ז'אן דילמן, מאסטר שף, הסימולקרה הזדונית, הניצחון המוחלט

האירוע החמור ביותר בשנתיים האחרונות, שחומרתו היא בכך שהוא סימן את הדרך לאירועים הקשים והחמורים שהגיעו לאחריו, היה בחירתו של מכון הסרטים הבריטי בסרט 'ז'אן דילמן' מ-1975 כסרט הטוב ביותר מאז ומעולם. בחירה תמוהה זו, היא אך סימן שבקצף העולמות החלופיים על פי 'פירוש העולמות המרובים' לתורת הקוואנטים, נסחפנו אנו, אני ואתם קוראיו האומללים של בלוג זה, החיים איתי כמסתבר באותו יקום, ליקום של ההסתברויות הנמוכות ביותר, בו כל דבר הוא אפשרי. ואכן הרבה דברים לא אפשריים התרחשו מאז אותה בחירה אומללה בדצמבר 2022, ואידך זיל גמור.

לא אדע לעולם מדוע בחרו הבריטים ביקום זה בסרט ז'אן דילמן כסרט הטוב ביותר מאז ומעולם, ולא בחרו בסרט בו יש איכות סינמטוגרפית טובה יותר, כגון שקורה בו משהו מעבר למצלמה מצלמת אישה מטגנת שניצלים בקלוז אפ במשך שעתיים, כדוגמת 'לב הדרקון' של ז'אן קלוד ואן דאם, או אף קודמו של 'ז'אן דילמן' בפיסגה, בטרם הודח ב-2022, 'ורטיגו' של היצ'קוק.

ורטיגו אגב הוא סרט לא רע. לא רק משחק טוב של ג'ימי סטיוארט בתפקיד הראשי (קים נובאק היסטרית וגרועה על סף הביזאר, אבל אני חושב שזה הוראות הבימוי של היצ'קוק, ושהיא בנאדם קול באופן כללי) אלא גם זה הסרט עם השימוש הכי נרטיבי בפס קול שיש בעולם. זה לא רק המוזיקה של ברנרד הרמן, אלא גם הדרך שבה היצ'קוק משתמש בה, שבאמת היא בית ספר לקולנוע. הסרט הכי טוב מאז ומעולם? לא חושב. הוא די התיישן מאז, ושנות השישים והשבעים עברו עליו לא טוב. וגם, אתם יודעים, ב'לב האריה' יש יותר מכות. אבל בטח יותר טוב מז'אן דילמן שמטגנת שניצלים במשך שעתיים. אבל נחזור לעניין. למה הבריטים בחרו בז'אן דילמן?

אז חשבתי שלא אבין את זה לעולם, אבל אז אתמול ראיתי פרגמנט מ'מאסטר שף'. אחרי 354 שעות של תכנית הם מאוד קרובים לגבש נבחרת. אז עמדו שם חמישה מועמדים, ואחד מהם ידיחו, ואחד עולה לנבחרת, ועוד שלושה ימשיכו לעוד אודישנים, כי ריאליטי ישראלי זה משהו שקשה לתאר, וקשה להם מאוד להדיח אנשים, וממש להתחיל בעונה, כי פירסומות וזה. תאמינו לי בכל היקר לי שהייתי יכול לבשל כל תבשיל שעלה שם על השולחן. היו שם פיצה, חביתה (אמת התורה! מישהו עשה שם חביתה), קיש, ברוסקטה ושושברק. סך הכל לראות את ז'אן דילמן מטגנת שניצלים במשך שעתיים, זה כמו לראות את החבר'ה ממסטר שף מבשלים במשך שעתיים, מינוס הפירסומות שבז'אן דילמן אין כי זה קולנוע איכותי.

בלראות אנשים מבשלים יש בעייה. שני הדברים החווייתיים ביותר בבישול, טעם וריח, איכשהו לא עוברים בטלוויזיה. אם זה ז'אן דילמן אז זה בסדר כי כנראה שם הבישול זה רק מטאפורה למשהו לא ברור מה, וגם ריח של טיגון שניצלים זה משהו שהייתי מוותר עליו, אבל בטלוויזיה צריך להאמין לאייל שני שזה קריאת החיזור של עגבניות הפרא לתרנגולי הבר או משהו, או לחיים כהן שכך היו מבשלים בשכונה שלו, ואני מוכן להתערב שלא. ושהם כבר אכלו חביתות בחיים. (אגב, הדיחו את השושברק, העבירו את הקיש, כל היתר לפרק הבא). אז מה הטעם בזה? ליטרלי! למה אנשים רואים את זה? למה זה משדר בפריים טיים שש שבע שעות בשבוע, לא זז לאף מקום, בשלן כושל אחד מתחלף ברעהו, ואנשים ממש צופים שעות במישהו מטגן חביתה. (שניצלים לדעתי זה ביתי מדי, לא מתוחכם, קלישאתי. אבל אולי זה למה שז'אן דילמן מתרכזת בשניצלים?)

כמובן שזו הסימולקרה הזדונית. מסמן שאיבד את המסומן. דימוי היפר ריאלי שמתחלף (אבל לא מאוד מהר) בדימוי אחר בלי קשר לכלום בעולם האמיתי. אני לא אכתוב כאן שום דבר על המלחמה והדרך בה בודריאר מתייחס למלחמה קודמת (לא זוכר אם זה היה מלחמת המפרץ או ניין אילבן). הכל הופך לדימוי. השניצל והכטב"מ מטוגנים בצוותא. רפיח ונווה מונוסון (נדמה לי שאחד המתמודדים היה משם, או שהזיתי כבר?) חד הם. כל מה שגרוע ונורא ואיום בסימולקרה רק מוכפל פי כמה בשל האימה והזוועה המאוד אמיתיים בחוץ.

מילה של נחמה לסיום – אם אנחנו אכן נמצאים ביקום של האפשרויות הפחות סבירות, אז אנחנו אכן כפסע מהניצחון המוחלט.

חולית 2 – אל תלכו בשום פנים ואופן

ימבה זמן לא כתבתי כאן, מיולי 22 בערך. וזה לא שלא קרה מאז שום דבר שכדאי לכתוב עליו, אבל לא היה לי זמן ולא היה לי כוח. אבל אתמול הייתה לי חוויה מזעזעת שראיתי עם פלג את חולית 1+2 בפלנט (למה הם לא יס פלנט?מה זה פלנט? בעצם מה זה יס פלנט?) ואני חייב למנוע מכם מללכת לסרט הזה ולכן החייתי את הבלוג ולהקוראים ינעם.

אז זה ביקורת סרט ויש המון ספוילרים אז מי שחושב להתעלם ממה שיש לי להגיד ובכל זאת ללכת לסרט הזה שלא יקרא הלאה, אבל זה הכל על אחריותו.

בקיצור חולית 1 היה סרט סבבה שדי תיאר את 10% הראשונים מהספר של פרנק הרברט. היו שם כל מיני בחירות ליהוק משונות כמו ג'וש ברולין לתפקיד גורני האלק, או שהפכו את הפלנטולוג הקיסרי ליאייט קיינס לאישה, אבל סבבה וזורמים. אה… ג'ייסון מומואה שהוא הבעל של חאליסי הוא שם דאנקן איידהו וגם זה פיספוס. אבל אני מבין שלא כל האנשים קראו את הספר, וגם מיליונת'לפים המשכים, וזה לא ממש יפריע אז זרמתי. בקיצקיצור הסרט היה סבבה. אפקטים חמוד, משחק זוועה, נאמנות לספר תשעים אחוז פלוס, ואין מה להתלונן. ואז הגיע חולית 2. בין מה שקורה בחולית 2 לבין הספר אין שום קשר ולכן אספר את עלילת הסרט כפי שאני מבין אותה.

אתחיל רק מאיזה אמירה כללית ש'חולית' הוא יצירת מופת בגלל הקישור בין אקולוגיה, אקסוביולוגיה, דת ומדע המדינה, וקצת סוציולוגיה, שיוצרים עולם מאוד מורכב ועשיר, ואת זה כנראה אי אפשר להעביר בסרט אז החליטו לעשות סרט תעמולה לחמאס וזה מה שיצא.

בקיצור הדררים הם עם בדואי כזה שנורא מדוכא מזה שלפני שמונים שנה בערך כבשו אותו ההרקוננים הרעים. ההרקוננים הם כמובן לבני עור. לא ורודים כמונו, אשקרה לבנים. חוץ מהאבא שטבע בזפת מאיזה סיבה והוא תמיד מכוסה באיזה שכבה שחורה. אז יש לנו כבר את מה שנורא אוהבים בהוליווד ובאמריקה שזה שחורים מדוכאים טובים לבנים מדכאים רעים. אז המדוכאים חוץ מזה שהם שחורים הם גם ערבים והם מאמינים שיגיע הליסאן אל גאיב ויציל אותם.

אז יש להם הזרוע הדרומית שהם נורא דתיים פונדמנטליסטים ורוצים לכבוש את העולם בדם ואש, והזרוע הצפונית שהם כאלה חילונים ולא מאמינים במהדי, אבל זורמים כי ההרקוננים כבשו אותם והם מתנגדים.

אם מסתכלים על איך שהדררים מופיעים בסרט, אז צריך לקרוא את 'אוריינטליזם' של אדוארד סעיד לפני כן ולסמן וי בכל המקומות הנכונים, כי בניגוד למגוון התרבותי החברתי והדתי שבספר, הם אשקרה איך שמישהו מהוליווד רואה את עזה. עד הפרט האחרון.

אז בגלל זה שהם ערבים ושחורים ומדוכאים הם לא יכולים להציל את עצמם, וצריכים ילד בן 15 לבן שיגיד להם מה לעשות. אז מגיע אליהם באמת איזה פול אטראידס לבן וצח כשלג שנהיה פתאום מנהיג שלהם והם כולם מאמינים שהוא ליסאן אל גאיב, שלא ברור מה זה בדיוק ולמה זה טוב. אמא שלו גם באה, והיא מצטרפת לאונרא שלהם, ועושים לה המון קעקועים על הפרצוף.

ואז יש המון פוליטיקה בין הדתיים שמאמינים שהפול הזה הוא המהדי (המושגים משמשים כאן בערבוביה, בניגוד לדיוק הלשוני והתרבותי של הרברט, שבניגוד לדני ווילנב הבמאי הבין במה שהוא כתב) שזה בערך החמאס גם מבחינת האידיאולוגיה והשיטות, ובין החילונים יותר שהמנהיגה שלהם זה איזה צ'אני בחורה נחמדה שמשחקת אותה השחקנית זינדאיה שמתאימה לתפקיד כמו שאני מתאים בערך, שרק רוצים לסיים את הכיבוש. בהתחלה הפול הזה נורא נרתע מהחמאס, אבל אחר כך הוא מגיע למסקנה שהוא רוצה ג'יהאד ומגיע לנאום בפני הפלג הדרומי, ומנהיגם סטילגאר (אם פרנק הרברט לא היה ממציא את השם הזה ב-1965 הייתי בטוח שזה טייק לא מתוחכם על סינואר) והם נורא נגנבים עליו וממנים אותו למנהיג שלהם, ומלמדים אותו לרכב על תולעים כאלה שיש שם.

ואז מה שקורה זה שהוא מנהיג אותם למבצע שהוא מפוצץ את החומה, פולש לעיר של הכובשים ולוקח שם המון חטופים. נשבע לכם! אז בניגוד לחמאס אצלנו שלקחו קיבוצניקים וחיילים ואנשים ממסיבת הטבע, הוא שואף לגדולות אז הוא לוקח את הקיסר ואת הבת שלו כחטופים, ואז הקיסר מתפטר והוא מתחתן עם הבת שלו, ונהיה בעצמו קיסר. ובגלל שאף אחד בעולם לא מקבל את המהלך הפוליטי הזה, הוא פותח בג'יהאד בכל היקום ושולח את הפלג הדרומי של החמאס שלו לפשוט על כל הכוכבים בעולם ולכבוש אותם. אז הבחורה צ'אני נורא נעלבת שהוא יוצא עם הבת של הקיסר וזרק אותה לצד, וגם שהיא לא בעניין של ג'יהאד בכלל, והיא יותר מתונה, אז היא בורחת לרשות הפלסטינית ומוצאת שם תולעת ורוכבת עליה, וכך נגמר הסרט כי צריך חולית שלוש ששם יראו את ההמשך שלא ממש מעניין אותי מה הוא.

אין לי מושג איך הזוועת עולם הג'יהאדיסטית הזאת משחקת על מסכים בישראל, אבל אני ממש שילמתי ארבע מאות שקל (אני ופלג בווי איי פי, שזה כולל גם ארוחה ופופקורן ושתייה בלי הגבלה וכיסא כזה נורא נוח, אז אם הסרט היה שווה אז זה לא היה נורא) בשביל לראות את זה, ונשבעתי – לא עוד! לא אתן שעוד אדם אחד בעולם יקרה לו את הדבר הנורא הזה. וכך חזר הבלוג לתפקידו החברתי כמתריע בשער. אני יודע שביבי לא יקשיב לי כי הוא לא מקשיב להתראות, אז שילך מה'כפת לי. למרות שאם הוא הולך לסרט בטח אנחנו משלמים.

סיפור מעשה איום ונורא כיצד הצילה צדקנותה של אותה בתולה את העיירה כולה

סיפור מעשה איום ונורא שהיה מספר האדמ"ור הזקן מסטרעטין לחסידיו במתיבתא הרפארמית באשחר שעל נחל החילזון במוצאי השבת לאחר הטיש על כוסית אוחנטושען כשר למהדרין ולהשומע ינעם.

בסטרעטין העיירה בוקה ומבולקה. הפריץ בא לעיר! ישבו כל פרנסי העירייה וחשבו – כיצד נישא חן בעיני הפריץ? והרי פרנסתנו עליו. אם אך יסגור את ארנקו, ויקמץ את ידו, ומתנו כולנו ברעב. ומי יגן עלינו מן ההידמאקים המזרחיים הקמים עלינו לכלותנו? ישבו ודנו האדמו"ר משיינקין, ונפתול 'קליינע ירמולקא' והאדמו"ר מהורוביץ בעל הגאווה, ואפילו הגוי של שבת מנסור, ישב עמם, שהרי סייע לגרש מהעיירה את הגביר בנימין הבא על אשת איש, ואת אשתו הצדקנית. אמר אביגדור בעל גוף – "הפריץ הקודם, קל היה לרצותו. אך ראה אישה, והנה חפן אותה במקום שבצנעה, ובא על סיפוקו. אך זה? החדש? מי יידע במה יחשוק?" פסק האדמו"ר משיינקין, "אישה יש בעירנו, ינטע בתו של הדיין, וקול פעמונים לה. תעמוד בפני הפריץ ותשיר, וכך יתרצה הפריץ."

וינטע זו, צדקנית הייתה, הקפידה על קלה כחמורה. אך מששמעה שגורל העיירה כולה נתון בידה, קראה שמע ישראל, ויצאה אל המשימה. התלבשה לבן, ככלה בחופתה, והביאה עמה עזר כנגדה את רן הד"נקר שישא אף הוא קולו בזמר, אך במקום ללבוש כמנהגו את השמלה השחורה, לבש חליפה הדורה. עמדו השניים אל מול הפריץ ונשאו קולם בשיר. ומה שרו? שניים מקרא ואחד תרגום. זה שר "לו יהי" וזו עונה לו בשפתו של הפריץ "נייץ' בדז'י". והפריץ עומד ומתמוגג, שמח וטוב לב.

אך תמה שירתם של השניים, ודממה נשתררה. והפריץ ניגש אליהם, כולו תשוקה ופריצות, ומוכן ומזומן למשמש באבריהם וללחוץ את ידם כמנהג הפריצים. הבינה ינטע שמשמיים ניתנה לה ההזדמנות לקדש שם שמיים ברבים, כחנה ושבעת בניה, יעל וסיסרא, יהודית והולופורנש, ומשהגיע עדיה הפריץ דחתה את ידו המושטת.

והפריץ עומד, מבוייש, וידו מושטת באוויר. ובינו ובין ינטע הצדקנית דממה. צפור לא צייץ, עוף לא פרח, שור לא געה, המלאכים המכונים בשם "אופנים" לא עפו, והמלאכים המכונים בשם "שרפים" לא אמרו "קדוש", גלי הים לא נעו, הבריות לא דיברו, אלא העולם כולו עמד בשקט גמור. יצתה בת קול ואמרה, יוסף בן יוסף הביידן, נגזר עליך שלא תיגע באישה צדקנית זו! נרתע הפריץ לאחור, ולא נגע בינטע הצדקנית כמלוא הנימה!

נבהלו נפתלי קטן הכיפה, והאדמו"ר משיינקין, וניצן בעל הגאווה, ומירב לשון נקבה, ואביגדור בעל גוף, ואפילו מנסור גוי של שבת, ואמרו "עתה תיתך עלינו חמתו של הפריץ! והוא נורא בזעמו!" אך בזכות קידוש השם של אותה צדקנית יצא שהפריץ היה כבר זקן, והיה לו חם מאוד, והוא כבר כמעט דמנטי, וראשו נתון בדברים אחרים, ומייד שכח מאותו אירוע ולא נודע כי היה מעולם. כך גדולה זכותן של נשים צדקניות, להסיר את רוע הגזירה.

ורצינו לספר שאותה צדקנית וכל אנשי העיירה הצליחו ושהפריץ פתח את ליבו ואת ארנקו, והגן על העיירה מפני ההיידמאקים המזרחיים, וכרת בינם ובין ההיידמקים הדרומיים ברית שלום, אך רצה הגורל וכל העיירה הוכחדה על ידי חמלניצקי בפרעות ת"ח ת"ט, ולא שרד אלא סיפור זה על אישה צדקנית, גוויל ניצול מאש.

כך סיפר האדמו"ר הזקן מסטרעטין, בטיש במתיבתא הרפארמית באשחר שעל נהר החילזון, ודמעה גדולה נפלה והתגלגלה על זקנו

דרידה, דלז, גואטרי, נווה, לפיד, הייטאואר

הנה הגיע היום המר והנמהר, והביטוי "יאיר לפיד ראש ממשלת ישראל" הפך למציאות. מי שעוקב אחרי (מ-2009) בגלגולים שונים של הבלוג הזה יודע עד כמה חששתי מהיום הזה, וכמו שאמר שרת על פרס – "אני שולל את שמעון פרס תכלית השלילה ורואה בעליית קרנו קלקלה מוסרית ממארת ביותר. אקרע קריעה על המדינה אם אראנו יושב על כיסאו של שר בישראל!". אז? האם קרעתי קריעה? המהלך של הפוסט הזה הוא כתב אישום כנגד לפיד המבוסס על שני סעיפי אישום, כל אחד חמור מהשני, וכולם כנגדי אישית, ובסופו של דבר פסק דין וגזר דין. החזיקו מעמד. זה הולך להיות קשה.

אז נתחיל מהעניין הראשון, עניין הדוקטורט. תקציר הפרקים הקודמים למי שלא בקיא, יאיר השתחל בקומבינה לתכנית ללימודי פרשנות ותרבות באוניברסיטת בר אילן שהייתה יכולה להביא לו תואר 'דוקטור' בקפיצה נחשונית מחטיבת הביניים אל טקס התארים והכובע המרובע. איפה הבעייה? הרי אני התומך הגדול ביותר בלימודים תמידיים והשכלת מבוגרים? הבעייה היא הקומבינה, ושהוא היה אמור לקבל מה שאחרים משקיעים בו דם, יזע ודמעות, ועשרות שנים של לימוד ומחקר, בואו נאמר ככה על הדרך, בין עבודה כפרזנטור של בנק, לבין המשרה החלקית הזאת של שר האוצר במדינת ישראל.

אני מאוד רציני בכל מה שנוגע ללימודי פרשנות ותרבות, תחום הידע המרתק ביותר שיש. הטקטים הפשוטים ביותר בתחום אינם ניתנים להבנה בלי תשתית משמעותית של לימוד אקדמי, לפחות ברמה של תואר ראשון אם לא שני. אי אפשר לקום פתאום באמצע החיים בגיל 45 ולהגיד 'הדרידה הזה, מעניין מה קורה שם'. זאת אומרת אפשר, וגם מומלץ, אבל אז צריך להשקיע עשר שנים בללמוד ולקרוא, ורק אז אפשר להבין אותו, או לומר עליו משהו ברמה שמתקרבת להיות איזה חידוש אקדמי. אני יודע כי אני בערך עשיתי את זה. אין קיצורי דרך, אין קומבינות. והכי גרוע – אין קלישאות. זו תורה עמוקה. אלו אנשים מסובכים. ערימת הקלישאות שטובה ללהיט ברדיו (דולק בחלון שתיאר ז'ורז' אמאדו, הים האכזר ההוזה… WTF?) או לטור בידיעות אחרונות של סוף שבוע, שם אפשר למכור לקוראי העיתון שקופרניקוס היה פילוסוף יווני, וז'קומטי פסל איטלקי מהרנסנס, פשוט לא תעבוד. צריך ידע והבנה ברמות אחרות. מצטער. אני שומר טינה למי שלא לוקח את הדבר שאני עושה ברצינות. וזה סעיף מס' 1 בכתב האישום.

הסעיף השני זה הפלירט עם התנועה הרפורמית, שהשאיר טקסט מבחיל שנקרא 'בית כנסת ישראלי ' שעדין אפשר למצוא בפינות נידחות של הרשת, ואביא רק את שתי הפיסקאות החמורות ממה שהוא הקיא (אין לי מילה אחרת) שם –

"איני רפורמי ואיני מבין בדיוק מהי 'יהדות מתקדמת'. משה רבנו הגיע די רחוק, לאן בדיוק אתם רוצים להתקדם? הרפורמים הם תנועה אמריקאית בבסיסה, שעיקר מטרתה היא להילחם בהתבוללות. בישראל אין בעייה כזו. הרי אין שום סכנה שאחד מילדי יקום בבוקר ויודיע שהוא קתולי. אני בספק אם הם פגשו קתולי אי פעם. אני אוהב את בית דניאל, חבריו קרובים ללבי, והרב אורי הוא ידיד יקר. אבל עדיין איני מבין למה שומעים בבית התפילה שירים של יהודית רביץ ואיך התגלגל יהודה עמיחי לתוך הסידור. כשאני רוצה לשמועאת יודית אני הולך להופעה שלה ב'זאפה' לא מול ארון הקדש."

מה יש לומר על הטקסט הזה? עלבון צורב מהתחלה ועד הסוף. נשים בצד את העניין שהוא הגיע למקום שאינו מבין את נקודת המוצא הבסיסית שלו, כי צריך להוציא מהראש את הקלישאות כדי להבין יהדות רפורמית. לא הבין לאן אנו רוצים להתקדם, ומה יהודה עמיחי עושה בסידור שלנו. סבבה. לא כל אחד מבין, לא כל אחד מסכים. אני למשל נורא מתרגש להגיד טקסטים שכתבו אנשים שאני מכיר כמו הרבה דליה מרקס או הרב גדי רביב במהלך התפילה, ממש להקריא מהסידור, והרגע הכי מרגש בתפילה עבורי הוא שאנחנו מזמזמים 'אלי, אלי' אחרי תפילת עמידה. אבל זה אני. אם אם יאיר אינו מבין, לא מכריח. תקמבן לך 'בית כנסת ישראלי' ותתפלל שם מה שאתה רוצה. אבל להגיד שהיהדות הרפורמית היא 'תנועה אמריקאית בבסיסה' שהמטרה שלה היא מניעת התבוללות, זה לקבל את התעמולה הכי נחותה של החרדים הכי שונאים. אנחנו ישראלים, קאפיש? ומה זה לא מכיר קתולי? יש בארץ עשרות אלפי קתולים. יש להם בעיות ייחודיות משלהם, במיוחד בהקשר של המילת. אתה רוצה להיות ראש ממשלה, מה זה הזלזול הזה?

אז? שטחי, קומבינטור, ערימת קלישאות מהלכת, מקבל בקלות מה שאחרים צריכים להזיע בשבילו. הכל היה נכון ועדיין נכון. זה פסק הדין. וגזר הדין?

לפעמים להכיר את דרידה ושות' זה רק מפריע. ועומק הוא בעייה. אני אוהב לתת את הדוגמה של אסכולת נווה במטכ"ל בשנים שלפני לבנון השנייה, שהצמיחה איזה תורת לחימה הזויה שמבוססת על לא פחות מז'יל דלז ופליקס גואטרי. תאמינו לי, קראתי את 'אנטי אדיפוס'. לא ניתן ליישם אותו בהקשר של לוחמה בשטח בנוי, כמה שמתאמצים. נווה נשמע אינטלקטואל אמיתי, אבל אני לא חושב שהחבר'ה שם במטכ"ל שאם יש להם תואר אקדמי אז הוא ככה על הדרך במסלול מיוחד לקציני צה"ל, ממש הפנימו. טקסטים שמנפק גל הירש אחרי מלחמת לבנון מעידים שדווקא כאן הגיעה התיאוריה למקום הלא נכון, והזרעים נזרעו במקום לא פורה בעליל. הקטע עם לש"ב זה שאתה זורק פנימה את הרימון, מחכה שיתפוצץ, ואז פורץ פנימה באש, ואיכשהו דלז וגואטרי לא מתחברים לתכנים האלה, ואם אתה חושב על הריזום ומתודולוגיה פוסט מודרניסטית וזה יכול להיות שתשכח להוציא את הנצרה מהרימון או משהו כזה, וחבל.

אי אפשר לנהל צבא מתוך גישה ביקורתית פוסט מודרניסטית. מצטער. כנראה שזה גם לא הולך במקומות כמו מפלגות מרכז, או משרד ראש הממשלה. פוסט מודרניסטים נוטים לטעויות ניווט של מאה שמונים מעלות בפוליטיקה, כמו התמיכה המפורסמת של פוקו בחומייני, או התבטאויות של ז'יז'ק בזכות דאעש. האנשים האלה שמסתבכים עם עצמם (ואני ביניהם) נוטים להיות פוליטיקאים גרועים מאוד.

מה צריך פוליטיקאי? מצפן מוסרי. לפחות בהקשר אחד לפיד גילה מצפן מוסרי ועמוד שדרה מברזל, וזה התנגדותו לביביזם. אז הוא זיהה את הסכנה, ופעל נגדה בעקשות ובעקביות. דיי בכך. אף אחד חוץ ממנו בפוליטיקה הישראלית לא הצליח להגיע לרמה הזאת. כולם ממרצ עד סער חטאו באיזה סוג שהוא של שיתוף פעולה עם העבריין. אז לפיד אז הוא פחות שוטף בוויכוח על הדקונסטרוקציה בין הברמס לבודריאר. אני סגור שגם הברמס כבר לא זוכר מי התחיל שם. נסלח לו.

אני רוצה ראש ממשלה שכתב האישום שלו הוא בבלוג שיש לו שני קוראים, ושני סעיפיו הם ניסיון לקבלת דוקטורט בשטחיות, ואי הבנת התפילה הרפורמית. חידוש מרענן לעומת שוחד, מרמה והפרת אמונים.

אז? כמו בנט, אתפלל להצלחתו, לאורך ימי ממשלתו, לקבלת בדיוק מה שצריך בבחירות כדי למנוע את שובו של העבריין לשלטון. אפרגן כמה שאפשר. אבין שבמצב הנוכחי ראש הממשלה הזה שיפסיק את הכיבוש ויקים כאן מדינת רווחה סוציאל דמוקרטית זה חלום יפה, אבל מאחורי הפינה יש את סמוטריץ', ביבי ובן גביר, ואולי כדאי לחכות שיחטפו את המכה ויפסיקו לסכן את כל מה שטוב ויפה בעולם, ולתת יד למאמץ הזה, מבלי לשכוח את המטרות האחרות ולו לרגע.

כמו שכתב ג'ים הייטאואר, אין שום דבר באמצע הדרך חוץ מפסים צהובים וארמדילים דרוסים. אבל לפעמים פסים צהובים וארמדילים דרוסים זה הרבה מאוד, וצריך להיאחז בהם שלא יברחו. כי האופציה היא בלתי נתפסת. מזל טוב יאיר לפיד, ראש הממשלה שלי.

איבדנו כל אשר יקר היה ולא ישוב עוד לעולם

נעים להכיר – משפחת פלדגר, 1909. האישה העומדת ומחזיקה תינוקת בידיה היא חנה לרנר. התינוקת היא בתה של האישה האחרת בתמונה, היושבת בחולצה המשובצת. זו ביילה פלדגר. שמה של התינוקת רחל מלכה. זו סבתא שלי. איתה יושבים אחיה משה ואחותה מרים. אביהם אברהם יושב לצידם.

שלושה מהמופיעים בתמונה הם קורבנות של הלאומנות האוקראינית. ראשונה הייתה חנה לרנר שנרצחה על ידי פורעי פטליורה בשנת 1919. אלו גם פגעו בסבתי, שהייתה אז בת אחת עשרה, וכל חייה נשאה צלקת חרב של קוזק אוקראיני. ביילה האם, והבן משה, ואיתו אשתו לאהל'ה ובתם קרייסה נרצחו באקציה בכפרם שומסק בשנת 1942. תושבי העיירה האוקראינים נטלו חלק פעיל באקציה, בזזו את בתי היהודים שנותרו ריקים, ואף מצאו נמלטים והסגירו אותם לגרמנים.

משנאמר כל מה שיש לומר על חיבתי הקטנה מאוד ללאומנות האוקראינית לדורותיה (יכול גם לדבר על חמלינצקי ועל שטפן בנדרה, אבל מה הטעם?) אפשר להמשיך הלאה ולראות מה מתחייב מההיסטוריה האישית שלי ומה לא.

לא מתחייבת שינאת אוקראינים. שתי האוקראיניות הלא-ישראליות שאני מכיר, ועשרות אם לא מאות הישראלים והישראליות שהיו בעברם אוקראינים ונמצאים איתי בקשרי עבודה וידידות, הם אנשים נהדרים. שתי הלא – ישראליות ולא-יהודיות הן נשים איכותיות, אוהבות ישראל, וחביבות עלי מאוד. אין לי ספק שהן מודעות להיסטוריה שלהן, כשם שאני מודע לחלקים לא נעימים בהיסטוריה של העם שלי, ופועלות כדי לקרב. אחת מהן פעילה מאוד בהנגשה של ההיסטוריה היהודית של חבל ווהלין לחוקרים יהודים. שתיהן כרגע פליטות בפולין. אני שומר איתן על קשר אלקטרוני, ודואג להן ולמשפחתן מאוד.

לא מתחייבת שלילת הלאומיות האוקראינית, בניגוד ללאומנות האוקראינית. מלאומיות אוקראינית לא מתחייבת שנאת יהודים וטבח יהודים. נכון, ללאומיות הזו פנים לא נעימות, והשינוי של 'פרוסקורוב' ל'חמלניצקי' דווקא מכל השמות שבעולם לא עושה לי טוב. אבל כמו שאנחנו רואים במו עינינו, לאומיות אוקראינית שאיננה מבוססת על אנטישמיות השמדתית היא כנראה מה שקורה שם עכשיו, בכל אופן נשיא יהודי וכל זה. אני יכול לשבת עם אוקראיני ולדבר על איך מנציחים גיבורים לאומיים עם כתמים שחורים בעייתיים, או מה צריך לעשות כדי שגם אני ארגיש בנוח עם הכחול צהוב הזה (ואני לא מרגיש בנוח) אבל לאומיות אוקראינית היא לגיטימית בדיוק כמו לאומיות ישראלית או לאומיות רוסית. השאלה שלי היא לא מה היה בת"ח-ת"ט, או ב-1919 או ב-1942. מה היה בעבר זו שאלה חשובה. צריך לחקור, צריך להנציח. צריך להידבר. השאלה החשובה שצריך לשאול בירושלים, בברלין, במוסקבה ובקייב, היא מה קורה עכשיו.

מתחייבת שלילה של פגיעה באזרחים בכל צורה שהיא. ההשוואה של זלנסקי את הנעשה באוקראינה לשואה היא ראשית לכל שגויה. אבל לא צריך להגיע עד לשם כדי לשלול מכל וכל את מה שקורה באוקראינה. איני רואה הבדל כלשהו בין אישה אוקראינית שנרצחה באמצעות הפצצות מהאוויר במריופול, ובין דודת סבתי חנה, שנרצחה בחרב. אותו דבר. מי שמתיר לעצמו לפגוע באזרחים הוציא עצמו מכלל לגיטימיות. זה מעבר לוויכוח פוליטי, מעבר לכל שאלה אחרת. וגם בפוליטיקה יש עקרונות מסויימים, כגון העקרון שסכסוכים פותרים בדרכי שלום ולא במלחמה תוקפנית (תשאלו את השופטים הסובייטים במשפטי נירנברג), או העיקרון של כיבוד הריבונות של מדינות זרות. אבל בראש ובראשונה – פגיעה באזרחים היא חצייה של כל קו, ואינה לגיטימית בשום צורה. הציווי שאני מקבל באופן ישיר מצפייה בתמונה היא כי אין לפגוע באזרחים. כאן זה מתחיל וכאן זה נגמר.

מתחייב מתן סיוע לפליטים. איני יכול שלא לחשוב מה היה קורה לו הייתה מדינה כלשהי פותחת את שעריה, ולפחות חלק ממשפחתי היה ניצל. השימוש ב'צביון' (המילה המכוערת ביותר בשפה העברית) היהודי של המדינה כדי לשלול מפליטים אלו את כל מה שאנחנו יכולים להעניק להם הוא גזענות שפלה מהסוג הירוד ביותר. בני משפחתי הנטבחים מהתמונה מצווים עלי – פתח את השערים, תן יד.

ומה? עולם חדש. השיר הנהדר 'צבעונים אחינו', איבד את טעמו. החלוקה המגדרית, הנאיבית כל כך 'אני אהיה לקומיסר אדום ואת לאחות רחמניה' קיבלה פנים אחרות, רעות. כל מה שנותר הוא להושיט יד למי שאכן יכול לשיר 'איבדנו כל אשר יקר היה ולא ישוב עוד לעולם'.

ויליאם הרט, נישואים סקוטיים, המערב הפרוע

בים החדשות הנוראיות העובר עלינו לאחרונה, כמעט ועבר ללא תשומת לב מותו בגיל הצעיר יחסית 71 של השחקן ויליאם הרט, נבג"מ זיע"א. המדובר ב'חתיך הרגיש' של שנות השמונים של המאה ה-20, שלאחר מכן הדרדר במאה ה-21 לשחק את הענק האדום בסרטי מארוול. אני זוכר אותו בגלל פסק הדין בו היה מעורב, הנוגע ל'נישואים סקוטיים' ובו עניין רב לציבור הרחב ואידך זיל גמור.

הרט הסתבך במשהו שנקרא 'נישואים סקוטיים' או בשפה משפטית עממית 'נישואי המשפט המקובל' ונתבע לשלם מחצית מהונו לאחת, סנדרה ג'נינגס, שטענה להיות אשתו בניגוד לרצונו. לו היה קורא נאמן של הבלוג הזה ודאי היה יודע כיצד להישמר ממלכודות המשפט הסקוטי, וסיפורו המזעזע (כל מילה אמת!) מובא בזאת .כשירות לציבור

סקוטלנד היא דוגמה מן העבר למדינה המוותרת על כל חלק ברישוי, רישום ועריכת הנישואים. המשפט הסקוטי היה ידוע בחוסר הפורמליות שלו בכל הנוגע לנישואים, ושמר על הצורה העתיקה של הנישואים על-פי מילתם של הנישאים בלבד הנאמרת בלשון הווה, כאשר הזוג מתייחס זה לזה במילים 'בעלי' ו'אשתי' (כאשר נאמרות מילים אלו בלשון עתיד היה הזוג בעל מעמד של 'מאורסים'). במקרים מסויימים הסתפק הדין הסקוטי אף בפיקציה המשפטית כי מילים כאלו נאמרו. מוסד זה היה ידוע ומקובל באנגליה, עד שנת 1753, כאשר חוק הנישואים, המכונה גם 'חוק למניעת נישואי סתר' המכונה גם 'חוק לורד הארדוויק' קבע דרישה לרישוי, רישום ועריכת טקס נישואים, אך החריג מדרישות אלו נישואים הנערכים בסקוטלנד. מסיבה זו נקרא סוג זה של נישואים 'נישואים סקוטיים'.

בניגוד ל'ידועים בציבור' הישראלים, המקבלים מקצת הזכויות שמקבלים זוגות נשואים, אך אינם נחשבים לנשואים, נחשבים הזוגות הבאים בנישואים סקוטיים כנשואים לכל דבר ועניין, כאילו ערכו טקס בכנסייה או בנוכחות פקיד ממשלתי.

חופש זה בנישואים לא היה לרוחן של הרשויות בסקוטלנד המודרנית, ובהליך חקיקה ארוך ורב שנים נעשו ניסיונות לצמצמו ולהגבילו, אל מול דעת קהל שראתה בהם מוסד סקוטי ייחודי שיש לשמרו. חקיקה משנת 1939 ביטלה את הצורות הנושנות של הנישואים אך הותירה מוסד  המכונה הנחשב כנישואים לכל דבר, ומבוסס על מה שקרא לו השופט חיים כהן בפסק הדין המרתק ע"א 384/61 מ"י נ' פסלר פ"ד טז 102 (1962) 'נישואין שלא כדרכם בדרך חיי אישות מתמידים שיצא עליהם קול'. גם מוסד זה בוטל בחקיקה משנת 2006, וכיום הנישואים הסקוטיים אינם נהוגים בסקוטלנד. אבל ארצות הברית זה משהו אחר.

מציאות 'המערב הפרוע' במאה ה-19, הביאה לאימוץ 'הנישואים הסקוטיים' כדרך לפתרון הבעייה, הקטלנית לעיתים, בה נלי בהריון מתקדם, הכומר הנודד מגיע לעיירה אחת לחצי שנה, אם הוא מצליח לעבור בשלום את העיירה הסמוכה טומבסטון, בה שולט בילי הנער, שאינו אוהב כמרים בשטחו, וחייבים למצוא פיתרון מיידי, כי ידו של אביה של נלי, ג'סי ג'יימס, קלה על ההדק, המוסד אומץ ברבות ממדינות ארצות הברית. וליתר דיוק – אלבמה, קולורדו, איווה, קנזס, מונטנה, רוד איילנד, דרום קרוליינה, טקסס, יוטה ומחוז קולומביה.

הרט, כאמור, לא קורא את הבלוג הזה, שאם לא כן היה נזהר מדרום קרוליינה כמו מאש. מדינה זו, שהיא ראשונת המסיתות את הדרום לפרוש מן האיחוד, ושהביאה למלחמת האזרחים, כאשר חייליה ירו על מבצר האיחוד פורט סאמטר, שימשה כאתר הצילומים של סרטו של הרט 'החברים של אלכס'. פאוזה – שנות השמונים. טוב שלא קראו לסרט הזה 'תרגיל לחברים מתחילים' או 'חברות גורלית'. דה ביג צ'יל, חברים. לא חברים ולא אלכס. מאיפה הבאתם את השם הזה?

בקיצור, לפני הצילומים הוא היה בחור די סימפטי, שאיש לא שמע עליו, בהליכי גירושים מאשתו שהסתיימו מתי שהוא באמצע הצילומים. על הסט פגש בחורה נחמדה בשם סנדרה ג'נינגס, חיו ביחד כמה שבועות בסבבה, ואז הכל נגמר.

החברים של אלכס (כל פעם השם הזה מעצבן אותי מחדש) היה להיט גדול והפך את הרט לאיש מאוד עשיר ושחקן מאוד מפורסם. ג'נינגס חשה כנראה זנוחה ומנוצלת, ובזעמה קראה מהתחלה ועד הסוף את ספר החוקים של דרום קרוליינה. בשנת 1988 הגישה כנגד הרט תביעה במקום מגוריו בניו יורק בו דרשה להכיר בהם כבעל ואישה על פי החוק הסקוטי החל בדרום קרוליינה.

לצערה של ג'נינגס היא הגישה את התביעה בניו יורק המתורבתת ולא בדרום קרוליינה הפרועה, תחת דגל הקונפדרציה המתנוסס שם על בתי המשפט. בית המשפט בניו יורק זרק אותה מכל המדרגות, וקבע שעל אף שהוא מחוייב לאכוף חוקי נישואים של מדינות אחרות בארצות הברית, יהיו אלו משונים ככל שיהיו, עדיין הדבר הבסיסי בנישואים הוא ששני הצדדים ירצו בהם, ואי אפשר לאכוף על אדם נישואים בניגוד לרצונו, גם אם הוא מצלם סרט בדרום קרוליינה. זה המראה מקום אם מישהו ממש רוצה לקרוא את פסק הדין –

---

Jennings v. Hurt – Index No. 9736/88, 1989 N.Y. Misc. LEXIS 868 (Sup. Ct. Oct. 3, 1989)

מוסר השכל – ילדים היזהרו מאלבמה, קולורדו, איווה, קנזס, מונטנה, רוד איילנד, דרום קרוליינה, טקסס, יוטה ומחוז קולומביה.

הפעם האחרונה ששיקרתי / ריילי סאגר

היה זה רב האמן הרוסי ולדימיר נבוקוב שהרס לנצח את מחנה הקיץ האמריקאי, בספרו 'לוליטה', וכל זה עוד בשנת 1953. לוליטה בת ה-12 נשלחה אל מחנה הקיץ של מיס הולמס. "כדי להתפתח מבחינות רבות – בריאות, ידע, שליטה עצמית, וביחוד ברגש של אחריות כלפי אחרים." גיבורו של נבוקוב, הפדופיל הצדקני הומברט הומברט, מגיע למחנה הקיץ כדי לאסוף את הנערה, וכל כוונתו לאנוס אותה לאחר שישקה אותה בסמי הרדמה. הוא מופתע לגלות, "שלא מצאתי אף זכר של צניעות באותה נערה יפה שעוד לא הגיעה לפרקה, ואשר החינוך המעורב המודרני, וגינוני הנעורים, וחינגת הווי המדורה וכן הלאה, עשו כולם יד אחת להשחיתה השחתה גמורה וחסרת תקנה." ואכן, מחנה הקיץ ממנו נאספת לוליטה מתואר כמקום בו נערות בגיל העשרה המוקדם פעילות מינית, ונענות בחדווה לחיזוריו של הבן של בעלי המקום, העושה בהן כרצונו. זה קו פרשת המים של מחנה הקיץ האמריקאי, ומה שהיה לא יהיה עוד.

שנות השמונים הביאו איתם טוויסט ייחודי לארצות הברית, סרטי 'סלאשר', סרטי אימה זולים המתרחשים במחנה קיץ. והאם יש מקום טוב מזה לסרט אימה זול? בניגוד ל'ג'מבורי' או ה'צפונבורי' הישראלים, המתרחשים בדרך כלל במרחק של עשר דקות נסיעה מהבית, אורכים ארבעה ימים שבמהלכם יום אחד מוקדש לביקור הורים, ויש תורנות של הורים שמבשלים ושומרים, מחנה הקיץ האמריקאי הוא בדרך כלל מאוד רחוק מהבית, והילדים נשלחים אליו יותר כדי שלא יסתובבו חודשיים בין הרגליים, מאשר מכל סיבה אחרת, וההורים נהנים מאוד מהמחשבה שלא יראו אותם ולא ישמעו אותם עד לסוף הקיץ. האם יש כר פורה מזה לפעולתם של רוצחים סדרתיים? החלוץ בסוג זה של סרטים, שקבע את הפורמט, הוא "יום שישי ה-13" משנת 1980 שהותיר אחריו לא פחות מאחד עשר המשכים ועשרות או אף מאות חיקויים. הפורמט שנקבע, וחזר שוב ושוב, הוא כי באותו מחנה, המצוי לרוב על שפת אגם, אירע דבר מה איום לפני שנים רבות, והוא שב וחוזר ועושה שמות בנערים והנערות המגיעים למחנה היום, חלקם כחניכים וחלקם כמדריכים. ג'ייסון וורהיס, שטבע באגם במחנה הקיץ וחוזר לחסל את הנערים ששוהים בו עשרות שנים לאחר מכן, הפך לאב טיפוס לגיבור אמריקאי המופיע בקולנוע ובספרות.

למה האמריקאים ממשיכים לשלוח את ילדיהם למחנות האלה, לא אדע. אם אני אב לילדים בארצות הברית הייתי מונע מילדי חוויה איומה זו, שתביא, אם להשחתתם מבחינה מינית, או להשמדתם בידי ג'ייסון ודומיו. אני אוהב את ילדי תמים, זכים, חיים ולידי. אבל שוב ושוב נשלחים הילדים האמריקאים, כצאן לטבח, בסרטים ובספרים למחנה הקיץ, ושוב ושוב הם מתים שם מיתות נוראות, כאשר הנחמה היחידה שלהם היא הפעילות המינית האינטנסיבית שהם זוכים לה קודם לכן.

טוד ריטר הוא סופר אמריקאי צעיר, הכותב תחת שם העט ריילי סאגר, שכנראה ראה כל סרט וסרט מסדרת 'יום שישי ה-13'. הספר שכתב, 'הפעם האחרונה ששיקרתי' הולך בדיוק לפי המתכון שרקחו במאי ה'סלאשר פילם' בשנות ה-80. אישה מבוגרת המגיעה כמדריכה למחנה קיץ בו שהתה בילדותה, ואשר בו אירע מקרה נורא שכתוצאה ממנו שלוש מחברותיה נעלמו ואינן. כל יתר מאפייני הז'אנר נמצאים שם, כולל האגם הבלתי נמנע, בנה של בעלת המקום שמתפקידו לחנוך מינית את הבנות המגיעות למחנה, וכיוצא בזה. ריטר אסף כל קלישאת מחנה קיץ אפשרית (כולל מהספר 'בורות' של לואיס סאקר, שאמנם עוסק בבית כלא לעבריינים צעירים, אבל גם זה סוג של מחנה קיץ. מי שמכיר את הספר ימצא לו הרבה הדים ב'פעם האחרונה ששיקרתי') ורקח מהם ספר מתח לא רע בכלל.

אני מכיר אנשים שאוהבים ונהנים מ'סלאשר פילמס'. הנאה לגיטימית לכל הדעות. הגרועים בהם הם אכן גרועים, אבל הטובים שבהם הם מוצר ההולך לפי מתכונת מוכרת, מספק לצופה חוויה של חזרה על פורמט אהוב ומוכר, ולרוב קתרזיס בסוף, בו הנערה האחרונה שורדת, והמפלצת מובסת, בדרך זו או אחרת, אך לא באופן סופי שימנע את הפקת הסרט הבא. ריילי סאגר מספק לנו סוג מתוחכם יותר של חוויה. בניגוד לקולנוע, בו חלק מהפורמט הוא ה'גור' או הדם והקרביים הנשפכים לכל עבר, במדיום הספרותי צריך לספק את הפורמט אבל לעבות אותו במשהו שימשוך את הקורא, בדומה ל'גור' המושך סוג מסויים של צופי קולנוע.

ה'משהו' הזה הוא תחכום נרטיבי ועלילתי. עלילתו של 'הפעם האחרונה ששיקרתי' מורכבת. יש בו פרקים המתרחשים בהווה, בו הגיבורה בת עשרים ושמונה, ופרקים המתרחשים חמש עשרה שנה לפני כן. הדבר מוסיף תחכום ומורכבות לעלילה המתקדמת באופן די צפוי עד אמצע הספר בערך, ומשמש גם כאמצעי דרמטי מתוחכם. בשיא הספר (סוג של ספוילר…) יש פרק שלם שהקורא התמים סבור שהוא מתרחש בעבר, ורק בשורה האחרונה של הפרק מסתבר שהוא מתרחש בהווה העלילתי. המדובר בכתיבה מתוחכמת, מודעת לעצמה, הפורצת את מגבלות הז'אנר של ספר / סרט מחנה הקיץ, מתוך הז'אנר עצמו, תוך מתן הומאז' ראוי לכל ספר וסרט (והם רבים) ששימשו לו כמצע תרבותי וספרותי.

מכאן ואילך הדברים מקבלים תפנית. מאגר החשודים מוצג לראווה, לכל אחד אמצעים, מניע והזדמנות לבצע את הפשעים האיומים (בהם כמובן חשודה הגיבורה). המדובר הוא בסוג של כתיבה המזכירה מעט את כתיבת אגאטה כריסטי, יותר משהיא מזכירה את אביו הרוחני של הספר 'יום שישי ה-13', וכמו בטובים שבמותחנים הבריטיים, החשודים נפסלים אחד אחד, ואז הסיום בו מתגלה הפתרון, ובעמוד האחרון של הספר, הכל מתהפך על פיו. הופתעתי? ודאי שהופתעתי. גם אני, כותב ספרי בלש שכמותי, לא הצלחתי לנחש את הטוויסט האחרון.

הכתיבה עצמה היא ברמה או שתיים מעל מה שמקובל בז'אנר. ריילי סאגר כותב בקול נשי כמעט מושלם, כך שעד שגיגלתי את שמו, הייתי בטוח שהמדובר בסופרת. התרגום שוטף בדרך כלל, ואינו מפריע להנאת הקריאה, שזה הרבה מאוד ממה שניתן לצפות מתרגום. בפני המתרגמת מירב איגר עמדו כמה בחירות קשות ("מחנה נייטניגייל" "קאמפ ניינטינגייל"או "מחנה זמיר"?) והיא צלחה את רובן בצורה מושכלת. שפת הספר שוטפת ועכשווית, וההפקה של הוצאת 'מטאור' תורמת להנאה בדברים קטנים כמו הפרדת תתי הפרקים בספר בצלליות קטנות של אצטרובלים.

ממליץ? ודאי שממליץ. השבוע היה עלי לחכות מספר שעות לקבלת שירות באחד המקומות, לקחתי עמי את הספר, והצלחתי לסיימו לפני שהגיע תורי. מכאן אתם למדים על התור הארוך שחיכיתי בו, אך גם על כך שהספר ניתן לקריאה במכה אחת ושקשה להניחו מהיד. מושלם לטיסה קצרה, תור ארוך או סתם שבת בים.

אוזד טורם יזוס! מסע בעקבות ההמנון שלנו

כל האינטרנט מתפוצץ מזה שאחרי שארטיום שלנו ניגן התקווה בטוקיו, ההודים גילו לפתע ששיר אהוב עליהם מאחד הסרטים הכי בוליוודיים שיש, הוא בעצם ההמנון שלנו! היוצר של הסרט, איזה מאליק, חוטף מימין ומשמאל, ואם תסתכלו בווידאו הזה בטח תחשבו שמגיע לו, לא רק כי הוא גנב את ההמנון אלא כי זה אחד הקטעים הכי ביזאריים שיש, התקווה או לא התקווה. אז התחנה הראשונה שלו היא מרה מולקה מרה דש, בביצועו המרהיב של לא יודע מי, אבל המשופם הגוסס זה הגנב מאליק.

אבל… אבל… אבל כולנו יודעים שהרץ אימבר לא באמת חצב את המנגינה הזו מליבו הקודח, אכול הגעגועים למולדת או לאליס אוליפנט או למה שלא יהיה, אלא גנב אותה בלי בושה מהמלחין הצ'כי סמטנה, ויצירתו 'ולאטבה' או איך שהצ'כים לא אומרים את זה.

סמטנה באמת המלחין הכי צ'כי בעולם. אבל צ'כים הם חזקים בבירה ובסופרים שאוהבים בירה, ובפחות במלחינים, באמת. כי סמטנה גנב בלי בושה משיר עם איטלקי מהמאה ה-16 "לה מנטובנה". ובאמת בלי בושה. תשמעו!

אהבתם? גם אני. אז הנה עוד מנטובנה, על כלי מוזר שנקרא הרדי גרדי.

חשבתם שזה הכי ביזאר שהפוסט הזה מגיע? אז לא! המנטובנה הגיעה להונגריה, כנראה במאה ה-19 והפכה שם להמנון דתי נוצרי, "הצת את האש שלי, ישו!" או במבטא הונגרי כבד טוזד אורם יזוס!

טוב, ובמאה ה-20 הגרמנים כבשו את זה, טוב, לא בחלק הזה של המאה ה-20, אבל נא להכיר את התחנה האחרונה שלנו, זינדה אן דיין פויר. יצירתה של ברטה שמידט-הלר מ-1962. עכשיו זה היה כבר כשהייתה מדינת ישראל והתקווה, אבל אני די בטוח שברטה לא התכוונה לגנוב מאיתנו כל כך קצת זמן אחרי השואה, שתתבייש. או שכן? בכל אופן גם השיר הזה בטח מאוד אוהב את יזוס. בחור פופולרי.

אז? אז ההמנון שלנו גנוב מכל כך הרבה מקומות שכבר אי אפשר להחליט. אולי הגיע הזמן להחליף אותו? גם כי יהודים זה לא כל האזרחים במדינה ואולי כדאי משהו קצת יותר שמבטא, נו, את ארבע עשרה העדות הדתיות? וגם את חסרי הדת, נדמה לי שהארטיום שלנו בהגדרה הזאת של משרד הפנים ולכן לא נותנים לו להתחתן. צריך משהו שארטיום יוכל להזדהות איתו על הפודיום בקהיר 2028, כשבקהל אשתו הנשואה לו כדת וכדין בנישואים אזרחיים. אני, כרגיל, ממליץ על שחקי שחקי, גם בגלל המילים שהן נורא סבבה, וגם בגלל שהלחן גנוב לפחות כמו התקווה אם לא יותר, כך שלא נצטרך להתרגל הרבה.

גילדענע ברוין

הרבה זמן לא כתבתי כאן כי פוסט דוקטורט וכאלה, ואין לי זמן לנשום. אבל יו קורנוול עצבן אותי, אז הנה אני כאן.

אז ככה. בשנות השבעים קורנוול ייסד את להקת הפאנק הכי בועטת בשטח שנקראה 'החונקים'. מכיוון שבזמן אמת העדפתי את הבי ג'יז וג'ון טרוולטה על אקדחי הסקס וג'וני ליידון (כיתה ה' ב- 1978. מצטער), הלהקה הזו הגיעה לתשומת לבי רק מתי שהוא בשנת 1983 עם הלהיט שלהם 'חום זהוב'. זו יצירה די מורכבת, גם מבחינת המילים, אבל גם מבחינת המוזיקה שהייתה מבחינתי עילאית. משהו נורא מורכב, רחוק מאוד מפאנק כמו שהכרתי אותו (שלושה מסוממים עם גיטרות, מסומם עם תופים, כולם עם תספורות מוהוק וסיכת ביטחון באף). עיינתי מעט ביצירותיהם המוקדמות, ולא מצאתי שם לרוב את המורכבות הזו, אז הסקתי שמה שקרה להם זה הסיפור המעניין שקוטנר סיפר לי אז על הביטלס, שהם היו חבורה מאוד בסיסית של גיטרה מובילה, גיטרה בס, מתופף וסולן, שתוך כדי תנועה למדו בהתחלה לנגן, אחרי כן הראש שלהם נפתח ממנת יתר של סמים פסיכדליים או של ג'ורג' מרטין שזה בערך אותו דבר, והם התחילו לכתוב דברים נורא מורכבים.

אחרי כן גדלתי קצת וכזה, והבנתי שמדובר באחלה להקה שמבוססת על חטיבת קצב בת זונה בהנהגת בסיסט מהגיהינום בשם ז'אן ז'אק ברונל, שאני מעריץ כמו שהדור של היום מעריץ את נועה קירל, והתאהבתי בכל מכלול יצירתם לדורותיו, ואפילו הלכתי להופעה שלהם בתל אביב לפני כמה שנים.

קורנוול יימח שימו, תיכף נגיע אליו, כבר לא איתם, אבל ברונל היה עוד על הבמה ועשה את תנועות הקרטה שמשום מה הולכות לו עם נגינת באס והיה סבבה אגוזים. השיא של ההופעה היה שבמהלך השיר 'מה אירע לגיבורים' הקלידן שהיה על במה מוגבהת זרק בקבוק מים לברונל, שהעיף אותו בבעיטת קרטה על הקהל, וזה פחות או יותר החוויה המוזיקלית הכי מעשירה שהייתה לי בחיים. אחרי כן ראיתי בווידאואים שלהם שתמיד בשיר הזה באותה שורה הם עושים את אותו טריק. זה מאוד עצוב כי מתי שהוא ב-2020 הקלידן הזה שקוראים לו דייב גרינפילד מת מקורונה ועכשיו הוא בגן עדן של קלידים ומים מינרליים. אז ישבתי שבעה, והאזנתי למוזיקה, והכל היה בסדר עד לפני כמה ימים.

איפשהו בטוויטר צץ העניין ש'חום זהוב' זה קאבר לדייב ברובק. בדקתי ומצאתי שאכן כך הדבר. פאק יו – קורנוול! מי הרשה לך לשמוע ברובק, אתה פאנקיסט למען השם. כל האגדות היפות שסיפרתי לעצמי על התפתחות מוזיקלית וביטלס ושטויות הלכו לעזאזל. מי ששומע ברובק ועושה קאברים לברובק הוא לא פנקיסט בהגדרה. כל האלבומים המוקדמים שלהם (עכבר נורבגי, לא עוד גיבורים) היו זיוף, שנועד להביא אותם למצב שהם יכולים לעשות קאבר לברובק. זה פאנק זה? זה שוליים זה? זה תרבות הצריכה במופעה הגרוע ביותר. תחזירו את הכסף! תחזירו את נעורי!

אז עכשיו גם אני שומע ברובק כי זקן וזה. הבחור באמת מגניב, ואני שונא ג'אז. כאילו טייק פייב שזה היה מבחינתי עד עכשיו מוזיקת מעליות פתאום מגלה רבדים שלא הכרתי. זה תהליך נורא ואני שונא את עצמי. ואת ברובק. ואת קורנוול. ואני מנסה לצאת מזה ולא מצליח דוקטור תעזור.

אז ככה. תקשיבו. יש כאן את המקור של ברובק משנות השישים, ואחרי כן החונקים משנות השמונים, שאני חייב להודות שזה קאבר לא רע. יש עוד ביצוע של קורנוול לגולדן בראון בתזמורת מאריאצ'י שנועד להוכיח שכל מה שמנגנים אותו עם מריאצ'י יוצא יותר טוב מהמקור. בסוף יש שיר של פייגן על בחור שמציע לבחורה לברוח מהמלחמה האטומית למקלט בו יאכלו בשר בקר מיובש וישמעו ברובק, שזו הצעה שעד עכשיו הייתי מעדיף להיספות באסון גרעיני, אבל עכשיו הייתי שוקל.

He is an artist, a pioneer, gotta have some music at the new frontier.

ילדים, הזהרו מקוטנר. הסיפורים שלו לא תמיד נכונים.

משהו רוחני זורם כביכול

ימים סוערים עוברים עלינו, ואני עם ביקורת ספרים. אנו צופים כאן בבלוג אל הנצח. גם כשהביביזם יהיה מת וקבור כמבשרו ההיסטורי משטר הפורפיריאטו של דיאס במקסיקו, עדיין ייכתבו כאן ספרים. מבחינה זו 'משהו רוחני זורם כביכול' הוא עבורי יותר מהסחת דעת מבורכת מאירועי השעה. הוא ההבנה שיש כאן חיי רוח, יצירה, אקדמיה, וכל הג'אז הזה. לכן, וגם כדי לפרגן לידידתי שולמית, היוצרת המשותפת של הספר הזה, אני כותב עליו.

ואכן, הספר נכתב על ידי שולמית אלמוג, שהיא עבורי ידידה ומורה, ועל ידי יאיר אלדן שמעולם לא פגשתי. מהבחינה הזו, חוויית הקריאה בדו-עט הזה הייתה עבורי מיוחדת. בעוד שקולה של שולמית נשמע לי צלול ובהיר, לקח לי מאמץ מסויים לפענח את קולו של אלדן. המאמץ היה שווה. הספר הוא חלופת מכתבים (אימיילים? ווצאפים? האם אכן נותרו אנשים שממש טובלים את העט בקסת, ואחרי כן טורחים להכניס את היצירה אל תוך מעטפה, להדביק עליה בול ולשלשלה בתיבת הדואר?) בין גבר – אלדן, לאישה – אלמוג, העוסקת, נו…. במה שבין גברים ונשים. סורפרייז סורפרייז.

מהבחינה הזו הספר היה יכול ליפול לכל קלישאה אפשרית, ולכל מלכודת, אך הוא נמנע מכך באלגנטיות שובת לב. הדיון הזה, בין הגבר והאישה, אף פעם אינו מגיע למקום הקלישאתי, או אפילו מדרדר למניפסט פמיניסטי או אחר. המדובר בהחלפת דעות אישית מאוד, בנושאים – כפי שכתוב על עטיפתו האחורית של הספר – חוק, צבא, כסף ופרנסה, קשר, הורות, משקל, איפור, קעקועים ולבסוף מעשה הכתיבה עצמו. אך הנושאים האלו הם רק 'מקגאפין' כמו שהיה המנוח היצ'קוק אומר. הם המזוודה של מרסלוס וואלאס ב'ספרות זולה'. כלי המניע את העלילה קדימה, כאשר לתוכן עצמו אין חשיבות מיוחדת. המזוודה של מרסלוס ואלאס זוהרת באור יקרות משפותח וינס את המכסה. אבל מהו שנמצא שם בפנים? זהו ה'טראנק שוט' שטרנטינו מתמחה בו. אנו רואים את פניו של וינס המוארות באור של מה שזה לא יהיה בתוך המזוודה, ויודעים שיש שם משהו חשוב ויקר ערך. אבל מהו? מה זה משנה בעצם? מי בעצם יקרא ספר על מה שחושב יאיר אלדן על כתיבה או מה שחושבת שולמית אלמוג על פרנסה? לא על זה הספר. זוהי הפלטפורמה המניעה אותו. ועל גבי הפלטפורמה הזו נוצר מעשה אומנות.

המדובר באומנות שחלפה מן העולם, אומנות של כתיבת מכתבים, של הריקוד העדין, ההדדי, המתוחכם, בין שני אנשים שונים מאוד. יאיר הוא ברור, גלוי, מפורש, אינו מסתיר דבר ואינו מתבייש בדבר. שולמית היא רציונלית, סימבולית, אקדמית, מראה טפח ומסתירה טפחיים. ההיפוך המושלם של הקלישאות ה'גבריות' וה'נשיות' כמו שחוזר יאיר פעם אחר פעם – המשימה שלו היא 'לא להפוך לגברי'. עם יאיר אנו חווים את כל חייו הפרטיים, עבודה, זוגיות, הורות, גירושין, לידה. שולמית נותרת מעורפלת, אולי אף מתנשאת. הספר הוא מסע חיזור מתמיד בניסיון להפגיש את שני הקווים המקבילים, לקראת הסיום, בו פוסקת דווקא האישה, בתגובה לוידוי של הגבר על חולשותיו ומגבלותיו "והרי זה כל האישהגבר".

והמסע הוא מרתק, ומצדיק את קריאת הספר, גם לאנשים שעולמם מאוד שונה מעולמם של יאיר ושולמית, שהוא דומה מאוד לעולמי – אקדמיה, הורות, עבודה, כתיבה. יש כאן הד לכמה וכמה עולמות שונים. לסלון הספרותי של המאה ה-18, לספתו של הפסיכואנליטיקאי בראשית המאה ה-20, לדיאם בטוויטר במאה ה-21. מעט מאוד ספרים כאלו נכתבים עוד. וטוב שעדיין יש מי ששולח ידו במלאכה כפויית הטובה הזו.

ועדיין, לאחר הקריאה, גם כאשר סיימנו, וגם משנאמר שלתוכן עצמו יש חשיבות פחותה מן הפלטפורמה ומן הנרטיב, אנחנו נותרים עם המון תובנות של שני אנשים אינטליגנטיים להפליא, מגוון של אמרות כנף, דימויים, הערות, תובנות, פרשנויות. וכן, אפשר למצוא כאן, גם במסגרת ה'מקגאפין', המון תובנות על הדברים הבסיסיים בחיים שלנו, על תרבות – בה בעת אוניברסלית מאוד וישראלית (או אף חיפאית) מאוד, ולצאת מועשר, כמו שיחה עם חבר טוב על נושא חשוב, כאשר החבר הזה פתאום מביא לשיחה זווית חדשה, שלא חשבנו עליה קודם. זה ערך מוסף אדיר של הספר. ובלי יותר מדי ניים-דרופינג, נכנסים לשיחה גם עמוס עוז והלית ישורון, ז'יל דלז ופליכס גואטרי, סימון דה-בובואר וסארטר, אלים ואלות מהמיתולוגיה היוונית, ופרויד קשישא קופץ לבקר. גם אמנות זו, אמנות השיחה האינטליגנטית, הולכת ופסה מן העולם. תרבות הווצאפים והאימוג'ים, ששני כותבי הספר חשים זרים לה, הורגת את השיחה. מבחינה זו הספר הוא אולי מציבה מפוארת. ניסיתי לכתוב פליכס גואטרי בווצאפ. המתקן האוטומטי תיקן לי ליגאל גואטה. לא אנסה עוד. כמו שכתב ברכט – "בני הצעיר שואל אותי – האלמד צרפתית? למה, אני רוצה לומר. המדינה הזאת שוקעת."

טוב אז אם מישהו כאן השתכנע לעשות את הדבר שמעט מאוד ישראלים עושים בימים אלו וממש לרכוש את הספר, אז הנה הקישור. מאוד אשמח לשמוע אם מישהו קרא כאן והתרשם כמוני.

מה שכן, אני סבור, ואיני מסתיר זאת, שדווקא בנושא הקעקועים היה על שני כותבים אלו, שאיש מהם לא חש את המחט על בשרו מימיו, להיעזר בתובנות של מכר ממכריהם המקועקע מכף רגל ועד ראש. אבל צריך להשאיר משהו ל'משהו רוחני זורם כביכול 2, הייתי בנו של משהו רוחני זורם כביכול'. אני מקווה שאיפשהו במחשכי המייל, או בעומקי תיבת הדואר של דואר ישראל ההתכתבות הזו נמשכת. בעצם אי-אפשר שלא.