הפעם האחרונה ששיקרתי / ריילי סאגר

היה זה רב האמן הרוסי ולדימיר נבוקוב שהרס לנצח את מחנה הקיץ האמריקאי, בספרו 'לוליטה', וכל זה עוד בשנת 1953. לוליטה בת ה-12 נשלחה אל מחנה הקיץ של מיס הולמס. "כדי להתפתח מבחינות רבות – בריאות, ידע, שליטה עצמית, וביחוד ברגש של אחריות כלפי אחרים." גיבורו של נבוקוב, הפדופיל הצדקני הומברט הומברט, מגיע למחנה הקיץ כדי לאסוף את הנערה, וכל כוונתו לאנוס אותה לאחר שישקה אותה בסמי הרדמה. הוא מופתע לגלות, "שלא מצאתי אף זכר של צניעות באותה נערה יפה שעוד לא הגיעה לפרקה, ואשר החינוך המעורב המודרני, וגינוני הנעורים, וחינגת הווי המדורה וכן הלאה, עשו כולם יד אחת להשחיתה השחתה גמורה וחסרת תקנה." ואכן, מחנה הקיץ ממנו נאספת לוליטה מתואר כמקום בו נערות בגיל העשרה המוקדם פעילות מינית, ונענות בחדווה לחיזוריו של הבן של בעלי המקום, העושה בהן כרצונו. זה קו פרשת המים של מחנה הקיץ האמריקאי, ומה שהיה לא יהיה עוד.

שנות השמונים הביאו איתם טוויסט ייחודי לארצות הברית, סרטי 'סלאשר', סרטי אימה זולים המתרחשים במחנה קיץ. והאם יש מקום טוב מזה לסרט אימה זול? בניגוד ל'ג'מבורי' או ה'צפונבורי' הישראלים, המתרחשים בדרך כלל במרחק של עשר דקות נסיעה מהבית, אורכים ארבעה ימים שבמהלכם יום אחד מוקדש לביקור הורים, ויש תורנות של הורים שמבשלים ושומרים, מחנה הקיץ האמריקאי הוא בדרך כלל מאוד רחוק מהבית, והילדים נשלחים אליו יותר כדי שלא יסתובבו חודשיים בין הרגליים, מאשר מכל סיבה אחרת, וההורים נהנים מאוד מהמחשבה שלא יראו אותם ולא ישמעו אותם עד לסוף הקיץ. האם יש כר פורה מזה לפעולתם של רוצחים סדרתיים? החלוץ בסוג זה של סרטים, שקבע את הפורמט, הוא "יום שישי ה-13" משנת 1980 שהותיר אחריו לא פחות מאחד עשר המשכים ועשרות או אף מאות חיקויים. הפורמט שנקבע, וחזר שוב ושוב, הוא כי באותו מחנה, המצוי לרוב על שפת אגם, אירע דבר מה איום לפני שנים רבות, והוא שב וחוזר ועושה שמות בנערים והנערות המגיעים למחנה היום, חלקם כחניכים וחלקם כמדריכים. ג'ייסון וורהיס, שטבע באגם במחנה הקיץ וחוזר לחסל את הנערים ששוהים בו עשרות שנים לאחר מכן, הפך לאב טיפוס לגיבור אמריקאי המופיע בקולנוע ובספרות.

למה האמריקאים ממשיכים לשלוח את ילדיהם למחנות האלה, לא אדע. אם אני אב לילדים בארצות הברית הייתי מונע מילדי חוויה איומה זו, שתביא, אם להשחתתם מבחינה מינית, או להשמדתם בידי ג'ייסון ודומיו. אני אוהב את ילדי תמים, זכים, חיים ולידי. אבל שוב ושוב נשלחים הילדים האמריקאים, כצאן לטבח, בסרטים ובספרים למחנה הקיץ, ושוב ושוב הם מתים שם מיתות נוראות, כאשר הנחמה היחידה שלהם היא הפעילות המינית האינטנסיבית שהם זוכים לה קודם לכן.

טוד ריטר הוא סופר אמריקאי צעיר, הכותב תחת שם העט ריילי סאגר, שכנראה ראה כל סרט וסרט מסדרת 'יום שישי ה-13'. הספר שכתב, 'הפעם האחרונה ששיקרתי' הולך בדיוק לפי המתכון שרקחו במאי ה'סלאשר פילם' בשנות ה-80. אישה מבוגרת המגיעה כמדריכה למחנה קיץ בו שהתה בילדותה, ואשר בו אירע מקרה נורא שכתוצאה ממנו שלוש מחברותיה נעלמו ואינן. כל יתר מאפייני הז'אנר נמצאים שם, כולל האגם הבלתי נמנע, בנה של בעלת המקום שמתפקידו לחנוך מינית את הבנות המגיעות למחנה, וכיוצא בזה. ריטר אסף כל קלישאת מחנה קיץ אפשרית (כולל מהספר 'בורות' של לואיס סאקר, שאמנם עוסק בבית כלא לעבריינים צעירים, אבל גם זה סוג של מחנה קיץ. מי שמכיר את הספר ימצא לו הרבה הדים ב'פעם האחרונה ששיקרתי') ורקח מהם ספר מתח לא רע בכלל.

אני מכיר אנשים שאוהבים ונהנים מ'סלאשר פילמס'. הנאה לגיטימית לכל הדעות. הגרועים בהם הם אכן גרועים, אבל הטובים שבהם הם מוצר ההולך לפי מתכונת מוכרת, מספק לצופה חוויה של חזרה על פורמט אהוב ומוכר, ולרוב קתרזיס בסוף, בו הנערה האחרונה שורדת, והמפלצת מובסת, בדרך זו או אחרת, אך לא באופן סופי שימנע את הפקת הסרט הבא. ריילי סאגר מספק לנו סוג מתוחכם יותר של חוויה. בניגוד לקולנוע, בו חלק מהפורמט הוא ה'גור' או הדם והקרביים הנשפכים לכל עבר, במדיום הספרותי צריך לספק את הפורמט אבל לעבות אותו במשהו שימשוך את הקורא, בדומה ל'גור' המושך סוג מסויים של צופי קולנוע.

ה'משהו' הזה הוא תחכום נרטיבי ועלילתי. עלילתו של 'הפעם האחרונה ששיקרתי' מורכבת. יש בו פרקים המתרחשים בהווה, בו הגיבורה בת עשרים ושמונה, ופרקים המתרחשים חמש עשרה שנה לפני כן. הדבר מוסיף תחכום ומורכבות לעלילה המתקדמת באופן די צפוי עד אמצע הספר בערך, ומשמש גם כאמצעי דרמטי מתוחכם. בשיא הספר (סוג של ספוילר…) יש פרק שלם שהקורא התמים סבור שהוא מתרחש בעבר, ורק בשורה האחרונה של הפרק מסתבר שהוא מתרחש בהווה העלילתי. המדובר בכתיבה מתוחכמת, מודעת לעצמה, הפורצת את מגבלות הז'אנר של ספר / סרט מחנה הקיץ, מתוך הז'אנר עצמו, תוך מתן הומאז' ראוי לכל ספר וסרט (והם רבים) ששימשו לו כמצע תרבותי וספרותי.

מכאן ואילך הדברים מקבלים תפנית. מאגר החשודים מוצג לראווה, לכל אחד אמצעים, מניע והזדמנות לבצע את הפשעים האיומים (בהם כמובן חשודה הגיבורה). המדובר הוא בסוג של כתיבה המזכירה מעט את כתיבת אגאטה כריסטי, יותר משהיא מזכירה את אביו הרוחני של הספר 'יום שישי ה-13', וכמו בטובים שבמותחנים הבריטיים, החשודים נפסלים אחד אחד, ואז הסיום בו מתגלה הפתרון, ובעמוד האחרון של הספר, הכל מתהפך על פיו. הופתעתי? ודאי שהופתעתי. גם אני, כותב ספרי בלש שכמותי, לא הצלחתי לנחש את הטוויסט האחרון.

הכתיבה עצמה היא ברמה או שתיים מעל מה שמקובל בז'אנר. ריילי סאגר כותב בקול נשי כמעט מושלם, כך שעד שגיגלתי את שמו, הייתי בטוח שהמדובר בסופרת. התרגום שוטף בדרך כלל, ואינו מפריע להנאת הקריאה, שזה הרבה מאוד ממה שניתן לצפות מתרגום. בפני המתרגמת מירב איגר עמדו כמה בחירות קשות ("מחנה נייטניגייל" "קאמפ ניינטינגייל"או "מחנה זמיר"?) והיא צלחה את רובן בצורה מושכלת. שפת הספר שוטפת ועכשווית, וההפקה של הוצאת 'מטאור' תורמת להנאה בדברים קטנים כמו הפרדת תתי הפרקים בספר בצלליות קטנות של אצטרובלים.

ממליץ? ודאי שממליץ. השבוע היה עלי לחכות מספר שעות לקבלת שירות באחד המקומות, לקחתי עמי את הספר, והצלחתי לסיימו לפני שהגיע תורי. מכאן אתם למדים על התור הארוך שחיכיתי בו, אך גם על כך שהספר ניתן לקריאה במכה אחת ושקשה להניחו מהיד. מושלם לטיסה קצרה, תור ארוך או סתם שבת בים.

אוזד טורם יזוס! מסע בעקבות ההמנון שלנו

כל האינטרנט מתפוצץ מזה שאחרי שארטיום שלנו ניגן התקווה בטוקיו, ההודים גילו לפתע ששיר אהוב עליהם מאחד הסרטים הכי בוליוודיים שיש, הוא בעצם ההמנון שלנו! היוצר של הסרט, איזה מאליק, חוטף מימין ומשמאל, ואם תסתכלו בווידאו הזה בטח תחשבו שמגיע לו, לא רק כי הוא גנב את ההמנון אלא כי זה אחד הקטעים הכי ביזאריים שיש, התקווה או לא התקווה. אז התחנה הראשונה שלו היא מרה מולקה מרה דש, בביצועו המרהיב של לא יודע מי, אבל המשופם הגוסס זה הגנב מאליק.

אבל… אבל… אבל כולנו יודעים שהרץ אימבר לא באמת חצב את המנגינה הזו מליבו הקודח, אכול הגעגועים למולדת או לאליס אוליפנט או למה שלא יהיה, אלא גנב אותה בלי בושה מהמלחין הצ'כי סמטנה, ויצירתו 'ולאטבה' או איך שהצ'כים לא אומרים את זה.

סמטנה באמת המלחין הכי צ'כי בעולם. אבל צ'כים הם חזקים בבירה ובסופרים שאוהבים בירה, ובפחות במלחינים, באמת. כי סמטנה גנב בלי בושה משיר עם איטלקי מהמאה ה-16 "לה מנטובנה". ובאמת בלי בושה. תשמעו!

אהבתם? גם אני. אז הנה עוד מנטובנה, על כלי מוזר שנקרא הרדי גרדי.

חשבתם שזה הכי ביזאר שהפוסט הזה מגיע? אז לא! המנטובנה הגיעה להונגריה, כנראה במאה ה-19 והפכה שם להמנון דתי נוצרי, "הצת את האש שלי, ישו!" או במבטא הונגרי כבד טוזד אורם יזוס!

טוב, ובמאה ה-20 הגרמנים כבשו את זה, טוב, לא בחלק הזה של המאה ה-20, אבל נא להכיר את התחנה האחרונה שלנו, זינדה אן דיין פויר. יצירתה של ברטה שמידט-הלר מ-1962. עכשיו זה היה כבר כשהייתה מדינת ישראל והתקווה, אבל אני די בטוח שברטה לא התכוונה לגנוב מאיתנו כל כך קצת זמן אחרי השואה, שתתבייש. או שכן? בכל אופן גם השיר הזה בטח מאוד אוהב את יזוס. בחור פופולרי.

אז? אז ההמנון שלנו גנוב מכל כך הרבה מקומות שכבר אי אפשר להחליט. אולי הגיע הזמן להחליף אותו? גם כי יהודים זה לא כל האזרחים במדינה ואולי כדאי משהו קצת יותר שמבטא, נו, את ארבע עשרה העדות הדתיות? וגם את חסרי הדת, נדמה לי שהארטיום שלנו בהגדרה הזאת של משרד הפנים ולכן לא נותנים לו להתחתן. צריך משהו שארטיום יוכל להזדהות איתו על הפודיום בקהיר 2028, כשבקהל אשתו הנשואה לו כדת וכדין בנישואים אזרחיים. אני, כרגיל, ממליץ על שחקי שחקי, גם בגלל המילים שהן נורא סבבה, וגם בגלל שהלחן גנוב לפחות כמו התקווה אם לא יותר, כך שלא נצטרך להתרגל הרבה.

גילדענע ברוין

הרבה זמן לא כתבתי כאן כי פוסט דוקטורט וכאלה, ואין לי זמן לנשום. אבל יו קורנוול עצבן אותי, אז הנה אני כאן.

אז ככה. בשנות השבעים קורנוול ייסד את להקת הפאנק הכי בועטת בשטח שנקראה 'החונקים'. מכיוון שבזמן אמת העדפתי את הבי ג'יז וג'ון טרוולטה על אקדחי הסקס וג'וני ליידון (כיתה ה' ב- 1978. מצטער), הלהקה הזו הגיעה לתשומת לבי רק מתי שהוא בשנת 1983 עם הלהיט שלהם 'חום זהוב'. זו יצירה די מורכבת, גם מבחינת המילים, אבל גם מבחינת המוזיקה שהייתה מבחינתי עילאית. משהו נורא מורכב, רחוק מאוד מפאנק כמו שהכרתי אותו (שלושה מסוממים עם גיטרות, מסומם עם תופים, כולם עם תספורות מוהוק וסיכת ביטחון באף). עיינתי מעט ביצירותיהם המוקדמות, ולא מצאתי שם לרוב את המורכבות הזו, אז הסקתי שמה שקרה להם זה הסיפור המעניין שקוטנר סיפר לי אז על הביטלס, שהם היו חבורה מאוד בסיסית של גיטרה מובילה, גיטרה בס, מתופף וסולן, שתוך כדי תנועה למדו בהתחלה לנגן, אחרי כן הראש שלהם נפתח ממנת יתר של סמים פסיכדליים או של ג'ורג' מרטין שזה בערך אותו דבר, והם התחילו לכתוב דברים נורא מורכבים.

אחרי כן גדלתי קצת וכזה, והבנתי שמדובר באחלה להקה שמבוססת על חטיבת קצב בת זונה בהנהגת בסיסט מהגיהינום בשם ז'אן ז'אק ברונל, שאני מעריץ כמו שהדור של היום מעריץ את נועה קירל, והתאהבתי בכל מכלול יצירתם לדורותיו, ואפילו הלכתי להופעה שלהם בתל אביב לפני כמה שנים.

קורנוול יימח שימו, תיכף נגיע אליו, כבר לא איתם, אבל ברונל היה עוד על הבמה ועשה את תנועות הקרטה שמשום מה הולכות לו עם נגינת באס והיה סבבה אגוזים. השיא של ההופעה היה שבמהלך השיר 'מה אירע לגיבורים' הקלידן שהיה על במה מוגבהת זרק בקבוק מים לברונל, שהעיף אותו בבעיטת קרטה על הקהל, וזה פחות או יותר החוויה המוזיקלית הכי מעשירה שהייתה לי בחיים. אחרי כן ראיתי בווידאואים שלהם שתמיד בשיר הזה באותה שורה הם עושים את אותו טריק. זה מאוד עצוב כי מתי שהוא ב-2020 הקלידן הזה שקוראים לו דייב גרינפילד מת מקורונה ועכשיו הוא בגן עדן של קלידים ומים מינרליים. אז ישבתי שבעה, והאזנתי למוזיקה, והכל היה בסדר עד לפני כמה ימים.

איפשהו בטוויטר צץ העניין ש'חום זהוב' זה קאבר לדייב ברובק. בדקתי ומצאתי שאכן כך הדבר. פאק יו – קורנוול! מי הרשה לך לשמוע ברובק, אתה פאנקיסט למען השם. כל האגדות היפות שסיפרתי לעצמי על התפתחות מוזיקלית וביטלס ושטויות הלכו לעזאזל. מי ששומע ברובק ועושה קאברים לברובק הוא לא פנקיסט בהגדרה. כל האלבומים המוקדמים שלהם (עכבר נורבגי, לא עוד גיבורים) היו זיוף, שנועד להביא אותם למצב שהם יכולים לעשות קאבר לברובק. זה פאנק זה? זה שוליים זה? זה תרבות הצריכה במופעה הגרוע ביותר. תחזירו את הכסף! תחזירו את נעורי!

אז עכשיו גם אני שומע ברובק כי זקן וזה. הבחור באמת מגניב, ואני שונא ג'אז. כאילו טייק פייב שזה היה מבחינתי עד עכשיו מוזיקת מעליות פתאום מגלה רבדים שלא הכרתי. זה תהליך נורא ואני שונא את עצמי. ואת ברובק. ואת קורנוול. ואני מנסה לצאת מזה ולא מצליח דוקטור תעזור.

אז ככה. תקשיבו. יש כאן את המקור של ברובק משנות השישים, ואחרי כן החונקים משנות השמונים, שאני חייב להודות שזה קאבר לא רע. יש עוד ביצוע של קורנוול לגולדן בראון בתזמורת מאריאצ'י שנועד להוכיח שכל מה שמנגנים אותו עם מריאצ'י יוצא יותר טוב מהמקור. בסוף יש שיר של פייגן על בחור שמציע לבחורה לברוח מהמלחמה האטומית למקלט בו יאכלו בשר בקר מיובש וישמעו ברובק, שזו הצעה שעד עכשיו הייתי מעדיף להיספות באסון גרעיני, אבל עכשיו הייתי שוקל.

He is an artist, a pioneer, gotta have some music at the new frontier.

ילדים, הזהרו מקוטנר. הסיפורים שלו לא תמיד נכונים.

משהו רוחני זורם כביכול

ימים סוערים עוברים עלינו, ואני עם ביקורת ספרים. אנו צופים כאן בבלוג אל הנצח. גם כשהביביזם יהיה מת וקבור כמבשרו ההיסטורי משטר הפורפיריאטו של דיאס במקסיקו, עדיין ייכתבו כאן ספרים. מבחינה זו 'משהו רוחני זורם כביכול' הוא עבורי יותר מהסחת דעת מבורכת מאירועי השעה. הוא ההבנה שיש כאן חיי רוח, יצירה, אקדמיה, וכל הג'אז הזה. לכן, וגם כדי לפרגן לידידתי שולמית, היוצרת המשותפת של הספר הזה, אני כותב עליו.

ואכן, הספר נכתב על ידי שולמית אלמוג, שהיא עבורי ידידה ומורה, ועל ידי יאיר אלדן שמעולם לא פגשתי. מהבחינה הזו, חוויית הקריאה בדו-עט הזה הייתה עבורי מיוחדת. בעוד שקולה של שולמית נשמע לי צלול ובהיר, לקח לי מאמץ מסויים לפענח את קולו של אלדן. המאמץ היה שווה. הספר הוא חלופת מכתבים (אימיילים? ווצאפים? האם אכן נותרו אנשים שממש טובלים את העט בקסת, ואחרי כן טורחים להכניס את היצירה אל תוך מעטפה, להדביק עליה בול ולשלשלה בתיבת הדואר?) בין גבר – אלדן, לאישה – אלמוג, העוסקת, נו…. במה שבין גברים ונשים. סורפרייז סורפרייז.

מהבחינה הזו הספר היה יכול ליפול לכל קלישאה אפשרית, ולכל מלכודת, אך הוא נמנע מכך באלגנטיות שובת לב. הדיון הזה, בין הגבר והאישה, אף פעם אינו מגיע למקום הקלישאתי, או אפילו מדרדר למניפסט פמיניסטי או אחר. המדובר בהחלפת דעות אישית מאוד, בנושאים – כפי שכתוב על עטיפתו האחורית של הספר – חוק, צבא, כסף ופרנסה, קשר, הורות, משקל, איפור, קעקועים ולבסוף מעשה הכתיבה עצמו. אך הנושאים האלו הם רק 'מקגאפין' כמו שהיה המנוח היצ'קוק אומר. הם המזוודה של מרסלוס וואלאס ב'ספרות זולה'. כלי המניע את העלילה קדימה, כאשר לתוכן עצמו אין חשיבות מיוחדת. המזוודה של מרסלוס ואלאס זוהרת באור יקרות משפותח וינס את המכסה. אבל מהו שנמצא שם בפנים? זהו ה'טראנק שוט' שטרנטינו מתמחה בו. אנו רואים את פניו של וינס המוארות באור של מה שזה לא יהיה בתוך המזוודה, ויודעים שיש שם משהו חשוב ויקר ערך. אבל מהו? מה זה משנה בעצם? מי בעצם יקרא ספר על מה שחושב יאיר אלדן על כתיבה או מה שחושבת שולמית אלמוג על פרנסה? לא על זה הספר. זוהי הפלטפורמה המניעה אותו. ועל גבי הפלטפורמה הזו נוצר מעשה אומנות.

המדובר באומנות שחלפה מן העולם, אומנות של כתיבת מכתבים, של הריקוד העדין, ההדדי, המתוחכם, בין שני אנשים שונים מאוד. יאיר הוא ברור, גלוי, מפורש, אינו מסתיר דבר ואינו מתבייש בדבר. שולמית היא רציונלית, סימבולית, אקדמית, מראה טפח ומסתירה טפחיים. ההיפוך המושלם של הקלישאות ה'גבריות' וה'נשיות' כמו שחוזר יאיר פעם אחר פעם – המשימה שלו היא 'לא להפוך לגברי'. עם יאיר אנו חווים את כל חייו הפרטיים, עבודה, זוגיות, הורות, גירושין, לידה. שולמית נותרת מעורפלת, אולי אף מתנשאת. הספר הוא מסע חיזור מתמיד בניסיון להפגיש את שני הקווים המקבילים, לקראת הסיום, בו פוסקת דווקא האישה, בתגובה לוידוי של הגבר על חולשותיו ומגבלותיו "והרי זה כל האישהגבר".

והמסע הוא מרתק, ומצדיק את קריאת הספר, גם לאנשים שעולמם מאוד שונה מעולמם של יאיר ושולמית, שהוא דומה מאוד לעולמי – אקדמיה, הורות, עבודה, כתיבה. יש כאן הד לכמה וכמה עולמות שונים. לסלון הספרותי של המאה ה-18, לספתו של הפסיכואנליטיקאי בראשית המאה ה-20, לדיאם בטוויטר במאה ה-21. מעט מאוד ספרים כאלו נכתבים עוד. וטוב שעדיין יש מי ששולח ידו במלאכה כפויית הטובה הזו.

ועדיין, לאחר הקריאה, גם כאשר סיימנו, וגם משנאמר שלתוכן עצמו יש חשיבות פחותה מן הפלטפורמה ומן הנרטיב, אנחנו נותרים עם המון תובנות של שני אנשים אינטליגנטיים להפליא, מגוון של אמרות כנף, דימויים, הערות, תובנות, פרשנויות. וכן, אפשר למצוא כאן, גם במסגרת ה'מקגאפין', המון תובנות על הדברים הבסיסיים בחיים שלנו, על תרבות – בה בעת אוניברסלית מאוד וישראלית (או אף חיפאית) מאוד, ולצאת מועשר, כמו שיחה עם חבר טוב על נושא חשוב, כאשר החבר הזה פתאום מביא לשיחה זווית חדשה, שלא חשבנו עליה קודם. זה ערך מוסף אדיר של הספר. ובלי יותר מדי ניים-דרופינג, נכנסים לשיחה גם עמוס עוז והלית ישורון, ז'יל דלז ופליכס גואטרי, סימון דה-בובואר וסארטר, אלים ואלות מהמיתולוגיה היוונית, ופרויד קשישא קופץ לבקר. גם אמנות זו, אמנות השיחה האינטליגנטית, הולכת ופסה מן העולם. תרבות הווצאפים והאימוג'ים, ששני כותבי הספר חשים זרים לה, הורגת את השיחה. מבחינה זו הספר הוא אולי מציבה מפוארת. ניסיתי לכתוב פליכס גואטרי בווצאפ. המתקן האוטומטי תיקן לי ליגאל גואטה. לא אנסה עוד. כמו שכתב ברכט – "בני הצעיר שואל אותי – האלמד צרפתית? למה, אני רוצה לומר. המדינה הזאת שוקעת."

טוב אז אם מישהו כאן השתכנע לעשות את הדבר שמעט מאוד ישראלים עושים בימים אלו וממש לרכוש את הספר, אז הנה הקישור. מאוד אשמח לשמוע אם מישהו קרא כאן והתרשם כמוני.

מה שכן, אני סבור, ואיני מסתיר זאת, שדווקא בנושא הקעקועים היה על שני כותבים אלו, שאיש מהם לא חש את המחט על בשרו מימיו, להיעזר בתובנות של מכר ממכריהם המקועקע מכף רגל ועד ראש. אבל צריך להשאיר משהו ל'משהו רוחני זורם כביכול 2, הייתי בנו של משהו רוחני זורם כביכול'. אני מקווה שאיפשהו במחשכי המייל, או בעומקי תיבת הדואר של דואר ישראל ההתכתבות הזו נמשכת. בעצם אי-אפשר שלא.

מלחמת המפרץ הראשונה – מזכרונותיו של לוחם

יו כמה שאני זקן!

זה שלושים שנה למלחמת המפרץ, ואני יכול לספר כיצד לחמתי בה, ויש לזה המון לקחים וזה מאוד רלוונטי לכל מה שקורה עכשיו.

היו כמה שבועות די מטורפים לפני כן, כי לכולם היה ברור שסדאם ישמיד אותנו עם טילים כימיים וכולנו נמות. זה היה מאוד עצוב, אבל לפעמים גם משעשע כמו דורון נשר שנתן מונולוג שכולנו נמות והוא מפחד ביום שישי ב'סיבה למסיבה' או איך שלא קראו לתכנית של הערוץ הראשון והיחיד שזכתה למאה אחוז רייטינג. חיפשתי את הסרטון הזה ביוטיוב אבל לדעתי הוא הושמד כי זו הייתה דמורליזציה פאר אקסלנס. סבא שלי שהיה אז בן 87 (החזיק מעמד עוד עשר שנים אחרי כן ומת ב-11 בספטמבר 2001. בחיי! יש לו עיתוי) אמר לי שהוא לא מפחד למות רק מפחד שאם הגזים זה כואב. הרגעתי אותו שהגזים לא כואב. מה איכפת לי? הבנאדם עבר את כל המלחמות שאפשר לחשוב, החל ממלחמת העולם הראשונה, דרך המהפכה הרוסית, והכל בסבבה אז סדאם קטן עליו.

אז יום לפני פקיעת האולטימטום באמצע הלילה, אז הייתי סטודנט למשפטים בירושלים, והייתה לי עבודה נחמדה כעוזר פרלמנטרי של ח"כ אלמוני אבל חמוד לאללה בשם חסיין פארס וגרתי עם החברהשלי שקוראים לה ש' בדירה ממש נחמדה ברח' לינקולן ברחביה ליד איצטדיון ימקא. אשכרה אפשר היה לראות את המשחקים מהמרפסת שלנו, וזה למה שהיא הייתה בדרך כלל עטופה בגדר תיל וכל מיני דברים שלא יאפשרו לטפס עליה. עזר כמו כוסות רוח למת. היינו נעלמים כל שישי בצהריים וחוזרים בשבת בערב. לא רוצה להגיד איך המרפסת הזאת נראתה. בקיצקיצור הייתי גם מילואמיניק שהפעיל מכשיר נורא מתוחכם שנקרא בשם סודי, והמטרה שלו הייתה לטווח פגזים במלחמת העולם השנייה בערך. הוא היה באמת מכשיר גרמני ענתיקה, שכבר היה גרוטאה ב-1991 ואיכשהו יצא שקיבלתי בו איזה הכשרה בסיסית ושמה עשיתי מילואים. בין 1989 ל-1992 זה היה 45 יום בשנה בלבנון (באמת!) אבל 1991 ראתה גם את מלחמת המפרץ. אז כאילו יום לפני פקיעת האולטימטום אני ישן ליד החברה הזאת ואז הטלפון מצלצל ועל הקו חברי כאח לי א' ח' שהוא בצוות. ואומר שהקפיצו את כל הצוות. ישר התקשרתי למשרד קישור, ואמרו שהקפיצו באמת את כל הצוות אבל בצורה מצומצמת זאת אומרת את כל הצוות חוץ ממני. זה ממש עשה לי רע, כאילו לאגו ולמאצ'ו. אז שאלתי אם בכל אופן לבוא? והיא אמרה, אין צורך. ואז נורא נעלבתי וכמעט בכיתי. היום הייתי אולי מסתובב לצד השני, ונרדם אבל אז הייתי עם אגו רגיש ובשתיים בלילה לקחתי מונית והגעתי למקום הזה המגעיל בשטחים שם היה שטחי הכינוס שלנו. החברה הזאת לא לקחה את זה בקלות, ואמרה שאם אני מטומטם מספיק להתנדב למילואים ולהשאיר אותה לבד, במלחמה שזורקים טילים על העורף, אז אולי כדאי שאני לא אטרח לחזור. אבל אז דיבר האדרנלין והאגו, ולא כל כך הקשבתי לה וחבל, כי במהלך השנים למדתי להבין שהיא מתכוונת בדרך כלל למה שהיא אומרת. אז כשהגעתי למקום של הכינוס במונית אמרו שאם כבר באת נגייס אותך.

אז הגענו לשטחים האלה והיינו שם איזה יומיים והצטיידנו, והייתה נסיעה די הזויה ברכב מגוייס לתל אביב ובחזרה להביא כל מיני דברים. הרכב המגוייס הזה קרענו לו את הצורה. מה שכן אנחנו נכנסנו איתו למארב מתי שהוא באמצע המילואים כי כדי לעבור למקום שהיינו היה צריך לעבור בשטחים באיזה עיר, ויצא שלקחנו סיבוב לא נכון והקיפו אותנו והתחילו לזרוק עלינו אבנים, ולהקיף אותנו והיה באמת לא נעים. אנחנו כולנו היינו על הרצפה, אבל הקצין שלנו א' י' שהוא אחד האמיצים אם לא האמיץ ביותר, יצא והתחיל לירות באוויר, וכך נחלצנו. אגב – באמת באוויר. זה עובד גם כך. זה היה אקדח אזרחי שלו, והוא כבר עשרות שנים צוחק שצה"ל חייב לו חמישה שקלים על חמישה הולופואינטים. בקיצור אני זוכר את הרכב המגוייס הזה שהיה טנדר פז'ו די נחמד בהתחלת המלחמה וגרוטאה בסופה.

אחרי כן שלחו אותנו להילחם באיזה ראש של איזה הר שנמצא ליד איזה עיר בשטחים. בתוך ההר היה מוצב כזה ענקי עם דלתות ממתכת ענקיות כמו שרואים בסרטים, ואנחנו זרקנו את הגרוטאות שלנו – המכשיר הגרמני של הטיווח והמכונית המגוייסת באיזה מקום ליד הבונקר הזה, והיינו צריכים לשמור עליהם. זה היה באמת נחמד, והיינו עושים משמרות.

אז כשהטילים הראשונים נפלו הייתי במשמרת עם א' ח' שהתקשר אלי, וישבנו וקשקשנו ולא עשינו כלום. ואז הבנו שמשהו לא בסדר כי גם התחיל להיות משונה למטה בעיר הזאת שהיינו מעליה, וגם התחיל להיות מאוד משונה וריק ושקט מאוד מסביב. טוב, אז רצנו לבונקר שהיה באמת בונקר אטומי שאפילו אם טיל אב"כ של סדאם היה נופל לו על השפיץ אז לא היה קורה כלום, והדלתות האלה ממתכת היו סגורות. אז יצרנו קשר בקשר עם החמ"ל שלהם בתוך הבונקר, והם הסבירו לנו שנפלו טילים ולא יודעים מה קורה ואם אנחנו בחוץ אז שננסה לשרוד כי חבל לפתוח בשבילנו את הדלתות ואז כולם ימותו.

זה נשמע הגיוני, אבל באיזה שלב כמה דקות אחר כך מישהו היה צריך פיפי או להביא משהו מהמגורים, או אלוהים יודע מה ובכל אופן פתחו את הדלת. אז נכנסנו והם כולם היו שם בפנים די בהיסטריה, ושלושה ארבעה כבר הזריקו לעצמם אטרופין, והם היו עם מסכות. אנחנו שבאנו מבחוץ ולא היו עלינו את המסכות די עודדנו אותם שאנחנו עוד חיים והגז לא הרעיל אותנו, אז עניינים די נרגעו אחרי שראו אותנו. אגב זה הכל החירניקים או מה שזה לא היה שהחזיקו את המוצב. הצוות שלנו היה מאוד קול ורגוע, וכולם היו נורא אמיצים. באמת!

אז ככה היה לא זוכר אולי 28 יום. באיזה שלב הורידו אותנו מההר הזה כשהסתבר שמכשיר הטיווח הגרמני לא יכול לסייע במה שזה לא יהיה שתכננו שהוא יסייע, וסתם ישבנו באיזה מקום בבקעת הירדן והתייבשנו, והפסדנו את כל הכיף, את כל הטילים והמסכות והמסקינג טייפ והניילונים וזהו זה, והבבא בובה ונחמן שי. טוב, שחררו אותנו מתי שהוא אז הספקנו את הצ'ופצ'יק. תפסתי איזה אזעקה או שתיים בירושלים, שזה לא היה שווה כלום, כי לא זרקו טילים על ירושלים. ש' הייתה בחיפה רוב הזמן וממש נפלו טילים לידה. אפרופו ש' היא באמת התכוונה לזה שאם אני מתנדב למילואים לא לחזור, והייתי צריך די להתחנן כשחזרתי שיפתחו לי את הדלת. אז אחרי כן התחתנו אחרי איזה חצי שנה, אחרי שהבטחתי לה שלעולם לא אתנדב עוד למילואים. המילה שלי לא שווה כלום, כי אני עדיין מתנדב למילואים. אבל כבר מאוחר מדי.

אז לקחים:

  1. כמה שזה מפחיד זה עובר ואחרי כן זה נוסטלגיה. הצעירים של ימינו שישרדו את המגיפה מה זה יצחקו בזהו זה 2051.
  2. בניגוד למלחמת המפרץ שאז מת בדיוק בנאדם אחד שנפל עליו טיל, המגפה שלנו זה כבר שלושת אלפים הרוגים, וכדאי שנזכור את זה.
  3. באמת זה נורא מזכיר את הקורונה עם מסיכות, וכל הסלנג המיוחד וההווי והסגר. מה שכן הקורונה תשאיר כאן נזקים כלכליים שיזרקו אותנו כמה עשורים אחורה (ראש הממשלה שיחליף את ביבי יצטרך להתמודד עם זה, וכולם יגידו שזה אשמתו, ואיזה גאון ביבי היה אבל אנחנו נדע שזה באמת אשמת ביבי, והוא הפסיד בבחירות במיוחד כדי לא לקחת אחריות על כל מה שעשה) ומלחמת המפרץ לא ממש השאירה איזה נזק ממשי, והכל חזר אחרי כן איך שהיה.
  4. איזה ראש ממשלה היה שמיר! אין כאלה יותר. באמת! לא סבלתי אותו, אבל היום הייתי קונה אותו לעוד איזה שלוש ארבע כהונות.
  5. אל תתנדבו למילואים אם אומרים לכם שלא צריך אותכם אז לא צריך אותכם. תתנדבו רק אם מישהו אומר שצריך אותכם אבל אתם צריכים להתנדב בשביל זה. כמו שאני עכשיו.
  6. אם מגייסים לכם את המכונית תגידו עליה קדיש.
  7. יש בכלל מכוניות מגוייסות היום? מקווה שלא, כאילו לטובת בעלי המכוניות.
  8. צה"ל הוא הצבא המוסרי והאמיץ ביותר בעולם.
  9. אם החברה שלך אומרת שאתה מטומטם היא בדרך כלל יודעת מה היא אומרת
  10. ש' בדרך כלל יודעת מה היא אומרת וצריך להקשיב לה בכל דבר

העמדה – סטיבן קינג

את העמדה של סטיבן קינג קראתי לראשונה ב-1987, ועד כמה שהמצב שלי היה חמור אז, כאילו חייל בסדיר בלבנון וסוף העולם וזה, לא שיערתי ששלושים ושלוש שנים אחרי כן ממש אחיה לתוך פנדמיה עולמית, מה שהספר מתאר, ואוכל להשוות את הדמיון הספרותי של קינג למה שקורה במציאות. אז לפני כמה זמן חתמתי מינוי לאודיבל, ואחרי ששמעתי כל מיני ספרות טובה יותר ופחות (לוליטה בהקראת ג'רמי איירונס, או דראקולה של בראם סטוקר בהקראת טים קרי זה המאסט. אבל הידרדרתי לכל מיני מקומות אחרים ופחות איכותיים שלא ארחיב את הדיבור) אז התחשק לי לשמוע את קינג. מסתבר שהוא כתב מהדורה מאוד מורחבת של הזוועתון הזה, שגם כך היה אלף עמודים במקור, ועכשיו הוא אלף ארבע מאות, וזה לוקח ארבעים ושמונה שעות הקראה, ואני איפשהו אחרי שלושים שעות.

אז הספר עצמו מתחיל לא רע, אבל איפשהו באמצע מתחיל טוויסט מטומטם. אז מישהו שחרר בטעות נשק ביולוגי שזה חידק שפעת (ותאמינו לי שהסימפטומים זה בדיוק קורונה) אבל הוא מדביק 99.9% והורג 99.9% ממי שהוא מדביק. אז בהתחלה כולם נדבקים ורובם מתים, ואחד מאלף שנשאר חי מנסה לשרוד. וזה די סבבה חמש מאות עמודים בערך. עד שמסתבר שאם אתה טוב, אתה חולם על אפרו אמריקאית שחורה שנקראת אמא אביגיל בנברסקה, ואם אתה רע אתה חולם על איזה טיפוס שנקרא ראנדל פלאג בלאס וגאס. אז יצא שכל הטובים מגיעים לנברסקה (ומשם מהגרים לבולדר, קולורדו, אל תשאלו אותי למה) וכל הרעים בלאס וגאס, ובסוף הם נלחמים זה בזה והטובים מנצחים כי אי אפשר אחרת, וזה גם לא ספוילר מי יודע מה.

אז הקטע של המחלה ואיך היא מתפשטת ואיך מגלים אותה זה סבבה. כי יש שני הבדלים ענקיים – דבר ראשון המחלה של קינג הרבה יותר קטלנית ומתפשטת יותר מהר (תוך שבועיים 99.9% מאוכלוסיית העולם מתים) אבל אפשר לעשות התאמות, ויצא שבכל מיני דברים הוא דווקא דייק, והתיאור שלו של שרשראות הדבקה די מלחיץ. דבר שני זה עולם בלי אינטרנט ובלי רשתות חברתיות, וזה מדהים איך העולם השתנה מ-1987, ובאמת אילו זה היה קורה היום, זה היה קורה אחרת לגמרי. האמת ש'קפטיין טריפס' (שזה השם של המחלה ב'עמדה') בלי אינטרנט או קורונה עם אינטרנט אני לא סגור מה יותר מפחיד.

איפשהו באמצע הסתבר שהייתה סדרת טלוויזיה מ-1994 (הספר עצמו מתרחש ב-1990 וכמה זה היה מפחיד ב-1987 כשקראתי אותו) ולו אנד ביהולד, מישהו העלה את זה ליוטיוב. זה שש שעות אבל מצחיקות פחד כמו כל מה שצילמו ב-1994. וביליתי את השבת בבינג' היסטרי של הדבר הזה ואני מדווח. אז בתפקיד הראשי גארי סיניס הסולידי שמשחק את האיש הטוב, כי הוא שחקן שמבלה את החיים שלו בלשחק את האיש הטוב והוא נורא טוב בזה. יש עוד הברקות ליהוק של הניינטיז כמו קאתי בייטס ואד האריס בתפקידים קטנים אבל נורא נחמדים, ולא תאמינו כארים עבדול ג'באר בתפקיד של בנאדם שצועק שהמפלצות באות ואז הורגים אותו או משהו. וכל מיני שחקני אייטיז וניינטיז כמו מיגל פרר שהוא חמוד ולא משנה איפה שמים אותו הוא גונב את ההצגה, או סם ריימי וקורין נמק, אבל כאן מתחילה ההידרדרות. בואו לא נדבר על בגדים ותסרוקות משנות התשעים כשעוד לא יצאו ממש משנות השמונים ושושלת עוד היה משהו. וזה מגיע למקומות ביזאריים. בתפקיד הנשי המרכזי מולי רינגוולד שבדיוק גמרה כנראה את סדרת יפה בוורוד ורצתה תפקיד אופי בסרט פוסט אפוקליפטי, אבל זה לא ממש הולך כי היא עוד בראש של ג'ון יוז, וכן זה גרוע כמו שזה נשמע. ורוב לאו, שבדיוק סיים את שערוריית המין, וכנראה חיפש תפקיד אופי, והוא משחק חרש אילם והוא ממש כאילו יצא עכשיו מהסט של 'רעם טרופי'. לסידרה הזאת יש שתי נפילות ענק נוספות. הראשונה זה שהאיש הרע, רנדל פלאג הוא השחקן המאוד סימפטי וחמוד ג'יימי שרידן, והוא לא מפחיד בכלל, למרות האפקט המאוד ניינטיזי שכשהוא מתעצבן שמים לו מסכה של גומי על הפרצוף עם קרניים וכאלה, אה… והחברה שלו זה לורה סן ג'קומו מ'סקס שקרים ווידאו טייפ' שבאמת אני לא מבין מה היא מחפשת שם, ואחרי שהיא עושה איתו סקס השיער שלה נהיה כולו לבן – באמת! והנפילה השנייה זה שכל מיני קשקושי דת נוצריים שדי מובלעים בספר מקבלים כאן את קדמת הבמה והשחקנים מדברים על אלוהים והשטן ברצינות, אבל יש להם תספורת של מל גיבסון מ'נשק קטלני' אז אי אפשר ממש להתייחס לזה.

ואז אני פותח את 'יס', ואני רואה שיש ממש סידרה כזאת מ-2020 והיא עולה לשידור ב-21 בינואר שזה אשקרה התאריך שאני אמור לקבל את המנה השנייה של החיסון אם לא יקשיבו לגרוטו האידיוט. אז אני מתכוון לשרוד עד אז וממש לראות את הסידרה הזאת. ממה שראיתי, הרשע שלהם הוא אלכסנדר סקארגארד החתיך והמפחיד מ'דם אמיתי' שיכול לעשות רשע יותר מוצלח מהסיבוב של 1994, ובטח האפקטים יהיו פחות מגוחכים. דבר שני הזקנה האפרו אמריקאית שם זה וופי גולדברג. זה יכול להיות נפילה כי וופי ברוך השם בת שישים וחמש כזה, ואמא אביגיל בספר היא בת 108 אבל מי סופר. מה שכן יש שם הרבה מאוד השפעה של האווירה המאוד מיוחדת והאסתטיקה של 'המתים המהלכים' וזה סבבה כי אני אוהב את המתים המהלכים. אז אני אראה את זה בסבבה כי מה קראתי אלף עמודים, שמעתי 48 שעות של ספר קולי, סבלתי את מולי רינגוולד המעצבנת שש שעות אז אני לא אראה את הסידרה מ-2020 שבטח תהיה עם מיליון קריצות ורמיזות לקורונה?

אז כאן הקישור לסרט מ-1994. אתם לא ממש חייבים, אבל אם אתם רוצים להרשים מישהו ולהגיד – בדיוק . בתפקיד הזה שיחק אד האריס ב-1994 ועשה את זה יותר טוב, אז אתם תוכלו לעשות את זה דרך כאן. אחרי זה אני מכניס את הטריילר של הסידרה מ-2020 ותוכלו לשפוט בעצמכם

עשר סיבות טובות למה הניצחון של ביידן לא אומר שום דבר לגבי איך לנצח את העבריין שלנו

  1. כי להם יש חוקה שקובעת תאריך תפוגה לנשיא, וכללי משחק שלא ניתן לסטות מהם, ולנו יש שברי חוקי יסוד שאפשר לשחק איתם כמו פלסטלינה, יש בהם חורים משמעותיים, ולכהונת העבריין אין תאריך תפוגה.
  2. כי בשיטה שלהם אי אפשר לקנות את הצד השני בהבטחות, ולצרף אותו ל'קואליציית חירום', וליצור לו פקאקטה מעמד של 'נשיא חלופי'. אצלנו כל אחד – מימינה ועד למשותפת, מגיע עם תג מחיר, אגב – לא צריך ממש לשלם. גם הצד שקונים אותו יודע שמשקרים לו, והתשלום לא יגיע לעולם. זה משחק נחמד, ומקבלים בדרך צ'ופרים.
  3. כי ביידן כבר חמישים שנה בפוליטיקה, וטס כמעט בטייס אוטומטי. אצלנו כל מי שבוותק הזה מוכתם בצורה זו או אחרת של שיתוף פעולה עם העבריין, ואת כל היתר העבריין הצליח לנכש מהגינה, או להעיף מהסחרחרה או איזה דימוי שתרצו. שום דבר לא צומח בערוגה הפוליטית שלנו.
  4. כי אצלם יש שיטה – מעוותת אומנם – שבה לא ממש משנה מי אתה, העיקר מה הצבעת. אצלנו יש מיעוט של 20%, שהקול שלו 'צבוע' וברור למי הוא הולך, והקול של המיעוט הזה לא נחשב, מה שנותן יתרון מובנה לימין.
  5. כי הבחירות שלהם נערכות בתאריך קבוע, אחת לארבע שנים ביום שלישי הראשון בחודש נובמבר, ואצלנו נערכות כשהסקרים אומרים לעבריין שיש לו סיכוי לזכות.
  6. כי אצלם יש עוד שרידים של עיתונות חופשית שהכסף לא הצליח לקנות. אצלנו רוב התקשורת 'הממוסדת' היא עושת דברו של העבריין. 'שופרות' מטעם נמצאים כמשגיחי כשרות בכל תכניות הטלוויזיה והרדיו בערוצים הממוסדים, על שוק העיתונות הכתובה השתלט שוחד הבחירות' 'ישראל היום', וידיעות אחרונות נמצא בקשרי שוחד עם העבריין, ולמעשה אנחנו מקבלים תמונה של המציאות כפי שהעבריין רוצה שנראה. כולל שידור חי בשמונה בערב כל פעם שמתחשק לו להודיע משהו, בכל הערוצים.
  7. כי טיפוח השקר של הזיוף בבחירות בארצות הברית חשוב כאן לא רק לשם הנצחת הטראמפביביזם, אלא כדי ליצור כאן מנגנונים 'לשמירה על טוהר הבחירות' שיבטיחו שליטה של העבריין בהליך הבחירות והנצחת התוצאה בה הוא מקבל מספיק קולות לצרכיו (ראינו שלא צריך ממש לנצח. צריך מספיק קולות כדי שאפשר יהיה לקנות את היריב). וכמובן שהצעת חוק נורא מפורטת (פרטית, כי אף אחד במשרד המשפטים לא יהיה מוכן לחתום על הזוועה הזאת) בדרך.
  8. כי הטראמפיזם, עם כל חסרונותיו, החזיק מעמד רק ארבע שנים ונפלט. אנחנו עם הביביזם כבר שני עשורים. גדל דור שלא מכיר דבר אחר. לא רק את העבריין עצמו, אלא גם מערכת פוליטית שלא מבוססת על הערצת המנהיג, שחיתות, הדרת אוכלוסיות, שקרים ומרמה וכל הג'אז הזה. יש אצלנו אנשים שנולדו או הגיעו לארץ באמצע שנות התשעים, ולא מכירים שום דבר אחר. לא יכולים לדמיין אפילו מציאות אחרת.
  9. כי טראמפ באמת מאותגר שכלית. העבריין כנראה לא. הוא תחת השפעה גרועה מאוד בבית, מה שקצת מפריע כנראה לתפקוד התקין, ולך תדע מה הגיל, הסיגרים וגלידת הפיסטוק עושים לקוגניציה, אבל לדרגת טראמפ עוד לא הגיע.
  10. כי זה בסך הכל ארצות הברית, שלא מסוגלת לסבול מצבי קיצון פוליטיים, ותמיד נעה למרכז, ובכל פעם שהמטוטלת זזה יותר מדי ימינה, יש מי שמזיז אותה שמאלה ולהיפך. אנחנו תקועים עם ממשלות שהולכות ונהיות ימניות יותר ויותר משנת 1996. מה שנראה ימין סהרורי, כהניסטי, בשנות התשעים, הוא הנורמה. מה שנראה שמאל מתון ומרכזי, סומן כשמאל רדיקלי ובוגדני. איבדנו את הפרספקטיבה שלהם יש.

אז? להתייאש? חלילה. נעיף את העבריין בדרך הישראלית שלנו. תצאו היום לכיכר. זה חשוב. הוא לא גזירת גורל, הוא לא בלתי מנוצח. צריך רק להתאמץ הרבה יותר ממה שבארצות הברית מתאמצים, כי להם יש סוג של דמוקרטיה, מה שאצלנו הולך ונעלם. טעמנו השבוע ניצחון מתוק. ראינו שזה אפשרי. נעשה את זה בדרך שלנו. הניצחון הישראלי יהיה מתוק יותר, מבטיח.

גמביט המלכה

כל מיני חברים וחברות שלי עפו על הסידרה הזאת, ואודה שגם אני ראיתי אותה בשבת שבה נספרו לאיטם הקולות בג'ורג'יה – נכון שתפילה לאל הנכון, הרפורמי, עוזרת? – ולא היה משהו יותר טוב לעשות. אז אני פחות עפתי, ולטובת החברות שנפלו ברשת הג'ינג'ית הזאת גם אסביר למה. מי שלא רוצה ספוילרים שלא תקרא.

הסדרה מאוד בעייתית. היא נותנת תמורה ראויה לדמי המינוי לנטפליקס, מהבחינה שהיא סוג של מותחת ויוצרת הזדהות עם הגיבורה הראשית. אבל סך הכל אני משלם חמישים ₪ לחודש וזה בערך מה שזה שווה. אז ככה –

  1. פוליטיקה – הסידרה כמעט ונוגעת בכמה סוגיות פוליטיות חשובות של אותו הזמן, שמתבקש להציב אותן במרכז – זכויות נשים, יחסי גזע, המלחמה הקרה. הטיפול הוא שטחי מאוד לכל היותר. הדרמה של אישה המסתדרת לבדה בעולם, ומתחרה כנגד גברים מפוספסת לגמרי. כך לא היו פני הדברים בשנות השישים ושנות השבעים. הם גם לא כך היום. היא עוברת את כל החסמים שנשים עוברות בקלות מפתיעה, ופרט להרמת גבה, אין לה בעיות משמעותיות שנובעות מהמגדר שלה. מי שמתפעלת מזה אומרת בעצם – 'וואו, אישה יכולה להיות אלופת שחמט' – אם לא שמים לה רגל בכל מקום בגלל שהיא אישה היא יכולה להיות גם… לא יודע, רופאה או עורכת דין. באמת! למרות סט הבגדים של הגיבורה שנות החמישים כבר מאחורינו. זה ברור שאתן יכולות. השאלה שהסרט לא דן בה היא למה בדיוק אתן לא מצליחות. התשובה שלי זה כי אנחנו שמים לכן רגל. התשובה של הסרט מאוד שונה. מבחינת יחסי גזע יש איזו אידיליה של האישה השחורה עוזרת לאישה הלבנה ושתיהן מתחבקות והכול בסדר. אותו כנ"ל, מכריזים על הנושא בקול גדול, נותנים לו טיפול לא מספק וקלישאי, ומטאטאים אותו אל מתחת לשטיח. כל הנושא של תרבות הנגד בשנות השישים מקבל הצגה די מוזרה. הוא מופיע רק בשוליים, כאמתלה להראות את הגיבורה רוקדת בבגדיה התחתונים. ראבק! זה 1968 – מרד הסטודנטים, האלבום הלבן הכפול, מלחמת וייטנאם. איך הכול עובר לידה? מעצבן יותר המסר המאוד שמרני שכן עובר, ואפילו מודגש. אלכוהול יהרוג אותך. את יכולה גם לחשוב שסמים עוזרים לך אבל בעצם עדיף בלעדיהם. נו באמת.
  2. אה כן, והקטע האיין ראנדי של הגאון הייחודי הפועל לבדו בעולם ומצליח בכוח האינטלקט בלבד להיות עליון על סביבתו, זה רעל. שימו לב. במשחק האחרון היא נעזרת בחברים ומקבלת עצות. אבל בגלל שזה 'גאון מול גאון' החברים שהם אנשים רגילים לא מצליחים לחזות את המהלכים של הרוסי (המוצג כמעט כחלק מקולקטיב נוסח הבורג ב'מסע בין כוכבים') היא חייבת להפעיל את כוחותיה המנטליים המיוחדים כדי לגבור עליו. הקפיטליזם מעולם לא היה ג'ינג'י יותר.
  3. משחק – השחקנית הראשית היא בעלת פנים ייחודיות. אבל בערך שתי הבעות שמתחלפות לאורך כל פרקי הסדרה. יש לה מניירות ותנועות מעצבנות ביותר. אחרי שבעה פרקים די שמחים שנפטרו ממנה. יתר השחקנים? ג'וג'ן ריד ממשחקי הכס נותן דמות לא אמינה של שחמטאי נוסח אינדיאנה ג'ונס – על זה בהמשך – ויתר השחקנים משחקים דמויות סטראוטיפיות – מנהלת בית היתומים המרשעת, חנון שחמט, רוסי מרושע יותר, רוסי מרושע פחות. משהו דומה למשחק סביר יש מהאמא המאמצת, אבל גם היא נופלת קורבן לתסריט שמחייב אותה להיות – אישה נטושה עם חלומות על קריירה בפסנתר שננטשו בגלל פחד במה שמתמכרת לאלכוהול ויש לה מאהב מקסיקני והיא מאוד מתחברת ליתומה ומלמדת אותה את סודות החיים. גם מריל סטריפ הייתה נופלת כאן.
  4. עיצוב – יותר מדי. הכל מעוצב. החללים הפנימיים, התסרוקות, התלבושות. זה מעניין בהתחלה, ואחרי שני פרקים מתחיל לעצבן. ובואו, תראו לי יתומה בת 18 שחיה לבדה, מכורה לכדורים ואלכוהול, ובכל אופן הבית שלה נראה במקום המזבלה שהוא צריך להיות, כאילו יצא כרגע מז'ורנל לאחר שצוות של עקרות בית עשה לו ספונג'ה. זה יפה ויזואלית בפרק הראשון. בששת הפרקים האחרים זה כבר מתחיל להיות כמו רעש רקע לא נעים.
  5. ובואו נודה על האמת שחמט הוא משחק לא סקסי בעליל. יש בזה משהו מאוד משעמם אפילו. אז מה? שמים בחורה עם תסרוקת מאוד דרמטית, ובגדים שנמצאים בפאזה של עשור אחורה מול בחור שלובש בגדי עור וכובע של אינדיאנה ג'ונס וחוגר תמיד סכין (למשחק שחמט, כן?). בואו, נודה על האמת, אין שחמטאים שנראים כך או מתנהגים כך. ולא שאין שם דמויות מעניינות או מרתקות. סרט על החיים של בובי פישר יכול להיות מרתק ואמיתי. אבל לראות את פישר רוקד בתחתונים זה כנראה פחות אטרקציה. האמת שאני חושב שהקונפליקט בין בת' הרמון לרוגוב הרשע זה איזה עיבוד לא מאוד מוצלח למשחק בין פישר לבוריס ספאסקי. אבל אם נותנים רקע עמום מאוד למלחמה הקרה, ומטשטשים את היריבות המרה שהייתה בין המעצמות, ואת הקטע של 'אימפריית הרשע' שברית המועצות נראתה מהמערב (ודי בצדק), אז מה עשינו כאן בעצם?
  6. חורים בתסריט. על ספונג'ה כבר דיברנו? אז ככה. היא תמיד מנצחת כשהיא צריכה. היא תמיד מפסידה כשהיא צריכה ללמוד לקח (בדיוק פעם אחת בכל הסדרה). זה לכשעצמו מצדיק לפטר את התסריטאי. יש עוד הרבה, אבל ממילא תראו את זה, נסו למצוא בעצמכם. (רמז – למשל – אם אני הייתי מגלה שהשרת שלי מסתודד במרתפים חשוכים עם הבנות בבית היתומים, הדבר האחרון שהייתי חושב שהוא עושה שם זה לשחק שחמט. הוא לא היה מחזיק שנייה בעבודה אחרי זה. ותגידו – אין לו עבודה, שהוא יכול להשקיע שעות בללמד אותה שח? וזה רק השליש הראשון של הפרק הראשון).
  7. חוץ מזה – סבבה. כי זה מעוצב, כי לשחקנית יש פנים מעניינות (בכל שתי ההבעות שלהן), כי נורא מזדהים עם היתומה הקטנה והאומללה, וכי יש סוג של האפי אנד, וכי באמת כרגע קצת יבש בנטפליקס. אז? לכבות את המוח, לצפות, ולא לתת לרעל לחלחל. העולם לא עובד כך. יתומה קטנה וגאונה לא יכולה לנצח את העולם לבדה, גם אם התספורת שלה מאוד מוקפדת. מצטער.

ברכה והצלחה! תשועה ונחמה!

בשנים האחרונות הייתה תפילתי לבורא עולם מאוד פשוטה. אלי שבשמיים, אלוהי אברהם יצחק ויעקוב, מגן אברהם ופוקד שרה, תן לי ולו יום אחד לחיות חופשי משלטונו של בנימין נתניהו. איכשהו הבנתי שזה לא עובד. סבבה. כיוונתי למטרה קצת יותר קלה – טראמפ. גם יש לו תאריך תפוגה (כי הוא שולט במדינה דמוקרטית עם חוקה שאומרת כמה זמן יכול נשיא לכהן, ומתי יש בחירות וכל זה, מה שלא נכון לגבי ביבי) וגם זה תאריך נורא קרוב, למעשה היום.

אז אני חי מאז הקורונה פחות או יותר עם אופק אירועים של שבועיים, ולא מתכנן ליותר מזה. אבל הנה זה בא והיום זה היום. אז אפילו שאני הסתובבתי עם מישהי שעכשיו בבידוד שנחשפה לחולה מאומתת ובטח נדבקתי אפילו שאני מעגל שלישי, מה שקורה לי אחת ליום יומיים, נראה לי שאשרוד לחיות יום אחד ולראות את נפילתו של הבבון הכתום, ולדעת שזה נגמר. מאחל לעצמי גם לראות אותו מפונה בכוח על ידי המארינס או הנשיונל גארדס מהבית הלבן, אבל זה כבר דורש לחיות עד ינואר מה שגם התפילות הכנות ביותר לא יכולות להבטיח לי.

אז כדי שלא יקרה מה שקרה לפני ארבע שנים, אני מבקש מכל הקהל הקדוש – רפורמים ואורתודוכסים, יהודים וגויים, לומר ג' פעמים בכוונה גדולה את התפילה הבאה –

הנותן תשועה למלכים וממשלה לנסיכים, מלכותו מלכות כל עולמים, הפוצה את דוד עבדו מחרב רעה, הנותן בים דרך ובמים עזים נתיבה, הוא יברך וישמור וינצור ויעזור וירומם ויגדל וינשא למעלת נשיא את אדונינו הסנאטור יוסף בן קתרין יוג'יניה ביידען ואת הגברת הסנאטורית הנכבדה סגניתו קאמלה בת שיאמלה האריס ירום הודם.

מלך מלכי המלכים ייתן תבונה ובינה למצביעים בפענסילוואניה ובפלארידה, ובארצות הברית כולה (חוץ מהמידווסט שזה כבר סיפור אבוד) שיכבדום וירוממום ויצביעו עבורם, ובשכר זה יצילם השם יתברך מן הפשיזם והטראמפיזם והניאו-נאציזם וכל הצרות הרעות שבעולם.

מלך מלכי המלכים ברחמייו יחיים וישמרם מכל צרה ויגון ונזק ומחלה, יצילם וידביר עמים תחת רגליהם ויפיל שונאיהם לפניהם, ובכל אשר יפנו יצליחו. מלך מלכי המלכים ברחמיו ייתן בליבם ובלב כל יועציהם ושריהם רחמנות לעשות טובה עמנו ועם כל ישראל, להביא שלום אמת עם הפלסטינים, ולשחררנו מן הכיבוש הארור, ובימיהם תיוושע ישראל ותשכון לבטח בגבולות 67 ובא לציון גואל, וכן יהי רצון ונאמר אמן.

נאום גל בן חנה רבקה, האדמו"ר הזקן מסטרעטין, ריש מתיבתא של המתיבתא הרפארמית באשחר שעל נהר החילזון. טיש כל מוצאי שבת במסעדת 'אברהים' בסח'נין, כשאין סגר. ברכות וקמעות בזום בהזמנה מראש.

הגיונות קנטיאניים לסגר השני

המגיפה הזאת זה עניין למומחים, ואף אחד מאיתנו לא מומחה. המומחים גם חלוקים בדעותיהם. סגר זה טוב? זה רע? זה יוריד את התמותה? ישטח את העקומה? ישפר את הגיהינום במחלקות המיון? אי אפשר לדעת. הדעה הקיצונית לכאן או לכאן כנראה אינה נכונה. המגיפה כאן והורגת בנו, אף אחד אינו בטוח, וזה משתולל בקצב של אלפים ליום. מצד שני הסגר הוא בעייתי. הוא פוגע בדמוקרטיה, סוגר אנשים בבידוד שיכול לפגוע בהם יותר מהמגיפה, ויש בו אלמנטים קשים מאוד לכולם. מה לעשות?

בהיעדר מידע בדוק ממומחים לאפידמיולוגיה וכיוצא בזה, נותר רק לפנות אל המומחה לכל דבר משכבר הימים עמנואל קאנט.

"אי אפשר להעלות על הדעת דבר כלשהו בעולם, ואכן אף לא מחוצה לו, שיכול להחשב טוב ללא סייג, חוץ מרצון טוב" כך מתחיל 'הנחת יסוד למטאפיסיקה של המידות' שזה טקסט שכל אחד צריך להכיר. אז איפה הקורונה בכל זה?

קאנט הוא דאונטולוג. הוא הולך לפי הכוונה של המעשה ולא לפי תוצאותיו. אחרים הם טלאולוגיים, מהי התוצאה של המעשה. תועלתנות, למשל, היא טלאולוגית. תועלתן היה יושב ומחשב את העלות הצפויה של הסגר במונחים של אושר אנושי מול סבל אנושי, (יוטילים, כך קרא לזה בנת'אם, ליחידות החישוב האלה) ולפי זה מחליט. אנחנו, כקנטיאנים, נחפש את הכוונה בראש ובראשונה. זה יותר פשוט כי באמת אין שום דרך לדעת את התוצאות של הסגר מראש, ואין שני מומחים בעולם שיכולים להסכים. ולמי להקשיב? דאונטולוגיה היא בראש ובראשונה מאוד פשוטה, ודורשת הרבה פחות מומחיות אמפירית. תועלתן היה צריך אפידמיולוגי שישב לידו ויעשה חישובים. לדאונטולוג יש מדד אחד – מה הכוונה?

אז הכוונה היא בראש ובראשונה רעה, רעה מאוד. הכוונה של העבריין היא ברורה, להרוג את המחאה. ולא משנה הסבל האנושי, או מניעת המגיפה או כל דבר אחר. אם הכוונה רעה – הסגר רע (למרות שקאנט היה מציית לו, כי הוא קאנט, והוא פרוסי, וחייבים לציית לריבון. אבל אנחנו אחרי מאתיים שנה של חשיבה קנטיאנית שבאה אחריו, ויודעים שבקטע הזה הוא לא הכי צודק)

אז מה? לצאת לרחובות? להשתולל בבלפור בלי מסיכות? להפיץ את הקורונה כאילו אין מחר ולחכות לחסינות עדר? לא, כי קאנט אמר עוד משהו – "לא לעשות שום פעולה אלא על פי כלל פעולה כזה שאמור להיות עקבי עם קיומו כחוק אוניברסלי, ואם כך רק על פי כלל פעולה כזה שהרצון יוכל על ידי כלל הפעולה שלו לראות את עצמו באותו הזמן גם כמחוקק חוקים אוניברסליים". זה הציווי הקטגורי, שבסך הכל אומר שתעשה את הדבר שאם כולם יעשו אז יהיה טוב.

מה זאת אומרת? אחריות, בידוד חברתי, ללבוש מסיכות, לשמור על עצמך ועל הקרובים עליך, ולהתנגד בכל הכוח, בכל מה שלא סותר את האחריות האישית, לשלטונו של העבריין.

אנחנו כולנו, גם תחת שלטון המושחת שבדיקטטורים, מחוקקים קנטיאנים בממלכת התכליות, ואם נמשיך להיות כאלה, ונפעיל את הציווי הקטגורי בכל פעם שעלינו לבצע החלטה מוסרית, נהיה גם חופשיים. חופשיים גם כשאנחנו כבולים באזיקים, בסגר, באיסור הפגנות. זו המשמעות של חופש.

ממתק לסיום – זו להקה שנקראת ילד טבעי, והיא שרה שיר שהכותרת שלו היא 'קשה בגן עדן' אבל המילים שלו נורא פשוטות – אל תעלה על הנסיעה הזאת.