, כמו שהופיע בישראבלוג. רק כדי שהחומרים האלו יישארו און ליין, כי זה פוסטים שחבל שיישארו במחשב שלי.

כל סוף הוא התחלה חדשה. תודה ישראבלוג על מה שהיה, חבל שנגמר כמו שנגמר, ממשיכים הלאה.

ממתק? כמובן המנגינה הגאונית של 'מאסטר ומרגריטה' של בורטקו. אני לא יודע מי כתב אותה, אבל אני חושד שזה השטן עצמו.