החיים שלנו תותים

הראיתם פעם משהו חסר משמעות יותר מהמצעד השנתי של גלגלצ? ואשקרה שמעתי את הדבר הזה. כי היו לי סידורים ונסיעות ובישולים וכל הזמן הרדיו היה פתוח על זה. נכנס מאוזן אחת יוצא מאוזן שנייה. הדבר העיקרי שהותיר עלי את רישומו הוא שירה של אגם בוחבוט 'כמו בריו' שלא הכרתי, אבל הזמרת היא בת 12 וביליתי דקות ארוכות בלשאול את עצמי אם זה עושה לה טוב השיר הזה או לא. אין שום סיבה שבעל בעמיו, בן חמישים (עוד מעט אבל מנסה להתרגל) יקדיש אפילו שנייה מזמנו לעניין הזה, אבל מסתבר שזה יצר איזה שיח מטורף, שהשיא שלו לדעתי הוא בפוסט פרוגרמטי של רות גביזון שמנתח לעומק את 'החיים שלנו תותים' וקובע, בהמשך למאמר של אלון עידן ב'הארץ' שגם אם המדובר בחוד החנית של הימין המתנחלי המשתלט על כל חלקה טובה, הרי שהתרופה לכך היא שגם השמאל יתחיל ליצור שירי פופ קליטים.

גביזון (וגם 'הארץ' וכל היתר) קצת מפספסים את העניין. היא הודתה שלא הקשיבה לשיר מעולם, ומן הסתם היה לה משהו טוב יותר לעשות בערב ראש השנה מלהקשיב למצעד. אני הקשבתי וזו הייתה חוויה מוזרה. זה היה כמו ילדה בת שלוש שמסדרת את הבובות שלה בשורה ובוחרת את איזה בובה היא הכי אוהבת. 'השיר האהוב ביותר' הוא 'השיר המושמע ביותר' מהסיבה הפשוטה שגלגלצ טוחנים אותו במוח מהבוקר עד הערב בלי הפסקה. בניסוח אחר – הבחירה ב'שיר השנה' משקפת פחות או יותר את הטעם האישי של דלית רוצ'סטר. או יותר נכון את מה שדלית רוצ'סטר חושבת שהמאזינים שלה רוצים לשמוע, כי אני סומך על אישה כזו שעיסוקה במוזיקה שכשהיא חוזרת הביתה מהעבודה ורוצה קצת להירגע היא לא שמה את חנן בן ארי במערכת. יש כאן איזה מעגל שוטה, כי היא משמיעה להם את מה שהיא חושבת שהם רוצים לשמוע, ומה שהם אולי רוצים לשמוע נובע בדיוק מזה שמשמיעים להם את זה כל היום.

נכון, נוצר כאן קורפוס של יצירה ישראלית לא יותר מדי מפוארת, שמדברת פחות או יותר על אותם נושאים – ענייני דור ה-Y שנורא קשה כאן אבל בסוף יהיה בסדר כי – ניו אייג' כלשהו. חנן בן ארי לא שונה מ'התקווה שש' או קפה שחור חזק או כל הזוועות האלה שהילדים האלה שומעים כי גלגלצ משמיעה להם. לא משהו מאוד עמוק. נכנס באוזן אחת יוצא מהשנייה. פופ קליל עם נגיעות קלילות של לפעמים רגאיי אבל לא ממש, לפעמים היפ הופ אבל לא בדיוק. קצת גיטרות אבל לא בדיוק רוק. כי חייבים להגיע לאמצע המושלם אחרת גלגלצ לא תשמיע אותך כל היום. אני מסרב להאמין שזו 'המוזיקה' של הדור הזה. הם שומעים גם דברים אחרים. בטוח.

כי אני שומע דברים אחרים. זמן הרדיו שלי הוא בדיוק שעתיים ביום כשאני בנסיעה, וגם אז אני שומע גם תכניות מלל ולא רק מוזיקה. את גלגלצ אני שומע רק כשמכריחים אותי (לבת שלי יש נטייה כזו). המוזיקה שלי כבר לא מגיעה מהרדיו. עברנו את שנות השמונים. אני שומע מוזיקה ממיליון מקורות אחרים. מיוטיוב וג'נגו ותחנות רדיו אינטרנטיות מחו"ל ודברים שחברים מעלים בפיד בפייסבוק, והמלצות של 'קולומבוס' ואנ'לא יודע מה. למה שדלית רוצ'סטר חושבת שאולי אני רוצה לשמוע יש מעט מאוד מקום בחיים שלי. וכך גם בחיים של הבת שלי. למרות שהיא מתה על גלגלצ. אפשר להיגנב על זה ולהעביר עם זה נסיעה ארוכה. אבל כשרוצים להתרגש או להעמיק הולכים למקום אחר.

אז יש לזה משמעות כלכלית אדירה – כי בסך הכל שורה תחתונה גם בגלגלצ זה כסף. ויש לזה משמעות מבחינתו של חנן בן ארי שלמרות שהוא קצת מעצבן בקטע של לא לשיר עם נשים (אבל נחסך מאיתנו הדואט המרגש עם נינט טייב מצד שני) אני מאחל לו כל טוב. אין לזה שום משמעות אחרת. לא מוזיקלית. לא תרבותית. זו בועה עם שפה משל עצמה (מאגניבה. בעצם לא בטוח. שמעתי שעות של שדרנים וזמרורים המשבחים זה את זה. איני סגור על הטרמינולוגיה המדוייקת) ומעט מאוד משמעות מחוץ לבועה. מסמן שאיבד את המסומן. סימולקרה שפירה. לא משהו לענות בו. גביזון – רוצה לעשות טוב לעולם? תעזבי את חנן בן ארי. נראה אותך מתייחסת למאמר של איילת שקד ב'השילוח'. עם בן ארי את מבזבזת את הזמן.

ממתק לסיום. בארצות הברית הייתי בעיירה נורא עלובה שנקראת פרנקוניה, ניו המפשייר. יש שם 1,104 תושבים. נקלעתי בטעות לפאב שלהם, שבדיוק הייתה שם מסיבה מטורפת שכל תושבי העיירה מתחפשים לפיראטים ורוקדים ושותים כל הלילה. באמת! היה נורא סבבי ולא צפוי. וגם נורא שמח. הם יודעים לשתות שם בפרנקוניה – הבירה המקומית מבשלה מאוד לא מוכרת עם כמה סניפים בניו אינגלנד (ובפלורידה!) היא ה-SEA DOG שעושה נורא שמח, למרות שיותר התחברתי לסמואל אדמס הממוסדים יותר אבל עם IPA בועט וקטלני. והייתה אווירה נהדרת שאני מנסה (ולפעמים מצליח) להשיג בעיזה-בר של אנשים שגרים ביחד ואוהבים לבלות אחד עם השני. בהתחלה באמת הרגשתי שאני בסרט סוריאליסטי, אבל אז הבנתי שאלו פשוט האנשים הטובים של פרנקוניה שאחרי שבוע עבודה פשוט מתחפשים לפיראטים ושותים ורוקדים, וכמה שזה היה נהדר. אז הופיעה שם להקה איומה (אחת הסיבות שעזבתי את המקום בסופו של דבר) שנקראה 'ואן ביורנז' ששרה שירים די זוועתיים. אבל אף אחד לא שם לב כי כשהם הגיעו זה היה שעתיים אחרי שהכל התחיל וכולם כבר היו תחת השפעה זו או אחרת. אז הנה הואן ביורנז. לא משהו שיזכה בגלגלצ במצעד השנתי, או במקביל שלו בניו המפשייר. גם הסולנית הדי מדליקה שיש להם בקליפ הזה לא טרחה להגיע, ונשארנו רק עם הגברים שהם פחות מדליקים. השיר הזה הוא תאמינו או לא שיר אהבה לאייב לינקולן, עם מילים די מתחכמות ורמיזות מיניות שלא הבנתי, אבל שיהיה בסבבה. הנה נחשפתם למשהו שלא תחשפו לו בגלגלצ. או שתקשיבו עוד פעם לחנן בן ארי. לגיטימי.

אמריקה חלק 1 מומה

ניו יורק נורא גדולה. אחרי כמה שעות כבר הצוואר נתפס מלהסתכל למעלה. יש גודש של חוויות ומראות וייקח כמה שבועות או חודשים ממש לעכל. די התאהבתי באדריכלות האר-דקו של הקרייזלר והרוק-30. עשיתי את הסיור של האנ.בי.סי די בשביל לראות את הרוק 30 מבפנים כי ג'ימי פאלון פחות מעניין.

אי אפשר להיות בעיר גדולה בלי לראות את אוצרות התרבות. אז הלכתי כמובן לנצ'ורל היסטורי מיוזיאום כי זה בחינם ויש דינוזאורים. אז ככה. זה בחינם אבל מבקשים תרומה וזה לא נעים, והדינוזאורים בכניסה מזוייפים. באמא שלי! עשויים מגבס. ולא היה שם טי רקס. אז זה בשביל פלג. בשבילי הלכתי למומה. כבר שנים אני חולם לעלות לשם לרגל.

אז כרגיל במוזיאונים צריך להבדיל בין תערוכת הקבע שמאוד מרגש לראות את הסטארי נייט של ואן גוך או את הקמפבל סופ של וורהול ולעמוד ליד מיליונת'לפים תיירים יפנים וכמוהם לצלם בלי בושה כי גם אני תייר. אבל לא בשביל זה באתי למומה. באתי בשביל התערוכות הזמניות שזה הלב הפועם של האמנות בעולם. אז היה איזה ברוס פולר שלא התחברתי ולא הבנתי בדיוק מה הוא עושה כי הוא גם צייר וגם צלם וגם מיזם וגם וגם וגם. לא תפס. והיה משהו על ריקונסטרוקציה של הדאדא, ואני לא ממש איש של דאדא. אבל הייתה תערוכה של נאן גולדין וזו תגלית. סך הכל סט מהמם של תמונות שנקראות The Ballad of Sexual Dependency שאם אולי איזה אוצר קורא אותי אז תביאו את זה לארץ וזה יתפוס. היא צלמת נהדרת, והנושאים שלה זה – אתם יודעים – סקס ונשיות ואיך זה ניו יורק באייטיז, ומועדונים וכאלה. יש שם כמה תמונות שזה בעיטה בבטן. לרוב דיוקן עצמי. נאמר זאת שאני ספציפית יכול לשבת שעתיים ולהסתכל על כל פרט. ומאוד ניו יורקי. אחרי הסטילס יש מצגת שקופיות באיזה חדר, אבל זה הידרדר ללצלם סלבריטאים במועדונים בניו יורק (הניחוש שלי הוא שהיא השמינה והתברגנה ושהניינטיז לא עשו לה טוב) אז פחות אהבתי.

נחזור לתצוגת הקבע, אז עם כל הכבוד לאר דקו (ויש כבוד) אנחנו יותר אנשים של אר נובו. אז חייבים לחפש את קלימט שסורפרייז סורפרייז הוא גם משום מה הצייר האהוב על פלג. אז יש קלימט אחד לא רע במומה. רצינו ללכת לבקר את האישה מזהב בנויה גלרי אבל זה כבר נראה לנו קצת רחוק. אני אוהב אותה, אבל אני חושב שבקלימט יש כל כך הרבה מעבר לזה שזה לא הכרחי לסגוד דווקא לה.

הייתי חייב מזכרת אז קניתי מגנט של הקלימט בשישה דולר ועכשיו אני אשים אותו על המקרר. זו כבר התחלה של סימולקרה כי הוא הולך ומאבד את המסומנים שלו במעבר מהתמונה למומה למקרר, אבל זו גם אמירה בפני עצמה.

כמה שטויות במשפט אחד למעלה! אבל האמת היא שהבנתי משהו על הניין אילבן שלא הבנתי לפני כן. האנשים האלו שסך הכל מעניין אותם אומנות ולחיות את החיים שלהם, ולייצר סוכריות אמנאם (הייתי ב'חנות המפעל' שלהם איפשהו בפיפת' אבניו. מדהים. ואני לא אוהב אמנם ואני בשומרי משקל. ועדיין מדהים) ואנ'לא יודע לעשות כיכרות כאלה כמו הטיים סקוור שבארבע בבוקר אור יום ואנשים יושבים ומתופפים – ופתאום נוחת עליהם איזה בין לאדן. אנחנו תמיד מצפים שדבר כזה יקרה, וזה כל הזמן קורה – לא כל כך בגדול, בניו יורק הכל הכי גדול – אבל זה קורה. אבל הם פשוט לא ציפו לזה. זה לא היה ברשימה של הדברים שיכולים בכלל לקרות. דבר ראשון זה מעליב כי הניו יורקים הם הכי נחמדים בעולם, ומי בכלל ירצה לעשות להם משהו רע. זה די שוק היה בטח. עד עכשיו לא הבנתי את זה. זה כמו שבשיא האינתיפדיה השנייה הייתי בברצלונה, והכי כיף היה שלכל המקומות היה אפשר להיכנס בלי בידוק בטחוני. האנשים האלו חיו אחרת. ופתאום זה נפל עליהם. שוק.

מה עוד? סך הכל די הרבה אבל לא הכל יכול ללכת לבלוג. מוזר ללכת ברחוב ולחשוב שאחד מכל שני אנשים הולך להצביע טראמפ. טוב, אולי בניו יורק פחות אבל עדיין. מצד שני כל כך הרבה ישראלים מצביעים לטרמפים הישראליים שמה יש כאן להתלונן. הבנאדם היחיד כאן שדיברתי איתו על פוליטיקה שזה לא ניו יורקי אקראי אלא מכר שגר בניו יורק, אומר שהוא בספק אם הוא יטרח להירשם. אנ'לא יודע. אם הייתי אמריקאי הייתי משתולל ומתאבד על המגרש העיקר שטראמפ לא ייבחר. הם כנראה שונאים את הילרי מאזה סיבה, ואני לא באמת מבין למה.

יש כאן המון דברים שאני לא מבין. למשל העניין עם הפחי אשפה. במנהטן אפשר ללכת אנ'לאיודע איזה שלושה ארבעה רחובות עם כוס קפה מנייר ביד עד שמוצאים מקום לזרוק אותה, והרחובות נקיים ולא תמצא בדל סיגריה על המדרכה. בתל אביב יש פח אשפה כל שני מטר והכל מזוהם. פרדוקס.

אז ככה. האישה והילדים במייסי'ז ולי נשבר מקניות אז אני בחדר. אחרי כן בלילה נצא לאיזה מועדון שעושים בו משהו די מטורף, ואולי אכתוב על זה כאן עוד כמה ימים ואולי לא. אתמול היינו בהופעה של כמה חבר'ה ששרו בלוז די מקצועני. אבל זה היה במסעדה והיה מוזר לאכול ולשמוע בלוז. ידעתי שהם מקצועיים (אחרי כן גיגלתי וראיתי שהיו מועמדים לגראמי ב-2012 וכל אחד ניגן עם מאדי ווטרס וכאלה) כי באיזה שלב הססאונדמן הגיע עם צלחת והתחיל לאכול בצד הבמה. אז המתופף והגיטריסט (הם היו שתי גיטרות מתופף ובאסיסט) נורא עניין אותם מה הוא אוכל אז הם ככה התחילו להסתכל לו בצלחת ולהלחשש ביניהם. בדיוק הגיטריסט והזמר שהיה בצד השני של הבמה נתן איזה סולו וזעק בקול רם שהחברה שלו עזבה אותו ושהוא הלך לכנסייה או מה שזה לא יהיה שקורה לזמרי בלוז אפרו אמריקאים זקנים, והם המשיכו לתת לו את הקונטרה עם הגיטרה והתופים תוך כדי שהם מרכלים ביניהם ומסתכלים בצלחת של הסאונדמן והסולן אפילו לא שם לב. אם זה היה מוקלט אי אפשר היה לדעת שמשהו בכלל קרה. אז מצד אחד זה טוב שהם נורא משופשפים, מצד שני כשאני חושב על זה ייתכן שליבם לא היה מאה אחוז בשיר הזה.

אצלכם זה שלוש בלילה או משהו. אלא אם כן אתם אחד מ-25% הקוראים שיש לי בארצות הברית. תגידו איבדתי אתכם כי זה לא מעניין אתכם לדעת מה אני חושב על הניו יורק שלכם? לא נורא שבוע שבועיים ואני חוזר לארץ ואמשיך לכתוב על המילט. אחרי שנסעתי היום בסבווי ושמעתי את כל הבליל של השפות ושל הלאומים ושל האנשים, הבנתי שאי אפשר לעשות מילט באמריקה כי יצטרכו איזה מיליונת'לפים עדות דתיות, ומאיפה ייקחו תקציב לכל כך הרבה בתי דין? זה כנראה עובד רק אצלנו מעניין למה.

תכניות פזורות שונות

פוסט מפוזר, למכורים בלבד.

עוד שבוע אני נוסע לארצות הברית לשבועים. לפני כן עוברת עלי תקופה קצת משונה שאני לא יכול להרחיב לגביה אבל מכל מיני סיבות שבעולם (חיי נישואי מאושרים כתמיד תודה מצטער לאכזב אתכן קוראותי) עברתי לגור אצל ההורים לשבועיים בגיל חמישים. גם הבריאות של ההורים טפו טפו טפו הכל בסדר. אבל זו חוויה די משונה המונעת ממני מחשבה סדורה וכתיבה מופתית.

אז יש שניים שלושה דברים שאני יכול לדבר עליהם ומי שיחזיק מעמד עד הסוף שיחזיק.

דווקא יש לי הרבה מה להגיד על הרכבות ואלה. אבל למה בעצם? מה אני צריך לשפוט בין כץ וביבי? לאחותי קוראים כץ. אני לא אובייקטיבי. מה שכן סך הכל מסתמן מהלך של הקדמת הבחירות ליום א' ואז כל האוטובוסים יהיו תפוסים עם החיילים, והערבים לא יוכלו לנהור לקלפיות. עוד מהלך גאוני של ראש ממשלתנו הראשון לזהות. עד כאן בעניין הזה כי באמת אי אפשר בלי.

בעניינים אישיים וענייני הסימולקרה הזדונית אכלתי אתמול במסעדה קינג ג'ורג' שזה רשת שספציפית הסניף שאכלתי בסטריט מול ברמת ישי. יש שם תמונה של ג'ורג' השני שזה כאילו הסמל של הרשת (למרות שכאילו ספציפית בדקור של המסעדה יש גם תמונות כלליות של היסטוריה של אנגליה מהפוריטנים במאה ה-17 ועד אשקרה ג'ורג' השלישי). אז ג'ורג' השני היה אחד הגדולים, והוא ניצח בקרב קאלודן (יותר נכון הבן שלו ויליאם שהיה בן זונה אמיתי) והיה בן זמנם של ד'אהר וקאנט וכל מה שמריח מהעשור החמישי של המאה ה-18 משחק אצלי תפקיד. אבל תהיתי בנפשי (בעוד אני אוכל סלט פטריות ובטטה – לא משהו לכתוב עליו ממש מוטבע ברוטב מתוק כזה) האם ג'ורג' השני אכל מעודו ולו מאכל אחד מאלו המופיעים בתפריט (העשיר והלא יקר) של מסעדת קינג ג'ורג'? ממש לא. שום דבר. עברתי מאכל מאכל ומשקה משקה. באמת! סך הכל תאמרו שניצל כי היה גרמני. אני מוכן להתערב שהיה די מתעצבן אם היה רואה את השניצל של קינג ג'ורג' כי שניצל עושים מעגל ולא מעוף. אז זו סימולקרה, אבל כאילו די שפירה. סימולקרה היא בדרך כלל זדונית ומאתמול אני חושב מה הזדון בלקרוא למסעדה קינג ג'ורג' ולשים תמונה של ג'ורג' השני, ולתת אוכל שאין לו קשר לג'ורג' השני, ולא מצליח למצוא אבל בטח יש.

16 באפריל 1746. אתם קולטים שהשנה היה שנה עגולה של קאלודן ועבר כאן ככה בלי שאיזכרנו? סך הכל היה שנה די סוערת מבחינה סקוטית עם המשאל עם והברקסיט. פיקשוש. נאסוף את השברים ונמשיך הלאה.

אז היה גם את יומולדת שבעים לשלום חנוך והשמיעו מיליון שירים שלו וגם את דפנה ארמוני. וקלטתי שהשנה שלושים שנה לאלבום 'דפנה ארמוני'. סך הכל לא אלבום משהו אם מקשיבים לו באוזן לא נוסטלגית. לא איזה יצירת מופת על זמנית ודווקא לשלום יש כמה כאלה. אבל אני כל כך אוהב אותו, וכל שיר שם מדבר אלי. אני אתן שלוש דוגמאות קצרות אפופות בנוסטלגיה –

כשהיינו בתיכון אז לא היה לנו בגרות בפיסיקה אבל היה לנו מבחן פנימי. היינו כיתה של מופרעים מוסללים לחינוך המקצועי והמורה שלנו היה בנאדם די מבוגר (אפילו בן חמישים יכול להיות, אשקרה רגל אחת בקבר) שלא הצליח להשתלט על הכיתה. אחרי שתפסנו את הפרינציפ היינו מקבלים אותו בזה שכל הכיתה הייתה עומדת על השולחנות ושרנו 'אלה אלה שמישהו יגלה לה' במהלך כל השיעור או עד שנמאס לו והוא הפסיק לנסות ללמד. יום אחד הוא בא עם גישה מקורית והבטיח לנו שאם לא נעמוד על השולחנות ונשיר, וניתן לו ללמד את השניים שרוצים ללמוד, אז הוא ייתן לכולנו שישים בתור הציון הפנימי ומי שייגש למבחן אז יקבל את הציון שיקבל במבחן. זה בערך עבד, כי אלה זה שיר גדול ולפעמים בא לנו לשיר. אבל לשניים שרצו ללמוד הוא עשה חתיכת מבחן שיצאו בוכים ואפילו הכשיל אחד מהם.  יש לסיפור הזה כל כך הרבה מוסר השכל שאני לא יודע מאיפה להתחיל.

היה גם את 'היא תיקח אותך'. הייתי בקורס מש"קים ואשקרה היה קשה נורא. ובאמת חסרו לי שיעורי הפיסיקה וגם במתימטיקה לא הייתי משהו. והייתי בחוליית מודדים שהייתי צריך לעשות כל מיני חישובים מסובכים בזמן קצוב, ובאמת בעייה. היינו נודדים במשך שעות על שעות בנגמ"שים כי באמת לא ידעתי גם לנווט, ואחרי כן בלילה מגיעים לאיזה הר באמצע שום מקום ומתחילים למדוד אותו. זה היה קשה ומדכא ברמה די גבוהה. היה לנו סמל מחלקה שקראו לו פיני, זאת אומרת זה מה שההורים שלו קראו לו וכולם קראו לו 'פיקי' שפתאום אנחנו כולנו מודדים הרים ונורא מעוצבנים ועייפים, אז שומעים בקשר 'היא תיקח אותך היא תיקח אותך'. אין מילים לתאר עד כמה זה הרים לנו את המורל, ואם כל הפגזים שטיווחתי מאז פגעו במטרה זה רק בגלל זה באמת.

'היא תיקח אותך' זה באמת שיר קצבי ויפה. מילים נהדרות של שלום. נורא מדליק. אז בקורס הזה (בחופשות מהקורס) התחיל הרומן הגדול של הצבא שלי, ובאמת המילים דיברו אלי שהיא תיקח אותי וזה. אני זוכר 'ותראה בתוך עיניה את פניהם של ילדיך'. שוין. נשמה רומנטית. אחרי שנה וחצי בערך נקלעתי למצב של 'אוהבת אותך עוזבת אותך' או יותר מדוייק 'התאהבתי בבחור אחד התאהבתי בשני' שני שירים מהתקליט האיום והנורא הזה שהייתי שומע שוב ושוב בשביל לפענח את מה שלא הסתדר עם'היא תיקח אותך' ששלום ודפנה הבטיחו לי וכוסאמא שלהם שיקרו במצח נחושה. דפנה ארמוני! ארור היום בו נכנסת לאולם ההקלטות! לא היית יכולה להסתפק בג'ינגלים?

לגבי 'ותראה בתוך עיניה את פניהם של ילדיך' אז ספציפית הסתבר שכל מה שהייתי צריך לעשות זה להסתכל בראי, כי הבת שלי לפחות זה גירסה בלונדינית בת תשע עשרה שלי. דומה בול.רק בלי זיפים, והקמטים האלה של גיל חמישים וכל זה. ועוד מעט היא תתגייס, אלוקים תשמור!

אבל כשאני מסתכל בעיניים של ש' אני רואה שם כל כך הרבה יותר ממה ששלום חנוך היה יכול לכתוב, ושדפנה ארמוני יכולה לשיר, שאני באמת צריך לכתוב שיר בעצמי. את יום השנה ה-25 לנישואים נחגוג בארצות הברית באיזה שמורת טבע בוורמונט או משהו.מאונט וושינגטון אני חושב. שם רואים את דגי הסלמון קופצים במעלה הזרם או את המוסים או האלקים עם הקרניים האלה.

אני נוסע גם לראות לווייתנים כי אין מעריץ של מובי דיק שמגיע לחוף המזרחי ולא עובר דרך ננטאקט. אמרתי את זה לאלמוג ואמרתי לה גם ש'מובי דיק' זה הספר הכי טוב שאי פעם כתבו, אז היא אמרה שאני אומר את זה על כל ספר. לא נכון! רק על נאמר השטן במוסקבה, ואם נחה עלי הרוח על 'לוליטה'. ובסדר גם על 'בלשי הפרא', ו'תמול שלשום' של עגנון… טוב. אני באמת אומר את זה על כל ספר.

אז מה היה לנו כאן? ביבי וכץ וג'ורג' השני ובודריאר (לא מוזכר בשם אבל הוא הכניס לי לראש את הקטע עם הסימולקרה הזדונית) ופיסיקה ושלום חנוך ודפנה ארמוני ואירועי 1987 והרמן מלוויל. נסיים בממתק. דפנה ארמוני למה לא. קליפ שכל כולו שנות השמונים. לא בקטע של נוסטלגיה אלא בקטע של תראו איך התקדמנו מאז. בעצם סטטיק ובן אל. תשכחו מזה. שחקי אותה דפנה.

תיקון שבועות פלורליסטי 11.6

ימבה זמן אולי איזה שבועיים לא כתבתי כאן. היה כנס דוקטורנטים וכאלו ולא היה שנייה זמן. ועכשיו – לפירסומות.

הקהילות הפלורליסטיות בכרמיאל עושות תיקון שבועות. זו השנה השנייה שאני מדבר (על אותו נושא ממש, אבל כאילו ברבאק, יש עוד נושא שאפשר לדבר עליו? המילט הוא חובק כל~!) ובכוונתי ליתן הרצאה מפורטת ביותר המכונה 'הנישואים מבועז ורות ועד ויליאם וקייט', בקהילת ידיד נפש, ברח' החבצלת 1 שזה הבניין של נעמת בכרמיאל בשעה תשע. כאילו באמת הכניסה חינם. יש לכם משהו יותר טוב לעשות במוצ"ש? אחרי כן יש דינה דוד על העצמה נשית וגדי רביב קורא בספר הזוהר (אסתיר ממנו את דעתי כי המדובר בזיוף בן המאה ה-15 של רבי שלמה די מודינא ולא ברליק אותנטי של רשב"י, וכל רציונליסט שפוי מוטב שימשוך ידו מן העיסוק בו. הרב של הקהילה שלי, ובחור טוב בדרך כלל. שיהיה לו את התחביב הקטן הזה. מה כבר יכול לקרות.) וזה ייגמר באחת שתיים בלילה בסבבה גדולה.
מבטיח שהרצאתי תעסוק גם בנושאים הבאים:
* איך הסטוץ ללילה אחד של ויליאם הרט בעת שצילם את 'החברים של אלכס' תבעה אותו על כל רווחיו מן הסרט בהסתמך על חקיקה סקוטית מהמאה ה-18.
* איך משיאה הכוהנת הגדולה של כת השטן באינדיאנה את צאן מרעיתה באופן חוקי, ולמה לספרנית ההומניסטית בספרייה בבית הספר היסודי אסור לחתן באינדיאנה.
* למה בשנות התשעים בפקיסטן היו 95% מהנשים האסירות בבתי הסוהר יושבות באשמת ניאוף.
* מה קורה בעיירה במערב הפרוע כשהכומר המקומי נהרג בקרב יריות, הבישוף על הפירדה מגיע למקום רק אחת לחצי שנה, וג'יין בהריון מתקדם וצריכה מייד להתחתן?
* מה קורה כשלהנרי השמיני נמאס מקתרינה מאראגון ושם את עינו בבתולה הנאווה אן בוליין, אבל האפיפיור לא ממש רוצה להכריז על בטלות הנישואים?
* מה קורה כשנין נינו של בן דודו של הנרי זה, אדוארד השמיני, מתאהב בגרושה אמריקאית, ושניהם ביחד מתאהבים באדולף היטלר?
* מי בדיוק הפסיד בקרב קאלודן 1746, שהיה הפעם האחרונה בו הוביל מלך אנגליה את חייליו לשדה הקרב כשהוא רכוב על סוסו, ואיך זה משפיע על הדרך שאנשים מתחתנים עד היום?
* איך שלח בית המשפט הפלילי בתורכיה את הזוג המתחתן והאימאם בעיירה פאסינלר אל בית הכלא לשנתיים באשמה של עריכת טקס נישואים דתי בניגוד לחוק, ואיך הוציא אותם משם בית המשפט החוקתי?
* איך ניצח אתא תורכ את הבריטים בקרב גליפולי, שם עינו בכוס, העביר את עמו תהליך של חילון, ביטל את החוק האיסלאמי והחליפו בשווייצרי, ואיך כל זה פסח עלינו כאן בפלסטינה ונשארנו תקועים עם החוק העות'מאני עד היום.
* איך הבחור ההוא בפתח תקווה התחתן והתגרש שבע פעמים בלי לעבור דרך הרבנות הראשית אפילו פעם אחת?
* מתי על פי הדין המוסלמי משמש בנה התינוק של האישה, היונק משדיה, כאפוטרופסה החוקי?
* מהו תהליך הטרנסבוטציה בו הופך לחם הקודש לבשרו של ישו ויין הקודש לדמו, ואיך זה קשור לשאלת הגירושין בדת הקתולית?

מספיק? יש כאן שעה הרצאה בסבבה. באמת! עם איזה דגש לא ממש מתבקש על היסטוריה אנגלית, והמון המון פיקנטריה עות'מאנית. סקס, סמים ומילט. תבואו בחייכם. אתם מוזמנים. לא צריך להודיע מראש. בטח יהיה גם עוגות גבינה. לא סגור על זה אבל בשנה שעברה היה.

משחקי הכס עונה שישית פרק ראשון

הכותרת היא סתם טיזר. משהו שאמור לגרום לקוראים להיכנס לכאן. לא תהיה כאן אף מילה על הפרק הראשון, חוץ מזה שראיתי אותו והייתי יכול נורא לקלקל לכל מיני אנשים, אבל זה לא מעניין אותי ברמה הזו.

בהעדר דוקטורט לכתבו, וכאשר הפרויקטים הבאים מבוששים לבוא מכל מיני סיבות שבעולם (ספר אין לי יכולת להתחיל עכשיו ואני לא פנוי לכך מבחינה מנטלית כל עוד הדוקטורט לא נבדק. מחזה נכתב עם שותפה די בעצלתיים. שני מאמרים מתבשלים לאט על אש קטנה ואין לי כוח להתחיל. עוד פרויקט ענק אולי יתחיל ואולי לא) ביליתי, לבשתי ולחרפתי, את השבועות האחרונים בצפיית בינג' מטורפת ביחד עם פלג בכל חמש העונות של 'משחקי הכס', ששולבה בקריאה של החלק השלישי והרביעי של 'שיר של אש ושל קרח'.

סך הכל התבטאתי כאן כמה פעמים שמרטין הוא סופר נהדר. אני חושב שפיצחתי את העניין ומצאתי גם את החולשה, אבל זה בהמשך. כמה מילים – לא יותר מדי – על הסידרה בטלוויזיה. מוצר אמריקאי די משובח מבחינת הפקה. תלבושות תפאורות צילום סבבי. עריכה לא משהו. דיאלוג מביך. תסריט קלישאי ולינארי. אלמלא ידו המכוונת של מרטין הסידרה הזו הייתה שוקעת, כמו שקצת קורה לה בעלילות המשנה שעברו את מה שהוכתב להן בספרים – או – אלוהים ישמור – הלכו בניגוד למה שכתוב בספרים (ג'יימי וברון בדורן. או כמו שיש בלוגרית מעניינת שקוראת למקום הזה Porne). סך הכל מוצר HBO טיפוסי – המון ציצים עם או בלי סיבה. ג'ון סנואו חי או מת? ברבאק. את הטריק הזה די מיצו ב-1980 עם ג'יי אר.

הספרים? נורא סוחפים ומעניינים. אבל עדיין מוצר אמריקאי נחות לעומת אפוסים אדירים אחרים שבאים בחשבון נוסח שר הטבעות. מרטין מצליח להדהים בכל ספר באירוע שהורג גיבור ראשי ולוקח את העלילה למקום אפל ובלתי צפוי. זאת אומרת הוא מצליח לעשות את זה אפילו יותר מפעם אחת בשלושת הספרים הראשונים וקצת נכשל ברביעי אבל עד כמה ששמעתי קצת חוזר לעצמו בחמישי. זה טריק די קשה. אני ניסיתי את זה באחד מספרי. הגיבור הטוב, עידו ממן, הולך לעולם שכולו טוב הרחק מהאקסית הפסיכוטית שלו בערך בשני שליש של 'לילה אדום' ומשאיר אותה להמשיך את העלילה ולנקום את דמו. לא כל כך הלך. אנשים שקראו את הספר אמרו שזה מאוד הפריע להם כי הם נקשרו אליו, וסך הכל קיבלתי כמה תגובות שליליות על הטוויסט הזה המסויים בעלילה. אז אדארד סטארק (ורוב סטארק, וקטלין סטארק, ורנלי ברתיאון ובעצם גם ג'ון סנואו…) הוא הצליח לעשות את זה כל כך הרבה פעמים מרטין שכנראה הוא למד את הטריק. זה הופך את הספרים למאוד כיפיים ומותחים. זה גם מחזיק מעמד בערך שלושה ספרים וקורס ברביעי. עדיין לא קראתי את החמישי, וגם את השישי והשביעי שטרם נכתבו (מרטין חמוד למה אתה מחכה? גם בעולם שלנו ולא רק בעולם של משחקי הכס לא כל אחד זוכה לסיים את כל התכניות עד הסוף. הסופר שלנו קצת יותר אכזרי וקצת פחות צפוי ממך) ועקרונית צריך לראות את כל השבעה כמקשה אחת, אבל זה בערך הכל. זה סוד הקסם של הספרים. אם זה החזיק אותי עד לכאן שלושת אלפים חמש מאות עמוד במצטבר (ובאנגלית. התרגום העברי הוא לצערי מוצר נחות ולא אחיד – מספר מתרגמים שונים למספר ספרים שונים ואחרי הספר הראשון וחצי הספר השני – המו"ל הגרגרן של התרגום בעברית חילק כל ספר לשני חצאים – נקעה נפשי והתחלתי לקרוא באנגלית.) אז סימן שיש בזה משהו.

העניין הוא שמרטין לא נושא איתו מטען אינטלקטואלי כדי ליצור עולם שלם וקוהרנטי, שהנקודות בהן הוא משיק לעולמנו יוצרות עניין ומביאות לתובנות. התחושה של הכובד נוצרת מזה שאין נקודת משקל עלילתית של גיבור אחד שסוחב את העלילה, וזו מתפצלת לנקודות ראות של עשרות דמויות. מאות, אם לא אלפי דמויות מוזכרות בשמן ובתארן. זה טריק, ואני יכול לדמיין שאת רשימת אילנות היחס והווסאלים של בתי האצולה השונים כתב אפילו בטרם התחיל בכתיבה עצמה. זה נותן תחושה של מרחב ועומק, אבל זו אשלייה.

העולם שיצר דומה מדי לעולמנו מכדי להיות מקורי ממש. שלוש היבשות המוכרות בעולם שלו מזכירות בקווי המתאר הכלליים את דרום אירופה (אסוס) צפון אפריקה והאי הגדול באיים הבריטיים (ווסטרוז). העולם הזה אינו שונה דיו מעולמנו אלא בפרטים שמרטין לא חשב עליהם עד הסוף. מה גורם לעונות להיות ארוכות יותר? ייתכן שנדע בסוף וייתכן שלא, אבל איך אנשים סופרים את שנות החיים שלהם? הם מחשבים שנת ירח? שנת שמש? אין לזה ממש תשובה. לוח השנה הווסטרוזי נותר מעורפל. אנשים חוגגים שם את 'יום השם' אבל לא ברור מתי ואחת לכמה זמן. וזו רק דוגמה אחת.

הבעייה העיקרית היא בעייה לשונית. בואו נשים את הסידרה בצד עם הדות'ארקית והווליריאנית המומצאות (כמובן שהשפה המצויה – הקומון ת'אנג, היא אנגלית. בהוליווד הרעים הגרמנים מדברים אנגלית במבטא גרמני. החייזרים מדברים אנגלית. אז גם הווסטרוזים מדברים אנגלית). הספר עצמו הוא בעייתי מאוד מהבחינה הזו, וזה פחות או יותר הורס לי את הקריאה. ווסטרוז היא תוצר של שלוש פלישות (פחות או יותר כמו אנגליה. עד ויליאם הכובש שהוא אאיגון הכובש. ההקבלות האלו להיסטוריה האנגלית ולמלחמת השושנים היו יכולות להיות משעשעות – לניסטר לנקסטר – אם היה מאחוריהן תוכן או מחשבה. אין. מצטער. הן לא מובילות לכלום. גם כשאתה מבין שלנקסטר מקביל ללניסטר אתה לא יכול למצוא את המשותף בין שני הבתים פרט לשמם, וזו רק דוגמה). שלוש הפלישות הביאו לכך שווסטרוז מאוכלס על ידי 'ראשוני האדם', 'האנדאלים' וה'רוינארים'. היית מצפה שכמו האוכלוסייה המקומית של אנגליה, מעל לשכבה הלשונית הקדומה, הוולשית, תבוא השיכבה הלשונית הקלטית ועליה השכבה הלשונית הנורמנית הלטינו-צרפתית. לא עובד. לא ניתן להבחין בין שמות של ראשוני האדם, של רוינארים ושל אנדאלים.

השמות של המקומות ושל הגיבורים הם אוסף די אקלקטי, אבל הם בעיקר שמות בריטיים שעברו איזה טוויסט באיות. לפעמים יש מאחוריהם איזו אמירה או מחשבה. סרסיי מהדהדת בפירוש את קירקה מהמיתולוגיה היוונית (אין יוונים בווסטרוז. בעייה. עוד נחזור לזה). ובליזה טאלי – ארין מהדהדת אשתו הראשונה של מרטין, לייזה טאטלי. אז זה משחק ניחושים נחמד, אבל זו גם רשלנות כתיבתית של מי שלא הקדיש מאמץ – או היה חסר את היכולת – ליצור באמת מגוון של שלוש לשונות שונות זו מזו ושלובות זו בזו באופן שניתן לזהות את התרומה של כל אחת מהן לכל שם נתון. זה ממש נופל עם שמות מהתנ"ך (אדם מרברנד, או אפילו פטיר בייליש, כשפיטר הוא כידוע פטרוס הקדוש) או שמות שמקורם בלטינית או יוונית, שלא קיימות בעולם של משחקי הכס אך איכשהו הצליחו לחלחל אליו. מדוע שמקדש השבעה ייקרא 'ספט' אם אין בעולם הזה יוונית?

משימה ענקית ובלתי סבירה? טולקין הצליח. אבל הוא היה בעל השכלה קלאסית. מה שמאוד מאוד חסר למרטין כדי להצליח במשימה שנטל על עצמו. פרנק הרברט הצליח, עם המון עזרה מעמנואל לוטם. מרטין נכשל. וזה חבל, כי זה הגרוש לשקל שצריך כדי לעשות את הספרים לגדולים באמת.

ואחרי כמה שבועות של צפייה וקריאה רצופה המוח שלי הפך לגבינה שווייצרית. זה כמובן רוקן אותו מכל תוכן אחר, והביא אותי להארת זן. מכאן עלתה תובנה אחת ענקית – הלהקה הגדולה ביותר שפעלה אי פעם ביקום הזה היא מוט דה הופל. לא מאמינים? תקשיבו.

קריניזמים

מעטים הפוסטים בהם מראש אפשר לחזות מראש שהכותב ייפול לכל מלכודת פוליטיקלי קורקט אפשרית, מעניינים של דימוי גוף ועד ענייני מגדר, ובכל אופן, בואו ננסה?

אז ככה – הבייקאוף וקרין גורן. דבר ראשון – ראיתי פרק אחד ולא אראה את השאר. למקור האנגלי (המשודר נדמה לי ב-BBC או בערוץ האוכל) אני מכור. ההבדל בין הגירסה הישראלית לזו הבריטית הוא כמובן כמו הבדל בין כוס תה אנגלית עם קיוקמבר סנדביץ' לבין מנה שווארמה. לא רק שהתכנית ארוכה פי שתיים ומספיקים חצי, מחלה מוכרת של התאמת פורמטים לישראליות הגרגרנית, לא רק שהאנדרסטייטמנט הבריטי הידוע שהוא שנותן לתכנית את קסמה נעלם לגמרי במעבר לישראל, אלא שפשוט העוגות נראות לא טעימות. המקור הבריטי משאיר אותי מרייר, רעב לפחמימות, ועם ריח של עוגות טריות. הגירסה הישראלית השאירה אותי אדיש. לו גם היו כל העוגות שנאפו שם מונחות לידי לא הייתי נוגע ולו באחת מהן. הן נראות מלאכותיות, לא טעימות, מתוקות מדי, לא מאתגרות. כאילו כולן נוצרו באותו פורמט לא מאוד מוצלח. ממש לא בא לי. לא נורא – כרגע אני צופה במקביל בשלוש עונות של ריאליטי בישול (הבייקאוף, המטבח המנצח 6 שאני רואה רק כדי ללמוד את התרבות והגיאוגרפיה של אוסטרליה, נשבע! ומשחקי השף) אפשר להוריד אחת.

אז קרין גורן. – שהופיעה כמנחה בגירסה הישראלית וספגה טוקבקים מעליבים ומשפילים שהתייחסו למשקלה. אגב, התגובה הכי נחמדה לעניין הייתה של אחת מחברות הפייסבוק שלי – 'קרין, תעשי לי עוגה!'

אז זה נורא לא בסדר שירדו עליה בטוקבקים ובפייסבוק. דבר ראשון – אין שום סיבה שאדם בשום משקל שהוא לא יופיע בפריים טיים טלוויזיוני. מבחינת דימוי הגוף יש פלוס אדיר שהצופים והצופות במיוחד בגילאים הרגישים, יראו אדם שלא מתבייש במשקל שלו, שגאה בגוף שלו, שחוגג את אורח החיים שלו.

כמובן שיש כבר כמה כאלה, והבולט ביניהם הוא כמובן מושיק רוט מ'משחקי השף'. גם רושפלד מ'מאסטרשף' סוחב איזה כרס קטנה. זה בא עם הג'וב. הסיבה שאף אחד לא מדבר על זה היא שהם גברים. לאישה אפשר לעשות את הביוש הפומבי הזה. כי אישה צריכה להיות רזה. לגבר מותר לעשות עם הגוף שלו מה שהוא רוצה ואף אחד לא יגיד על זה כלום.

אז יצאנו נורא פוליטקלי קורקט ובסדר, הערונת אחרוננת לסיום כדי לקלקל את הטעם הטוב – בכל אופן יש קשר בין אפיה ומשקל גוף. 'בישול' באופן כללי יכול להיות בריא. יכול לכלול איזון בין אבות המזון, להיות מגוון, ובאופן עקרוני לא לשדר את השחיתות הדקדנטית שתכנית העוגות משדרת. אפיה זה דבר אחר. זה מבוסס פחמימות, וספציפית לגבי המתכונים שהופיעו בתכנית – כמויות של סוכר וחמאה שרק מלצפות בהן עולים קילו והעורקים נסתמים. נכון, יש שוני עקרוני. 'בישול' יכול להיות על פי חוש. אפייה היא מדע מדוייק של זמנים וכמויות. אבל זה עניין של פורמט טלוויזיוני. באופן עקרוני קשה לי לראות תכנית אפייה שמשדרת בריאות או איזון. כל העוגות שנאפו בתכנית שראיתי היו מתכונים עשירים בסוכרים ובחמאה (ובקצפת, ובאבקת סוכר ובשוקולד ומי יודע מה עוד). משקל הוא לא רק עניין של דימוי גוף. משקל הוא גם עניין של בריאות. מה לעשות שיש קשר בין צריכת סוכר ובין סוכרת, שבאותו יום הכריז עליה אירגון הבריאות העולמי כמגיפה בינלאומית. מה לעשות שיש קשר בין עורקים בריאים וכמויות החמאה שצורכים. זה לא עניין אסתטי. קרין היא לדעתי אישה מאוד אסתטית. צריך ואפשר לבוא ולהגיד – כל אחד, גבר או אישה, שצורך את מה שרוקחים שם בתכנית, צפוי לכך שיעלה במשקל. יש קשר ישיר בין איך שנראים ומה שאוכלים. אי אפשר למכור לעולם עוגות קצפת באבקת סוכר עם חמאה ושוקולד, ולהוריד לגמרי את שאלת המשקל העודף מהשולחן. אפשר להגיד – אפשר להגיד – 'אני חיה בגוף שלי ונהנית ממנו וטוב לי עם זה'. אבל זה משהו שחייבים לדון בו. נגדיר את זה אחרת – העלאת הנושא כשמדובר במגישת חדשות, מגישת תכנית אירוח, או אפילו מגישת תכנית בישול היא שילוב של גסות רוח ושוביניזם. כשמדובר בתכנית אפייה, יש מקום לדיון. יש מקום לבוא ולאמר – יש קשר בין מה שאת עושה ומה שאת מוכרת לצופים לבין איך שאת נראית, ואיך שהצופים ייראו. לא כדחקה על חשבון אישה שמנה. לא כאמירה שוביניסטית או מתנשאת. כחלק מהאחריות של הזכיין כלפי הצופים שלו.

כמובן שמתבקש ממתק של מאמא קאס או קארן קרפנטר, שני הקורבנות האיקוניים של אכילה לא מאוזנת. אבל אני מביא לכם את בובי בראון גואינ' דאון של זאפה מתוך האלבום הקלאסי "Have I offended someone?" שאסף את כל השירים הפוגעניים של פרנק זאפה לחבילה מושלמת אחת. העלבתי כאן מישהו? מקווה שלא.

הקוראן בלשון אחר

בין דפי הפייסבוק החביבים יותר שאני מנוי עליהם נמצא 'חדית' ביום'. מכיוון שלדעתי עיקר גוף החדית' אינו נגיש לקורא העברי, אני מוצא בדף זה עניין רב. העורך הגראפי שלהם, והמתרגם שלהם גם מביאים להנאה אסתטית ורוחנית ממעקב אחר הדף. בקיצור לפני כמה חודשים החבר'ה האלה ערכו איזה שעשועון בקיאות בחדית', ואיכשהו יצא שנתתי את התשובה הנכונה וזכיתי בכך שיישלח למעני קוראן בתרגום החדש – 'הקוראן בלשון אחר'.

המשלוח עצמו התעכב מסיבה לא ברורה ולקח כמה שבועות שבמהלכן הייתי בקשר עם מישהי מאוד נחמדה ואלמונית בעלת עברית רהוטה, וחביבה להפליא (שעקב היותה קיימת במרחב הווירטואלי הייתה יכולה להיות בכל מקום מלאהור ועד עפולה) שבסופו של דבר הצליחה במעשה הרב שהקוראן יישלח למשרדי בעפולה, מרחק של 13 קילומטר בערך מהחנות בנצרת שמפיצה את הספר. מייד כשקיבלתי את הספר לידי נהניתי ממנו והתרשמתי ממנו עד כדי כך שרצתי אל החנות (ספריית מאזאיא בשכונת הוורדים בנצרת, היא השכונה ביציאה מכיוון מטה משטרת המחוז לכיוון שפרעם, הידוע גם כרח' עומר אל חטאב, על שם שורפה המהולל של ספריית אלכסנדריה בטענה שאם מה שיש בספרים נוגד את הקוראן הרי זו כפירה ודינה להישרף, ואם הוא תואם את הקוראן הרי שהוא מיותר ודינו להישרף) ורכשתי עותק נוסף על מנת להעניקו מתנה לאדם יקר לי שיש סיבה להעניק לו מתנה. במאזאיא קיבל את פני מוכר מזוקן ונחמד מאוד, ושוחחנו קצת על קוראן ותרגומיו, על השוואת התרגום הזה לקודמיו, ועל הצורך של כל אדם בן תרבות להכיר את היצירה הגדולה הזו. צער רב הצטערתי על כי הייתי צריך להגיע לבית המשפט ולא יכולתי להיענות להזמנתו לקפה. טוב, בסוף ניצחתי בבית המשפט המחוזי נצחון גדול, שמא בשל כך שהעותק של הקוראן שרכשתי עדיין נמצא בתיקי.

על הקוראן ותרגומיו כתבתי כאן לא פעם. אני מאוד אוהב את תרגומו של בן שמש, סולד מרובין אותו אני מכנה 'רואה החשבון של אללה' בשל היבשושיות האקדמית שבה בחר לתרגם את הקוראן, וסבור שתרגומו של ריבלין מיושן מאוד. בדוקטורט אני מביא כמובן מרובין שהפך לסטנדרט האקדמי, על אף שעז היה רצוני להביא את מילותיו הנשגבות של בן שמש. אני נעזר גם בתרגום לאנגלית שמצאתי באזור בספרייה בו מונחים ספרים שלספריית האוניברסיטה אין שימוש בהם. משנפל לידי עותק של תרגום נוסף, שמחתי מאוד. נהייה לי אוסף, וכרגע יש לא פחות מארבעה תרגומים שונים לשפות שונות על שולחני. אבהיר כי איני דובר ערבית ברמה המאפשרת לי להתקרב אפילו להבין את המקור.

הספר יצא לאור ביזמה של מרכז ירדני בשם בינאת, שפנה למלומד בשם סובחי עלי עדאווי מטורעאן שבגליל, שיתרגם את הקוראן באופן שימסור ישירות את המסר האלוהי שבדברים, ללא העיוותים והטעויות שמצא המרכז בתרגומים אחרים. מכיוון שאיני דובר ערבית איני יכול לדעת האם עמד הספר ביומרה משמעותית זו, והאם אכן הוא תרגום נאמן יותר למקור מהאחרים. אעיד על דבר אחד בו שונה מאוד הספר מיתר התרגומים – יהודים המתרגמים את הקוראן נוטים לחפש בו הדים לביטויים ומבנים לשוניים מהמקרא, המשנה והתלמוד. תרגומו של סובחי עלי עדאווי, המוסלמי הראשון שתרגם את הקוראן, נקי מנטייה זו, ולכן אני מאמין שהוא אכן מביא גירסה יותר נאמנה לכוונת הדברים, ולכל הפחות נקייה יותר מרעשי רקע.

הספר עצמו מקסים. הנייר עבה ומשובח, מעוטר ומקושט, הגרפיקה מזכירה קליגרפיה ערבית נהדרת, והכריכה עבה ויוקרתית. תרגומים אחרים מזכירים בצורתם ספרי לימוד, ואכן המגמה האקדמית של ספרו של רובין ניכרת גם בפורמט ובעטיפה, ובמידה ידועה נכונים הדברים גם באשר לבן שמש. המחזיק בספרים אלו מרגיש כי הוא מחזיק בספר לימוד. המחזיק בספר 'הקוראן בלשון אחר' מרגיש כי הוא מחזיק בספר קודש. המדובר ביצירת אמנות, לא פחות. הנה, לדוגמה, העמוד עם סורת הפתיחה, הפאתיחה שהוא אחד היפים ביותר בספר:

המדובר לדעתי ביצירת אמנות המרחיבה את הדעת ומשרה השראה הרבה מעבר לתרגום רגיל. לא מצאתי משהו מיוחד בתרגום זה של הפאתיחה בהשוואה לתרגומים אחרים (בן שמש יוצא הדופן כאשר הוא קורא לאללה הרחום והאהוב, ותרגום זה מסתפק ב'רחמן והרחום' הסטנדרטי) אך הדרך בה מובאים הדברים אם מבחינת שילוב הטקסט הערבי באותיות ערביות, או מבחינת הקישוטים, היא נהדרת.

כל בן תרבות צריך להכיר את הקוראן. האסלאם היא דת חשובה, ובה מאמינים מיליארדים בכל העולם. ידיד שחזר לפני מספר שנים מן החאג' סיפר על כי כאשר הקיף את הכעבה הקיפה עמו קבוצה של מאלזים, שכפי הנראה אינם דוברים ערבית. מנהיגם הקריא פרקים מהקוראן בקול והם חזרו אחריו. בין היתר חזרו בקול על הפיסקה – 'יצא לאור בדפוס סאראווק ובניו, רח' פוטרג'איה 9, קואלה לומפור'. זה רק מראה על המגוון האנושי האדיר של המאמינים בדת בכל המרחב האדיר שבין מזרח אסיה ומערב אפריקה,והרבה מעבר לכך. העובדה שאנו נתקלים לעיתים בחלק אלים וברברי של אותו מגוון אנושי אדיר (גם אצלנו לא חסר, וגם אצל אחרים. למוסלמים אין קושאן על אלימות וברבריות) אינה צריכה להרתיע אותנו מלנסות ולהתחבר לזרם האנושי האדיר, ובסופו של דבר שוחר השלום, הקורא את הספר ומוצא בו את תמצית הוויתו. צריך להבין, צריך להכיר, צריך לדעת. מוסלמים זה לא רק דאעש. כמו שיהודים זה לא רק ברוך מרזל. 'הקוראן בלשון אחר' הופך את ההיכרות הזו לנעימה ומעניינת יותר. תודה לך סובחי עלי עדאווי, תודה לכם 'חדית' אחת ביום'.

לא גזעני, לא משפיל, אנושי

מכל האנשים שבעולם נכנסתי לוויכוחי טוויטר דווקא עם הפרופיל של עמוס שוקן. התוצאה – שרשור מרתק, שהבהיר לי ים של דברים שעד עכשיו לא הבנתי. אני די מעריץ של עמוס שוקן עוד מימי 'חדשות'. התרומה שלו לחברה הישראלית ולעיתונאות הישראלית היא מעבר למילים. אבל כך גם השרשור שאני הולך להביא. כמה מילות הבהרה. זו שיחה שהתנפצה לכמה שיחות משנה. המשוחחים אני, אנשים נוספים שמזדהים בכינויים שונים (אצרף לינק לכל דף טוויטר) שאני לא סגור על זה שאני יודע מי הם, ועמוס שוקן. כשאני מביא שיחה – אני מצרף לינק. מובאה מפרופיל טוויטר – לינק. המדובר בשיחה שהתחילה בהערה אחת והתפצלה לכמה שיחות. אני מביא תעתיק של שני הענפים העיקריים.

אני חושב שזה מסמך מאיר עיניים. אני לא מפרשן. לא מצנזר. מביא דברים בשם אומרם. שפטו בעצמכם.

עוד משהו לפני שמתחילים – הנושא הוא הטור של בני ציפר בנושא עפולה. מי שלא קרא את הפוסט שלי מאתמול צריך לקרוא אותו, וגם אולי את הכתבה המקורית של ציפר, בשביל להבין במה מדובר.

ואחרון חביב – אין בשיחה הזו שום דבר חסוי. היא התנהלה בטוויטר, מקום בו יש לשוקן 7291 עוקבים, וגם מי שאינו עוקב (כמוני) יכול לראות את השיחה ולהצטרף אליה. לא חושף כאן שום דבר ששני קליקים לא יכולים לחשוף. אגב, ייתכן שהשיחות האלה ממשיכות תוך כדי כתיבה. זו תמונת מצב נכון לעכשיו.

דבר אחרון – הפרופיל המזדהה כ'עמוס שוקן' נחזה להיות הפרופיל הרשמי של עמוס שוקן. כך זה נראה לי ואני מצרף לינק. אם זה מתחזה -הוא די מתוחכם. כשאני כותב 'עמוס שוקן' הכוונה היא למי שכתב את הדברים בפרופיל הטוויטר 'עמוס שוקן'.

אז אחרי כל ההקדמות הנה –

שיחה ראשונה

Why not– ציפר לא אמר שהוא מפסיק לכתוב את הטור? אז מה פתאום הוא כותב נגד העפולאים?

המזכיר- מה יש לו נגד עפולאים? גם הוא לא אוהב את הטרנינג אדידס?

ויי נוט – כמה שהבנתי מהפוסט של אבו אלמוג הבעיה היא שעפולה רחוקה מתל אביב ואנשים שם הולכים להתפלל. קרא בעצמך.

המזכיר – אני באמת מתפלל כל יום שהממשלה תיפול, זה נחשב?

ויי נוט – כל עוד אתה לא הולך לבית כנסת זה בסדר מבחינת הארץ כנראה.

עמוס שוקן – דייויד לנדאו ז"ל, העורך הראשי של הארץ בשנים 2004-2008, חבש כיפה שחורה והלך לבית כנסת כמעט כל יום.

אבו אלמוג – באמת? כאחרון המובטלים העפולאים? לתפילת שחרית כשצריך לעבוד? וציפר אישר לו? אז למה הוא לא מאשר לי?

עמוס שוקן – תגיש בקשה מנומקת ונשקול.

אבו אלמוג – I am not amused.

עמוס שוקן – And why should you be? Neither am I

אבו אלמוג – העיתון שלך בחר לתקוף את עירי ואת תושביה. מישהו כאן צריך להיות משועשע אחרת אני לא רואה לזה סיבה טובה.

עמוס שוקן – העיתון לא בחר, בטח שלא לתקוף. עיתונאי אחד תיאר מה הרגיש בכמה שעות שבילה במקום מסוים בעפולה, ובמפגש עם כמה אנשים.

המזכיר – אם אני אתפלל שתעזוב אותנו בשקט זה יעזור? טוב הבנו שזה אפוס רחב יריעה בעל ערך ספרותי נדיר על עפולה.

עמוס שוקן – תציע לבני. אני לא מחליט בשבילו. אני מבין שהוא עבר לגור חלק מהזמן בעמק. אולי האפוס דווקא יהיה מעניין. בני כותב יפה.

המזכיר – אני אבקש מהקופאית בשופרסל לבקש ממנו, היא הרי מעריצה אותו מהטלוויזיה בטח לא מהעיתון.

שיחה שנייה – התפצלה באיזה שלב מהשיחה הראשונה. מביא מהקטע שפוצל בו נכנס שוקן לשיחה עם ההערה על דייויד לנדאו ז"ל.

עמוס שוקן – דייויד לנדאו ז"ל, העורך הראשי של הארץ בשנים 2004-2008, חבש כיפה שחורה והלך לבית כנסת כמעט כל יום.

המזכיר – אה, אז תגיד לבני ציפר שהוא יכול להמשיך.

עמוס שוקן – בטח אגיד לו. אם כל שבוע נקבל תרגום מקסים של שיר של פרנסיס ז'ם כמו שקיבלנו השבוע בטח כדאי שימשיך.

ויי נוט – דברים שלא נגמרים: היקום, תקוות האדם, התמיכה שלך בכותבים פוגעניים. אפשר לחשוב שאין עוד אנשי ספרות בישראל.

עמוס שוקן: בטח יש. העולם מלא מהם. לא מבין מה יש לך עם ציפר. יש אחרים מעולים.

ויי נוט: הבנאדם כותב דברים פוגעניים ומקבל במה ויד חופשית. השאלה היא מה יש לך עם ציפר.

עמוס שוקן: תקפיד לקרוא מדי שבוע את 'תרבות וספרות' שהוא עורך, ותבין בעצמך. מדור מעניין, מלוטש וברמה גבוהה.

ויי נוט: א. אפשר לערוך בלי לפרסם את הגיגיו. ב. מכירה את המדור, רענון השורות היה עושה לו רק טוב.

עמוס שוקן: מעניין אם יש לך הצעות גם לרענון מנתחי לב, למשל, או שרק בספרות ועריכה כל אחד מבין ובעל מקצוע.

ויי נוט: מסוכן להניח הנחות על אנשים שאתה לא מכיר. ספרות זה המקצוע שלי ומכירה די טוב מה קורה בישראל בתחום הזה.

עמוס שוקן: רבים אומרים לי את זה. כנראה בספרות ועיתונות כולם מבינים.

ויי נוט: עשה כטוב בעיניך זה לא ענייני. רק כשאתה נותן במה לאנשים שעיקר כוחם לפגוע באחרים אל תתפלא שהנפגעים מתלוננים.

עמוס שוקן: מצחיק. אייל גולן חוזר להתראיין בערוץ 2 ובידיעות וציפר פוגע באנשים. אבדן פרופורציות מוחלט.

ויי נוט: איך אייל גולן קשור לעניין? עובדה שאנשים נפגעים מציפר. עובדה שהוא כתב על עצמו שהוא פוגעני, ועובדה שהוא ממשיך.

עמוס שוקן: כתב טור חביב כמו טורים רבים אחרים שכתב במשך השנים בתרבות וספרות.

ויי נוט: הטור החביב שלו גזעני ומשפיל. אבל זה שיח חירשים. שיהיה לילה טוב.

עמוס שוקן: לא גזעני ולא משפיל. אנושי. לילה טוב.

יש עוד כמה שיחות ברוח זו, ואפשר לחפור בטוויטר כדי להוציא אותן. אני חושב שאני נותן לציבור (המאוד מצומצם שקורא את הבלוג הזה, ודאי מצומצם בהרבה מאלפי העוקבים של שוקן) שירות שכאני מביא את הדברים בפורמט הזה ובמקום הזה. מעתה אקרא את 'הארץ' קצת אחרת, אם אקרא אותו. אבל כמו שאמרתי, שפטו בעצמכם.

 

ציפריזמים

מצאתי עצמי פטור מלהתייחס לאמירתו של הפרובוקטור ציפר באשר למקורות ההשראה של אייל גולן ומידת הלגיטימיות שלהם, וזאת משום שרבים ואחרים מיהרו לדרוש את עלבון הנשים ולטעון כי האמירה בנוגע לכך שעל מנת ליצור את אמנותו הנשגבה על האמן – יהא זה גתה או אייל גולן – לשגול נשים צעירות אינה ראויה. אך עפולה, מי ידרוש את עלבונה?

לאחר שהיכה על חטא, וסיפר כי הוא מנסה להוריד מעליו את המסיכה, והפסיק לכתוב את טורו בעמוד האחורי של הארץ ביום שישי, כתב השבוע, במדור התרבות והאמנות 'יומן בלי אף טיפה פוליטיקה' ובו רשמי ביקור בעפולה. מסתבר שיצא לביקור בבירת העמק, ובין היתר היה במרחק של כעשרה מטרים ממשרדי, בחנות קופיז ממש בה אני קונה בחמישה שקלים הפוך אחד אחוז. התוצר של הביקור הזה הוא כתב שיטנה מבחיל כנגד העיר ותושביה, שהשורה התחתונה בו היא כי 'ברור שיש בעיר הזאת משהו לא רגיל, נידח ועלוב בלי שום סיבה, שהרי אנחנו במרחק נסיעה של שעתיים מתל-אביב'. איך הם מעזים לחיות במרחק של שעתיים מתל אביב הקרתנים האלו? והוא נתקל בשורה של טיפוסים – 'קבוצה של נהגי אוטובוס ערבים של אגד' ש'תפסו את מקום הנהג העברי' (מפגן של גזענות מבחילה במדור הספרות והאמנות של העיתון לאנשים חושבים, ולא, למשל בביטאון להב"ה. גם 'ישראל היום' היה זורק פיסקה מסוג זה לפח האשפה) 'אישה חסרת שיניים', 'חסר בית' שהפך 'גינונת מצחינה משתן' למעונו, 'אישה מבוגרת, כפופה' המתאפרת ליד השופרסל כדי להיות יפה בעת הקניות, וקופאית נואשת. בקופאית זו יש ייאוש וטירוף קטן, 'והיא נתלתה בי – באדון שנראה לה מכובד – בתקווה עמומה, אולי, לגאולה'.

הרעיון שבו, בציפר, בשל היותו תלביבי (כמצב מנטלי בו יכול האדם להיות בין אם מגוריו בפועל הם בחפציבה או ברעננה) – אותה ישות נשגבת של חיים רוחניים עילאיים הנמצאת אך במרחק שעתיים נסיעה מעפולה, ובה אין שומעים את דיבורי היום יום ששמע ציפר בעפולה ובבית שאן – יש משהו מאוד נשגב שעצם נוכחותו יכולה לגאול את הקופאית, הוא הקו המנחה של הכתבה. ציפר עובר בעפולה, מחלק ציונים. התחנה המרכזית אינה נאה, לטעמו, אך חנות 'מגדן' היא פינת חמד. אשרינו שזכינו לכך.

היומן הזה, כולו פוליטיקה. הראייה מלמעלה למטה, ההדרה, ההשפלה, ההגחכה, של השוליים הגיאוגרפיים והמנטליים של המדינה, אך ורק בשל מיקומם בשוליים, היא ראייה פוליטית. היא נובעת מרצון לשמר את ההגמוניה. ההגמוניה הזו, שבהעדר מילה טובה יותר נקרא לה 'אשכנזית' (וזאת, בדומה ל'תלביבי' לא כמוצא גנטי אלא כהלך רוח, כקבוצה חברתית), אבדה זה מכבר. הנשק היחיד שיש לאינטלקטואל האשכנזי המקונן על אובדן ההגמוניה כנגד אובדן ההגמוניה הוא הלעג והבוז, ואת אלו אין ציפר חוסך מעמנו. זה לא עניין של 'ימין' או 'שמאל'. ציפר אינו 'שמאל' בשום מובן שאני יכול לחשוב עליו. הוא מעין גרבוזאי שאינו מבין את פולחן קברי הקדושים, ומתפלא מהיכן נמצאים כל האנשים המגיעים לתפילת שחרית לבית חב"ד, בשעה שבה אנשים צריכים להימצא בעבודה. אמירה החמורה בדיוק כאמירתו המטומטמת של גרבוז.

אני אומר אמירה נורא פשוטה – אחרי טור מסוג זה, אין עוד סיבה ש'הארץ' ימשיכו להעסיק את ציפר. כל עוד את האידיאלים הנשגבים באמת שהעיתון הזה מחוייב להם, ימשיך לייצג ציפר, לא תהיה להם אחיזה. אינך יכול ללגלג על אזרחי עפולה על כך שהם הולכים לבית הכנסת בשעות הבוקר, ולאחר מכן לקוות שיקבלו ברצינות את הטור של גדעון לוי על עוולות הכיבוש, או את מאמר הדעה של עמוס שוקן על שלטון החוק והחקיקה הגזענית החדשה. לא הולך ביחד להיות גזען ולהטיף כנגד גזענות. לטעון שעצם נוכחותך יכולה לגאול את הקופאיות בעפולה, ולהסתכל לאותן קופאיות בגובה העיניים ולדבר איתן על פוליטיקה של חירות ושוויון.

חי ד'אהר! אני לא בטוח שהטור הזה יזכה לעשרה קוראים (התעבורה בבלוג די דלה לאחרונה). ובאמת, עפולה היא טרף קל. קל מאוד לצאת, כתלביבי, להגנת הנערות שנפגעו בפרשת אייל גולן, והרבה יותר קשה להכניס עצמך בעורו של איש הפריפריה, ולחוש על בשרך את הלעג והבוז, שבמידה זו או אחרת אתה – כתלביבי – שותף להם במודע או שלא במודע. אבל אני את שלי עשיתי. אלוף בן, עורך 'הארץ' – אם אתה קורא את המילים האלה (ואני מניח שלא תקרא), מגיע לי הסבר למה הרשית לכתב השטנה הזה להופיע בעיתון שלך. ואתה יודע מה? את ההסבר הזה אתה חייב יותר לעצמך. יש כאן כשל מערכתי ברמות שקשה לתאר, דווקא כשהיה צריך לפקח, לנטר, לבדוק, נכנס פמפלט גזעני בשערי מדור התרבות והאמנות. אני מתאר לעצמי את מאמר המערכת של הארץ לו היה מישהו בעיתון אחר כותב שהנהג הערבי תפס את מקומו של הנהג העברי. כתוב לעצמך מאמר מסוג זה, והסק מסקנות פרסונליות כלפי כל מי שהיה מעורב בכך שאמירה זו הופיעה מעל דפי העיתון שייסד גרשום שוקן.

 

להשתטות קצת, לפעמים

בגל העניינים השוטף אותנו (הלהיט של הבוקר – נצחונה של ענת ברקו בתחרות 'הכסיל התורן' בליכוד. הישג אל מול המועמד הנצחי אורן חזן – שהיום, אגב, מלאו 243 ימים לתחקיר ערוץ 2 והבחור עדיין סגן יושב ראש הכנסת היישמע?) להתייחס למשהו שקרה לפני שבוע זה ממש חדשות בעתיקות, אבל אנסה. אני מנסה להתייחס כאן להתבטאות של מירי רגב ולפיה בעקבות מותו של הזמר גבי שושן, היא תקים 'ערוץ נוסטלגיה', וכך תכיר האומה יקר וכבוד לאומניה.

האמת – היה לי עצוב על גבי שושן. הדרך שהעם הזה יודע להשליך אל הצד את טובי האומנים שלו לא חדלה להפתיע אותי. אני זוכר את דוד אבידן בסוף ימיו מתגולל בסחי ובצואה בדירת חדר מעוקלת בדרום תל אביב, שוקע בחובות של ההוצאה לפועל. והמדובר באחד האנשים שייזכרו לדורות, יוצר ענק שתרומתו לשפה העברית ולתרבות הישראלית היא בלתי ניתנת להערכה. יש לזה כמה פתרונות אפשריים, חלקם, מה לעשות, עוברים דרך המדינה. כסופר אני מכיר מנגנונים כאלה בצורה של פרסים ספרותיים, מענקים למיניהם (לא קיבלתי ולא קיבלתי) או אפילו תשלום שנתי על השאלה בספריות (דווקא מקבל מדי שנה. חמוד, אבל לא משהו שמסדר מצב כלכלי). תחנת רדיו נוסטלגית יכולה לסייע באיזה מידה למישהו כמו גבי שושן, להחזיר לתודעה, ולהעניק קצת תמלוגים על השמעות. זה נושא שאפשר להתווכח עליו. תקחו את 'כוורת' למשל. למה גידי גוב לא יורד מעל המסכים ומושמע בלי הרף ברדיו, ומן הסתם חי לא רע, בעוד שקלפטר מושמע בייחוד בהקשר של 'ערבי הוקרה' שנועדים לחלץ אותו ממצב כלכלי או בריאותי קשה או שילוב של שניהם כשנקודת הפתיחה היצירתית של שניהם היא שווה, והיותר מוכשר, לדעתי, הוא קלפטר? אין כאן עניין של אחריות אישית והתנהלות אישית? אפשר להפיל הכל על הקהל? על המדינה? ומדוע עלינו להיות אחראים להתנהלותו של שושן שבחר לעזוב קריירה מבטיחה בארץ לטובת סיר הבשר המובטח בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות? אבל נעזוב את זה ונמשיך הלאה. נוסטלגיה?

נוסטלגיה, לפי אבן שושן – 'געגועים עזים וכיסופים על הבית או על המולדת, התרפקות על זכר הימים שעברו'. טוב. כאן אני חייב טיפ לכותבי הדוקטורט ביניכם. תמיד כשאתם רוצים להדגיש נקודה רטורית ולפתוח דיון אטימולוגי בהגדרה שבינה לבין מה שאתם רוצים לכתוב אין ולו דבר, תתחילו מאבן שושן, מהדורת 1984. אוצר בלום! כך, למשל, חגגתי במשך שני עמודים מ-320 העמודים של הדוקטורט שלי על זה שההגדרה שם ל'אומה' היא 'עם, לאום', בעוד שההגדרה ל'לאום' היא 'עם, אומה', וההגדרה לעם היא כמובן 'אומה, לאום'. מזכיר את הבדיחה על זה שההגדרה לכינור היא 'צ'לו קטן' ולצ'לו 'כינור גדול'. זה היה פתיח משעשע לדיון מעמיק במושג ה'אומה' האסלאמי, על שורשיו בספר במדבר כה 15, חידוש מרעיש שלו היה הדוקטורט האמור נפוץ אל מעבר לשני האקדמאים שיבדקו אותו כבודק פנימי וחיצוני וישתעממו ממנו עד מוות, היה יכול לזעזע את אמות הסיפין של המזרח התיכון כולו, אבל לענייננו.

מה זה נוסטלגיה בעצם? נעזוב את אבן שושן. בואו נלך להגדרה יותר אינטואיטיבית. ונתעסק במוזיקה. אז ככה. אם אני שומע שיר ברדיו וממש נפעם מסולו הגיטרות, או מזה שאחרי כל השנים איתך רציתי להגיד לך אוהב אותך הרבה יותר מכל מה שנדמה לך (כמילותיו של המשורר הלאומי עומר אדם) אז זה לא נוסטלגיה, זה טעם מוזיקלי. אם אני שומע שיר ברדיו ומייד נזכר איך במסיבת סיום כיתה ג' רקדתי סירטאקי צ'יק טו צ'יק עם מלכת הכיתה לימי המאממת, ולאחר מכן כשחלקנו בחדר המדרגות החשוך סיגריה ראשונה שלחתי יד מהססת אל מתחת לחולצתה אז זה נוסטלגיה. השיר הזה יכול להיות מזעזע, ומנוגד לחלוטין לטעמי המוזיקלי כאדם בוגר, אך הוא הוטבע בי בצירוף של נסיבות כאותה עוגיית מדלן של פרוסט, ולוחץ תמיד על אותו כפתור, הוא כפתור הנוסטלגיה. כך למשל, אני נורא נוסטלגי לשיר וויאז' וויאז' של דיזיירלס, שזו לדעתי אחת הזוועות הגדולות של שנות השמונים (לא מביא את הקליפ, רק מקשר. אמיצי לב בלבד שאינם נרתעים ממוזיקה איומה ותסרוקות בלתי אפשריות מתבקשים ללחוץ על הקישור בזהירות המירבית) תמיד ייקח אותי לנסיעה אחת ברכבת שערכתי לצד אישה שמאוד אהבתי בתאריך המדוייק של 21.7.1987. בין זה לבין מוזיקה אין ולו דבר, לדעתי, זו התנייה פבלובית. ועדיין, זו סוג של הנאה ממוזיקה, ואסור לשלול שום סוג של הנאה ממוזיקה. אז למה לא לעשות בעצם תחנת רדיו נוסטלגית, ולרגע, כשהזפזופ על פני הערוצים בנסיעה במכונית יעבור על פני התחנה תשוב לימי המאמי להיות מלכת הכיתה ולא הפקידה המעצבנת מביטוח לאומי, והשנה תשוב להיות 1987 או 1977 או 1947?

כי סך הכל יש כאן איזו בעייה. בואו ניקח את גבי שושן. שש עשרה מלאו לנער יצא ב-1973. זאת אומרת שהוא יכול להיות נוסטלגי לאנשים שהיו כאן בארץ בתקופה הזו, ונמצאים כיום בשנות השישים לחייהם. אחוז מזערי מהאוכלוסייה. חלק ניכר מבני השישים כיום נוסטלגים לאנ'לא יודע מי. אלה פוגצ'ובה? כך שהנוסטלגיה היא ממש עניין של הבנייה. השיר הזה הובנה כנוסטלגי, כך שגם לגבי יש לו ניחוח נוסטלגי, למרות שאני הייתי קטן מכדי לאהוב אותו בזמן אמת, 1973, כשהייתי בן חמש. דוגמה נהדרת להבנייה כזו היא סרטי אסקימו לימון שהפכו את המוזיקה הקיטשית של שנות החמישים (איי אם א סולג'ר, א לונלי סולג'ר, אווי פרום הום, ת'רו נו וויש אוף מיי און!) ל'נוסטלגיה' המובנית של ילידי שנות השישים והשבעים. כאן אנחנו זוחלים אל פאתי הסימולקרה הזדונית, ואל המסמנים שאיבדו את מסומניהם ולהיפך, אבל בפעמים קודמות שדיברתי על הסימולקרה הסתבר לי שרבים מקוראי אינם מבינים במה מדובר, אינם מכירים את המושג ואיש, כולל אלו שהשלימו כבר את הקריאה ב'סימולקרות וסימולציה' של בודריאר, אינו מבין למה זה כל כך מרגיז אותי, אז אסתפק באזכור. בכל אופן, אם נחזור אל הנושא. הנוסטלגיה אינה אינדיבידואלית, פרי נסיבות, אלא נושא של הבנייה חברתית. שיר מסומן כ'נוסטלגי', ובשל כך הוא 'נוסטלגי'. נמשיך הלאה.

ובהבנייה חברתית אנחנו מבינים, נכון מירי? נכון שאנחנו חושבים שאנחנו צריכים להגיד לאחרים מה לחשוב? ומה ליצור, ואיך? ורק מה שאנחנו חושבים שהיא תרבות היא באמת תרבות? וזה כבר פחות סבבה. והיי, אם היו מגדירים את התחנה כ'אולדיז' לא הייתה לי בעייה. כי ל'אולדיז' יש מבחן אובייקטיבי, הוא מבחן הזמן. ההגדרה כ'נוסטלגיה' מדברת ישירות על הבנייה. לא רוצה הבנייה. רוצה את החופש להחליט לעצמי מה נוסטלגי בשבילי.

אז? במדינה המסוגרת מכל צדדיה בגדרות, שנועדו להגן עלינו מפני חיות הבר שמבחוץ, אשב ביישובי המוקף אף הוא בגדר גבוהה שנועדה בערך לאותו דבר, ובו קבוע שער צהוב, והכניסה אליו ניתנת רק לבעלי זיקה יהודית וציונית, אשב ואשמע בתחנת הרדיו (שמן הסתם תחליף את 88 האהובה עלי בתור 'תחנת הנישה של קול ישראל (בפירוק מתקדם)) נוסטלגיה יהודית וציונית מהי.

“Two gin-scented tears trickled down the sides of his nose. But it was all right, everything was all right, the struggle was finished. He had won the victory over himself. He loved Big Brother.”

ממתק? משהו נוסטלגי? הנה משהו שיכול להיראות נוסטלגי, וילי דיקסון באקדור מן מ-1970. העניין הוא שבזמן אמת ב-1970 אני הייתי בן שנתיים ולא הכרתי את דיקסון, והרדיו שכן שמעתי היה עסוק בלהשמיע את פסטיבל הזמר וליל חניה, ולפעמים גם את גבי שושן. אבל לפני כמה ימים נסעתי בחמש בבוקר להביא את אלמוג לאיזה מיונים בצבא במסגרת שנת השירות שלי כנהג וסבל, ומישהו ב-88 FM השמיע את כל האלבום של דיקסון 'איי אם דה בלוז' שלא ממש היכרתי, ונגנבתי לגמרי, במיוחד מהבאקדור מן. היי, ואני מוכן להתערב שזה לא משהו שישמיעו בתחנת הנוסטלגיה של מירי רגב.