Natio, Gens, Civitas

יש לי חברה שאני לא סגור אם היא ממש רוצה להיחשף בשמה ופרטיה שפתחה לי את השבוע עם בלוג חדש ובו הפוסט הראשון הזה. אם לחצתם על הלינק, הפוסט הזה מילא את ייעודו, ואתם לא חייבים לקרוא את ההמשך. אלא אם כן אתם באמת רוצים.

אז אני מכיר אותה מהקטע האקדמי, פגשתי אותה פעמיים או שלוש בכנסים שונים, יש לנו חברים משותפים, ושנינו נורא פעילים בפייסבוק, ואני נחשף פחות או יותר לחיים הפרטיים שלה כך שאני יודע פרטים כמו זה שהיא נשואה, ואמא, ואפילו קטע של טריאתלון. אבל כשהיא כותבת על טרגדיה אישית שחוותה אז זה לא רק החשיפה האישית, אלא גם היכולת לומר – זו אני וזה כואב לי ואני לא רוצה להיות יותר חזקה, ואני רוצה לספר לכם על זה, מדהים ומופלא בעיני.

אין לי מושג אם היא קוראת את הבלוג הזה (אני אשלח לה קישור לפוסט הזה רק כדי שתדע שאני מפרגן) אבל מי שנחשף אלי כאן, וגם בפייסבוק, לא קיבל אף פעם את ההצצה הזו לתוככי הנפש שאני קיבלתי ממנה היום בבוקר. יש כאן משהו מאוד לא פיירי מצידי. מאוד לא הגון. לא בלוגאי.

הוורדפרס מאפשר תגיות, שזה כיף, כי אפשר לדעת במבט אחד על מה אני בדיוק כותב ולהחליט אם להירשם לבלוג (כן! תירשמו!) או להמשיך הלאה. אם אני מסתכל על התגיות שלי אני רואה את היותר מובלטות – איילת שקד, בודריאר, גבריאל גרסיה מארקס, הברמאס, ישראל היום, מיכאיל בולגקוב, מילט מירי רגב, רוברטו בולניו. נכון, נורא איכפת לי ממה שקורה לחיי התרבות שלנו, והקריאה והכתיבה לוקחות הרבה מאוד מהזמן שלי. אבל מי שמכיר אותי מהזווית הזו – ומי שקורא את הבלוג הזה על כל גילגוליו מכיר אותי רק מהזווית הזו – לא ממש יודע מי אני ומה אני. הדבר היחיד הקרוב להיות אישי ברשימת התגיות זה התגית '1987', שמי שקורא בין השורות בבלוג באופן עקבי (הדבר תמיד רק נרמז אבל נמצאו חדי העין והשכל שפיענחו את הקוד) מבין שהמדובר באיזה העלאת גירה של אירוע שהיה מאוד רלוונטי לפני שלושים שנה בערך, עם איזה מישהי שבינתיים שכחה אותי כבר שבע עשרה פעמים, ומאז אני וגם היא גידלנו משפחות לתפארת, ואני מצאתי אהבת אמת, ובכלל להיזכר בדברים האלה זה פאתטי. אז הדבר הכי אישי שאני חושף כאן חל עליו כבר חוק ההתיישנות.

מאיפה זה בא? זה הצורך הזה להציג תמיד את החזית החזקה. משהו מאוד גברי ועפולאי אני חושב. לא להודות גם בפני עצמך בחולשות אנוש וכאלה. ה'עיסוק הבטחוני' של ש', שמונע ממני לכתוב על כל מה שקשור במשפחה שלי – אחרי 1987 כמובן – הוא רק תירוץ. לא הייתי כותב על המשפחה שלי או החיים שלי הפרטיים גם לו הייתי חופשי מכל מחוייבות, ואשתי הייתה עומדת מאחורי גבי ומעודדת אותי לכתוב עליה במחיאות כפיים. דווקא מהמקום הזה אני יכול להעריך את האומץ האדיר בחשיפה הזו, כבר בפוסט הראשון. שהנקודה הכי רגישה והכי כואבת היא זו שאת מראה לעולם.

מצד שני אני חושב שאם אני מבלה את עיקר זמני בהבחנה – זה מה שעשיתי בחמשישישבת בסשן שלקח משהו כמו 72 שעות רצופות בערך – בין שיטת התימאר העות'מאנית למשטר הפיאודלי, ובין סוגים שונים של זיהוי אתנו פוליטי ברומא העתיקה –  Natio, Gens, Civitas, אז זה מה שאני, והפנים הציבוריות שאני מראה כאן הם פחות או יותר גם העולם הפנימי שלי, שמתרכז במשימה האדירה והבלתי נגמרת שלקחתי על עצמי שנקראת דוקטורט. אבל זה גם שקר באיזה שהוא מקום. כי יש עולם שלם מחוץ לחדר שאני נמצא בו וכותב. וכשאני יוצא הוא עוד שם, והוא לא הולך לאף מקום.

בכל אופן, בניגוד לאותה חברה ששמה הכל על השולחן במכה אחת כואבת, קוראי הפוסט הזה צריכים לנחש את כאבי, תחושותי ומצבי רוחי מתוך ה'ממתק' המוזיקלי שאני מוסיף בסוף כל קטע. הקטע הבא הוא קטע שכבר הבאתי כאן כמה פעמים, אבל אני ממחזר שכדי שכשישראבלוג יפול יהיה לי קישור נחמד ומהיר גם מכאן. קומניזונשפדט של טום וייטס. בתרגום גס – אסור לאחר. מי שרוצה פירוש רש"י ימצא שהמדובר בתחושה שלי שמה שלא אספיק היום לא אספיק מחר. או כמו שאומרת פ' המנחה המסורה – 'בסוף הקיץ אדע את התשובה'. או שלא. קומניזונשפדט!