שלושים שנה לאינתיפאדה הראשונה

השבוע הבת שלי, שהיא מדריכת טירוניות, הגיעה אחרי מחזור ראשון שסיימה להדריך, וסיפרה לי את כל הסיפורים על הטירוניות, ואיזה כיף היה, וכמה טוב לה להדריך אותן. שיא התמימות. היא נולדה בהפרש של יומיים מיום ההולדת שלי, כך שאם היא בקרוב בת 21 אני בגילה (שונא את המילים האלה) כבר הייתי הבנאדם השחוק והציני שאני היום, אחרי שירות של די הרבה לבנון, וכל מה שאפשר לראות ולעשות באינתיפאדה הראשונה. אני חושב שאם הייתי נפגש איתה כששנינו בני 21 לא היה לנו הרבה על מה לדבר.
כשזה פרץ, ב-9 בדצמבר 1987, בדיוק לפני שלושים שנה, הייתי במוצב הבופור. היינו שם וניסינו לבנות מחדש את החשיבה שלנו אחרי ליל הגילשונים. שהיה מכה מוראלית לא קלה. אבל עכשיו הכל מתערבב לי עם הטראומה של האינתיפאדה הראשונה, וקצת קשה לי להבדיל. בכל אופן אני זוכר את ההרגשה הנוראה כשכל פעם שמענו בקשר על הרוג נוסף. כמה ימים אחרי כן כשהתחילה 1988 כבר מצאנו את עצמנו בבית לחם. אחרי כן רמאללה, טול כרם וקלקיליה. אני חושב שהכי גרועה הייתה רמאללה.
למי שלא נולד אז או שלא חווה, הקטע של אז היה הפרות סדר המוניות כאלה, עם המון אבנים. נשק חם היה בשוליים אם היה בכלל. השגרה היומית שלנו הייתה להסתובב שם ברחוב הראשי, לפתוח עם קאטר את החנויות שנסגרו בשביתה, כי אם נפתח אותן, אז זה ייעלם, ואחרי כן להסתובב ולשטר הפרות סדר. קיבלנו אלות, ופקודות נורא עמומות מה לעשות איתן (לשבור ידיים ורגליים של מפרי סדר. ראיתי. יותר מפעם אחת. ביותר ממקום אחד), ורימוני גז, וררנטים כאלה של גומי. וכובעים כאלה עם מגיני פנים שהיו נורא מסורבלים אז אף פעם לא לבשתי אותם.
שנאתי כל רגע? כן. אבל אני לא רוצה לקטר כאן על מה שהיה כי הייתי חלק מצבא כובש, ולא בצד הנכון של העימות הזה. לא אני הקרבן כאן. אבל צירוף המקרים של מה שעשיתי אז ומה שקרה אז בחיים הפרטיים שלי דפק אותי פחות או יותר לכל החיים. אני חושב שהילד שהיה במוצב הבופור ב-4 בדצמבר 1987 ועשה את הדברים שהוא מאוד אוהב מתוך אמונה שלמה וציפייה לעתיד ממש טוב לו ולמדינה שלו, באותה שמחה שהבת שלו עושה את הדברים האלה בערך עכשיו, שונה מאוד מהזקן הסיעודי המריר והתשוש שחזר לאותה גיזרה לאחר סיבוב האינתיפאדה מתי שהוא במאי (?) 1988.
יכול להיות שהקורבן שלהם ושלנו היה באיזה מקום מוצדק, אם היינו מסיקים את המסקנות וגם הם. אבל שלושים שנה לאחר מכן אנחנו במקום הרבה יותר גרוע, עם סכסוך שהפך בינתיים לבלתי פתיר. הם הוסיפו לתערובת מחבלים מתאבדים וקסאמים ואת החמאס. אנחנו הוספנו התנחלויות והקצנה ימנית לאומנית. לא למדנו כלום ולא שכחנו כלום. אני חייב לתקן. עד רצח רבין (בדצמבר 1987 האיש הרע, שר הביטחון שהורה לפזר את המפגינים תוך שימוש בכוח) פחות או יותר האמנתי שלמדנו מכל העניין ואנחנו הולכים למקום טוב יותר ויהיה כאן שלום בסוף.
היום אני מאמין שאולי נצליח להעיף מאיתנו את משפחת הפשע שהשתלטה עלינו ואיכשהו להציל את הדמוקרטיה הישראלית בגבולות האתנוקרטיה של הקו הירוק, אבל המצב המחורבן בשטחים הוא בלתי הפיך, ואם עכשיו רע יהיה רק רע יותר.
והיי! הכל חוזר כמו שהיה. הימים הקרובים יראו אם ההכרזה של הפירומן בארצות הברית שעליה שפכו הפירומנים שלנו את כל הנפט שבעולם (כן, ירושלים היא בירת ישראל. לא, יש זמן ומקום להגיד את זה. כמו אחרי הסדר קבע למשל. כל הרוג מהרוגי אתמול, היום, ומחר, הוא תוצאה ישירה של הטמטום הלאומני הזה) תהפוך למה שהפכה תאונת הדרכים התמימה מדצמבר 1987, או שתדעך ותהפוך לעוד אבן דרך קטנה בסיפור המאוד מדמם של הסכסוך הזה. כמו בסיפור הודי לא מוצלח על נשמה שלא מצליחה להתגלגל כמו שצריך נדונתי לחיות את האינתיפאדה הראשונה, והשנייה והשלישית (והיי! זקן אבל עדיין במדים) שוב ושוב, ובכל פעם בצורה גרועה יותר. הרגע הכי מפחיד שהיה לי באינתיפאדה הראשונה היה כשידעתי שהבחור מאחורי (ישבתי שוטגאן בג'יפ, ומאחורי איזה סג"מ, ודהרנו לתוך ערימה של משליכי אבנים) הולך בכל רגע לירות את הגומי, ושזה יעשה לי את המכה הזאת באוזן, והכי גרוע לחכות לזה כי כשזה ממש קורה זה לא נורא. באינתיפאדה השנייה הייתה לי פעם תחושת בטן שיש באיזור צלפים וצריך לעוף משם מה שיותר מהר, ובאמת עפנו משם, ובאמת היו שם צלפים אבל הם הרגו מישהו אחר. מה תביא השלישית? אני יודע ממה אני מפחד עכשיו. זה לא משהו שאפשר לכתוב כאן. גרוע בהרבה מכל היתר.
אז אנחנו רוצים את ירושלים עיר הנצח, ואת ההתנחלויות, ושיכירו בנו כמדינה יהודית, ואת כל הדברים האלה. ונורא צודקים כמובן. שלושים שנה אותו דבר מחורבן. אני לא יכול להגיד שצריך לנסות משהו אחר, כי ניסו, ונתקלנו בתגובה נוראית שלהם עם המחבלים המתאבדים, ושלנו עם המחבלים שלנו שירו במערת המכפלה ורצחו את רבין.
זה מה שאתם רוצים? סבבה. רק תעזבו אותי בשקט. תנו לי לחלום על אימפריית הזעתר הד'אהריסטית שלי בין הכיפות הירוקות של מסגד אל ג'זאר לכיפות הכחולות של בית הקברות העתיק בצפת.
לא יקרה, נכון? כי כבר חסמו היום את כביש 65 בוואדי עארה. זה יגיע גם לכאן, נכון? כמו ב-2000. אז יומולדת 30 שמח אינתיפאדה ראשונה. הבת שלך והנכדה שלך גרועות ממך. את זה אומר לטובתך.