ליברמן והמילט

אני מסרב להתחלחל ממינויו של אביגדור ליברמן לשר הביטחון. לא החזקתי אף פעם מבוגי – אחד משרי הביטחון הימניים ביותר שהיו לנו (אולי ישווה רק לארנס) ואחראי לכשלים חמורים בעת כהונתו כרמטכל, לא כתקווה הגדולה הלבנה של השמאל, או בכלל כמשהו חוץ מאיש צבא עם קצת עבר של אספסת 'שרואה את הבעייה הערבית דרך כוונת הרובה' כמו המתחרה שלו בתפקיד 'הרמטכל הגרוע בכל הזמנים' רפאל איתן. בהגנתו על יאיר גולן לא ראיתי לא ערכים ולא הגינות אלא איש החונטה האחד המגבה את איש החונטה השני. בין שני אלו, למרות הבאזזז התקשורתי, לא אובדים יותר מדי ערכים.

ליברמן עצמו אינו מהווה סכנה משמעותית לדעתי. שרון עשה מה שעשה (פתח במלחמת שולל פוליטית תוך שהוא מוביל את הממשלה בכחש, ומצעיד את צהל למלחמה בת 19 שנה שגבתה אלפי הרוגים) כי הוא היה איש המערכת. הוא הכיר את כל אנשי הצבא, את חוזקותיהם ואת חולשותיהם, את נקודות התורפה שלהם, ואת הכוח המניע אותם. וכך הצליח להצעיד שמאל ימין את כל הגנרלים התועים עד בירות, כאשר חוץ מהדוגמה הנהדרת של אלי גבע, לא פצה איש את פיו ולא צפצף. ליברמן אינו מסוגל לכך. הוא זר ומוזר, ואם יציג תכנית שאינה רציונלית למנגנון הרציונלי מאוד של צה"ל (ככל שזה רציונלי להחזיק חמישים שנה כיבוש המוביל אותנו למדינה דו לאומית ולבידוד בין לאומי) ייחסם על כל צעד ושעל. גם כך הוא לא בא טוב לחונטה. לו הייתי זבוב על הקיר בישיבות מטכ"ל! סכר אסואן בטוח, לעת עתה.

אז? אז הכל סבבה. אני מאמין שמשנבחרה ממשלה, מכל טעם אפשרי עדיף שתוציא ימיה, ותסיים את כהונתה בתקופה הקצובה על פי החוק, ולא באופן מלאכותי אחר זמן קצר. מבחינה זו צירופו של ליברמן לממשלה הוא נהדר למדינה – 'משילות' פירושה להעביר תקציב, ולתכנן לתקפה של מעבר ליומיים קדימה, כאשר תלויים בטוב ליבו של אורן חזן (עוד נחזור אליו). נכון, גם חקיקה גזענית תחקק. והמדיניות הכוללת של הממשלה היא אסון. אך הממשלה גם סוללת כבישים ובונה בתי ספר ובתי חולים, ועושה את כל הדברים שמחזיקים אותנו בחיים, ושדורשים מעט אורך נשימה ותכנון מראש. אם העם בחר ממשלת ימין, תנו לה לשלוט. תהיו אופוזיציה יעילה, אם אתם מסוגלים לכך, ואינכם רכיכות כמו אתם יודעים מי, אבל תאפשרו לה את אורך הנשימה לעשות את הדבר בסיסי שממשלה נועדה לעשות, ואחרי כן אם היא כל כך טועה ואתם כל כך צודקים – תזכו בבחירות.

יש עוד שניים שלושה יתרונות בצירוף ישראל ביתנו לממשלה – דבר ראשון גילינו כאן אוצר נפלא, חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס, שאף פעם לא הבנתי מה היא עושה בחבורת המושחתים הגזעניים של 'ישראל ביתנו' והיום מסתבר שגם היא אינה מבינה. דבר שני אורן חזן (זה עתה מלאו 318 ימים לתחקיר ערוץ 2 המחשיד אותו בהתנהגות חמורה, והוא עדיין יושב ראש הכנסת, הייתם מאמינים?) כבר אינו האצבע המחזיקה את הממשלה. בהתחשב בעובדה שכל העולם יודע שהבחור לא ראוי להיות חבר כנסת, אני מניח שהפארסה הזו לא תימשך עוד זמן רב. הוא פתח חזית עם כמה אנשים די חזקים, כמו יולי אדלשטיין. תסריט אפשרי יהיה שסילוקו מכהונתו הוא אתנן קטן לבוגי, פרס ניחומים על סילוקו מתפקיד שר הביטחון.

אבל כל זה טריוויאלי, לשם מה התכנסנו כאן? בחייהם של תיאורטיקנים במדע המדינה ובסוציולוגיה יש עליות וירידות. תיאוריות שהם הוגים ומנגנונים מאוד מתוחכמים שהם חושבים עליהם יכולים להיות מופרכים במאורע אחד קטן, שמציג בפניהם עובדה קטנה, מכוערת, אך אמיתית מאוד, שממוטטת את מגדל הקלפים האקדמי שבנו בעמל כה רב. לתזה שלי לתואר השני (שמשפט יחיד ממנה נשלף, הורחב ל-320 עמודים והפך לדוקטורט) שזה עתה מלאו ארבע שנים לאישורה, קרה ההיפך הגמור. היא מקבלת אישוש יום יומי, ואישור להנחות הבסיס שלה. וכך גם עניין ליברמן מאשר את נכונותה הבסיסית.

התיאוריה אומרת ששיטת המילט (היא הסדר העדה הדתית המחלק אותנו לארבע עשרה עדות דתיות היכולות להינשא ולהתגרש אך ורק בבתי הדין הדתיים שלהם) אינה נובעת מרציונל דתי כלשהו, כי אם היא מהווה מנגנון שליטה במיעוט הפלסטיני בישראל. מה זאת אומרת? בגדול, כאשר מחלקים את האזרחים לארבע עשרה קבוצות, וכולאים כל אחת בתא מבודד משלה, ממנו אין השייכים אליה יכולים לצאת, ואליו אין אחרים יכולים להיכנס, קל יותר לשלוט. קל יותר לחלק גזרים ולהכות במקלות, וקל יותר לענות על השאלה מי נכנס לחדר המפואר בפנטהאוז של המגדל, הוא העדה היהודית, על כל הצ'ופרים הניתנים למי ששוהה בחדר הזה, ומי יסתפק במרתף החשוך והטחוב, אליו נכנסים מי שאינם יהודים. ככותרת מאמרי – 'הסדר העדה הדתית במדינת ישראל כמנגנון שליטה ובקרה אתני'.

לכן – מבחינה היסטורית, כל מי שנשא את דגל ההתנגדות לשיטה, כל מי שדרש בפה מלא את ביטולה ופירוקה ומיסוד נישואים אזרחיים מייד, אך הגיע לעמדת כוח, ומייד נסוג מדרישתו זו, המושמעת תמיד מן השפה ולחוץ. הדוגמאות רבות מאוד. החל מחיים הרמן כהן בשנות החמישים והשישים, דרך אמנון רובינשטיין ואנשי שינוי ההיסטורית בשנות השמונים, אנשי העבודה ומרצ בממשלת רבין, טומי לפיד ושינוי הפפריקאית בשנות התשעים והאלפיים, ליברמן בממשלות ביבי בתחילת העשור הנוכחי, יאיר לפיד בזמן האחרון. כולם מחוייבים ברטוריקה רמה לשינוי השיטה, כולם ויתרו על כך משהגיעו לעמדות כוח, ואף ביצרו את השיטה וחיזקו אותה.

כך ליברמן שלקח עבודה של ועדה ציבורית שדיברה על חקיקת 'ברית זוגיות' ואותה יזם לפיד האב בתקופת אריאל שרון, ובשנת 2010 הוביל לחקיקת חוק ברית הזוגיות לחסרי דת, יצירה גזענית ומפלה המאפשרת למי שהוא 'חסר דת' (כינוי ליוצאי ברית המועצות שאינם יהודים על פי ההלכה, בז'רגון המיוחד, המתועב, של המילט) לבוא ב'ברית זוגיות' המעניקה מעט מהזכויות המוענקות לנשואים, עם מי שהוא חסר דת כמותו. המדובר בכישלון טוטאלי, שיצר מוסד שבמהלך שש שנות כהונתו שימש מספר דו ספרתי נמוך של זוגות (ב-2014 היה מדובר על מספר כולל של מאה ועשרים זוגות. היום אני מניח שהמספר לא גדל בהרבה כי המספרים יורדים מדי שנה) שלא רק שלא הביא לפיתרון הבעייה אלא אף החריף אותה.

עכשיו ליברמן מודל 2016 חוזר על אותו תעלול. חלק מדרישותיו ההיסטוריות היו חקיקת 'ברית זוגיות' של ממש, מוסד תחליפי לנישואים הדתיים, פתוח לכל, שיאפשר משהו הדומה לנישואים אזרחיים. אבל הוא הסכים לוותר על דרישה זו על מנת לקדם את חוק עונש המוות שלו! יפה מאוד מצידו. בעצם הוא הסכים לא לפרק מנגנון שליטה אתני שנועד למדר ולהדיר את האוכלוסייה הפלסטינית, עבור חוק קיצוני שנועד להטיל מורא על האוכלוסייה הפלסטינית! מאוד נדיב ומתקדם. אל תאמינו לפוליטיקאים שמדברים על נישואים אזרחיים. הם כולם משקרים עד האחרון שבהם. מימין ומשמאל. ליברמן פשוט עושה את זה פעם שנייה.

אז כשהתחלתי את הפוסט מישהו אולי יכול לחשוב שאני ממש בסדר עם ליברמן. אז לא, המדובר באדם מושחת עד עומקי נשמתו, גזען ומתועב בכל דרך אפשרית. צריך להילחם בו כמו שאופוזיציה אמיתית נלחמת באדם כזה. ומי שעושה את זה לא רע זה הטרובדור המקומי יובל בן עמי שלקח את שיר המחאה האירי Tiocfaidh ár lá – צ'אקי אר לה (יומנו עוד יבוא) ותירגם אותו למניפסט אנטי ליברמני נחמד (אם כי מעט לא מעודכן) אז תשמעו את יובל, ואחרי כן אולי תלחצו על הקישור ותשמעו את המקור (There is only one way we want you and that way is out) כי זה שיר אירי חזק ומטורף שתמיד כיף לחזור אליו. והוא לא יעבור, הפשיזם. זה רק עניין של זמן, וסבלנות, ולא לטעות בדרך.

ז'יז'ק, אזריה, ביבי

לפני כמה חודשים נכחתי בהרצאה של סלבוי ז'יז'ק בחיפה. פירסמתי אז פוסט די מפורט שעסק בקונצרט שנתן אליל הרוק הסלובני, וחשבתי שדיי בכך, אבל בימים האחרונים אני חוזר שוב ושוב לתובנה מרכזית מההרצאה. את תחילת ההרצאה הוא הקדיש לסתירה הקיימת בין שני סוגים של מוסכמות חברתיות – זו שרווחת בפועל וזו שמוצגת כלפי חוץ. הוא נתן שתי דוגמאות. כשהיה סטודנט תפרן בלובליאנה היה לו חבר עשיר. בכל פעם שהיו אוכלים צהריים ביחד במסעדה, היה ז'יז'ק מציע לשלם. היה ויכוח קצר שלאחריו היה החבר, כמובן, משלם. יום אחד הפתיע החבר את ז'יז'ק, והסכים לכך שז'יז'ק ישלם ללא ויכוח. ז'יז'ק המופתע לא הביא אפילו ארנק, כי היה ברור שבכל מקרה החבר העשיר ישלם את הארוחה, ונאלץ לבקש מן החבר לשלם. דוגמה נוספת היא שירותו בצבא יוגוסלביה במהלך שנות השבעים. כל חייל היה צריך לחתום על הצהרה ולפיה הוא משרת בצבא בהתנדבות בשל אמונתו במולדת היוגוסלבית הסוציאליסטית או איזה בולשיט מהסוג הזה. עכשיו, בשלב הזה יוגוסלביה הייתה קרועה לגזרים של עמים ועממים ששנאו זה את זה שנאת מוות, והוחזקו בתפר דק של המנהיג הקשיש טיטו, והשייכות לגוש המזרחי במלחמה הקרה, שכנראה לא היה מועדון התנדבותי, ונהג לשמור על מסגרות מהסוג הזה כדי להחזיק את חבריו במקום. אף אחד מכל מאות אלפי החיילים ששירתו בצבא היוגוסלבי לא האמין בסוציאליזם או במסגרת המשותפת לקרואטים, הסרבים, הבוסנים, הסלובנים, המונטנגרים והאלבנים. והנה בא החייל שסירב לחתום כי הוא מתנדב, ושאל את הקצין איך יכול להיות שהוא מתנדב, אם הוא מגוייס לצבא בכפייה ובאיום של ענישה חמורה. היה שם ויכוח ידידותי של כמה דקות, ולבסוף הסכים הקצין כי לטופס של אותו חייל תצורף הערה כי הוא אכן מתנדב, אך עושה זאת בשל כך שמכריחים אותו.

את הניסוח המבריק ביותר לרעיון הזה נתן ז'יז'ק בעמ' 81 של 'ברוכים הבאים למדבר של הממשי' (ועל העותק שממש אצלי בספריה יש חתימה שלו עם הקדשה ל'גל' שעלתה לי בלגלוג קל על המשמעות של שמי באנגלית) – "ברפובליקה הדמוקרטית הגרמנית הישנה והטובה, היה זה פשוט בלתי אפשרי בעליל שבאדם אחד יתמזגו כל שלושת המאפיינים הללו: אמונה שלמה באידיאולוגיה הרשמית, אינטליגנציה ויושר לב. שכן כך נתפסו הדברים: אם הנך מאמין ואינטליגנטי אינך ישר. אם הנך אינטליגנטי וישר: אינך מאמין. אם הנך מאמין וישר: אינך אינטליגנטי"

מה קורה כשנופלת המסיכה? רע מאוד. אני מניח שהשקר המוסכם החזיק במקום את ארוחות הצהריים של ז'יז'ק עם ידידו העשיר, ושלאחר שהמסיכה הוסרה החלה איזו אי נעימות מחלחלת לארוחות האלה, ושהן לא היו עוד כשהיו, אם המשיכו בכלל. כאשר הוסרה המסיכה ביוגוסלביה, הגענו לסרברניצה. שנאה אתנית משתוללת, ג'נוסייד, טבח הדדי.

הפרקטיקה בצבא ההגנה לישראל אף פעם לא הייתה לטובת מי שמרים את ידיו ונכנע (או סתם חוטף ארבעה כדורים בחזה וגוסס דקות ארוכות על המדרכה ללא טיפול). כל חייל מכיר סיפורים מן הסוג שסיפר אראל סג"ל על בוגי יעלון. מי שקצת פעל להוריד את המסיכה של 'טוהר הנשק' ולדבר תכל'ס היה הגרוע שברמטכלינו, רפול. על הפרקטיקה שלו אישית העיד אריה בירו, כשסיפר על רצח השבויים המצרים במיתלה. מעשיו כרמטכ"ל כגון החנינה לסגן דניאל פינטו שחנק ארבעה לבנונים והשליך את גופותיהם לבאר, מעידה על הגישה המאוד ישירה ועניינית שלו לעניינים מהסוג הזה. אבל לא צריך ללכת להיסטוריה. יש כל מיני וריאנטים של הגישה העניינית הזו המוכרים לכל חייל. אם זכורים לי תרגולי מסלולי החי"ר מן הטירונות ומקורס המש"קים, הרי שאלו תמיד הסתיימו ב'סריקה לאחור' כדי לוודא שלאחר ההסתערות לא נותר שם, מאחור, משהו שצריך לתת עליו את הדעת. הוראות מן הסוג הזה ברמה שונה של חומרה, של 'וידוא הריגה' תמיד היו תורה בעל פה שנלוותה לתורה שבכתב. העובדה כי מרבית המחבלים אינם יוצאים מפיגועי הדקירה כשהם בחיים מעידה בעדה. אזריה לא לבד. וידאו לא פחות מחריד היה רצח העובד הזר בתחנה המרכזית בבאר שבע.

אבל זו מסיכה שצריך לשמור עליה. גם כדי שאפשר יהיה להיעלב עד מוות מאנשים כמו שרת החוץ השבדית או הסנאטור או הסנאטור פטריק לייהי, שממש מעלילים עלינו שמוציאים אצלנו להורג אנשים ללא משפט. גם בשביל שצה"ל לא יהפוך למיליציה בה כל חייל מוסמך לגזור גזר דין מוות על כל מי שהוא רוצה. בוגי מבין את זה, וכך גם אייזנקוט.

אבל זה כבר מאוחר מדי הסוסים ברחו מן האורווה. זה לא רק הרחוב (בתקופת ביבי – מקום גזעני, מוסת, משולהב) שרובו תומך במעשהו של החייל, גם כאשר מוסרים כל הנימוקים נוסח 'חשש שהייתה במקום חגורת נפץ' (נו באמת…). הנימוק 'מחבל לא צריך לצאת חי מפיגוע' לא רק שנאמר אם מראש ואם בדיעבד על ידי הרבה מאוד נבחרי ציבור, אלא הוא גם מעין הגיון עממי שהתגבר על המסווה הדק של 'טוהר הנשק'. וזה מחלחל אל השופט הצבאי שפסק אתמול מה שפסק, ובמיוחד אל המסית והמדיח שהביא אותנו למצב העגום הזה, בנימין נתניהו, שטילפן אל אביו של החייל.

השיחה הזו היא נקודת שפל שאליה ביבי טרם הגיע. לא רק שזו התערבות גסה ומכוערת בהליך השיפוטי (הוא כבר התרגל לזה מבג"צ של מתווה הגז. אלא ששם זה לא הלך לו. ייתכן שסבר שהשופט הצבאי קצת יותר נתון למניפולציות מהסוג הזה משופטי בג"צ), אלא שזה פשוט נקיטת צד בוויכוח הערכי, באופן הגס והברוטלי ביותר, וכמובן בצד הלא נכון. זה גרוע יותר מ'השמאלנים שכחו איך זה להיות יהודים', או 'הערבים נוהרים באוטובוסים'. זו כניעה ליצרים השפלים ביותר של הגורמים האנרכיסטיים ביותר. זה לעמוד בקו אחד עם ברוך מרזל. לפעול להפוך את הצבא למיליציה העממית של חברון, כשכל הגורמים המקצועיים מהרמטכ"ל ועד שר הביטחון עומדים בצד השני, ודי בטוח שהוא מבין טוב מאוד מה הוא עושה.

כאמור, ז'יז'ק הראה לנו מה קורה כשיורדת המסיכה. אנחנו לא בדרך לשם, אנחנו כבר שם. זה לא שאם תרד המסיכה יהיו קורבנות בנפש, אלא שהמצב הזה שבו כל אדם רואה עצמו מוסמך לערוך משפט שדה לכל אדם אחר בכל סיטואציה נתונה ולהוציאו להורג הוא כבר פרקטיקה שרובנו תומכים בה כבר כמה חודשים, ומי שלא תומך בה השלים איתה. עכשיו יש גם חותמת כשרות של ראש הממשלה. ושל בית הדין הצבאי. וכאלה. עכשיו אנחנו גם מדברים על זה. וגאים בזה. וזה הפרצוף שלנו בעולם. יש איזה הרגשת שחרור בזה שפתאום כל המשא המיותר הזה של תרבות אנוש נפרק מעמנו. מצד שני… בעצם אין צד שני. ישוחרר החייל הגיבור! יוחלף אייזנקוט באזריה. בואו נראה להם מה זה!