איבדנו כל אשר יקר היה ולא ישוב עוד לעולם

נעים להכיר – משפחת פלדגר, 1909. האישה העומדת ומחזיקה תינוקת בידיה היא חנה לרנר. התינוקת היא בתה של האישה האחרת בתמונה, היושבת בחולצה המשובצת. זו ביילה פלדגר. שמה של התינוקת רחל מלכה. זו סבתא שלי. איתה יושבים אחיה משה ואחותה מרים. אביהם אברהם יושב לצידם.

שלושה מהמופיעים בתמונה הם קורבנות של הלאומנות האוקראינית. ראשונה הייתה חנה לרנר שנרצחה על ידי פורעי פטליורה בשנת 1919. אלו גם פגעו בסבתי, שהייתה אז בת אחת עשרה, וכל חייה נשאה צלקת חרב של קוזק אוקראיני. ביילה האם, והבן משה, ואיתו אשתו לאהל'ה ובתם קרייסה נרצחו באקציה בכפרם שומסק בשנת 1942. תושבי העיירה האוקראינים נטלו חלק פעיל באקציה, בזזו את בתי היהודים שנותרו ריקים, ואף מצאו נמלטים והסגירו אותם לגרמנים.

משנאמר כל מה שיש לומר על חיבתי הקטנה מאוד ללאומנות האוקראינית לדורותיה (יכול גם לדבר על חמלינצקי ועל שטפן בנדרה, אבל מה הטעם?) אפשר להמשיך הלאה ולראות מה מתחייב מההיסטוריה האישית שלי ומה לא.

לא מתחייבת שינאת אוקראינים. שתי האוקראיניות הלא-ישראליות שאני מכיר, ועשרות אם לא מאות הישראלים והישראליות שהיו בעברם אוקראינים ונמצאים איתי בקשרי עבודה וידידות, הם אנשים נהדרים. שתי הלא – ישראליות ולא-יהודיות הן נשים איכותיות, אוהבות ישראל, וחביבות עלי מאוד. אין לי ספק שהן מודעות להיסטוריה שלהן, כשם שאני מודע לחלקים לא נעימים בהיסטוריה של העם שלי, ופועלות כדי לקרב. אחת מהן פעילה מאוד בהנגשה של ההיסטוריה היהודית של חבל ווהלין לחוקרים יהודים. שתיהן כרגע פליטות בפולין. אני שומר איתן על קשר אלקטרוני, ודואג להן ולמשפחתן מאוד.

לא מתחייבת שלילת הלאומיות האוקראינית, בניגוד ללאומנות האוקראינית. מלאומיות אוקראינית לא מתחייבת שנאת יהודים וטבח יהודים. נכון, ללאומיות הזו פנים לא נעימות, והשינוי של 'פרוסקורוב' ל'חמלניצקי' דווקא מכל השמות שבעולם לא עושה לי טוב. אבל כמו שאנחנו רואים במו עינינו, לאומיות אוקראינית שאיננה מבוססת על אנטישמיות השמדתית היא כנראה מה שקורה שם עכשיו, בכל אופן נשיא יהודי וכל זה. אני יכול לשבת עם אוקראיני ולדבר על איך מנציחים גיבורים לאומיים עם כתמים שחורים בעייתיים, או מה צריך לעשות כדי שגם אני ארגיש בנוח עם הכחול צהוב הזה (ואני לא מרגיש בנוח) אבל לאומיות אוקראינית היא לגיטימית בדיוק כמו לאומיות ישראלית או לאומיות רוסית. השאלה שלי היא לא מה היה בת"ח-ת"ט, או ב-1919 או ב-1942. מה היה בעבר זו שאלה חשובה. צריך לחקור, צריך להנציח. צריך להידבר. השאלה החשובה שצריך לשאול בירושלים, בברלין, במוסקבה ובקייב, היא מה קורה עכשיו.

מתחייבת שלילה של פגיעה באזרחים בכל צורה שהיא. ההשוואה של זלנסקי את הנעשה באוקראינה לשואה היא ראשית לכל שגויה. אבל לא צריך להגיע עד לשם כדי לשלול מכל וכל את מה שקורה באוקראינה. איני רואה הבדל כלשהו בין אישה אוקראינית שנרצחה באמצעות הפצצות מהאוויר במריופול, ובין דודת סבתי חנה, שנרצחה בחרב. אותו דבר. מי שמתיר לעצמו לפגוע באזרחים הוציא עצמו מכלל לגיטימיות. זה מעבר לוויכוח פוליטי, מעבר לכל שאלה אחרת. וגם בפוליטיקה יש עקרונות מסויימים, כגון העקרון שסכסוכים פותרים בדרכי שלום ולא במלחמה תוקפנית (תשאלו את השופטים הסובייטים במשפטי נירנברג), או העיקרון של כיבוד הריבונות של מדינות זרות. אבל בראש ובראשונה – פגיעה באזרחים היא חצייה של כל קו, ואינה לגיטימית בשום צורה. הציווי שאני מקבל באופן ישיר מצפייה בתמונה היא כי אין לפגוע באזרחים. כאן זה מתחיל וכאן זה נגמר.

מתחייב מתן סיוע לפליטים. איני יכול שלא לחשוב מה היה קורה לו הייתה מדינה כלשהי פותחת את שעריה, ולפחות חלק ממשפחתי היה ניצל. השימוש ב'צביון' (המילה המכוערת ביותר בשפה העברית) היהודי של המדינה כדי לשלול מפליטים אלו את כל מה שאנחנו יכולים להעניק להם הוא גזענות שפלה מהסוג הירוד ביותר. בני משפחתי הנטבחים מהתמונה מצווים עלי – פתח את השערים, תן יד.

ומה? עולם חדש. השיר הנהדר 'צבעונים אחינו', איבד את טעמו. החלוקה המגדרית, הנאיבית כל כך 'אני אהיה לקומיסר אדום ואת לאחות רחמניה' קיבלה פנים אחרות, רעות. כל מה שנותר הוא להושיט יד למי שאכן יכול לשיר 'איבדנו כל אשר יקר היה ולא ישוב עוד לעולם'.