ז'יז'ק, אזריה, ביבי

לפני כמה חודשים נכחתי בהרצאה של סלבוי ז'יז'ק בחיפה. פירסמתי אז פוסט די מפורט שעסק בקונצרט שנתן אליל הרוק הסלובני, וחשבתי שדיי בכך, אבל בימים האחרונים אני חוזר שוב ושוב לתובנה מרכזית מההרצאה. את תחילת ההרצאה הוא הקדיש לסתירה הקיימת בין שני סוגים של מוסכמות חברתיות – זו שרווחת בפועל וזו שמוצגת כלפי חוץ. הוא נתן שתי דוגמאות. כשהיה סטודנט תפרן בלובליאנה היה לו חבר עשיר. בכל פעם שהיו אוכלים צהריים ביחד במסעדה, היה ז'יז'ק מציע לשלם. היה ויכוח קצר שלאחריו היה החבר, כמובן, משלם. יום אחד הפתיע החבר את ז'יז'ק, והסכים לכך שז'יז'ק ישלם ללא ויכוח. ז'יז'ק המופתע לא הביא אפילו ארנק, כי היה ברור שבכל מקרה החבר העשיר ישלם את הארוחה, ונאלץ לבקש מן החבר לשלם. דוגמה נוספת היא שירותו בצבא יוגוסלביה במהלך שנות השבעים. כל חייל היה צריך לחתום על הצהרה ולפיה הוא משרת בצבא בהתנדבות בשל אמונתו במולדת היוגוסלבית הסוציאליסטית או איזה בולשיט מהסוג הזה. עכשיו, בשלב הזה יוגוסלביה הייתה קרועה לגזרים של עמים ועממים ששנאו זה את זה שנאת מוות, והוחזקו בתפר דק של המנהיג הקשיש טיטו, והשייכות לגוש המזרחי במלחמה הקרה, שכנראה לא היה מועדון התנדבותי, ונהג לשמור על מסגרות מהסוג הזה כדי להחזיק את חבריו במקום. אף אחד מכל מאות אלפי החיילים ששירתו בצבא היוגוסלבי לא האמין בסוציאליזם או במסגרת המשותפת לקרואטים, הסרבים, הבוסנים, הסלובנים, המונטנגרים והאלבנים. והנה בא החייל שסירב לחתום כי הוא מתנדב, ושאל את הקצין איך יכול להיות שהוא מתנדב, אם הוא מגוייס לצבא בכפייה ובאיום של ענישה חמורה. היה שם ויכוח ידידותי של כמה דקות, ולבסוף הסכים הקצין כי לטופס של אותו חייל תצורף הערה כי הוא אכן מתנדב, אך עושה זאת בשל כך שמכריחים אותו.

את הניסוח המבריק ביותר לרעיון הזה נתן ז'יז'ק בעמ' 81 של 'ברוכים הבאים למדבר של הממשי' (ועל העותק שממש אצלי בספריה יש חתימה שלו עם הקדשה ל'גל' שעלתה לי בלגלוג קל על המשמעות של שמי באנגלית) – "ברפובליקה הדמוקרטית הגרמנית הישנה והטובה, היה זה פשוט בלתי אפשרי בעליל שבאדם אחד יתמזגו כל שלושת המאפיינים הללו: אמונה שלמה באידיאולוגיה הרשמית, אינטליגנציה ויושר לב. שכן כך נתפסו הדברים: אם הנך מאמין ואינטליגנטי אינך ישר. אם הנך אינטליגנטי וישר: אינך מאמין. אם הנך מאמין וישר: אינך אינטליגנטי"

מה קורה כשנופלת המסיכה? רע מאוד. אני מניח שהשקר המוסכם החזיק במקום את ארוחות הצהריים של ז'יז'ק עם ידידו העשיר, ושלאחר שהמסיכה הוסרה החלה איזו אי נעימות מחלחלת לארוחות האלה, ושהן לא היו עוד כשהיו, אם המשיכו בכלל. כאשר הוסרה המסיכה ביוגוסלביה, הגענו לסרברניצה. שנאה אתנית משתוללת, ג'נוסייד, טבח הדדי.

הפרקטיקה בצבא ההגנה לישראל אף פעם לא הייתה לטובת מי שמרים את ידיו ונכנע (או סתם חוטף ארבעה כדורים בחזה וגוסס דקות ארוכות על המדרכה ללא טיפול). כל חייל מכיר סיפורים מן הסוג שסיפר אראל סג"ל על בוגי יעלון. מי שקצת פעל להוריד את המסיכה של 'טוהר הנשק' ולדבר תכל'ס היה הגרוע שברמטכלינו, רפול. על הפרקטיקה שלו אישית העיד אריה בירו, כשסיפר על רצח השבויים המצרים במיתלה. מעשיו כרמטכ"ל כגון החנינה לסגן דניאל פינטו שחנק ארבעה לבנונים והשליך את גופותיהם לבאר, מעידה על הגישה המאוד ישירה ועניינית שלו לעניינים מהסוג הזה. אבל לא צריך ללכת להיסטוריה. יש כל מיני וריאנטים של הגישה העניינית הזו המוכרים לכל חייל. אם זכורים לי תרגולי מסלולי החי"ר מן הטירונות ומקורס המש"קים, הרי שאלו תמיד הסתיימו ב'סריקה לאחור' כדי לוודא שלאחר ההסתערות לא נותר שם, מאחור, משהו שצריך לתת עליו את הדעת. הוראות מן הסוג הזה ברמה שונה של חומרה, של 'וידוא הריגה' תמיד היו תורה בעל פה שנלוותה לתורה שבכתב. העובדה כי מרבית המחבלים אינם יוצאים מפיגועי הדקירה כשהם בחיים מעידה בעדה. אזריה לא לבד. וידאו לא פחות מחריד היה רצח העובד הזר בתחנה המרכזית בבאר שבע.

אבל זו מסיכה שצריך לשמור עליה. גם כדי שאפשר יהיה להיעלב עד מוות מאנשים כמו שרת החוץ השבדית או הסנאטור או הסנאטור פטריק לייהי, שממש מעלילים עלינו שמוציאים אצלנו להורג אנשים ללא משפט. גם בשביל שצה"ל לא יהפוך למיליציה בה כל חייל מוסמך לגזור גזר דין מוות על כל מי שהוא רוצה. בוגי מבין את זה, וכך גם אייזנקוט.

אבל זה כבר מאוחר מדי הסוסים ברחו מן האורווה. זה לא רק הרחוב (בתקופת ביבי – מקום גזעני, מוסת, משולהב) שרובו תומך במעשהו של החייל, גם כאשר מוסרים כל הנימוקים נוסח 'חשש שהייתה במקום חגורת נפץ' (נו באמת…). הנימוק 'מחבל לא צריך לצאת חי מפיגוע' לא רק שנאמר אם מראש ואם בדיעבד על ידי הרבה מאוד נבחרי ציבור, אלא הוא גם מעין הגיון עממי שהתגבר על המסווה הדק של 'טוהר הנשק'. וזה מחלחל אל השופט הצבאי שפסק אתמול מה שפסק, ובמיוחד אל המסית והמדיח שהביא אותנו למצב העגום הזה, בנימין נתניהו, שטילפן אל אביו של החייל.

השיחה הזו היא נקודת שפל שאליה ביבי טרם הגיע. לא רק שזו התערבות גסה ומכוערת בהליך השיפוטי (הוא כבר התרגל לזה מבג"צ של מתווה הגז. אלא ששם זה לא הלך לו. ייתכן שסבר שהשופט הצבאי קצת יותר נתון למניפולציות מהסוג הזה משופטי בג"צ), אלא שזה פשוט נקיטת צד בוויכוח הערכי, באופן הגס והברוטלי ביותר, וכמובן בצד הלא נכון. זה גרוע יותר מ'השמאלנים שכחו איך זה להיות יהודים', או 'הערבים נוהרים באוטובוסים'. זו כניעה ליצרים השפלים ביותר של הגורמים האנרכיסטיים ביותר. זה לעמוד בקו אחד עם ברוך מרזל. לפעול להפוך את הצבא למיליציה העממית של חברון, כשכל הגורמים המקצועיים מהרמטכ"ל ועד שר הביטחון עומדים בצד השני, ודי בטוח שהוא מבין טוב מאוד מה הוא עושה.

כאמור, ז'יז'ק הראה לנו מה קורה כשיורדת המסיכה. אנחנו לא בדרך לשם, אנחנו כבר שם. זה לא שאם תרד המסיכה יהיו קורבנות בנפש, אלא שהמצב הזה שבו כל אדם רואה עצמו מוסמך לערוך משפט שדה לכל אדם אחר בכל סיטואציה נתונה ולהוציאו להורג הוא כבר פרקטיקה שרובנו תומכים בה כבר כמה חודשים, ומי שלא תומך בה השלים איתה. עכשיו יש גם חותמת כשרות של ראש הממשלה. ושל בית הדין הצבאי. וכאלה. עכשיו אנחנו גם מדברים על זה. וגאים בזה. וזה הפרצוף שלנו בעולם. יש איזה הרגשת שחרור בזה שפתאום כל המשא המיותר הזה של תרבות אנוש נפרק מעמנו. מצד שני… בעצם אין צד שני. ישוחרר החייל הגיבור! יוחלף אייזנקוט באזריה. בואו נראה להם מה זה!