ג'ורג'יו אגאמבן – המצב החריג נוצר באמצעות מצב חירום שאין לו סיבה של ממש

עברית אחרי אנגלית

Hebrew after English

This is a translation of a short essay by leading Italian intellectual Giorgio Agamben, published here with the very kind permission of Positions. this essay first appeared as “Lo stato d’eccezione provocato da un’emergenza immotivata,” in il manifesto, 26 Feb, 2020.

The reader is invited to examine Agamben's thesis in view of the human tragedy unfolding now in Italy and elsewhere, and in view to the future, to the point in which governments will have to end the newly declared state of exception, once the plague is sufficiently restrained.

זה תרגום של מאמר קצר שנכתב על ידי האינטלקטואל האיטלקי המוביל ג'ורג'יו אגמבן, לאחר קבלת רשותו האדיבה של Positions. המאמר הופיע לראשונה בכתב העת האיטלקי il manifesto  ב-26 בפברואר 2020. הקורא מוזמן לבחון את התזה שמביע אגמבן במאמר לאור הטרגדיה האנושית הנגולה לנגד עינינו באיטליה ובעולם כולו, ובמבט לעתיד, לנקודה בה יהיה על הממשלות להסיר את מצב החירום שהוכרז לאחרונה, כאשר המגיפה תודבר די הצורך. ברצוני להודות לפרופסור שולמית אלמוג שהפנתה תשומת לבי למאמר זה.

 

על מנת להבין את צעדי החרום התזזיתיים, הלא הגיוניים והמיותרים לחלוטין שאומצו אל מול מגיפת נגיף הקורונה, עלינו להתחיל מהודעת מכון המחקר הלאומי (NRC) ולפיה "אין מגיפת SARS-CoV2 באיטליה."

ההודעה ממשיכה: בכל מקרה "הדבקה, על פי המידע האפידמיולוגי הזמין כיום ומבוסס על עשרות אלפי מקדים, גורם לסימפטמים קלים עד בינוניים (כוריאנט של שפעת) ב-80 עד 90 אחוזים מן המקרים. ב-10 עד 15 אחוזים, יש סיכוי לדלקת ריאות שתוצאתיה שפירות ברוב הגדול של המקרים. רק 4% מן המקרים זקוקים לטיפול נמרץ."

אם זה המצב לאשורו, מדוע המדיה והרשויות עושים כל שביכולתם כדי ליצור אקלים של פאניקה, ויוצרים מצב חריג אמיתי, עם מגבלות קשות על התנועה והשעייה של חיי היום יום והעבודה באיזורים שלמים?

שני גורמים יכולים להסביר תגובה לא פרופורציונלית זו.

בראש ובראשונה הדבר המופגן כאן הוא הנכונות הגוברת להשתמש במצב החריג כפרדיגמת השלטון הרגילה. הצו הממשלתי (decreto legge) שאושר על ידי הממשלה "מסיבות של היגיינה ובטחון הציבור," יוצר מיליטריזציה של ממש "של אותן רשויות מקומיות ואזורים שבהם יש לפחות אדם אחד שנמצא חיובי בבדיקה ושלא ידוע מקור הדבקתה, או שנמצא בו מקרה אחד לפחות שאינו קשור לאדם שהגיע לאחרונה מאזור שנמצא כבר כנגוע."

נוסחה עמומה ובלתי ברורה זו תאפשר [לממשלה] להגביר באופן מהירות את המצב החריג לכל האזורים, מכיוון שאין זה אפשרי שמקרים חדשים לא יופיעו בכל אזור.

הבה נבחן את המגבלות החמורות על החופש שהוטלו בצו ממשלתי זה:

1. איסור לצאת מהאזור או הרשות המקומית הנגועה לכל תושבי האזור או הרשות המקומית.
2. איסור להיכנס לאזור או לרשות המקומית הנגועה.
3. השעיה של כל האירועים והיוזמות (בלי קשר לשאלה אם הם קשורים לספורט, דת או בידור) והשעיה של כל המפגשים הפומביים בכל מרחב ציבורי או פרטי, לרבות מרחבים מתוחמים אם הם פתוחים לציבור.
4. סגירת כל המוזיאונים ומוסדות התרבות האחרים המצויינים בסעיף 101 לחוק המורשת התרבותית והנוף, ובצו הממשלתי מס' 42 מיום 22 בינואר 2004. כל התקנות המאפשרות גישה חופשית למקומות אלו הושעו אף הן.
5. ביטול כל הנסיעות לצרכי השכלה, באיטליה ומחוצה לה.
6. השעיה של כל הבחינות הציבוריות וכל הפעולות של משרדי הממשלה, מלבד שירותים חיוניים לציבור ותשתיות.
7. אכיפת בידוד ומעקב פעיל על יחידים שהיו במגע עם מקרים מאושרים של הדבקה.

ברור מאליו שמגבלות אלו אינן יחסיות לאיום ממה שהוא, לפי ה-NRC מגיפת שפעת רגילה שאינה שונה מכל אלו התוקפות אותנו כל שנה.

ניתן לומר שמעת שאיום הטרור מוצה כהצדקה לצעדים חריגים, המצאתה של מגפה יכולה להיות התירוץ האידיאלי להרחבת צעדים כאלו מעבר לכל גבול.

הגורם האחר, המטריד לא פחות, הוא מצב החרדה, שבשנים האחרונות פעפע לתוך התודעה של היחיד ותורגם לצורך אמיתי במצבים של פאניקה קולקטיבית, עבורה סיפקה המגפה שוב את התרוץ המושלם.

לכן, במעגל קסמים שוטה, המגבלות שמטילות הממשלות על החופש מתקבלות בשם התשוקה לביטחון, שנוצרה על ידי אותן ממשלות המתערבות עתה כדי לספק אותה.