סיפור מעשה איום ונורא כיצד הצילה צדקנותה של אותה בתולה את העיירה כולה

סיפור מעשה איום ונורא שהיה מספר האדמ"ור הזקן מסטרעטין לחסידיו במתיבתא הרפארמית באשחר שעל נחל החילזון במוצאי השבת לאחר הטיש על כוסית אוחנטושען כשר למהדרין ולהשומע ינעם.

בסטרעטין העיירה בוקה ומבולקה. הפריץ בא לעיר! ישבו כל פרנסי העירייה וחשבו – כיצד נישא חן בעיני הפריץ? והרי פרנסתנו עליו. אם אך יסגור את ארנקו, ויקמץ את ידו, ומתנו כולנו ברעב. ומי יגן עלינו מן ההידמאקים המזרחיים הקמים עלינו לכלותנו? ישבו ודנו האדמו"ר משיינקין, ונפתול 'קליינע ירמולקא' והאדמו"ר מהורוביץ בעל הגאווה, ואפילו הגוי של שבת מנסור, ישב עמם, שהרי סייע לגרש מהעיירה את הגביר בנימין הבא על אשת איש, ואת אשתו הצדקנית. אמר אביגדור בעל גוף – "הפריץ הקודם, קל היה לרצותו. אך ראה אישה, והנה חפן אותה במקום שבצנעה, ובא על סיפוקו. אך זה? החדש? מי יידע במה יחשוק?" פסק האדמו"ר משיינקין, "אישה יש בעירנו, ינטע בתו של הדיין, וקול פעמונים לה. תעמוד בפני הפריץ ותשיר, וכך יתרצה הפריץ."

וינטע זו, צדקנית הייתה, הקפידה על קלה כחמורה. אך מששמעה שגורל העיירה כולה נתון בידה, קראה שמע ישראל, ויצאה אל המשימה. התלבשה לבן, ככלה בחופתה, והביאה עמה עזר כנגדה את רן הד"נקר שישא אף הוא קולו בזמר, אך במקום ללבוש כמנהגו את השמלה השחורה, לבש חליפה הדורה. עמדו השניים אל מול הפריץ ונשאו קולם בשיר. ומה שרו? שניים מקרא ואחד תרגום. זה שר "לו יהי" וזו עונה לו בשפתו של הפריץ "נייץ' בדז'י". והפריץ עומד ומתמוגג, שמח וטוב לב.

אך תמה שירתם של השניים, ודממה נשתררה. והפריץ ניגש אליהם, כולו תשוקה ופריצות, ומוכן ומזומן למשמש באבריהם וללחוץ את ידם כמנהג הפריצים. הבינה ינטע שמשמיים ניתנה לה ההזדמנות לקדש שם שמיים ברבים, כחנה ושבעת בניה, יעל וסיסרא, יהודית והולופורנש, ומשהגיע עדיה הפריץ דחתה את ידו המושטת.

והפריץ עומד, מבוייש, וידו מושטת באוויר. ובינו ובין ינטע הצדקנית דממה. צפור לא צייץ, עוף לא פרח, שור לא געה, המלאכים המכונים בשם "אופנים" לא עפו, והמלאכים המכונים בשם "שרפים" לא אמרו "קדוש", גלי הים לא נעו, הבריות לא דיברו, אלא העולם כולו עמד בשקט גמור. יצתה בת קול ואמרה, יוסף בן יוסף הביידן, נגזר עליך שלא תיגע באישה צדקנית זו! נרתע הפריץ לאחור, ולא נגע בינטע הצדקנית כמלוא הנימה!

נבהלו נפתלי קטן הכיפה, והאדמו"ר משיינקין, וניצן בעל הגאווה, ומירב לשון נקבה, ואביגדור בעל גוף, ואפילו מנסור גוי של שבת, ואמרו "עתה תיתך עלינו חמתו של הפריץ! והוא נורא בזעמו!" אך בזכות קידוש השם של אותה צדקנית יצא שהפריץ היה כבר זקן, והיה לו חם מאוד, והוא כבר כמעט דמנטי, וראשו נתון בדברים אחרים, ומייד שכח מאותו אירוע ולא נודע כי היה מעולם. כך גדולה זכותן של נשים צדקניות, להסיר את רוע הגזירה.

ורצינו לספר שאותה צדקנית וכל אנשי העיירה הצליחו ושהפריץ פתח את ליבו ואת ארנקו, והגן על העיירה מפני ההיידמאקים המזרחיים, וכרת בינם ובין ההיידמקים הדרומיים ברית שלום, אך רצה הגורל וכל העיירה הוכחדה על ידי חמלניצקי בפרעות ת"ח ת"ט, ולא שרד אלא סיפור זה על אישה צדקנית, גוויל ניצול מאש.

כך סיפר האדמו"ר הזקן מסטרעטין, בטיש במתיבתא הרפארמית באשחר שעל נהר החילזון, ודמעה גדולה נפלה והתגלגלה על זקנו

5 מחשבות על “סיפור מעשה איום ונורא כיצד הצילה צדקנותה של אותה בתולה את העיירה כולה

  1. רבות הסערות בכוס מים, גם בעיירונת וגם במדינת היהודים.

    ממה שהבנתי, הזמרת הזהירה מראש שלא תלחץ ידו של גבר, המאבטחים של הפריץ הודיעו מראש שאסור ללחוץ ידיים בשום אופן, והפריץ כנראה שכח את ההוראות והתלהב קצת. לא נורא, הזמרת קדה בנימוס רב, והפריץ מן הסתם הסיח את דעתו מהר מן התקרית הזעירה, ולא נגרם שום נזק מלבד הסערה התורנית בטוויטר (כשהיא מלווה בדיונים תיאולוגיים מביכים). מקסימום יחשוב הפריץ שהיהודים הם מוזרים מאוד, ויש מצב שהוא חשב כך גם קודם, ויש מצב שהוא אפילו צודק.

    כך או כך, השתעשעתי הרבה מההברקות על 'נפתול קליינע ירמולקא' ו'מירב לשון נקבה' וכל השאר 🙂

    אהבתי

  2. פינגבק: האריה שדווקא רצה – סיפור לשבת – החיים שלי (או של אחרים)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s