על האירוויזיון

יצא שראיתי חלק מחצי הגמר של האירוויזיון ב-2017. באמת! העברתי במקרה כדי לראות אם ערוץ 1 עוד משדר משהו, ובדיוק היה את הבחור ההונגרי יוצי פאפאי. הוא דווקא צועני כזה ושר בהונגרית. יש לו מישהי שעושה תנועות של כינור בלונדינית כזאת שאני לא מאמין שהיא מנגנת, ועוד איזה אחת עם שיער מאוד ארוך שרקדה והיה במה עם אפקטים של אש וזרקורים צבעוניים כמו במתנ"ס בעפולה ב-1977 רק ביותר גדול. אחרי כן עלתה איזה דנית שדי שיעממה אותי, ולא ידעתי אם הישראלי שאני אשקרה לא יודע מיהו כבר היה או שיש למה לחכות אז העברתי לסוחרי הגרוטאות בנשיונל ג'אוגרפיק.

תחרות האירוויזיון, כך אומרים, איבדה את הרלוונטיות שלה לקהל הטרוסקסואלי. אני אף פעם לא הבנתי מה הקשר בין נטייה מינית וטעם מוזיקלי, ולמה הומוסקסואל עם מוח פעיל ותקין צריך לאהוב את הזבל הזה שמייחסים להם בתרבות הפופולרית כמו מיוזיקלס וברברה סטרייסנד, אבל יכול להיות שיש כאן משהו שאני לא יכול להבין בתור הטרוסקסואל (ואם יש הומו חובב אירוויזיונים שיכול לתת בתגובות הסבר אינטליגנטי אשמח מאוד), ואני רוצה להיות ALLY וצריך לפרגן.

לא הייתי נכנס לנקודה הזאת של ההומואים אם לא הייתה לה רלוונטיות מאוד עצובה. האירוויזיון משדר תמונה של אירופה של שנות השמונים והתשעים – מאוחדת, ליברלית, סובלנית, גאה. אין שום קשר ליבשת מוכת הקונפליקטים של 2017. העובדה שהתחרות מתקיימת בקייב, בירתה של מדינה שאיבדה אחוזים ניכרים משטחה בפלישה רוסית, ובמזרחה מתחוללת מלחמת אזרחים בה איבד השלטון המרכזי את השליטה במחוזות חשובים, פשוט עוברת לאנשים האלה ששרים באנגלית על אהבה ואני רוצה להיות חופשי ליד האוזן בלי שהם שמים אליה לב. זאת למרות שהגיעו אל קייב עקב השיר המתגרה של הזמרת האוקראינית הטטרית מהשנה שעברה שזכה משום מה, ועשו כל מיני סלטות באוויר למנוע מרוסיה להופיע.

היבשת של איגוד השידור האירופי היא זו שבה צרפת, אנגליה, גרמניה, איטליה וספרד הן 'חמש הגדולות' העולות אוטומטית לגמר. אין לזה שום קשר למציאות בה אנגליה יצאה מהאיחוד, בצרפת ניתנו 40% מן הקולות ל'חזית הלאומית' וכל היבשת נאבקת בגל של טרור אסלאמי המלווה בהידרדרות למחוזות ההזויים של הימין הקיצוני. זה רק המערב. המקום שאליו מגיע רק הצל הכבד של ולדימיר פוטין, אבל רגלו מסומרת המגף טרם דרכה שם.

פוטין מוביל קו אנטי הומוסקסואלי שמגיע למקומות מסוכנים מאוד בשוליים ההזויים של האימפריה. צ'צ'ניה היא סובייקט פדרלי של הפדרציה הרוסית, שנשיאה רמזן קדירוב ממונה בצו אישי של פוטין. הפעם האחרונה שפוטין חתם על הצו, אגב, הייתה 2007, אבל באמת לא צריך להחליף שילטון אחרי עשר שנים אם זה עובד כל כך יפה. כמו ביבי אצלנו. אבל בצ'צ'ניה הזו הורגים הומוסקסואלים כמדיניות ממשלתית, והמדיניות הזו לא ממש מסוכלת על ידי מי שהצבא שלו עדיין נמצא שם עוד מהמלחמות בשנות התשעים, אדון ולדימיר פוטין. אולי הוא אפילו עומד בצד ורושם לקחים לראות מה ליישם אצלו כשיגיע הזמן. אני לא אופטימי לגבי זכויות להט"ב בכל הגוש המזרחי, ועם עליית הימין הקיצוני, גם כן לא ממש אנשים שמעריכים זכויות אדם וביטוי עצמי, גם לא במערב היבשת. ועדיין, ממה שראיתי אתמול בקייב, החגיגה נמשכת, וזוג המנחים שנראו מאוד מחוברים לקהילה הגאה, קשקשו עם הנציגים האוסטרים על קונצ'יטה וורשט כאילו אוסטריה היא עדיין אוסטריה של קונצ'יטה המזוקנת ולא המדינה שנתנה 47% מהקולות ל'מפלגת החירות', שמצעה מדבר על שלילת הזכות מהומוסקסואלים להתחתן או לאמץ (ולידיעת ח"כ אמיר אוחנה, הליכוד הזמין את השטראכה הזה בכבוד והדר לבקר אצלנו). אירופה היא לא זו של דנה אינטרנשיונל וקונצ'יטה וורשט. היא כך רק ללילה אחד בשנה. יש עוד 364 לילות, והם הולכים להיות מאוד קשים למי שיש לו את הנטייה המינית הלא נכונה.

והלילה הזה הוא הלילה האחרון, הלילה האחרון של רוממה שלנו, של הערוץ הראשון. השידור האחרון של התחנה שפועלת ברציפות מ-1968. תחנה שנסגרה רק בגלל גחמה לא ברורה של מנהיג פופוליסט, קפריזי, שלא מעריך יותר מדי עניינים כמו 'חופש הדיבור' או 'זכויות עובדים'. תקראו לזה איך שתקראו, אבל כל המהלך מ-2013 בראשות הסמרטוט לפיד וסמרטוט הרצפה ארדן, נועד להפוך את כל המדיה המשודרת למהדורה של 'ישראל היום' להכניע. לשלוט. והוויכוח זה לא איך לעשות שידור ציבורי יותר טוב או יותר יעיל, אלא איך לעשות שידור ציבורי שלא יהיה 'תאגיד השמאל', או שיביע חלילה דעה עצמאית או שיעסיק את אשתו של מי שאולי יהיה פעם מתחרה של ביבי. אז סך הכל אנחנו מסתדרים יפה עם אירופה. אירופה של שטראכר ושל הברקסיט ושל פוטין. לא פלא שאת רוב הקריירה הקצרה שלו בילה הנציג שלנו בהכחשות שהוא הומוסקסואל ובהסברים עד כמה הוא אוהב בנות. הוא יודע באיזה צבע צבוע העתיד. בצלאל סמוטריץ' אמנם אמר השבוע על הערבים שצה"ל ידע מה לעשות אם המשפחות של הערבים לא יקבלו את תנאיו, אבל בהינתן ההיסטוריה אני לא סגור על זה ש'תכנית ההכרעה' הסמוטריצ'ית לא כוללת את הכרעת ההומוסקסואלים.

אז תיהנו מההצגה הזו. מהשירים על אהבה וחופש. ותשירו I FEEL ALIVE כל עוד זה נכון. איך אני מרגיש? הייתה לי שבת קשה עם השבת האחרונה של 88 FM. נפרדתי מהמון תכניות שאהבתי ולא יחזרו. וכל פעם שאלתי את עצמי למה זה מגיע לי ואם היו מתחילים כל שעה בשירת 'שרה שלנו אנחנו אוהבים אותך' או משהו כזה אם השלטון היה מאפשר להשאיר לי את התכנית של רוני ידידיה כל בוקר, או את 'מציאות' ביום שישי בצהריים. בבועז כהן לא נגעו כי באמת יש גבול לכל תעלול, אבל זה רחוק מלהספיק. מתי שהוא בין 5 ל-6 ביום שישי מישהו שידר שם את כל העשר דקות ועשרים שניות של המאגוט בריין, שזה קטע שיכול להביא אותי לדמעות, אבל היו איתי ילדים באוטו ולא הייתי יכול להסביר, ואחרי כן את 'פייב אירז' של בואי, וזה עשה אווירה של סוף. זה לא יהיה באירוויזיון היום. אני כנראה לא אראה אותו כי אני לא יכול לראות את מסיבת הריקודים על הטיטאניק, ואת קול ההתנגשות בקרחון שמעתי כבר בנובמבר 2016 ברור ורם.

התנועה להחזרת האימפריה העות'מאנית

סך הכל כל הסיפור הזה עם ארדואן לא נעים. באמת, התחרפן הבחור. אז ארדואן לא כוס התה המאוד לא פופוליסטית ואסלאמיסטית שלי, אבל מה שהצחיק אותי בכל הסיפור היה ניר ברקת. הנה התגובה של הגפרור הבוער שמישהו בחוסר חוכמתו שם ליד הפתיל של חבית אבק השריפה של המזרח התיכון (ולחשוב שהלאומן הזה התחיל את דרכו הפוליטית בתמיכה בשלום עכשיו) –

"מפתיע שארדואן שעומד בראש מדינה שכבשה את ירושלים במשך 400 שנה, מטיף לנו. מאז שהסתיים הכיבוש הטורקי, ירושלים תחת ריבונות ישראל היא עיר פורחת, פתוחה וחופשית המאפשרת חופש דת ופולחן לכל הדתות. בשנים האחרונות מספרי שיא של מוסלמים פוקדים את הר הבית ומקיימים תפילות בחופש מוחלט."

אז עכשיו אנחנו לוקחים צד במלחמה בין העות'מאנים לממלוכים? לא באמת. איזה כיבוש אכזרי! כמובן שכל מי שכבש את ירושלים לא משנה ממי ולמה – ביזנטים, ממלוכים, סלג'וקים, עות'מאנים, צלבנים, בריטים, היה חייב מייד להחזיר אותה ליהודים שיבנו עליה את בית המקדש השלישי או משהו. אחרת אי אפשר להבין למה מתכוון ברקת. וכמובן אפשר לראות את ירושלים כמקום 'יהודי' ותו לא, שכל מי שמחזיק בה שאינו יהודי הוא 'כובש', אבל אז מאבדים הרבה מאוד מההיסטוריה של העיר והרבגוניות שלה, וזו גם ראייה צרה מאוד נוסח דאעש שהורסים את העתיקות בתדמור, או הטליבאן שהרסו את פסלי בודהא.

אבל נעזוב את זה. בואו נסתכל איך העות'מאנים השאירו את ירושלים. עם החומות, והמינרט של מגדל דוד, שהם הסמל המסחרי של העיר. אם נחשוב טוב אז באמת כל היציאה מהחומות וימין משה וטחנת הקמח, זה בסך הכל גם כן עות'מאנים. אז אם מדברים על 'עיר פורחת', אז איכשהו היא גם קצת קצת פרחה בתקופת העות'מאנים.

אם נראה מה משאיר אחריו ברקת, אז שני קודמיו בתפקיד המשמשים היום בתורנות ניקוי שירותים בכלא מעשיהו או משהו כזה, הצליחו לקחת את הקרדיט על שני המבנים המכוערים במזרח התיכון – גשר המיתרים והולילנד. ברקת נורא רוצה להשאיר אחריו את הפירמידה הכעורה של ליבסקינד שמתאימה לירושלים בערך כמו… פירמידה בגובה של מאה מטר. אם צריך לבחור בין בנייה עות'מאנית לבנייה בתקופה הישראלית אני לוקח את העות'מאנים בלי לחשוב פעמיים.

אותו דבר גם לגבי 'פתוחה וחופשית'. הבנייה הכי משמעותית כרגע היא גדר ההפרדה שחותכת את ירושלים לשני חלקים – באחד חיים בני אדם ובשני נתינים חסרי זכויות שאינם זוכים לשירותים מינימליים מהעירייה שלהם. עדיף להיות נתין יהודי עות'מאני בירושלים ב-1817 מאשר נתין פלסטיני בירושלים המזרחית ב-2017.

זה מה שגרם לי לחשוב. הם לא יודעים להסתדר הליכודניקים המושלים בנו. הם הרסו כל מה שהם נוגעים, והפכו את המדינה החמודה שלנו למדינת בננות מושחתת, שבה חברי כנסת מושחתים צועקים על הורים שכולים (מבחינתי זה היה שקול לחורבן הבית). הגיע הזמן ליד מכוונת. אז אני לא היחיד עם הסנטימנט הזה והייתה פעם תנועה נחמדה 'להחזרת המנדט הבריטי' שמה שנשאר ממנה זה דף פייסבוק לא מאוד פעיל. אז אני בעד התנועה להחזרת האימפריה העות'מאנית. סך הכל מי שחושב שהבריטים זה אפטרנון טי ואנשים במדי חאקי ובמכנסי שלושת רבעי וכובע שעם חי בסרט. זה היה כיבוש חיצוני של כובש אכזר מלווה בגרדומים, שכשל כמעט בכל מה שעשה והצליח להמריד את תושבי הארץ הזו זה כנגד זה עד ששניהם חברו והעיפו אותו מכאן כדי שיוכלו להילחם זה נגד זה בסבבה. עובדה שהחזיקו מעמד 31 שנים, כשהעות'מאנים החזיקו 400. זה אומר משהו.

אז אני מקים בזאת את התנועה להחזרת האימפריה העות'מאנית, שסיסמתה ההיסטורית – דין ודוולט מולכ ומילט. מכיוון שארדואן הוא עם כל הכבוד לא סולטן עות'מאני, אני מציע להביא לכאן את הסולטן המקורי. בית עו'תאמן עוד חי וקיים ולא מזמן היו שם חילופי דורות כשבינואר 2017, היורש ה-44 לכס הסולטן,ביאזיד עוסמאן, מת, ויורשו הוכרז דונדאר אליאוסמאן, שזה זקן חביב תושב דמשק שבטח נורא ישמח כשהסיירת תנחת ותחלץ אותו ממלחמת האזרחים שם. בתמונה שבכתבה הוא מופיע עם הסולטנית החמודה אוכלים בורקס בחתונה או משהו ונראים כמו זוג קשישים חביבים, ומכיוון שהם גם מוסלמים אדוקים, נראה לי שצריכת השמפניה הוורודה שלהם נמוכה, וסך הכל מסתפקים בקצת תפוזים, בקלאווה וכוס תה לסולטנית שזה חידוש מרענין לעומת הסולטנית הנוכחית. כאילו אם כבר סולטן, אז בואו ניקח אחד אורגינלי, ותסלחו לי חמוד הרבה יותר מהנוכחי.

כי באמת אם נגזרה עלינו שושלת, אז למה שושלת נתניהו? אם כבר חוזרים לארדואן אז מה שהקפיץ לו את הפיוז האיסלאמי וירושלים וכל זה, זה בין היתר חוק המואזין. וזה כבר בישול של הנסיך יאיר נתניהו מהתחלה ועד הסוף. אם זה מה שצפוי לנו מהשושלת הזאת בהמשך הדרך, מסית ומדיח גזעני ודוחה כמו אבא, באמת עדיפים העות'מאנים. נתניהו זה לא גזירת גורל. אפשר להפסיק את זה. ואם כבר אוהבים סולטנים, בואו ניקח את המקורי. בטוח יעלה פחות.

דין ודוולט – מולכ ומילט! דונדאר, תחזיק מעמד, הסיירת בדרך! יחי הסולטן!

לבנון של שמואל מעוז

מכל מיני סיבות שבעולם אני מבלה המון זמן אצל ההורים שלי בעפולה. אצלם יום הזיכרון זה יום הזיכרון, כמו שהיו חוגגים אותו בשנת 1970. הולכים לטקס הכללי, ורואים את כל השידורים של היגון בטלוויזיה. ואם לפעמים אצלי בבית השלט נודד נאמר לנשיונל גיאוגרפיק דייגי הטונה בשמן נגד דייגי הטונה במים בלי תרגום, כי סך הכל יש גבול לכמה יגון שאפשר בפעם החמישים, וכבר מלאה סאת הייסורים, אצלם אין דבר כזה ורואים סרטי יגון נון סטופ בלי הפסקה. אז ראיתי את לבנון של שמואל מעוז.

אני נמנע בדרך כלל מלראות סרטים על לבנון, כי סך הכל אני לא כמו האישיות הביטחונית המסתורית שאני נשוי לה שכל היום רודפת אחרי פושעים ומכניסה לכלא רוצחים, ואז היא מגיעה הביתה ופותחת טלוויזיה ורואה סרט על אנשים שרודפים אחרי פושעים ומכניסים לכלא רוצחים ואז לפני השינה בשביל לעייף את העיניים קוראת ספר על אנשים שרודפים אחרי פושעים ומכניסים לכלא רוצחים. אני הייתי בלבנון על אמת ואני לא  צריך את אושרי כהן שיתווך לי את החוויה. היא מגיעה אלי לפעמים גם כשלא צריך, ואני לא רוצה ליזום את זה בעצמי. אבל הפעם הייתי קהל שבוי ולא הייתה ברירה.

ההשוואה המיידית היא ל'זעם' עם בראד פיט מ-2014 שגם כן אמור להיות מצולם רובו בתוך טנק. העניין הוא שהטנק של פיט הוא המרחב הקלאוסטרופובי שטנק הוא באמת, נורא קטן ומצומצם, ושל מעוז זה כמו איזה מערה בעליזה בארץ הפלאות. מרחבי ענק אדירים, שיש שם מקום לשוטים באקסטרים קלוז אפ על הפרצוף של אושרי כהן וסך הכל יש פרצופים יפים וחכמים מאלה, גם אחרי האיפור השחור שכאילו חטפו ארפיג'י בתובה אבל לא קרה כלום חוץ מזה שהמאפר שם עליהם שכבה ענקית של איפור שחור ירוק כזה. פשוט היו שם הרבה קירות ירוקים כאלה ממתכת, נאמר חמישה שישה מטר אורך, ועל אחד הלבישו לוח שעונים, ואחת לכמה ימי צילומים הרביצו עליהם עם פטיש כדי שיישברו קצת ועמעמו מאוד את התאורה באולפן והשאירו רק זרקור אחד קטן. ועל אחד הקירות כתבו 'האדם הוא הפלדה והטנק הוא רק מתכת' וקשרו אליו את דודו טאסה שבוי סורי. לא ככה עושים טנק, לא ככה מדמים טנק. לא ככה נראה טנק. אני סומך על שמוליק מעוז שהיה באמת טנקיסט, אבל איזה טנקיסט היה נוסע את כל לבנון ברייס בלי קסדה על הראש? אפשר לחטוף מכות בראש שחבל"ז, ואני מבין שאיתי טיראן בחור יפה וגם מושונוב ג'וניור וקסדה קצת תקלקל, אבל אמינות זה אלף בית של ההפקה.

אה… כמה שהייתי ככה אורח לפעמים בטנקים והייתי כי זה היה חלק מהעניין, לא יצא לי להסתכל בכוונת של טנק. אבל יצא לי להסתכל ככה פעם פעמיים עשרים שלושים בעצם די הרבה פעמים בפריסקופ של נגמ"ש, וזה לא נראה ככה. אני מניח שכוונת של טנק קצת יותר מצ'וכללת ועם כל מיני צלבים וכאלה, אבל להסתכל משני מטר בפוקוס על הפלנגיסט החתיך אשרף ברהום ולספור את הזיפים בזקן אין כוונת כזאת בעולם באחריות. ובאמת פלאי הפוקוס של הכוונת הזאת שעושה אקסטרים קלוז אפ לכל מה שמסתובב שם מריימונד אמסלם החתיכה שפגז של טנק תלש לה את השמלה והותיר אותה בתחתונים בלי חזיה (מנפלאות רפא"ל. זה פיתוח שאפשר למכור לחו"ל) ועד הזקן ששוכב על הכביש בלי ידיים בלי רגליים, בטווחים שבין מטר למאה מטר בפוקוס נפלא של מצלמת קולנוע, זה משהו שאני קצת חושב שהוא פלברות, בטח בגרוטאות שהיו להם אז ב-'82, ודופק את האמינות לגמרי.  טוב אחרי שירדנו על מעוז כמו שהסורים לא ירדו עליו במלחמה אני יכול לכתוב ששוט הסיום ושוט הפתיחה עם החמניות זה אחד השוטים היפים שראיתי בקולנוע.

אז ככה אני בן חמישים בערך, ואני אחד הצעירים ולא ראיתי את לבנון הראשונה. ועוד ככה בואו נהיה אופטימיים עשרים שלושים שנה (מהמר על הרבה פחות אבל הכל מידי אללה) אני כבר לא אהיה וככה גם כל הדור שלי ומה שישאר אחרינו זה הסרטים האלה. אז האנשים הצעירים עכשיו לא יבינו איך זה היה שם. הם יחשבו שהכל היה דילמות מוסריות כאלה, ושירינו בסבבה באזרחים, ושכל הזמן חשבנו ודיברנו פוליטיקה, וירינו על קומנדו סורי, ושהסתערו עלינו הערבים הרעים עם הכאפיה והקלאצ' ביד אחת יורים צרורות בלי הבחנה, והיססנו לירות בהם כי רצינו לשמור על טוהר הנשק, ושזה היה מאוד אינטנסיבי מהתחלה ועד הסוף ודרמה ענקית, ושתמיד היה שם אושרי כהן.

לא יהיה מי שיספר להם על האמת איך שזה באמת היה, כי סך הכל לא יצאו מאיתנו קולנוענים מי יודע מה החבר'ה שטחנו את המוצבים באמת בין '84 ל-00', ושהמאבק האמיתי היה להיאבק בקור ובפחד בארבע וחצי בבוקר לקום לכוננות עם שחר ואחרי כן אולי לפתיחת ציר שאולי חוזרים ממנה ואולי לא לא סגור (וזו הסיבה שלרוב נמנעתי מהפעילות הזו). סתם מצחיק. הבת שלי התלוננה שהיא שומרת הרבה. סיפרתי לה על הנהג נגמ"ש היחידי בנבי אל עוואדי, שהחזיקו אותו ארבעים ושניים יום בכוננות, ואחרי כן כשהיה צריך לצאת הבייתה טחנו אותו בשמירות עד שתפסו אותו ישן ואז הוסיפו לו שבועיים, וכשהוא כבר הגיע הבייתה הוא לא הצליח להוריד את הנעליים שהיו לו על הרגליים חודשיים וחצי, והיה צריך ניתוח להוריד אותם אבל לנבי הוא לא חזר. זה לא משהו שרואים בסרט 'לבנון' ומוכן להתערב שגם ב'בופור' ו'ואלס עם בשיר'. יהא פוסט זה מורשתי לדורות הבאים חיי מוצב מה הם.

אחד הדברים היפים שקיבלתי שם זה האהבה לזוהר ודקלון. הצוללת של הבופור היה עשרים וארבע שעות אור מעצבן כזה, וטייפ קסטות עם זוהר בפול ווליום. אחרי כמה שבועות כאלה זה נדבק לנשמה ולא עוזב. בכלל 1987 הייתה מאוד בעייתית מבחינתי וביום העצמאות הכל מתערבב. מתי שהוא אני שומע את זוהר ואז עולות דמעות בעיניים ואלכוהול בדם, והרגש מציף. השנה לא היה אלכוהול כי הייתה לי אורחת שהייתי צריך להחזיר הבייתה אחרי המסיבה. אבל שמעתי עוד פעם את 'חסידה צחורה' של דקלון והתחברתי יופי יופי למילים שזה בסך הכל אלכסנדר פן שהיה גאון איך שלא תסתכלו על זה. נשמיע את דודו טסה כי הוא משחק יופי של שבוי סורי ב'לבנון'. למרות שדקלון יותר סבבה. יום עצמאות שמח לכל. רק עיני מבכי נמסו בלבי היגון והמר.

טיבי, ספייסר, פארס, קצטניק, לפיד

שילוב של הרבה מאוד עבודה ובעייה משפחתית (לא מעניינכם, יהיה טוב, תודה) הביאו לזה שאני כותב כאן הרבה פחות. הפוסט הזה מתבשל אצלי כבר כמה ימים, אז אני מאחד פוסט פסח, קצת טראמפ וכזה ויום השואה כמה ימים מראש.

כשהייתי צעיר ועול בימים הייתי עוזר פרלמנטרי בסיעת מפ"ם בכנסת. את רוב העבודה הייתי עושה עבור הפרעה נוגש העבדים הגדול יאיר צבן, שהיה אישיות כריזמטית וסוחפת ופשוט שאב לתוך החור הגדול הענקי של העבודה שלו כל מי שרק היה בסביבה. אבל הייתי רשום על שמו של הח"כ הערבי במפלגה בת שלושת הח"כים, חסיין פארס. פארס היה אחד הצנועים והנחמדים באנשים שהכרתי. ח"כ של כנסת אחת, אבל בנאדם נהדר. אם אחד מכל מאה קוראים של הפוסט הזה (לא סגור שיהיו לפוסט הזה מאה קוראים, אבל מילא) יודע מי זה, אני אהיה מופתע. אבל הוא אחד החמודים שהיו, ועשה עבודה נהדרת כשהיה ח"כ שזה הרבה יותר ממה שאפשר להגיד על רוב הח"כים היום.

אז יום אחד אני עונה, ושומע שמחפש אותו 'יחיאל'. 'איזה יחיאל?' שאלתי. 'יחיאל דינור'. כנראה ששתקתי שנייה אחת יותר מדי. אחרי כן התעשתי, רשמתי את ההודעה. האדם בצד השני של הקו היה בשבילי דמות בשחור לבן בסרט תיעודי של אדם העומד על דוכן העדים לבוש בחליפה לבנה, ומתמוטט, בסרט שראינו כולנו פעמים רבות מאוד. זה היה לפני שקראתי את 'אייכמן בירושלים' של ארנדט, שקצת קלקל לי את הנרטיב. הוא גם היה סלמנדרה ובית הבובות ופיפל. ופתאום הוא קול מהצד השני של הטלפון, ומחפש מכל האנשים שבעולם את חסיין פארס, הח"כ הערבי מעכו.

הסתבר שהשניים ידידים ותיקים מזה שנים. נפגשו באיזה אירוע של משרד החינוך, יום עיון, או משהו מסוג זה שאינו זכור לי, והתיידדו מאוד. קראו זה לזה בשם הפרטי. כשהגיע לכנסת ראיתי אותו לדקה או שתיים. התרשמתי מהאינטראקציה שלו עם חסיין שיש ביניהם ידידות אמת. לא הייתי יכול לחשוב על שני אנשים עם ביוגרפיה אישית שונה יותר. אם הייתי רוצה להיות ציני הייתי אומר שהגיעו מפלנטה אחרת.

נזכרתי בזה השבוע כאשר מכל האנשים בעולם יצא להגנתי דווקא אחמד טיבי, שהתריע מפני נאום 'אסד גרוע מהיטלר כי היטלר לא השתמש בגזים' של שון ספייסר. כשדובר הבית הלבן מגיע למצב של הכחשת שואה (לא בפעם הראשונה, זוכרים את נאום 'יום השואה ללא יהודים' של הבוס ב-27.1?) וכולם חוץ מטיבי שותקים, משהו כאן לא מסתדר, אבל כשקראתי את טיבי הבנתי משהו מאוד ברור.

נתחיל מראש הממשלה שלנו. הבנאדם יכול להגיב למאמר ב'הארץ' בתוך שניות. ציוץ של אמן אשכנזי שאומר משהו על מזרחים בטוויטר זוכה לתגובה עוד לפני שהמסכן לחץ על סנד. אבל דובר הבית הלבן מכחיש שואה והביבי שותק. צריך את אחמד טיבי שיזכיר לו לגנות. זה ביבי שהשואה רשומה על שמו בטאבו. שקם כל בוקר בשנת 1938 מחדש (לא אתפלא אם הוא זוכר באופן אישי את המגפיים המסומרות צועדות בכיכר בווינה. כמו את החיילים הבריטים בירושלים) שבשבילו השואה היא… נו – הדבר הזה שאפשר להפיל על המופתי כדי להסביר למה אי אפשר לסמוך על ערבים. באמת לך תסמוך על ערבים. הטיבי הזה. מה הוא מתעסק עם עניינים לא לו? השואה רשומה בטאבו על שם היהודים. זאת אומרת – חוץ מהנאים של טראמפ ביום השואה הבינלאומי, כי זה יום בינלאומי.

הייתה פעם מפלגה בישראל. לא משהו מדהים, פשיסטים כאלה. מהסוג הדוחה. אבל מה – כבוד והדר. לא נוסעים במרצדס, לא קונים גרונדיג, וכשרואים נאצי נותנים לו בוקס בשיניים. זה הלך לעזאזל. עכשיו הם החברים הכי טובים של כל ניאו נאצי באירופה, וכשהבוס הגדול בארצות הברית נהיה מכחיש שואה פתאום שתיקה. לבגין זה לא היה קורה. אבל יש סדר עדיפויות בעולם. הטראמפ הבטיח להעביר את השגרירות לירושלים (לא קרה, לא יקרה) ויכול לדבר ארבע שעות רצוף על הסכסוך הישראלי פלסטיני בלי להגיד 'שתי מדינות' (או משהו אחר, שאפשר להבין ממנו איזה תכנית, חוץ מזה שהוא ישלח את החתן שלו למזרח התיכון ובגלל שהמדובר ביהודי חלקלק שמבין בכספים ועיסקאות הוא יסיים את הסכסוך בצ'יק. איך לא חשבו על זה עד עכשיו) אז הוא מכחיש שואה מוקף בניאו נאצים. קורה. איך אמר המיליונר אוזגוד בסוף של 'חמים וטעים' כשגילה שהנערה שהוא מאוהב בה היא למעשה ג'ק למון בתחפושת? 'Nobody's perfect'

עוד דוגמה לבנאדם שאם יש שואה שרשומה על שמו באופן אישי עוד יותר מביבי זה לפיד. דור שני וכל זה. אפילו אני בערך דור שלישי, אם לא רביעי או שלוש וחצי, כי סבתא שלי עלתה לפני השואה ורצחו רק את ההורים שלה ואת האחים שלה. אז לפיד הוא הבן של טומי שממש היה בשואה, וממש איכפת לו מניצולי השואה. אז הוא אפילו עשה רשימה שלהם שנדע למי אפשר לתת את הצ'ופרים הממש טובים. רשימה נהדרת כזאת לא הייתה בשואה מאז רשימת שינדלר. בחיי! אז מה – לא להשתמש כשצריך? לא לשלוח לכל אחד מכתב אישי משר האוצר כדי שידע להצביע יש עתיד כדי שלא יהיה חלילה שר אוצר שלא ממש מחובר לשואה, אולי אפילו פרענק ר"ל, והם ימשיכו לקבל את הצ'ופרים הנהדרים שהם מקבלים משר האוצר שממש מבין את השואה ואפילו כותב עליה דברים בעיתון שמקריאים בטקס הממלכתי בעירוני ב' וכולם ממש בוכים? בטח להשתמש, זה רק לטובתם. אז לקחו את הרשימה ושלחו. פרטיות שמטיות. כסף הם יודעים לקבל מהרשימה? אז מכתב מיאיר יקבלו גם.

שורה תחתונה מאוד עצובה? אצל פוליטיקאים יהודים השואה היא תמיד קרדום לחפור בו, וככל שהרטוריקה רמה יותר, כך הבור שחופרים עמוק יותר. פוליטיקאים ערבים, מהסוג של המענטש שחסיין היה (כפוליטיקאי, לדעתי הוא עדיין בחיים עד מאה ועשרים) או אחמד טיבי, מבינים את השואה. מבינים אותה לעומק. לא ישתמשו בה לעולם. עבורם היא קדושה. עבור שלנו פחות.

עוד מעט יהיה יום השואה, ופתאום ישמעו יידיש ברדיו, ופתאום 'אשכנזים' לא יהיה הדבר הזה שמירי רגב מחפשת בסיבוב.  אולי היא אפילו תחדל מלהפיץ פלגנות ושנאה ליום אחד. והאיש שהשתמש ברשימה לצרכיו והאיש שהכחשת השואה עוברת לידו בלי שהוא שם לב, יחדלו ליום אחד מלזמום את המזימות זה נגד זה. ואולי אפילו ייפגשו וילחצו ידיים בטקס הממלכתי. ושניהם ישאו נאומים. האחד יזהיר מהמזימות בטהרן, והשני יאמר את כל ארסנל הקלישאות בפנים הרציניות של 'ראש הממשלה הבא'. אני רוצה פוליטיקה בלי שניהם. אבל עם אחמד טיבי וחסיין פארס.

שמונים שנה בארץ ישראל

ביום רביעי, 5.4.2017 ימלאו שמונים שנה לעליית משפחת אבי לארץ ישראל. משפחת אמי נמצאת כאן כבר מ-1794 (לא ידוע התאריך המדוייק בשנה, תודה ששאלתם) אבל משפחת אבי הגיעה לכאן ב-5.4.1937 על סיפונה של האוניה 'פולוניה'.

New Doc 2017-03-14

זה ממש תדפיס מהעיתון מאותו היום שמבשר על הגעת האוניה. 'פולוניה' הייתה אוניית פאר שנסעה מדי מספר ימים בקו קונסטנץ – חיפה, והביאה איתה אלפים מעולי העלייה החמישית, זו הבורגנית, על אף שסבי החשיב עצמו עד יומו האחרון כחלוץ, וגם היה כזה. הנה מודעה מעיתוני אותה התקופה, באדיבות הוויקיפדיה העברית  –

Polonia1

אותו יום היה זכור לסבי כטראומתי משהו. בתחילת שנות התשעים, כשקיבלתי רשיון נהיגה (בגיל המתקדם של 24 שנים, הכישרון הזה עובר אצלנו בגנים) התוודה בפני כי מעולם לא נהג ברכב, בשל כך שביום בו הגיע לארץ ראה תאונה מחרידה בין אוטומוביל וגמל, ונדר שלא לנהוג מעולם. אני חושב שהיו יכולים להיות לו חיים יותר קלים לו היה מסיק שהאשם הוא בגמל ונמנע מרכיבה על גמלים, אבל ייתכן שגם מזה נמנע, מעודי לא ראיתי אותו רוכב על גמל.

הוא הגיע לארץ ללא כל רכוש, באותה עלייה הבורגנית שבעליות. את חנות הנעליים שהייתה לו בוורבה נתן לקיבוץ, ובשל כך כשהגיע הסרטיפיקט הוא הלך למשפחה הזו, שהקריבה את כל רכושה למען הקיבוץ. כל יתר הקיבוץ נותר בוורבה והכשיר עצמו לעלות לארץ. כמעט איש מהם לא היה חי חמש שנים לאחר מכן, וכך גם אחד עשר אחיו ואחיותיו של סבי שנותרו מאחור. כולם – חלוצים וחסידים, חילונים ומתנגדים, בונדאים ורביזיוניסטים, ילדים נשים וגברים מצאו את עצמם בתחתיתו של אותו בור באותו היום.

את עפולה בנה ממש במו ידיו. לא רצה לנצל איש או לשעבד איש. ביום הניצחון על הנאצים נשא את הדגל האדום בתהלוכה בעפולה. הצביע מפא"י עד מערכת הבחירות האחרונה בה השתתף, זו ב-2001, בה ניצח אריאל שרון את אהוד ברק.

אם נסתכל על גזיר העיתון מאותו היום נמצא שם שני מאורעות נוספים. אזכרה ליוסף אהרונוביץ' שהיום יצירותיו נשכחו ואינן. לצערי, יצירותיה של אשתו דבורה בארון עדיין נלמדות. אין דרך, שר החינוך נפתלי בנט, שתוכל לעניין נער הורמונלי בן 17, בקורותיה של חיה פרומה הצולעת המתאהבת בפרה האילמת. באמת! רוצה רביזיה? רוצה להיזכר לנצח? רוצה שדורות על גבי דורות יצביעו הבית היהודי ויאמרו תודה? עזוב את סיפוח מעלה אדומים. אפילו טראמפ לא יזרום עם זה. תעיף את שברירים ואת דבורה בארון מהבגרות. זה נורא, זה איום, זה לא רלוונטי לחיים של אף אחד כאן, ביני לבינך זו לא ספרות מי יודע מה, וזה ממש משניא את הקריאה על נערים. גם כאלה שעושים חמש נקודות מתימטיקה. מוציא אותם מהריכוז הדרוש.

אבל אנחנו סוטים מהנושא. עוד מחדשות אותו היום – הנציב העליון ביקר בסג'רה מצפה וכפר תבור וגם בלוביה הערבית. והנה כל הסיפור של שמונים השנה לאחר מכן. סג'רה מצפה וכפר תבור עדיין עומדות על תילן ומשגשגות – אני עובר הן בסג'רה והן בכפר תבור מדי יום – אבל איה לוביה הערבית?

כשפרצה מלחמת העצמאות היה סבי זקן מכדי להילחם. גם כשהייתה לו ההזדמנות להתגייס לצבא הפולני בתקופת פילסודסקי לא שש לכך. הוא לא היה קרבי ממש סבי זה. בגאווה הראה לי כיצד ניצל סעיף נושן בתקנות הגיוס הפולניות והראה שהמרווח בין שני בהונותיו כאשר רגליו עומדות צמודות זו לזו גדול מעשרה סנטימטר. אנומליה משפחתית זו (שלשמחתי איני שותף לה) היא שמנעה ממנו להתגייס לצבא הפולני. ואולי שולם שם סכום לרופא הצבאי? לא נדע. סבי השני לחם דווקא, באותה הדרך המובילה לירושלים שעכשיו רוצים לקרוא על שם הגזען האנס, ולשלול את מעט הכבוד שנותר לאלו שמסרו ממש את חייהם על הגנת העיר.

אבל סבא יחיאל, זה העפולאי, זה שעלה בפולוניה ב-5.4.1937 לא נשא נשק. זאת אומרת נשא כנראה לפחות פעם אחת רובה צ'כי ישן בהגנה בעפולה, ואפילו הצטלם איתו, אבל לא הרבה מעבר לזה. סבי הוא האדם השמאלי ביותר העומד חבוש כובע פלדה. הילד שלידו הוא אבי. כל השביעייה הזו, כולל אבא שלי ברקע, לא ממש היו יכולים לעצור את צבא ההצלה של קאוקג'י או את כוח המשלוח העיראקי מג'נין, לו אלו היו מגיעים, אבל הם היו מוכנים לנסות. כנראה שטוב שהדברים לא הגיעו לכך. לתושבי לוביה הערבית לא היה אותו מזל, כנראה. אבל זה רק חלק מהסיפור.

Afula48

הוא לא נישל איש ולא ניצל איש. ב-48' קרו הרבה דברים. מפא"י עשתה אותם. לטוב ולרע. והוא תמיד הצביע מפא"י. את עפולה בנה במו ידיו. ראה אותה מתפתחת לעיר בת 20,000 תושבים. ביום ההולדת ה-50 של עפולה, בשנת 1975, עמדנו ביחד ושמענו את יצחק רבין נואם, ומבטיח להגיע גם ליום ההולדת המאה. אני היחיד שנותרתי מהשלישיה הזו, רבין, סבא ואני. גם אני לא מבטיח שאגיע ליום ההולדת המאה, אבל לי לפחות יש עוד סיכוי. רק עוד שמונה שנים.

אני שואל את עצמי הרבה אם היה לי האומץ לעשות מה שעשה הוא, לעזוב הכל, ולהיות חלוץ בארץ זרה. אני זקן עכשיו בשש עשרה שנים משהיה הוא כשעלה. אבל גם לפני שש עשרה שנים לא הייתי עושה את זה. הייתי נשאר בוורבה ומת בוורבה. וזה למה שאני כל כך מעריץ אותו. וגם את הדור שלו. למרות לוביה הערבית. עם לוביה הערבית נסתדר. זה הכרחי. כל מה שקורה עכשיו זה פעמי משיח מהבחינה הזו. כמה שרע עכשיו וגזענות והתנחלויות (שני דברים שאני קצת שמח שסבא שלי לא זכה לראות במלוא תפארתם בשנים שמאז מותו) אנחנו חייבים להסתדר, כי לאף אחד מאיתנו אין ברירה. תהיה כאן בסופו של דבר מדינה נחמדה ויפה וצודקת כי אחרת לכל שמונים השנה האלה אין משמעות, ואני נורא מאמין שיש להן.

אז מה היה לנו כאן? שואה ותקומה ונכבה ועצמאות ורבין. זה הבלגן הזה בראש של ניסן אייר. בבית הספר הדו לשוני של הבת שלי היו קוראים לזה 'הימים הלאומיים' ועושים לנו כל מיני סדנאות. אז השנה התחלתי את זה קצת לפני פסח. יומולדת עגול, שמונים שנה, אז מותר.

השרוול היפה והחמוד שלי

כבר מזמן הבטחתי לעצמי שבשנייה שאני מקבל את התואר, עוד באותו היום, אני קובע עם המקעקע (שלי מטט ארט בחיפה שהיה יתי בצבא והוא המקעקע הכי טוב בעולם) ועושה את שרוול הפי אייץ' די שחלמתי עליו. אז התואר הגיע, אבל אז קרה זה וזה וההוא ומילואים ועניינים ולא היה כוח וכזה, וזה נדחה ונדחה, אבל סוף סוף זה הגיע.

הגעתי אליו לפגישה מקדמית עם דוגמה מושלמת, והוא הציע לעשות סקיצה, ואחרי כן הסתבר שזה מחבר שני קעקועים קודמים אחד על החזה ואחד על השכמה, ומה שהוצע זה תכנית שידרוג וצביעה מאסיבית שפחות או יותר מכסה כתף שלמה ואת השכמה שלידה ואת החזה עד הפיטמה. הוא הציע לעשות לי סקיצה ושלח לי בווצאפ.

אז ישבתי שעתיים וחצי בפעם אחת ועשיתי את המעשה. ממש לפני היו לי ספקות וכאלה. הייתי כבר מכוסה בחמישה קעקועים שהגדול מביניהם היה משהו כמו עשרה על עשרה סנטימטר. אבל הם היו מוסתרים בכל מיני מקומות. גם ש' נכנסה קצת לוויברציות, וגם קצת אחותי שמנהלת לי את החיים וכותבת לי את הצ'ק של המשכורת. אז לקחתי שני סנטימטר רווח מהמרפק העליון, וכשאני אסיים את הפוסט דוק אשלים עד לפרקי האצבעות. נפרדתי גם מסכום לא מבוטל אבל יש דברים שאני לא חוסך בהם.

איך היה? מופלא. ישבתי כאמור שעתיים וחצי. זה כאב כמו אנ'לאיודע מה, אבל לא לקחתי הפסקה, ורק פעם אחת למקעקע נמאס אז הוא לקח הפסקת פיפי. הכי כאב עצם הבריח שאם מישהו חושב על קעקוע אל תחשבו בכיוון הזה. אז הוכחתי לעצמי בפעם האנ'לא יודע כמה שאני גבר, ועכשיו גם מושך בטירוף, וזה היה ונגמר, וסך הכל הייתי עושה את זה שוב (ושוב ושוב ושוב). יצא אומנות כאילו שלאונרדו דה וינצ'י קטן עליה. וגם החלפנו חוויות מהצבא ונזכרנו בזה ובזה ובזה ובכל מיני מקומות שפרוסים מאגם קרעון עד ים המלח.

מסקנות –

א. הכאב עובר, ונשאר קעקוע מופלא.

ב. מה שבאמת בעייה זה שזה מגרד אחרי כן כמו אנ'לא יודע מה בשלב המתקלף, ואסור לגעת.

ג. זה בדיוק הזמן הטוב. אני בן חמישים ודוקטור למשפטים. לא איכפת לי מה אף אחד חושב עלי. זה לא משפיע על איכות הטיעונים שלי בבית המשפט. וגם אם כן, הם מספיק טובים. זה בדיוק הזמן לעשות מה שאני רוצה עם עצמי ועם הגוף שלי, וזה פחות או יותר הדבר הכי מהנה שעשיתי בכמה שנים האחרונות.

ד. אם אתם חושבים בכיוון – לכו על זה. זה יעשה אתכם יפים בטירוף. לא יפים כמוני כי סקיצה כמו ששלי עשה לי הוא הבטיח רק לי, אבל אתם יכולים לנסות להתקרב.

ה. תמונה? בחיים לא. זה עניין פרטי שלי. מה שכן אם מישהו רוצה ללכת איתי לים שירים טלפון.

למה בעצם?

הסבר מהיר ביותר בצורה של כלל אצבע הניתן ליישום במענה לכל שאלה תחת קיסרותו של בנימין הראשון.

אז למה בעצם כל הסחרור הזה של הימים האחרונים עם התאגיד וזה? יש ימבתל'פים ניחושים שרובם נוגעים לכל מיני חקירות וצוללות וכאלה. אף אחד לא מאמין שלביבי איכפת מעובדי רשות השידור, והסיבוב המטורף מלהציג אותם כחמאסניקים עד ללנגב את הדמעות לעודד שחר קצת גדול אפילו על ביבי. יש הסברים שלוקחים אותנו לחור השחור של אי רציונליות שנקרא 'שרה' אבל גם כאן אני חושב שמגזימים קצת.  אז מה יש לנו כאן? תרשו לי לנחש.

יש איזה מהלך שמתחיל עם תזכיר חוק השידור הציבורי הישראלי שביבי הנחית עלינו בתחילת השבוע שעבר שמאחד את כל הגורמים המפקחים על השידור וכל זה. איפשהוא שם יש איזה חור משפטי שמאפשר לאיזה מיליונר זר ששמו מתחיל בשלדון ונגמר באדלסון לקנות את השידור הציבורי בחינם ולעשות ממנו 'ישראל היום'. אז ביבי לא רוצה רשות שידור (חמאסניקים) ולא רוצה תאגיד (תאגיד השמאל) מה שהוא ממש רוצה יתברר בכמה חודשים הקרובים כשהמהלך הזה יתחיל לנוע.

כל הדברים האלה מאחורי הקלעים מתבררים לאט, ורק בפאזה של שנה שנתיים אפשר לדעת למה הלכנו לבחירות (למשל ב-2015 זה היה חוק 'ישראל היום' או הפיצוץ בשיחות מוזס-ביבי שרק עכשיו יצאו לאור בתיק 2000) או מה בדיוק קרה ולמה. אבל בדרך כלל התשובה היא מאוד פשוטה והיא אותה תשובה. הדוד באמריקה עם פנקס הצ'קים נורא רצה משהו והיה צריך את – הבחירות, המלחמה, התקציב, האנ'לא יודע מה שאנחנו משלמים עבורו בדולרים בדם ובזיעה – בשביל שהוא יקבל את זה.

אם מישהו חושב שכשיאיר לפיד יחליף את ביבי בבלפור זה יהיה שונה אז תרשו לי לפקפק. לפיד הוא בדיוק ביבי מבחינת הקשרים הון שלטון מוזסון, רק בלי עשירית מהיכולות של ביבי, ואין לו גם שרה שאפשר להאשים אותה.

מה נשאר? קיץ אלקטרוני רבותי. הכינו את הממ"דים. אני מהמר על פיקוד צפון אבל כל מספר זוכה.