עשרים שנה לנסיגה מלבנון

בשבועות האחרונים יש איזה קמפיין לגבי עשרים שנה ליציאה מלבנון, וכל הזכרונות מרצועת הביטחון שבים ועולים. הייתה כבר קבוצת פייסבוק שהייתי בה יומיים, ויצאתי כנשוך נחש, כי זה הקפיץ לי לבנון לפיד אחת לשתי דקות ובאמת אני לא צריך את זה. אז כדי להסביר את הפוסט, הייתי שם בפעם הראשונה בנבי אל-עוואדי יולי 1986 ואחרי כן בסדיר ובמילואים בכל מיני מקומות (בופור, בלאט, שקיף אל חרדון, עיישיה לדקה וחצי אבל זה הכי צפוני שהייתי אז אני סופר את זה) כשהפעם האחרונה הייתה ראס ביאדה 1990 שזו הייתה חופשה נהדרת על הים. אחרי כן היחידה שלי במילואים מצאה את עצמה יותר בעזה / שטחים, ולא ראיתי יותר את לבנון. ב-2006 הייתה אפיזודה שמכל מיני סיבות ביורוקרטיות הייתי במעבר בין יחידות וכך לא גוייסתי, וסהדי במרומים שאיני מצטער על כך ולו לדקה.

אחותי שנורא דואגת לי אמרה שהיא שמעה שלכל מי שהיה שם יש טראומה. אז הרגעתי אותה (ואתכם קוראים יקרים) שלא ממש, והכל טוב, ויש לי ים טראומות מהשירות הסדיר אבל אני מסתדר בסבבה, ודווקא לבנון כ'לבנון' לא משחק אצלי תפקיד. לפני כמה ימים דיברתי עם הבן שלי שהוא כרגע חייל, והוא חזר על איזה סיפור ששמע ממני כשהיה יותר צעיר שהשורה התחתונה שלו היא "ואז רבתי עם המפ אז כשהסוללה עלתה ללבנון הוא השאיר אותי את החודש האחרון של השירות לעשות סמל תורן בבסיס, ובהתחלה מאוד כעסתי אבל אז האגד ספג משאית תופת בפאטמה ושבעה אנשים נהרגו." ואיכשהוא זה נשמע לו איום ונורא ולי זה נשמע טבעי כאילו דיברתי על ארוחת בוקר. אז טראומה? לא. היו שם אנשים שהיכרתי ואהבתי, וכשאני חושב על זה אני די נחרד, במיוחד מהמחשבה מה היה קורה אם לא הייתי רב עם המפ, אבל לא הייתי שם ולא ספגתי את המשאית בעצמי, אז האבדן נשאר ברמה קצת מופשטת, ואני לא שוכב ער בלילה וחושב על זה. יש לי פלאשבקים יותר קשים לליל הגילשונים, שכל הלילה ישבנו ושמענו איך רודפים אחריהם, ואיך המספרים של ההרוגים עולים, אבל זה וגם וזה היה דבר שקורה אז. שבעה הרוגים במשאית תופת זה חריג, ועד היום יש אנשים שזוכרים כך את אוקטובר 1988, אבל אם היו סופרים הרוגים לפי חודש, אני לא סגור על זה שאוקטובר הייתה סטיית תקן.

אני רוצה לסכם – ולעבור לניתוח היותר מעניין כי מה שאני מרגיש באופן אישי הוא עניין שלי בלבד – שאין לי 'טראומה' וחלקים גדולים מהשהות שלי בלבנון אני זוכר בחיבה, כי הייתי צעיר ובריא ויפה (מישהי אמרה לי את זה אז פעם) והרגשתי שאני עושה משהו חשוב (כי כך אמרו לי ועל זה בהמשך) ועשיתי את הדבר המקצועי שאני יודע לעשות והרגשתי באלמנט שלי, ואם היו מציעים לי לחזור לגיל עשרים ועוד כמה שבועות בבופור הייתי לוקח בסבבה. כי בין היתר הייתי טיפש בצורה שקשה לתאר.

אז הרגשנו טוב כי שיקרו לנו. היה כל יום בכל מוצב תדריך מוצב שהיינו יושבים והיה שם שלט גדול 'המטרה – הגנה על יישובי הצפון'. זו לא הייתה המטרה. מי שהמציא את הסיסמה שיקר, ומי שכתב את השלט שיקר, ומי שאמר את זה פעם אחר פעם בתדריך (כולל אותי) שיקר. אז כשאני שומע שקר שחוזרים עליו אני נוטה להאמין בו. זה טבע האדם. אני נורא הפנמתי את זה, ובכל פעם שהייתי יורד ומגיע לאוטובוס בקריית שמונה (או בנהריה) הייתי מרגיש שכל מי שאני רואה בדרך חייב לי את החיים שלו באופן אישי. זה היה שקר. הרגנו ונהרגנו במשך שמונה עשרה שנים, דור שלם התבזבז שם סתם. וממה שראיתי בשתי דקות שהייתי בקבוצת הפייסבוק יש שם אנשים שלקחו את זה קצת יותר קשה ממני. יש גם אנשים שלא חזרו משם או שחזרו עם פגיעות גופניות קשות. שלא לדבר על החורבן וההרס שהותרנו אחרינו ואין ספור חיים של לבנונים שנגדעו ונהרסו בשמונה עשרה שנים של כיבוש (כי זה מה שזה היה) מיותר.

היה לנו נורא קל להאמין לשקר הזה מסיבה אחת מאוד מאוד פשוטה. היינו כשלפנינו החיזבאללה (ואמל.  מישהו זוכר אותם? השיעים החילונים נדמה לי של נביה ברי.) והם ירו עלינו והפגיזו אותנו, ומאחורינו היו האורות של קריית שמונה ודן ודפנה. והיה ברור מאוד לכל מי שהיה שם שאם לא היינו שם לא היו יורים עלינו אלא יורים ישר על קריית שמונה ודן ודפנה. זה הגיון קצת בעייתי, כי במשוואה הזאת לא נמצא העניין שאנחנו יושבים על האדמה שלהם והורגים את האנשים שלהם, וגם העניין הקטן שאם הם רוצים הם יכולים לירות על קריית שמונה ישירות, ולא צריכים לעבור דרכנו קודם. אבל בלענו את השקר הזה כי הוא נאמר מאנשים עם המון סמכות, מפקדים ופוליטיקאים, וגם כי זה היה יותר קל מלהאמין שאנחנו שם סתם כי נכנסנו ואנחנו לא יכולים לצאת ודור שלם של ילידי 1962 עד 1980 נטחן שם במוצבים בלי סיבה.

בואו נדבר על 'דור שלם'. כי אלו האנשים שמתבטאים עכשיו בפייסבוק. ועושים עליהם את כל הכתבות וכל זה. אז לדור הזה שיקרו שקר מגעיל, ואין היום אדם אחד מכל מי שהיה במוצבים בלבנון שמאמין לשקר הזה, או במילים אחרות שהייתה איזה סיבה שקשורה בביטחון תושבי הצפון שהצדיקה את החברים שלנו שמתו על ידנו, ואת הלבנונים שהרגנו. מה עשינו עם זה? כלום. נאדה. הדור שלנו הוא זה שמנהל עכשיו כאן את העניינים. נכון, אנחנו במונרכיה של העבריין, אבל העבריין אינו יכול לשלוט לבד. הוא הדור שלפנינו, אבל כל היתר כולל גנץ (יליד 1958, גבולי אבל בפנים) ואשכנזי, ויהיר לפיד, הם הדור שלנו.

האם קמה מפלגת המונים שנשענת על התובנה הזו ושמה את אמירת האמת על דגלה? או כל לקח פוליטי או אישי שלקחנו מלבנון? האם מישהו מהשרים בממשלה החדשה אי פעם דיבר על הניסיון שלו בלבנון כמשהו מעצב? לא. הדור שלנו המליך עלינו את השקרן הגדול ביותר שאי פעם היה, וטאטא את  לבנון אל מתחת לשטיח.

מזכיר לי את נשיאי ארצות הברית. מכל הדור שספג את וייטנאם היו רק שלושה נשיאים, ורגלו של אף אחד מהם לא דרכה שם. קלינטון המשתמט, ג'ורג' וו. בוש ששירת כטייס במשמר הלאומי בפלורידה או משהו, ודונלד טראמפ – פטור בשל לימודיו האקדמיים. נכון, היה גם את מקקיין הגיבור האמיתי שכמעט הגיע, אבל רק כמעט. גם לנו קרה אותו דבר. אף אחד ממי שהיה שם במוצבים וספג את הפצמרים לא נושא את הדגל הזה, ולא לקח את זה לשום מקום פוליטי משמעותי. לי יש לזה הסבר נהדר – מי שהיה ממש ילד טוב כמוני והלך לשם, יישאר ילד טוב. צריך להיות היום בנאדם שקרן ונבזה בשביל להיות פוליטיקאי, ובני אדם שקרנים ונבזים לא היו במוצבים כי אם היית שקרן ונבזה ולמשל היית שומע ברדיו שזה נורא מסוכן שם ואנשים מתים, היית מוצא את הדרך לא להגיע לשם.

אז? רוצים תתנו לי אות. לא אומר לא. יש לי מדי א' שאני לובש כחלק משירות מילואים, ויהיה סבבה לקבל עוד סיכה. תעשו כתבות וסרטים בסבבה. לבקש מכם שלא תשקרו לי זה מוגזם, כי אנחנו בעידן הפוסט-אמת. האמת איבדה את המשמעות שלה. גם כל הדברים היפים שאני אומר לעצמי, שכשמדינת ישראל ביקשה ממני לעשות את הדבר הקשה והמסוכן עשיתי אותו, לא שווים כלום כי אני שמאלן מניאק ישראל הראשונה, ומי שלא הולך אחרי ביבי הוא בוגד. אז בעצם סתם הרגנו ונהרגנו ואין לזה ערך לשום דבר, וזה לא השאיר חותם באף מקום, ועולם כמנהגו נוהג, ומי שהיה אז ילד טוב הוא גם היום ילד טוב, אלא אם כן הוא מת או משהו כזה, ולא זכה להגיע לגילי המופלג. וזה מאוד עצוב, אבל בכלל המדינה שלנו תחת שלטון החונטה של העבריין והגנרלים היא מקום עצוב.

פיוס לאומי צו השעה

לא באמת. בגדו בי החארות, והולכים להקים את הממשלה המושחתת ביותר עלי אדמות, ולהמליך לנצח את העבריין, ולספח את הבקעה ולחרב כל מה שטוב ויפה בעולם. ובכל אופן, אני באמת אוהב את האחים שלי ואני לא יכול לעבור ברחוב ולחשוב שרובם תומכים בזוועה הזאת. החלטתי לנסות ולעמוד על הלך הרוח שמביא לזה, כאילו כדי לחוש אמפתיה לרוב האנשים שכן הצביעו ביבי או גנץ, ומאוד מרוצים ממה שהולך עכשיו לקרות. באמת כדי להיות מפויס ולא ממורמר. עד כמה שאפשר. לפחות לא באופן אישי על רוב האנשים שהביאו למצב הדפוק הזה שכולנו נמצאים בו.

נזכרתי שאת הדוקטורט כתבתי עם 'סוויט הום אלבמה' של לינרד סקינרד בלופ, כי אני אוהב את הריף גיטרות שם ויכול לשמוע אותו ככה שמונה תשע שעות רצוף או כמה שצריך כדי לכתוב דוקטורט. וזה אשקרה השיר הכי מגעיל והכי גזעני שנכתב אי פעם, ועם לינרד סקינרד המנוחים הסליחה. הם כולם ניספו באיזה תאונת מטוס נוראית ואנחנו אשקרה בתקופת השנה של אחרי מות קדושים אמור, אבל צריך גם להגיד את מה שצריך להגיד והם היו חבורה של רדנקס דרומיים מהסוג הכי שפל שאפשר, עם כל ההרלדיקה של דגל הקונפדרציה המתועב שצצה בכל מקום. גם הסוויט הום אלבמה עצמו הוא לא ממש שפתיים יישק מבחינת תוכן. זאת אומרת הם מתווכחים שם עם ניל יאנג, והאמת היא די צודקים כי מבחינת שיר 'סוויט הום אלבמה' עולה בכל פרמטר שלא מתייחס לטקסט על 'סת'רן מן' של יאנג שהוא נכתב כדי להתווכח איתו. אבל חוץ מזה הם תומכים בכל מעשה שפלות גזעני מתחת לשמיים הכחולים של אלבמה, ואשקרה מביעים תמיכה בנשיא ניקסון שאילולא טראמפ הייתי אומר שהוא המושחת והכושל בנשיאים אי פעם.

אז רוצה או לא רוצה הקשבתי למילים, ודי תפסה אותי שם שורה אחת שהיא רלוונטית גם לימינו – Now, Watergate does not bother me, Does your conscious bother you?

זאת אומרת – למה מי אתה כל כך רם ונישא שתגיד לי מה טוב ומה רע? אני אוהב את הנשיא שלי (וגם את המושל, הו, הו, הו כמילות השיר) ולא איכפת לי אם הוא שיקר ורימה את השמאלנים האלה בבית המשפט העליון, ותתחיל לחשוב על כל הדברים שאתה עשית, אתה לא הרבה יותר טוב.

אז לזה באיזה מקום אני יכול להתחבר ויכול להבין את זה (גם אם לא להסכים לזה כי ביביזם זה עבדות, ואני אדם חופשי ורוצה שכולם יהיו חופשיים כמוני). אז כתבתי למנגינה הזו הנהדרת גם מילים בעברית, ואני מזמזם אותן לעצמי כשאני עובר בעפולה. המשקל והחריזה די צולעים, אבל איך לומר, גם המקור לא משהו. רוני ואן זאנדט המנוח לא היה בדיוק חיים נחמן ביאליק, למרות שבלהמציא את ריף הגיטרה הגדול בכל הזמנים הוא לוקח את ביאליק בהליכה. איך אמר אבא של סבא ז"ל – אלוהים סוגר דלת ופותח חלון.  כל אחד עם סט הכישורים שלו. הכישורים שלי זה לא תרגום, אבל זו מחווה נאה ותיהנו מכל רגע ומי שרוצה לשמוע אותי שר את זה מוזמן להגיע אלי לעפולה.

הגלגלים מסתובבים לי

נוסע הביתה לאחוקים

מתגעגע לעפולה

ואסור לי להיות רחוק ממנה

בית חם בעפולה

שמי העמק הכחולים

בית חם בעפולה

חוזר אלייך ממרחקים

בעפולה אוהבים את ביבי

ועשינו כל מה שצריך

תיק ארבעת אלפים לא מזיז לי

ואיך המצפון שלך, תגיד?

יש ציפורים בפארק עפולה

והן שרות המון שירים

כמה שאני מתגעגע

מרים אותי מהקרשים

הספד לרב בקשי דורון

הלילה הלך לעולמו, קורבן למחלת הקורונה, הרב בקשי-דורון, שהיה 'הראשון לציון' בסוף המאה שעברה. קראתי היטב את ההספדים בטמקא ובמקומות אחרים שהספידו אותו מנהיגינו למיניהם מנפתלי בנט ועד אריה דרעי. איש חסד ונתינה, עמד בראש מהפכת הכשרות, ידען גדול, מנהיג רוחני של תנועת ש"ס. ואכן הדתיים והחרדים אבלים על לכתו של מנהיג, ולחילונים זה האיש עם הכובע המצחיק והשמלה, שקצת קשה להבחין בינו ובין אחרים שלבשו את הכובע המצחיק והשמלה. אני קצת מכיר את המנוח, לא באופן אישי אלא מפעילותו הציבורית, ומצאתי כי משני דברים מתעלמים ההספדים. האחד אולי מחמת 'אחרי מות קדושים אמור' והשני סתם כי רוצים להמשיך לשחק לכם בתודעה ולשעבד אותכם. אז כמובן שהראשון זה ההרשעה במרמה בנסיבות מחמירות. אבל באמת, היום זו תעודת כבוד לאיש ציבור. השני הוא תמיכתו בנישואים אזרחיים, וכאן בא הבלוג לעזרתכם בסקירה לעומק, ישר מעמודים 64-65 לתזה שלי לתואר שני. תחזיקו מעמד, כי זה קצת מסובך. ותיהנו כי זה פותח את הראש.

אז ככה – תמיד סיפרו לנו שהסיבה שאין בישראל נישואים אזרחיים היא החשש לשלמות העם. וכל זאת למה? אם אישה נישאת בנישואים אזרחיים, ומתגרשת בגירושין אזרחיים, ונישאת שוב ומולידה ילדים, אלו יהיו ממזרים. מהר מאוד לא יוכלו הרבנים לדעת מי מקרב האוכלוסייה שנישאת בנישואים אזרחיים הוא בחזקת ממזר ומי לא, ולכן המדינה תתחלק לשתי קבוצות – אלו שנישאים בנישואים אזרחיים ואלו שלא, ושומרי תורה ומצוות לא יוכלו להתחתן עם הקבוצה השנייה, ונמצא שהעם נחלק לשניים, ואוי ואבוי.

 כל מי שקצת קצת יחשוב, יגלה שהמדובר בשקר מטומטם, מהסיבה הפשוטה שנישואים אזרחיים וגירושים אזרחיים קיימים בחוץ לארץ כבר שנים רבות, ובנות ישראל הכשרות ככה לפעמים עושות את הדבר הנוראי הזה, והעם שלנו עודו מאוחד (זאת אומרת חוץ מזה שהאשכנזים שונאים את הספרדים ששונאים את האתיופים ששונאים את הרפורמים ששונאים את השמאלנים  ששונאים את המתנחלים ששונאים את הביביסטים חד גדיא חד גדיא) אבל זה ההסבר שנותנים לנו, ובגלל זה כולנו חייבים להירשם לנישואים ברבנות ולכפות על עצמנו דיני אישות פטריארכליים מתקופת האבן. אז רגע, הדתיים לא יודעים שזה שקר   מטומטם? יודעים באבוה. ויודעים גם שכפיית נישואים דתיים על אוכלוסייה חילונית היא דרך בטוחה ליצירת ממזרים. מכונת ממזרים של ממש. וכל זאת למה?

אישה דתיה, יהודיה כשרה, שעומדת תחת החופה, יודעת שלא משנה מה יקרה, עד שתקבל גט, או שבעלה יפגוש את בוראו, הוא האיש היחיד שאיתו תקיים יחסי מין. זאת אומרת, זו הכוונה המוצהרת. כולנו בני אדם, אחרת לא היו את הדינים הפטריארכליים האלה של הממזרים מלכתחילה, נכון? אבל היא יודעת מה יכול להתקבל בחברה שלה ומה לא. חילונית, לעומתה, יודעת שיש מגוון רחב של תרחישים בהם החברה שלה תקבל יחסי מין בעוד שהנישואים בתוקף, בלי גט ובלי הלוויה. ולא, לא הדבר הנוראי הזה שאתם חושבים. רוב הציבור החילוני לא ממש מתלהב מזה. יש המון אפשרויות חוץ מזה. למשל, והשכיח ביותר, חבר שצץ לפתע בתקופה שיכולה להיות כמה שנים בין הפרידה ובין הגט. או אם הבעל נכה או משותק – האם מישהו יאמר משהו לאישה המטופלת בבעל שנמצא בקומה בבית לווינשטיין, ומטפלת בו במסירות, אם תביא הבייתה חבר חדש? אני הייתי אומר מברוכ, וכמו פולניה שואל 'ומה ההורים שלו עושים?' אפשר לחשוב על עוד המון תרחישים מהסוג הזה. אז רוב הזוגות החילוניים שנישאים, לא ממש מתכוונים למה שהמוסד הזה מנסה להכתיב להם מבחינה דתית – בלעדיות של הבעל על המיניות של האישה לאורך כל תקופת הנישואים ולא משנה מה.

עכשיו בואו נלך צעד קדימה, וכאן תאמינו לי שזה נכון. ילד שנולד לאישה שהמתינה לגט ומצאה חבר חדש, ונוצר בתקופה שלפני שניתן הגט, הוא ממזר סופר דה לוכס, אסור לבוא בקהל ישראל עשרה דורות. ילד שנולד לאישה שנישאה בנישואיםאזרחיים, התגרשה בגירושין אזרחיים, והתחתנה שוב, הוא לכל היותר ספק ממזר, וגם כאן יש מיליון דרכים הלכתיות להכשיר אותו. אז אם אותה בחורה חילונית הייתה נישאת בנישואין אזרחיים, צאצאיה מהזיווגים שלאחר הבעל היו ספק ממזרים. מכיוון שכופים עליה נישואים דתיים, כל מה שיצא שם הוא ממזר מאה אחוז. נישואים דתיים הם הדרך היחידה ליצור ממזרים, וכפיית נישואים דתיים על אוכלוסייה חילונית זו מכונה משומנת ליצירת ממזרים. וזה מה שלישעיהו ליבוביץ היה לומר על זה בשנת 1975, בספר "יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל":

"קשה לחשוב שהאישה שבא עליה איש על סמך רישום במשרד ממשלתי תהיה בחזקת מקודשת, לאחר שהללו גילו דעתם בפירוש שאינם מתכוונים לקידושין כדת משה וישראל. מצב זה, שמפחית את חשש הממזרות עד למינימום, יהיה בו שיפור עצום לעומת המצב של חוק הנישואין והגירושין הקיים, שאינו אלא חוק לריבוי ממזרים בישראל – שהרי איסור אשת-איש, החל על עובדות פיסיולוגיות שאינן נוגעות אלא לבעליהן, לא ניתן לביסוס מבחינה מוסרית או חברתית, ואינו אלא איסור דתי חמור; ולפיכך בחוגים רחבים של האוכלוסייה שנתערער בה תוקף החוק הדתי – ובכלל זה הרבה אנשים הגונים    מאד – אין הניאוף מוחזק איסור. נמצא שהכופים קידושין על הציבור שאינו מודה בקדושתם עוברים בצורה חמורה על 'לפני עיוור לא תיתן מכשול', ומתוך כפיית שמירה על איסור בעילת פנויה – שהעבירה עליו אינה עושה ממזר – הם מכשילים את הרבים באיסור מיתת בית דין."

אז תגידו, כן, אבל זה ליבוביץ, הוא היה שמאלני או משהו, לא? וכאן נכנס הרב בקשי דורון לתמונה. ואני לא יודע על המרמה והפרת האמונים, אבל מתוך כל הרבנים הראשיים והראשונים לציון, הוא גילה בנקודה הזו את היושר האינטלקטואלי הכי אמיץ. בשנת 2005 הוא פירסם מאמר בכתב עת שנקרא "תחומין" שנקרא "חוק נישואים וגירושים – היצא שכרו בהפסדו" ובו הוא מאמץ את נקודת הראות של ליבוביץ, וקורא להחלת נישואים אזרחיים בישראל.

בקשי-דורון קובע כי "חלק גדול מאלה שאינם שומרים תורה ומצוות אינם חוששים לאיסור אשת איש," ושואל – "מה נעשה לאחותנו המזלזלת באיסור אשת איש וחייבת להינשא על פי חוק נישואין וגירושין, והרבנות חייבת לחתן אותה ולהכשילה באיסורים? האם נשאיר לקדש את אלה רק לרבנים קלי דעת שאינם חוששים לאיסור?"

מסקנתו של בקשי-דורון היא כי יש מקום להנהגת נישואים אזרחיים במדינת ישראל. אך הדבר המעניין במאמר הוא כי הוא אינו יחיד במסקנה שהנהגת הנישואים הדתיים כחובה גם לאוכלוסייה שאינה שומרת מצוות היא 'שימת מכשול בעיני עיוור'. ישנה קבוצה משמעותית של רבנים, שכאשר הם משיאים זוגות שאינם שומרי מצוות הם דואגים לקדש אותם בעדים פסולים, כך שלנישואים לא יהיה תוקף מלכתחילה. בקשי-דורון תוקף מנהג זה, ומביא טעמים מעשיים והלכתיים לכך שהוא פסול ואין לנהוג בו, אך ברור גם כי המדובר במנהג רווח.

שימו לב למה שהוא מתריע עליו. עובדים עלינו בעיניים. מתחת לחופה שלושה. החתן והכלה, החילונים, שלא מתכוונים להיכנס למוסד שלא יאפשר להם יחסי מין עם כל אדם חוץ ממי שהם נישאים לו בשום נסיבות, ואם יקרה הדבר הלא טוב, פרידה, עגינות, אי כושר טרמינלי של בן הזוג, הם בהחלט מתכוונים למצוא זיווג אחר בעוד הנישואים בתוקף, והרב שיודע את זה, ולכן הוא מברך ברכה לבטלה, ודואג לשתול בתוך הטקס מנגנון השמדה עצמית שישמיד את הנישואים האלה עוד בטרם באו לעולם.

למנהג מסוג זה אין ולא יכול להיות כל הסבר הלכתי. בקשי-דורון מראה בבירור כי המדובר במנהג פסול מטעמים הלכתיים רבים – גניבת דעת, חילול השם וברכה לבטלה. נראה, אם כן, כי לדעת הממסד הרבני במדינת ישראל, הסדר העדה הדתית, לא רק שהוא אינו מחויב על פי ההלכה, אלא שהוא מביא לעימות אצל הרבנים בין החיוב להשיא את האוכלוסייה שאינה שומרת מצוות בטקס דתי במסגרת ההסדר, ובין הבנתם ההלכתית כי בכך הם מרבים ממזרים בישראל. סיפרו לכם משהו אחר? שיקרו לכם בלי בושה. הלילה הלך לעולמו אדם שאמר לנו את האמת. בואו נמשיך לומר את האמת הזו.

היה מסובך? יכול להיות. אבל אם אני לא הייתי כותב את זה, מי היה כותב את זה? אז תהיו ילדים טובים, ואל תצאו מהבית, ותשטפו ידיים כל הזמן, ותחזיקו מעמד, וניפגש שלמים ובריאים בצד השני של המגפה. יום נהדר לכולם.

.

מתוך הערך 'מגפת הקורונה במאה ה-21, ויקיפדיה, האנציקלופדיה הפתוחה, 2637

…במרץ 2020 ביקש בנימין הראשון מן הפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב להגיש לו דין וחשבון על המגפה הנוראה. הרופאים קבעו כי הגורם למגפה הוא 'וירוסים', סוג של חיות מאוד קטנות בהן האמינו בני המאה ה-21. לפי אמונה זו, מתרבות החיות הקטנות שאינן נראות לעין בגוף החולה, וכך גורמות למחלה. לטענתם הוירוסים חיו בעטלפים ועברו לבני אדם בסין. יש שהאשימו בכך את הפנגולין, סוג של חיה סינית שנכחדה בסמוך לאחר מכן, ודמתה לחתול משוריין.

את הטיפול שהציעו בני המאה ה-21 למחלה מתארת ההיסטוריונית ברברלה בספרה "ראי רחוק – המאה השחורה, המאה ה-21" – "בנוסף ל'תרופות' שלא היו שונות במידה רבה משיקויי המכשפות, ייחסו הרופאים חשיבות רבה לנוהגי תזונה, לבריאות הגוף ולמצב הנפש. מגוון התרופות שהציעו הרופאים במאה ה-21 היה רחב: החל מעצות מבוססות על מחקר אמפירי, וכלה במעשי קסמים וכישוף, בלא הבחנה מרובה בין אלו לאלו. האמונה בווירולוגיה מנעה מן הרופאים לבחון את האפשרות כי אכן יש לייחס את כל טיפוסי המזג האנושי לאחת מארבע ליחות (מרות) הגוף, ואת השינויים במערך גרמי השמיים שכל אחד מהם מופקד על חלק מוגדר בגוף, יחד עם ליחות הגוף, קובעים את מידת חום הגוף, לחותו והיחס בין היסוד הגברי ליסוד הנשי של כל אדם." חשוב להבין כי אף מקור בן הזמן לא זיהה את התלכדות הכוכבים אוראנוס, מאדים ונגה מדצמבר 2019 כגורם הישיר למגפה, כפי שאנו מבינים כיום.

אנשים בממסד הרפואי הבינו שהמחלה מידבקת, אך אמונתם בווירולוגיה לא איפשרה להם לעמוד על אופן ההידבקות המדוייק. מנכ"ל משרד הבריאות, תואר שאז עוד היה מינוי פוליטי ולא עבר בירושה, אסר על האנשים לצאת מביתם, ואף יצאו הוראות תברואה מצד הרשויות המקומיות – שריפת בגדים, איסור לעבור מעיר לעיר, ועוד הוראות כדי לצמצם את התפשטות המגפה. שמו של המנכ"ל, בר סימן טוב, נחשב לבעל משמעות חיובית מבחינה מיסטית, ומצויים טקסטים בהם חיפשו הכותבים סימנים טובים שונים (זה יירד בקיץ, זה ייגמר כמו בדרום קוריאה עם הבדיקות) כפי הנראה בהתבסס על מסורות עתיקות, שכיום קשה לדעת מה מקורן.

כדי לנסות למנוע את המגפה נשלחו אלו שנימצאו לוקים ב'וירוס' ונטען כי החיה הקטנה חיה בגופם למלון, עד ש'רופא' מצא כי החיה נעלמה. אוכלוסיית ישראל פעלה בדרכים שונות על מנת להתמודד עם המגפה. בנוסף ל'בידוד' נערכו 'בדיקות' נרחבות, שלא בדקו את איזון הליחות בגוף, אלא את המצאותה של ה'חיה' שאמורה הייתה להתגלות באמצעות 'מטושים'. כיום לא ניתן לדעת בדיוק מהם 'מטושים' אלו. העובדה כי מאות אלפים מהם הוברחו באמצעות ה'מוסד' ממדינות בחצי האי ערב, משמשת בסיס לדעה כי אלו קשורים באופן מיסטי למצוות העלייה לרגל, היא החאג', וייתכן כי אלו מחרוזות תפילה.

מבחר הקלטות משידורי הטלוויזיה ממרץ 2020, מראות כי באותו היום התקיים טקס יומי, בסביבות השעה שמונה בערב, בו הציג ראש הממשלה (קשה לדעת כיום מהי משמעותו המדוייקת של תואר זה, ונראה כי המדובר במינוי דתי של מעיון פונטיפקס מקסימוס. מינוי זה היה רב יוקרה באותם הימים ורבים היו הקופצים על התפקיד) את בריאותו לראווה, השתמש בטישו, התגאה בקשריו חובקי העולם, ואיים על שומעיו במיתות משונות אם לא ישמעו לדבריו. טקס זה היה האירוע היומי המרכזי בתקופה זו של בידוד חברתי כפוי, עד שכארבעה חודשים לאחר מכן התבססה 'המונרכיה של יולי', בה הופסקו טקסים אלו. קיים ויכוח משמעותי בין החוקרים אם 'יולי' הוא שם של אדם או תאריך בלוח הגריגוריאני הישן.

מטרת הצעדים שננקטו הייתה 'לשטח את העקומה'. כיום אין לדעת עקומה זו מהי ומיהי, אך יש הסבורים כי המדובר בכינוי גנאי שהוטח בדמות נשית דומיננטית, ייתכן אלגורית, שנתפסה כגורם המיסטי למחלה. אחרים סבורים כי המדובר בז'רגון וירולוגי, שנחשב אז כמדעי, וכי 'העקומה' היא סוג של ישות וירולוגית ערטילאית. הוויכוח בין המומחים בשאלה זו טרם הוכרע. תיאוריה חדשה קושרת את ה'עקומה' למיני חישובים מתימטיים שנועדו לחזות את שיעור החולים בכלל האוכלוסייה, אך קשה לדעת על מה הסתמכו מחשבי 'העקומה' בהיעדר ידע בסיסי על איזון ליחות ומהלך כוכבי הלכת.

בין המונחים הלא נהירים שנותרו מתקופה זו היו 'אלכוג'ל' שהכיל 70% אלכוהול, ושימש כנראה לניחומם של אלו שנדבקו במחלה, ושינוי מצב הכרתם, ו'מסכות' שתפקידן אינו ברור, וייתכן שהוא פולחני. אירועים כגון 'מעצר עולי הרגל לירושלים' ואישים כ'טום הנקס' או 'ליצמן' ואף הזוג 'טיילור ובן זיני' שנראו כבעלי תפקיד חשוב בחברה של אותם הימים, השאירו כנראה רושם רב, אך כיום אין לדעת מה טיבם. מרבית המידע אז נוצר באמצעות 'רשתות חברתיות' שהוכחדו באירועי הג'יהאד הבוטלריאני, ב-2037, ומאגרי הנתונים שלהם הושמדו. כל שנותר לחוקרי אותה תקופה הוא גזירי העיתון 'ישראל היום' שהחוקרים סבורים כי הכתוב בו מבוסס יותר על אמונתם של הכותבים בפולחן 'בנימין ידיד האל' מאשר באירועי המציאות. הקשר המדוייק בין כת מיסטית זו, לבין האמונה התפלה בווירולוגיה, גם הוא שנוי במחלוקת. נמצא כי האמונה בווירולוגיה הייתה רווחת ברוב האוכלוסייה (פרט לקבוצה מנודה בשם 'מתנגדי החיסונים') בעוד שמאמיני 'בנימין ידיד האל' היוו לכל היותר 'בלוק', שמשמעותו כנראה מיעוט באוכלוסיה. ישנו קשר ישיר בין מאמיני הכת לבין הטקס היומי ששודר בכל ערוצי התקשורת, ולפיכך רבים סבורים כי על אף שהיו מיעוט באוכלוסייה, החזיקו מאמיני הכת בעמדות כוח בשלטון וכפו את מרותם על כלל התושבים. מאפייניה המדוייקים של האמונה אינם נהירים, אך נראה כי היה מדובר בהאלהה של משפחה בה היו דמויות כ'שרה' (שתוארה כבעלת חרון אף, ומשכילה מאוד) ו'יאיר' שהיה קשור ל'טוויטר', ונראה כי התפרנס באופן פלא, בדומה למשל הלחם והדגים. לא ברור אם מאמיני הכת העריצו חתולים או כלבים, שכן על אף קיומה של 'קאיה' שמתה לפני פרוץ המגפה, ישנם גם טקסטים הקושרים את יאיר ל'פוסיקט'.

נראה כי דרכי ההתמודדות של בני התקופה עם המגפה אך החמירו את אי השקט החברתי וחוסר היציבות שאיפיינו את החברה העולמית במאה ה-21. העדרו של ידע מדעי, האמונה התפלה ב'וירולוגיה' וב'בנימין ידיד האל' חוסר העניין המופגן באסטרולוגיה, והסירוב לבדוק את הליחות, הביאו לתוצאות הטראגיות, שהשפיעו למשך שנים רבות על התקדמות החברה והתפתחותה, גם לאחר ששילוב הכוכבים נפטון, סיריוס ואלפא קנטאורי הביא להעלמותה המוחלטת של המגפה בספטמבר 2023.

 

 

 

דחיית המשפט של ביבי

אז באמצע הלילה אוחנה סגר לנו את בתי המשפט. זה צעד מגעיל מצד אדם מגעיל, אבל צעד מתבקש והגיוני. מגעיל כי הוא נעשה בחסות החשיכה. לא הייתה מסיבת עיתונאים, הנאשם וכלכלביו הנרצעים לא הופיעו בפנינו והסבירו שכך צריך, ובית משפט זה מסוכן בזמן מגיפה, ומצטערים שככה יצא שזה בדיוק על המשפט של ביבי. ואתם יודעים מה? הייתי מאמין להם. כי כך צריך, ובית משפט זה מסוכן בזמן מגיפה, ומצטערים שככה יצא שזה בדיוק על המשפט של ביבי.

כי בתי משפט הם מקומות צרים, דחוקים, והשמירה המתבקשת על מטר או שניים לא ממש עובדת שם. אני אישית חשבתי כל הזמן על כל מיני דיונים בלשכות הוצל"פ נידחות שאני צריך ללכת אליהן בשבוע הבא. אם אני צריך להידבק ממישהו שזה יהיה ממשהו אחר ולא מהדבר הזה.  ומצטערים שזה בדיוק על המשפט של ביבי – הבן אלף הזה הוא המזליקו הכי ממוזל שאי פעם נולד. בזה אפילו אני חייב להודות.

אז? אז מה שצריך לבחון בארבע עיניים זה שלא באמת גונבים לנו את המדינה. צריך לבדוק שמייד כשאפשר חוזרים לשגרה עם בתי המשפט, עוד לפני בתי הקפה ובתי הבושת, כי כרגע, אם מישהו לא מבין, רק אחת מתוך שלוש זרועות השלטון מתפקדות, ודווקא זו שיכורת הכוח המונהגת בידי עבריין. ואותו דבר לגבי המעקב האלקטרוני של השב"כ. שעת החירום לא מצדיקה את השימוש בכלי המטורף הזה. המגפה כבר שם בחוץ, והנזק שבשימוש בכלי הזה גדול מתועלתו. את זה אני אומר בתור משפטן ולא כאפידמיולוג. אפידמיולוג אולי היה מסביר את התועלת השולית שבדבר הזה, משפטן יכול לראות ולהסביר את הנזק הממשי.

וצריך לבדוק שהמזכירות של המחוזי קובעת את ההקראה המסויימת הזו בתיק המסויים הזה בתוך עשרים וארבע שעות מסיום הצו. אין סיבה שזה יידחה אפילו בשנייה נוספת. אין משהו יותר טוב שההרכב הזה יכול וצריך לעשות. כל דחייה מעבר לזה היא עילה לבג"צ.

ועוד משהו – שימו לב לתקנה 3 (ד) לתקנות בתי המשפט ולשכות ההוצאה לפועל (סדרי דין במצב חירום מיוחד), תשנ"א-1991 " על אף האמור בתקנת משנה (א)(1) עד (5), רשאי נשיא בית משפט, מטעמים שיירשמו, לקבוע כי הליך מסויים הנמנה עם הענינים המפורטים בתקנת משנה (א)(1) עד (5) לא יידון, או שהליך מסויים שאינו נמנה עמהם – יידון." אז יש חריג בתקנות, ואם לפי שיקול דעת של נשיא בית המשפט המחוזי צריך לקיים דיון מסוים – כך יהיה.

מהיכרותי עם נשיאי בתי משפט מחוזיים, המדובר בחבורה שמרנית וזהירה. את המסויים הזה איני מכיר כי עדיף לי לחתוך את האשך הימני מלקחת תיק בבית משפט מחוזי בירושלים (אבל אם יש לכם בכל אופן משהו שווה תבואו. יש תיקים שאפשר לחתוך אשך בשבילם) אבל אני מנחש שהוא לא יחליט בכל אופן לקיים את המשפט של ביבי. כאן יכול להיכנס בג"צ, כי שיקול הדעת של הנשיא הוא במתחם מסויים וההחלטה צריכה להיות סבירה, ולעמוד בכל מיני כללים של המשפט המנהלי

זה יכול להיות דיון מרגש אבל עקר, כי הסיכוי שבג"צ יכפה על בית המשפט המחוזי לנהל את המשפט של ביבי הוא אחת למיליון, גם אם כולם שם ססססמולנים תומכי קונטאר והיבא יזבק. אבל זה יכול להיות משעשע ולהשאיר את המשפט הזה בכותרות.

אני ספציפית נוסע לעפולה לשבת קצת במשרד ריק. אם יגיע מישהו נשמור מרחק.  אם ישעמם לי אכתוב את העתירה לבג"צ. אבל לא ישעמם לי.

תהיו בריאים

ותשטפו ידיים עשרים שניות במים וסבון

ואל תשתעלו בטח לא עלי

ואם תשרדו את המגפה, אז בבקשה לשים עין שהמשפט הזה מתנהל, בסדר?

ג'ורג'יו אגאמבן – המצב החריג נוצר באמצעות מצב חירום שאין לו סיבה של ממש

עברית אחרי אנגלית

Hebrew after English

This is a translation of a short essay by leading Italian intellectual Giorgio Agamben, published here with the very kind permission of Positions. this essay first appeared as “Lo stato d’eccezione provocato da un’emergenza immotivata,” in il manifesto, 26 Feb, 2020.

The reader is invited to examine Agamben's thesis in view of the human tragedy unfolding now in Italy and elsewhere, and in view to the future, to the point in which governments will have to end the newly declared state of exception, once the plague is sufficiently restrained.

זה תרגום של מאמר קצר שנכתב על ידי האינטלקטואל האיטלקי המוביל ג'ורג'יו אגמבן, לאחר קבלת רשותו האדיבה של Positions. המאמר הופיע לראשונה בכתב העת האיטלקי il manifesto  ב-26 בפברואר 2020. הקורא מוזמן לבחון את התזה שמביע אגמבן במאמר לאור הטרגדיה האנושית הנגולה לנגד עינינו באיטליה ובעולם כולו, ובמבט לעתיד, לנקודה בה יהיה על הממשלות להסיר את מצב החירום שהוכרז לאחרונה, כאשר המגיפה תודבר די הצורך. ברצוני להודות לפרופסור שולמית אלמוג שהפנתה תשומת לבי למאמר זה.

 

על מנת להבין את צעדי החרום התזזיתיים, הלא הגיוניים והמיותרים לחלוטין שאומצו אל מול מגיפת נגיף הקורונה, עלינו להתחיל מהודעת מכון המחקר הלאומי (NRC) ולפיה "אין מגיפת SARS-CoV2 באיטליה."

ההודעה ממשיכה: בכל מקרה "הדבקה, על פי המידע האפידמיולוגי הזמין כיום ומבוסס על עשרות אלפי מקדים, גורם לסימפטמים קלים עד בינוניים (כוריאנט של שפעת) ב-80 עד 90 אחוזים מן המקרים. ב-10 עד 15 אחוזים, יש סיכוי לדלקת ריאות שתוצאתיה שפירות ברוב הגדול של המקרים. רק 4% מן המקרים זקוקים לטיפול נמרץ."

אם זה המצב לאשורו, מדוע המדיה והרשויות עושים כל שביכולתם כדי ליצור אקלים של פאניקה, ויוצרים מצב חריג אמיתי, עם מגבלות קשות על התנועה והשעייה של חיי היום יום והעבודה באיזורים שלמים?

שני גורמים יכולים להסביר תגובה לא פרופורציונלית זו.

בראש ובראשונה הדבר המופגן כאן הוא הנכונות הגוברת להשתמש במצב החריג כפרדיגמת השלטון הרגילה. הצו הממשלתי (decreto legge) שאושר על ידי הממשלה "מסיבות של היגיינה ובטחון הציבור," יוצר מיליטריזציה של ממש "של אותן רשויות מקומיות ואזורים שבהם יש לפחות אדם אחד שנמצא חיובי בבדיקה ושלא ידוע מקור הדבקתה, או שנמצא בו מקרה אחד לפחות שאינו קשור לאדם שהגיע לאחרונה מאזור שנמצא כבר כנגוע."

נוסחה עמומה ובלתי ברורה זו תאפשר [לממשלה] להגביר באופן מהירות את המצב החריג לכל האזורים, מכיוון שאין זה אפשרי שמקרים חדשים לא יופיעו בכל אזור.

הבה נבחן את המגבלות החמורות על החופש שהוטלו בצו ממשלתי זה:

  1. איסור לצאת מהאזור או הרשות המקומית הנגועה לכל תושבי האזור או הרשות המקומית.
  2. איסור להיכנס לאזור או לרשות המקומית הנגועה.
  3. השעיה של כל האירועים והיוזמות (בלי קשר לשאלה אם הם קשורים לספורט, דת או בידור) והשעיה של כל המפגשים הפומביים בכל מרחב ציבורי או פרטי, לרבות מרחבים מתוחמים אם הם פתוחים לציבור.
  4. סגירת כל המוזיאונים ומוסדות התרבות האחרים המצויינים בסעיף 101 לחוק המורשת התרבותית והנוף, ובצו הממשלתי מס' 42 מיום 22 בינואר 2004. כל התקנות המאפשרות גישה חופשית למקומות אלו הושעו אף הן.
  5. ביטול כל הנסיעות לצרכי השכלה, באיטליה ומחוצה לה.
  6. השעיה של כל הבחינות הציבוריות וכל הפעולות של משרדי הממשלה, מלבד שירותים חיוניים לציבור ותשתיות.
  7. אכיפת בידוד ומעקב פעיל על יחידים שהיו במגע עם מקרים מאושרים של הדבקה.

ברור מאליו שמגבלות אלו אינן יחסיות לאיום ממה שהוא, לפי ה-NRC מגיפת שפעת רגילה שאינה שונה מכל אלו התוקפות אותנו כל שנה.

ניתן לומר שמעת שאיום הטרור מוצה כהצדקה לצעדים חריגים, המצאתה של מגפה יכולה להיות התירוץ האידיאלי להרחבת צעדים כאלו מעבר לכל גבול.

הגורם האחר, המטריד לא פחות, הוא מצב החרדה, שבשנים האחרונות פעפע לתוך התודעה של היחיד ותורגם לצורך אמיתי במצבים של פאניקה קולקטיבית, עבורה סיפקה המגפה שוב את התרוץ המושלם.

לכן, במעגל קסמים שוטה, המגבלות שמטילות הממשלות על החופש מתקבלות בשם התשוקה לביטחון, שנוצרה על ידי אותן ממשלות המתערבות עתה כדי לספק אותה.

פיידון

מגיפת הקורונה האכזרית משפיעה על כולנו בדרך זו או אחרת. מכיוון שמובטחני שלא אשרוד אותה, החלטתי לקרוא כמה שיותר וכמה שיותר איכותי עד שיבוא הקץ הבלתי נמנע. אכן, מי שרוצה ראייה אלטרנטיבית לגבי מה שקורה מסביב חייב לקרוא את 'לפקח ולהעניש' של פוקו, במיוחד בקטעים המתארים את 'בית המגיפה' כצורה של משמוע, או להגיע לאגמבן וההומו סאקר שלו (מאמר מרתק שלו בהקשר של הקורונה התפרסם לפני כמה ימים בעיתון איטלקי נפוץ, וודאי מנחם מאוד בתיאוריות הקונספירציה שלו על פאניקה המשודרת מגבוה כאמצעי שליטה של המדינה את האיטלקים שמערכת הבריאות שלהם קרסה והם נופלים כזבובים, ובכל אופן קריאה ראויה ביותר ומומלצת מאוד, ודורש פוסט נפרד), או ללכת ישר לקרל שמיט ימ"ש ו'הריבון הוא הקובע את מצב החירום'. אך מכיוון שכל אלו היו לי כבר לזרא, ופרט לשעשוע אינטלקטואלי מסויים אינם יכולים לספק תובנות של ממש במצב החירום האמיתי מאוד המתרחש סביבנו, חיפשתי קריאה מנחמת, ובדרך לא דרך הגעתי אל פיידון מהדיאלוגים של אפלטון. ושמחתי לראות שהדיאלוג אכן נמצא בספריה הפילוסופית העשירה שהורישה לי שוש ז"ל, חמותי שהלכה לעולמה לפני כשנה.

למי שלא יודע פיידון הוא הדיאלוג בו מתאר אפלטון את מותו של סוקרטס, באמצעות שיחה בין פיידון שנכח באירוע התאבדותו של סוקרטס, ובין אכקראטס, שנעדר ממנו, שכן שהה באי פליאוס, מקום מולדתו של האל אפולו. מייד עם תחילת הקריאה תקפתני שמחה גדולה שלא למדתי אף פעם פילוסופיה באופן מסודר, ולא נאלצתי לשמוע הרצאות המנתחות טקסטים מסוג זה כקריאת חובה, אלא הגעתי באופן כמעט אוטודידקטי, במהלך התואר השני והשלישי, היישר לפוסט מודרניסטים האהובים עלי, מסוג אלו המוזכרים בפיסקה הקודמת, תוך שפסחתי על כל היוונים הקדמונים, שכן אלו כותבים הרבה פחות מעניין ומשעשע מהפוסט מודרניסטים הצרפתים, וכמעט אפשר להבין את מה שהם אומרים. אמנם, פ' המנחה הקשוחה הכריחתני להתייחס לאריסטו ואפלטון בדוקטורט, אבל זו הייתה קריאה מאוד ממוקדת בפיסקאות מאוד מסוימות מהפוליטיאה ומהפוליטיקה, במיוחד על מנת למצוא את השורשים הגנאלוגיים של מושג המדינה אצל מקיאוולי ודומיו, ולהשוותם לאלו של הנאו-פלטוניסטים המוסלמים מסוגם של פאראבי ואבן רושד. זו הייתה קריאה שהתעמקה ברובד הלשוני של פירוש מילים מסויימות, שיצרה את אחד החלקים העמומים ביותר בדוקטורט, ומובטחתני ששני הבודקים עיינו אך ברפרוף בעמודים מייגעים אלו. בקיצור, הרי אני כבן חמישים ושתיים שנים, ושלושה תארים מאחורי, וטרם קראתי ולו דיאלוג אפלטוני אחד מתחילתו ועד סופו. הגיע הזמן.

אודה שהתאכזבתי. קראתי באיזה מקום שאם אריסטו היה מגיש את התיאוריה שלו המחלקת את המשטרים לסוגיהם השונים כעבודה סמינריונית בתואר ראשון במדעי המדינה, הוא היה מקבל ציון 'כמעט טוב'. הדבר נכון גם לגבי פיידון. המדובר בהתייחסות פרימיטיבית למדי לבעייה הפסיכופיזית, וניתן למצוא ניתוחים טובים בהרבה אם אצל ישעיהו ליבוביץ, או אצל ג'ון סרל (בספר הנהדר נפש, מוח ומדע) או כמובן הופשטטר והגדל-אשר-באך שלו. אני גם בדעה שמי שכתב על הבעייה הפסיכופיזית לפני בואם לעולם של מחשבים ורובוטים, פשוט לא היו לו את הכלים להתייחס לבעייה בצורה שאנחנו יכולים להתייחס אליה. אני יודע שזרקתי כרגע לפח את כל היוונים, ביחד עם דקארט, לייבניץ, קאנט (!) ושות', אבל אין מה לעשות והאנושות מתקדמת עם הזמן. נסו להסביר לרמב"ם על חיידקים למשל. בהקשר הזה יוצא מן הכלל קארל מרכס שיצר כלי פילוסופי גס מאוד וברוטאלי מאוד בשם 'מטריאליזם דיאלקטי' שפשוט פותר את הבעייה הפסיכופיזית בכך שהוא מרביץ לה עם נבוט על הראש. אבל אנחנו עם אפלטון.

אכזבה חמורה מאוד נוספת הייתה לי משגיליתי שהאופן הסטואי בו שתה סוקרטס את כוס התרעלה לא נבע מאיזה שלווה נפשית והארה המביאה להשלמה עם המוות נוסח הזן בודהיזם, אלא מאמונתו הלא מאוד מבוססת (למרות שאפלטון עושה כמיטב יכולתו במשך תשעים עמוד לבססה) כי לכשימות יזכה להשארות הנשמה ותהא נשמתו לתבונה טהורה. כמי שהיה אמון במשך כמה עשורים על המטריאליזם הדיאלקטי, עד שנפל והפך לאגנוסטיקן כושל משגילה את אורה הזוהר של האמונה היהודית הרפורמית, אין לי אלא בוז לאמונות מסוג זה, וודאי שהטיעונים המובאים בשמו, אם רק היה יושב וחושב עליהם במקום להשוויץ בהם לתלמידיו, אינם מצדיקים שלווה זו, אלא מביאים לכשעצמם למועקה ראשונית, חרדתית, אנגסט במובנו ההיידגריאני הנוקשה. הטיעונים האפלטוניים האלו הם מעין חזרה על הטיעון הבסיסי בדבר הצורות הראשוניות, המושלמות, של הדברים, והסקה שאם אנו מכירים צורות אלו, שאינן קיימות בעולמנו בצורתן המושלמת, הרי שמן הסתם נחשפנו להן כאשר היינו אך נשמה תבונית טהורה, בטרם נדבקנו לגופינו הארציים, ומשנמות נשוב ונהיה לתבונה טהורה. על זה הייתה אומרת סבתי המנוחה, נו, שוין.

ובכל אופן שלווה גדולה נופלת על כל מי שקורא את פיידון. אישיותו הנהדרת של סוקרטס פועמת באור יקרות מכל דף. סוקרטס זה, שהיה הופליט, וודאי שראה את המוות מול עיניו פעמים רבות (ועם כל זאת אני מרחם על חבריו לאוהל. לו היו להם רובי אם-16 במקום חנית הדורי, ודאי שהיה זוכה בחוויה אותה מגדירים חיילי גולני כ'שמיכה' בה נעטף הקשקשן בשמיכה בעוד שחבריו מרביצים בו בינה בקתות רוביהם, מה שקשה מאוד לבצע עם חנית) מסתכל אל המוות  בעיניו שוב, ומקבל אותו כחבר ותיק. התיאור של שתיית כוס התרעלה עצמה הוא אחד היפים שבספרות, והוא מסתיים בפיסקה "זה היה סופו, אכראסטס, של חברנו; של איש שאנו נגיד עליו כי היה הטוב מכל בני דורו אשר נתנסינו בהם, ויתר על כן – הנבון והצדיק מכל" בין אם היה אכן בטוח שיגיע לאותו גן עדן תבוני, ובין אם לאו, הרי שלא נמצא מוות יפה מזה, מוקף בחברים, רגוע ושלו, וכל עניינו הוא כי חברו ישלם תרנגול לאסקלפיוס. בין אם אנו מקבלים את טיעוניו של סוקרטס, מפיו של אפלטון, אודות הנשמה, ובין אם אנו כופרים בהם, הרי שיש השראה רבה, ונחמה רבה, בתיאור זה.

האם נפלה עלי שלווה גדולה? לרגע, ואז שבתי לתזזית ימי הקורונה, ונגזר עלי לחפש ספר אחר, מרגיע יותר, ואם אוכל, אכתוב פוסט גם עליו. אך נפלה עלי גם השראה ולכן כתבתי שיר

אודה לפילוסוף הנמלט מן המגיפה בקריאת ספרים בחביון חדרו

======================================

אני שונא את אפלטון

ומעריץ את אפיון

אריסטו כלב פדופיל

וכך גם סטוארט פאקינג מיל

בחוץ מתחיל לו האביב

וציפורים שרות סביב

המגיפה בכל נגפה

אצא כשיבוא סופה